עבאס נולד וגדל בצפת שבתחומי המנדט הבריטי. ב־1948 ברחה משפחתו לסוריה,[1] שם עסק בהוראה, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק. במחצית השנייה של שנות החמישים היגר לקטר, שם, החל משנת 1957, הועסק כפקיד במשרד התרבות והחינוך. הוא אף קיבל אזרחות קטרית, עליה ויתר מאוחר יותר.[2] באותה תקופה ביקר ביהודה, בשומרון ובחבל עזה מספר פעמים כדי לאתר מורים פלסטינים המעוניינים לעבוד בקטר.
עבאס נשוי לאמינה ואב לטארק וליאסר.[3] הוא אימץ את הכוניה "אבו מאזן" על שם בנו הבכור, מאזן, שמת ב-2002 מאוטם שריר הלב.
לפי מידע של ממשלת ישראל היה ממקימי ארגון הטרור ספטמבר השחור.[7]אהוד יערי כתב ב-1973 שצלאח ח'לף ועבאס היו אחראים להפעלת המודיעין של הפת"ח במבצעים מיוחדים בשם "ספטמבר השחור" בלא היוועצות בחבריהם בהנהגת הפת"ח.[8]מוחמד עודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, טוען בספרו האוטוביוגרפי שעבאס היה בין היחידים ששותפו בסוד העניין והוא שדאג למימון הפעולה.[9][10] עבאס עצמו אמר שלא ידע למה עתיד לשמש הכסף.[11]
בשנות ה-70 נודע עבאס כאיש של סעודיה באש"ף ונמנה בין המתונים בארגון. בינואר 1977 צוטט כאומר שאין הפת"ח מתנגד למגעים עם ישראלים.[12][13] באמצע שנות ה-70 הוא עסק בעידוד ירידה של יהודים מישראל לארצות ערב.[14] בשנים 1977–1978 ניהל שיחות עם ירדן ופעל לסיכול תוכנית האוטונומיה.[15] ב-1979 ניהל את המגעים של אש"ף עם רוחאללה ח'ומייני שעלה לשלטון באיראן.[16]
בשנת 1980 קיבל עבאס את תיק החוץ של אש"ף. בשנת 1982, בעקבות תוצאות מלחמת לבנון הראשונה, עבר עבאס יחד עם הנהגת אש"ף לתוניס. ב-1983, בתקופה שהיה חבר הוועד הפועל של פת"ח בדמשק, ובתקופה שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת לומומבה, הוגדר עבאס סוכן ק.ג.ב. ושם הצופן שלו היה "קרוטוב".[17] עובדה זו התפרסמה לאחר פתיחת ארכיון מיטרוחין בשנת 2015.
לאחר ההתנקשות בח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד) בשנת 1988, הוא מונה לאחראי על ניהול המאבק בשטחים.[18]
עבאס היה מיוזמי הסכמי אוסלו, וב־13 בספטמבר1993 חתם עליהם בשם אש"ף. היה בין המועמדים לפרס נובל לשלום, אך מכיוון שרק שלושה יכולים לזכות בפרס בשנה אחת, נדחק החוצה. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם הבהיר כי לשיטתו כל המתנחלים יהיו חייבים לעזוב את יהודה, שומרון וחבל עזה וכי ירושלים חייבת להיות בירת מדינת פלסטין.[20]
בתור אחד מאחרוני המייסדים של הפת"ח, נחשב למספר שתיים במנהיגות הפלסטינית אחרי יאסר ערפאת. אולם, עבאס מעולם לא היה פופולרי כערפאת בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1996 מונה למזכיר הכללי של הוועד הפועל של אש"ף, מה שחיזק את מעמדו כיורש אפשרי.
פעילות במהלך האינתיפאדה השנייה
עוד מתחילת האינתיפאדה השנייה נחשב עבאס לאחד ממבקרי דרך הטרור, או כפי שנקראה "המאבק המזוין". עבאס גרס כי העולם כבר נוטה להכיר בזכויותהעם הפלסטיני, ולכן דרך המאבק צריכה להיות מדינית ובלא שימוש בכוח. הוא שב וטען באופן פומבי כי השימוש בטרור פגע במעמד הפלסטינים בעולם, והרחיק אותם מהשגת זכויותיהם. כמו כן, ביקר את ההשלכות השליליות של האינתיפאדה – התגברות תופעות רצח בתוך החברה הפלסטינית, מאבקי חמולות, אנרכיה ביטחונית ופגיעה בשלטון החוק. כל אלה, טען עבאס, היו תוצאה של השימוש בטרור ושל פעילות ישראל בעקבותיו.
ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את עבאס אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, התמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, כלומר ראש הארגון. על תפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית התמודד בבחירות מיוחדות שנערכו ב-9 בינואר2005 בצורה דמוקרטית ובפיקוח בינלאומי בראשות ג'ימי קרטר. לפי הערכות שונות, בבחירות השתתפו 70%-75% מבעלי זכות ההצבעה הפלסטינים, אחוז הצבעה שנחשב גבוה מאוד במדינות ערב.
במערכת הבחירות התבטא עבאס בגנות האינתיפאדה החמושה, ובכך חיזק את תדמיתו כדמות הממתנת בהנהגה הפלסטינית. מנגד, נפגש עם פעילים חמושים בערים הפלסטיניות השונות, והדגיש בנאומיו מחויבות מלאה למימוש זכות השיבה.[דרוש מקור] בראיון שנתן לערוץ 2 עם היבחרו אמר שאף על פי שהוא פליט מצפת הוא לא חושב לשוב לשם אלא כתייר.[22] כמו כן, מצעו לבחירות כלל את עיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", שפירושו שרק מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית רשאים לשאת נשק. בישראל תלו ציפיות בבחירתו, אך גם הטילו ספק ביכולתו לשלוט בארגונים החמושים ברשות.
במהלך מסע הבחירות, עבאס הגיע לדרום רצועת עזה והמון אנשים הקיף את רכבו. מאחר שעבאס היה חסר ניסיון בהתמודדות עם התקהלויות ציבוריות, הוא נבהל וסגר את דלת המכונית בבהלה על ידו שלו, מה שגרם לקטיעת הקמיצה בידו הימנית.[23]
עבאס נבחר לתפקיד ברוב של כ־62%, מול כ־20% שבהם זכה ד"ר מוסטפא ברגותי, ואחוזים בודדים שבהם זכו שאר המועמדים. הוא הושבע לתפקיד ב־15 בינואר2005. הבחירות הבאות לרשות הפלסטינית היו אמורות להתקיים בינואר 2010, אך לא התקיימו מאז עוד בחירות לנשיאות.
"עבאס אמר במגוון נאומים בערבית כי הוא קורא לפתרון הסכסוך באמצעות הנוסחה של "שתי מדינות לשתי עמים",[24] שעניינה חלוקת הארץ על-פי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. כבר בנאומו הראשון בטקס השבעתו לאחר שנבחר לנשיא (15.01.2005), הצהיר אבו מאזן: "אומר להנהגה הישראלית ולעם הישראלי: אנו שני עמים שנגזר עלינו לחיות זה לצד זה". בהמשך אותה שנה, בנאומו לרגל נסיגת ישראל מרצועת עזה (13.09.2005), נקט אבו מאזן את הביטוי "פיוס היסטורי בין שתי מדינות לשני עמים" (אל-מצאלחה אל-תאריח'יה בין דולתין לשעבין").[25]"
סוף האינתיפאדה ותוכנית ההתנתקות
לאחר מינויו לתפקיד חתר לסיום האינתיפאדה, כאשר במסגרת פסגת שארם א-שייח' הוא הכריז על סופה הרשמי של האינתיפאדה החמושה. הוא בחר לנסות לשתף את ארגוני הטרור בהנהגה הפלסטינית, ולא לפרקם מנשקם, מתוך השקפה ששילוב תנועות האופוזיציה בשלטון ימתן אותן ויחייבן לקבל את הכרעת הרוב. ממשלת שרון, שהחרימה את הרשות כל זמן שעמד בראשה יאסר ערפאת, שיתפה עמו פעולה במטרה להעביר בהדרגה לידי הרשות את השליטה בערים הפלסטיניות ולהסתייע בה כדי ליישם את תוכנית ההתנתקות.
במרץ 2005, לאחר סבב דיונים אינטנסיבי בין הפלגים הפלסטיניים (כולל ארגוני הסירוב), הושגה הצהרת קהיר. ההצהרה כללה החלטה על "תהדיאה" – הפסקת אש מותנית מול ישראל – על אי שימוש באלימות בעניינים פנים-פלסטיניים, ועל השתלבות חמאס במערכת השלטונית – לרבות עריכה מחדש של הבחירות במועצות המקומיות, והשתתפות התנועה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס לא התחייבה באופן מלא ל"הרגעה", וירתה במספר מקרים פצמ"רים ורקטות בטענה כי היא מגיבה על "הפרות ישראליות", אך לאחר מספר חודשים התחייבה אליה באופן מלא. ה"הרגעה", על אף שלא הובילה להפסקת אש מלאה או להתקדמות במתווה "מפת הדרכים", הובילה להורדה משמעותית בהיקף האלימות בין ישראל לפלסטינים.
ב־14 ביולי בעקבות ירי פצמ"רים נרחב של חמאס ולחץ בינלאומי, הורה עבאס למנגנוני הביטחון של הרש"פ ופעילי התנזים של פת"ח לעצור בכוח את הירי. לאחר הוראה זו, והנאום התקיף שנשא ב־16 ביולי במועצה המחוקקת (בו תקף את חמאס בחומרה), החלה סדרת מאבקים בשטח בין חמאס לפת"ח ומנגנוני הביטחון, אשר כללו ירי ברחובות, שריפת משרדים ופגיעה בסממני שלטון. אף שמנגנוני הביטחון לא הצליחו לפגוע ביכולת חמאס, רבים טוענים כי עבאס יצא נשכר פוליטית מההסלמה משום שהפגין נחישות במאבק מולה. שר החוץ של ישראל, סילבן שלום, טען כי עבאס "סוף סוף נלחם בטרור". ב־21 ביולי, בעקבות הבנות שהשיג עם חמאס, הפסיקו המאבקים.
ב־20 באוגוסט, ערב פינוי רצועת עזה, נשא אבו מאזן נאום שבו הגדיר את מטרותיו לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. עבאס הצהיר כי "נגמר היום הג'יהאד הקטן של שחרור האדמה, והחל הג'יהאד הגדול של בניין המולדת". בשימושו באבחנות השונות בין סוגי הג'יהאד באסלאם, הדגיש את סדר העדיפויות השונה שהוא מייעד לעם הפלסטיני – התרכזות ברפורמות פנימיות ובבניין "מדינה שבדרך", ולא בטרור נגד ישראל.
למרות זאת, למעט צעדים סמליים אבו מאזן לא נקט שום פעולה משמעותית להשבת הסדר על כנו. יתרה מכך, ככל שהתקרבו הבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת (ינואר 2006) החלה הרשות הפלסטינית בראשותו לקרוס. במהלך ספטמבר ואוקטובר התגברה הפעילות הצבאית של ישראל, לאחר חידוש ירי הרקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. זמן קצר לאחר מכן, הבחירות המקדימות לרשימת הפת"ח פוצצו בידי חמושים מגדודי חללי אל-אקצא ואילו בבחירות למועצות המקומיות איבד הפת"ח את כוחו לחמאס. בדצמבר 2005 התפצלה פת"ח, רשימתו של אבו מאזן, בעקבות החלטתם של מרואן ברגותי (בכלא הישראלי), מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב לפרוש ולהקים מפלגה חדשה בשם "העתיד". פרישתם (יחד עם בכירים אחרים בתנועה, כמו קדורה פארס) חידדה את המתח בתנועה בין "דור תוניס" הוותיק, שהוביל את מאבק פת"ח בחוץ, ו"דור הביניים" שהוביל את האינתיפאדה הראשונה. אף שפרישת "דור הביניים" פגעה ביוקרתו של אבו מאזן, הרשימות אוחדו בסוף אותו חודש לרשימה אחת, ששילבה בין שני המחנות תחת מרואן ברגותי.
לאחר ניצחון תנועת חמאס בבחירות של ינואר 2006, הטיל אבו מאזן על אסמאעיל הנייה, ראש סיעת חמאס בפרלמנט, את הקמת הממשלה. אבו מאזן קרא לממשלה הפלסטינית ולחמאס להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן, אך זו סרבה, ובכך גררה חרם כלכלי על "הרשות" מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ואף כמה ממדינות ערב. בעוד שבשבועות הראשונים נראה כי העברת השלטון תעבור באופן חלק, בהדרגה גדל המתח בין אבו מאזן ותנועתו פת"ח לבין תנועת חמאס. מתח זה הוביל בהמשך למספר רב של עימותים אלימים בין פעילי התנועות, ניסיונות התנקשות וחטיפות של בכירים - אירועים שהובילו למאות הרוגים ופצועים. אבו מאזן ניסה בהתחלה לנהל משא ומתן עם חמאס להקמת ממשלת אחדות, אך לאחר כישלון המגעים בנושא הצהיר בדצמבר 2006 על תמיכתו בבחירות מחודשות לנשיאות ולפרלמנט.
בראשית מרץ 2007 התכנסו נציגי הרשות הפלסטינית, ובראשם עבאס (מטעם הפת"ח) ואיסמעיל הניה (מטעם חמאס), ונציגי מדינות ערביות נוספות במכה שבערב הסעודית. בוועידה חתמו נציגי רוב המפלגות הפלסטיניות (המיוצגות במועצה המחוקקת) על ההסכמים הקואליציוניים. ההסכם על ממשלת האחדות הפלסטינית וכן חלוקת התיקים באותה ממשלה נחשבים להישג של הפת"ח ועבאס כאחד. הממשלה זכתה לאמון המועצה המחוקקת והושבעה ב־17 במרץ 2007.[26] על אף משבר קטן שאירע כבר בתחילת דרכה (כאשר מינוי מוחמד דחלאן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי נכשל בממשלה, בעקבות התנגדות רוב שרי חמאס) הממשלה לא נפלה.
בתחום המדיני, עבאס נפגש מספר פעמים עם בכירי הממשל האמריקני. הוא נפגש פעמיים עם קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בתוך חודש וחצי, כאשר בפגישה השנייה הסכים להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט על בסיס דו־שבועי ולנסות להפשיר את הקיפאון המדיני.
ב-1 בדצמבר 2007, בדרכו חזרה מוועידת אנאפוליס, אמר אבו מאזן לעיתונאים בקהיר: "הפלסטינים לא מקבלים את הנוסחה כי ישראל היא מדינה יהודית... אנו אומרים שישראל קיימת ובישראל יש יהודים ויש שאינם יהודים".[28] בהתייחסו לסוגיית ההכרה ביהודיות מדינת ישראל בעקבות "נאום בר-אילן" של נתניהו, הזהיר אבו מאזן מפני הצגת תנאי ההכרה ביהודיותה של מדינת ישראל מצד הפלסטינים. הוא הביע חשש מגישת נתניהו להציב "תנאים מכשילים" ("שרוט תעג'יזיה") מסוג זה, "שאין להם כל יסוד במקורות הסמכות של השלום וההחלטות הבינלאומיות. אף על פי שהכרנו כבר במדינת ישראל, הדרישה מאיתנו להכיר בה כמדינה יהודית היא תנאי מוקדם שאי אפשר לקבלו". אבו מאזן נימק זאת בכך שקבלת הדרישה תלבה את המימד הדתי בסכסוך (בלשונו, תהפוך אותו ל"סכסוך דתי הרסני") ותחשוף לסכנה את עתידם של ערביי ישראל, ואף עומד בסתירה להיגיון לפיו מקבלים הפלסטינים פיצויים עבור הפליטות.[29] במסגרת ראיונות בשנים 2012 ו-2013, הסביר אבו מאזן כי שאלת יהדות המדינה איננה עניין לפלסטינים, כי הם אדישים לשאלה כיצד יגדירו היהודים את מדינתם, וכי מדובר בתנאי חדש שהכניסה ישראל.[30]
יש הגורסים כי הדרישה מאבו מאזן שיכיר בישראל כמדינה יהודית הייתה "עז" שהוכנסה במשא ומתן על-מנת לסכלו.[31] מתי שטיינברג וחוקר הסכסוך שאול אריאלי מסבירים כי מדובר בדרישה שאיננה מקובלת ביחסים בינלאומיים, שכן מדינות אינן נוהגות "להכיר" באופי הלאומי של מדינות אחרות. אלה מוסיפים כי היה חשש לגיטימי לצד הפלסטיני שהדרישה עלולה לשמש לצורך אפליית ערביי ישראל, וכן כי הדבר נתפס כדרישה שנועדה להשפיל את עבאס. בנוסף, שטיינברג מסביר כי לדרישה זו אין זכר בחוזי השלום בין ישראל למצרים וירדן, לא בתהליכי המשא ומתן עם סוריה, ואף לא בהסכמי אברהם.[31][30]
שטיינברג מסביר כי בפרספקטיבה היסטורית, זוהי אף העמדה המסורתית של מחנה הימין בישראל, ומצטט למשל דברי מנחם בגין בנאומו הראשון בכנסת כראש ממשלה, לפיה "איננו מצפים מאיש לבקש בשמנו שתוכר זכותנו להתקיים בארץ אבותינו. הכרה אחת נחוצה בינינו לבין שכנינו: הכרה בריבונות ובצורך ההדדי בחיים של שלום והבנה", וכן עמדת זאב ז'בוטינסקי בעדותו בפני ועדת פיל: "אינני סבור כי רצוי שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים מראש את אופיה ה"לאומי". ... בהביעי את המילים "מדינה עברית", כוונתי לקהילה, או לכברת-ארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי...ושישנו בה רוב יהודי".
ב־29 בפברואר וב־1 במרץ 2008 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לפעולה קרקעית ברצועת עזה ליד סג'עיה והרגו כ-30 פלסטינים, רובם מחבלים מחמאס, ופצעו עשרות. אבו מאזן גינה את הפעולה ואמר שהיא "יותר גרועה מהשואה".[32]
ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה.[33] ב-5 בנובמבר 2009 הודיע על התפטרותו בעקבות חוסר נכונות של הצד הישראלי להפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשבר הפנימי בין הפת"ח לחמאס לדבריו.
ב-2011 פרסם העיתון "אל-קודס אל-ערבי" כי ממשלת ירדן הנפיקה תעודות זהות ירדניות לבכירי הרשות הפלסטינית, בהם עבאס ושני בניו.[2]
באפריל 2011 חתם על הסכם "סולחה" עם ראשי חמאס.
בספטמבר 2011 הוביל את המהלך להכרה של האומות המאוחדות במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ב-23 בספטמבר נשא בעצרת הכללית נאום חריף כנגד ישראל, והצהיר (לפני הנאום) שהפלסטינים לא יכירו במדינה יהודית.[35] באותו יום הגיש עבאס בקשה לבאן קי מון להכיר בפלסטין כמדינה ה-194 שחברה באו"ם. בהמשך, הוביל עבאס את פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"ם לקבלת מעמד של מדינה בו. בעקבות זאת, למרות התנגדותה של ישראל למהלך, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר2012, ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה. גם בהזדמנות זו נאם עבאס בעצרת הכללית, כשהוא מאשים את ישראל בטיהור אתני של הפלסטינים ובכיבוש קולוניאלי המבטא גזענות ושנאה.[36]
בשנת 2014, במהלך המשא ומתן עם נתניהו, הביע אבו מאזן הסכמה למדינה פלסטינית בגבולות 1967, מפורזת וחסרת צבא, קו גבול שישאיר 80 אחוז מהמתנחלים תחת ריבונות ישראל, נוכחות צבאית בבקעת הירדן למשך 5 שנים שתוחלף בכוחות אמריקאים, העברת כל השכונות היהודיות במזרח ירושלים לישראל, ושיבת פליטים סמלית לישראל ובהסכמת ישראל.[37]
בנובמבר 2014 שלח אבו מאזן מכתב ניחומים למשפחת המחבל שירה ופצע אנושות את יהודה גליק: ”בכעס ובגינוי רב קיבלנו את הידיעה על פשע ההתנקשות הנפשע שביצעו כנופיות ההרג והטרור של צבא הכיבוש הישראלי השנוא, נגד מועתז חיג'אזי, שמת כשהיד בהגנה על זכויות עמנו, ועל מקומותינו הקדושים”.[43][44]
באוקטובר 2015, בעקבות גל מעשי טרור פלסטיני, בעיקר בירושלים, שבמהלכו נרצחו שבעה יהודים ונפצעו עשרות אחרים, שודר נאום מוקלט של אבו מאזן. בנאום הוא אמר כי "המתקפה הישראלית נגד בני עמנו, אדמתם והמקומות הקדושים להם מאיימת על השלום ועל היציבות". הוא האשים את ישראל בהריגת אחמד מנאסרה, נער בן 13, שביצע פיגוע דקירה בפסגת זאב שבו נפצעו באורח קשה שני יהודים.[45] הנאום ספג גינויים ישראליים מימין ומשמאל. סיעת המחנה הציוני הגיבה: "דבריו של אבו מאזן הם דברי בלע חמורים המעוותים את המציאות, גובלים בחוסר אחריות מוחלט, ומלבים עוד יותר את הייאוש והשנאה באזור".[45]לשכת ראש הממשלה הגיבה שדברי אבו מאזן הם דברי הסתה ושקר, בין היתר משום שהנער האמור לא הוצא להורג אלא נוטרל בעזרת מקלות בעת הפיגוע, וטופל בבית החולים הדסה עין כרם.[46]
בספטמבר 2016, בעקבות הפרסומים על כך שעבאס היה סוכן קג"ב (שהתבססו על ארכיון מיטרוחין) וכן על רקע המפגש האפשרי בין ראש ממשלת ישראל ליו"ר הרשות הפלסטינית במוסקבה, עלתה שאלת תפקידו של סגן שר החוץ הרוסי מיכאיל בוגדנוב, אשר היה השגריר הרוסי בדמשק באותה תקופה.[51][דרושה הבהרה]
בנובמבר 2016 נבחר עבאס לכהונה נוספת כראש הפתח.[52]
במרץ 2017 אמר אבו מאזן בהרצאה בברלין: "עמנו הוא צאצא של העם הכנעני שחי לפני 3,500 שנה".[54]
ב-14 בינואר 2018 נשא נאום נגד נשיא ארצות הבריתדונלד טראמפ ונגד תנועת הציונות, שבו איחל לנשיא ארצות הברית שייחרב ביתו וכינה את הכרתו בירושלים כבירת ישראל פשע.[55][56] לדבריו, בני עמו הם צאצאים ישירים של הכנענים ששכנו בארץ, ואילו היהודים הובאו לישראל במאה העשרים במסגרת קנוניה קולוניאליסטית בריטית-הולנדית שאין לה קשר ליהדות. לטענתו, לתנועת הציונות היה אינטרס בקיומה של האנטישמיות. בנאום חזר אבו מאזן על דרישתו לזכות השיבה והדגיש שימשיך לשלם משכורות לבני משפחות השהידים, בהם מבצעי פיגועי טרור נגד ישראלים.[57]
ב-20 בפברואר 2018 אמר עבאס בנאום באו"ם כי החלטות ממשל ארצות הברית מסוכנות. הוא הציג תוכנית שכוללת ועידת שלום בינלאומית בחסות בינלאומית ואזורית, הכרה הדדית ביו מדינת פלסטין למדינת ישראל ומשא ומתן על כל סוגיות הליבה. במהלך נאומו חזר על הטענה שהפלסטינים הם צאצאי עמי כנען.[58]
באופן מפתיע קבע עבאס ב-15 בינואר 2021 תאריך לבחירות לפרלמנט ולנשיאות הפלסטיניים. לפי הצו הנשיאותי עליו חתם, ב-22 במאי 2021 יתקיימו הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית, וחודשיים מאוחר יותר, ב-31 ביולי 2021, היו אמורות להתקיים בחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית. ב-30 באפריל 2021 הודיע עבאס על דחיית הבחירות למועד לא ידוע, בנימוק שאין לקיים את הבחירות כל עוד לא ניתן לקיימן גם במזרח ירושלים.
ברקע הפעולה בשכם למעצר מבוקשים, בה נהרגו 11 פלסטינים, מרביתם חברי חוליית הטרור גוב האריות, אמר בכיר בפת"ח, עזאם אלאחמד, בראיון לטלוויזיה הפלסטינית כי אבו מאזן הנחה את מנגנוני הביטחון הפלסטינים להתעמת עם חיילי צה"ל אם אלה ימשיכו "לפלוש לשטחים הפלסטינים".[60]
ביום טבח שבעה באוקטובר, כינס עבאס ישיבת חירום של הרשות הפלסטינית בה הוא הדגיש את זכותם של הפלסטינים להגן על עצמם.[61] לאחר מספר ימים הוא גינה פגיעה באזרחים על ידי שני הצדדים.[62] בהמשך הוא פרסם ציוץ בו גינה את מתקפת חמאס, אך מחק אותו.[63] בזמן מלחמת חרבות ברזל, עבאס קרא לחמאס "להשלים במהירות" את עסקת החטופים, כדי "לחסוך מהעם הפלסטיני אסון נוסף עם השלכות לא פחות חמורות מהנכבה של 1948".[64]
ביוני 2024 אמר כי "איראן רוצה להקריב את דמם של הפלסטינים", בעקבות דבריו של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, ששיבח את טבח שבעה באוקטובר.[65]
בהקדמה לספר האשים את התנועה הציונית בניפוח מספר הנרצחים וחומרת השואה.[67] את מספר הנרצחים בשואה המעיט לכפחות ממיליון, ואת ההערכות המקובלות בעולם כינה "המיליונים השקריים הללו". בהמשך טען מחנות הריכוז ותאי הגזים הם בדיות של התנועה הציונית. בין היתר הסתמך על מכחיש השואה הצרפתי, פרופ' רובר פוריסון, המתכחש לשיטת ההשמדה בתאי הגזים. דברים אלו הביאו להאשמת עבאס בהכחשת השואה. ספרו של עבאס צוטט רבות בעולם הערבי על ידי מכחישי שואה.[68] במהלך השנים עבאס סירב לחזור בו מהטענות שהעלה בספרו. אולם לקראת מינוי כראש ממשלת הרשות הפלסטינית, הכחיש את הטענות כי הוא מכחיש שואה, ואף גינה את השואה ואת סבלו של העם היהודי[69][69]. ביוני 2010 הדגיש בפני מנהיגי יהדות ארצות הברית כי הוא מכיר בשואת יהודי אירופה, ואף שלח נציגים פלסטינים לייצג את הרשות בטקסים רשמיים בפולין וברוסיה, בניסיון להשריש את ההכרה בשואה בקרב הציבור הפלסטיני.[70] גם בפברואר 2014, במפגש עם סטודנטים ישראלים, אמר שהוא כתב בספרו שמיליוני יהודים נהרגו בשואה.[71]
מאידך, בינואר 2013, בריאיון לערוץ לבנוני, חזר עבאס על תזת הדוקטורט שלו, ולפיה ההנהגה הציונית עודדה את הנאצים לבצע את השואה, כדי לקבל את "אדמת פלסטין".[72] באפריל 2014 סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא ציטטה מדבריו על יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בין היתר אמר: "מה שאירע ליהודים בשואה הוא הפשע הנתעב ביותר שידעה האנושות בעת החדשה".[73]
במאי 2018 נאם אבו מאזן בפני המועצה הלאומית הפלסטינית וטען כי השואה אינה תוצאה של אנטישמיות אלא של "ההתנהגות החברתית" של היהודים, משום שעסקו בבנקאות והלוואת כספים. הוא תמך בתאוריה שלפיה יהודי אשכנז הם צאצאי הטורקים ועל כן אין להם כל קשר לארץ ישראל.[74] הנאום ספג גינויים חריפים בישראל ובעולם, כולל גינויים רשמיים מצד ארצות הברית, האיחוד האירופי וכן מצד כלי תקשורת בולטים,[75] והוגדר על ידי רבים כאנטישמיות.[76][77] חמישה ימים לאחר מכן פרסמה לשכתו הודעה שבה נכתב: "אם מי שנפגע מדבריי, במיוחד לבני הדת היהודית, אני מתנצל בפניהם. אני רוצה להבהיר שלא הייתה לי כוונה כזו ואני שב על עמדתי המכבדת כלפי הדת היהודית כמו גם כל דת אחרת".[78]
בסוף אוגוסט 2023 נשא אבו מאזן נאום אנטישמי בוועידת הפת"ח ובו טען שהיהודים נרצחו בשואה לא בגלל יהדותם אלא בגלל כסף: ”זה מוסבר בספרים יהודיים רבים. הם אומרים שהיטלר הרג אותם בשל יהדותם. אז לא. הם (הנאצים) נלחמו בהם בשל תפקידם החברתי ולא בשל דתם. היטלר נלחם ביהודים כי הם עסקו בריבית וכסף”.[80][81] דבריו ספגו גינוי חריף מצד שגריר ישראל בגרמניהרון פרושאור, שגריר ישראל באו"ם והאיחוד האירופי שקבע כי "מדובר באמירות שקריות ומטעות עד מאוד על יהודים", וכן כי "מדובר בעלבון למיליוני קורבנות השואה ובני משפחותיהם".[82] שליחת ארצות הברית למאבק באנטישמיות, פרופ' דבורה ליפשטדט, גינתה את דבריו של אבו מאזן ודרשה ממנו התנצלות מיידית.[83] ב-8 בספטמבר הצטרפה צרפת לגל הגינויים נגד נאומו של אבו מאזן, ואף החליטה לשלול ממנו את עיטור מדליית הכבוד שהוענקה לו מטעם העיר פריז ב-2015, מן הנימוק שדבריו מנוגדים לערכים האוניברסלים ולאמת ההיסטורית של השואה.[84] ב-11 בספטמבר פורסם מכתב פתוח המגנה את הדברים עליו חתומים 96 אקדמאים, אמנים ואישי ציבור פלסטינים: ""אנו מגנים את הערותיו של עבאס, שהיו שגויות פוליטית ומוסרית". "אנו דוחים בתוקף כל ניסיון להקטין או להצדיק אנטישמיות, את פשעי הנאצים נגד האנושות או לשכתב את ההיסטוריה של השואה".[85]
^בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 4. לחשוף את עבאס, 19.5.2011, עמ' 22: ב-6 ביולי 2009 סיפר עבאס בראיון טלוויזיה בערבית, שמשפחתו ברחה מחשש לפעולת נקם של היהודים על הטבח ביהודי העיר בזמן מאורעות תרפ"ט.
^ 12פזית רבינא, "יומן", מקור ראשון, גיליון 706, י"ד באדר תשע"א, 18 בפברואר 2011
^Palestine: de Jérusalem à Munich, Abou Daoud avec la collaboration de Gilles du Jonchay, ... présenté par Jacqueline Raoul-Duval, Paris : A. Carrière, 1999, ISBN 284337085X
Abou Daoud, Palestine : a history of the resistance movement by the sole survivor of Black September, New York : Arcade Pub., ISBN 1559704292
^ניתן להבחין בקצה הקמיצה החסר אשר נחתך באירוע זה - "The Wrath of Abbas". Newsweek (באנגלית). 2011-04-24. נבדק ב-2018-11-13.
^ראו: https://www.wafainfo.ps/atemplate.aspx?:iol=5802, מצוטט אצל מתי שטיינברג ב"על העיוורון: התביעה להכרה ביהודיותה של המדינה כמקרה-מבחן", מתוך 25 שנה לתהליך אוסלו; ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרמל ירושלים (אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן עורכים) בעמ' 391.
^מתי שטיינברג ב"על העיוורון: התביעה להכרה ביהודיותה של המדינה כמקרה-מבחן", מתוך 25 שנה לתהליך אוסלו; ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרמל ירושלים (אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן עורכים) בעמ' 391.
^מתי שטיינברג ב"על העיוורון: התביעה להכרה ביהודיותה של המדינה כמקרה-מבחן", מתוך 25 שנה לתהליך אוסלו; ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרמל ירושלים (אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן עורכים) בעמ' 401-402.
^ 12מתי שטיינברג ב"על העיוורון: התביעה להכרה ביהודיותה של המדינה כמקרה-מבחן", מתוך 25 שנה לתהליך אוסלו; ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרמל ירושלים (אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן עורכים) בעמ' 402.
^ 12שאול אריאלי "ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני", ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2021
.jpg)
