השם "סיכול ממוקד" הוא תחדיש שטבעו ממשלת ישראל וצה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה לתיאור פעולה צבאית של צה"ל המכוונת להתנקשות בפעילי טרורפלסטינים. עם תחילת השימוש במונח נטען על ידי ישראל כי בכל המקרים מדובר בפעולה נגד "פצצה מתקתקת", המסכלת באופן ברור ומיידי פעולות טרור ספציפיות. בהמשך הורחב השימוש במושג, והוא מתאר כל התנקשות בפעיל המעורב בטרור, בין אם הוא פעיל טרור בעצמו, או מנהיג בארגון שעוסק בטרור. מושג ספציפי זה בא כתחליף למושג הכללי יותר "חיסול", ששימש קודם לכן גם לתיאור פעילות מסוג זה שנעשתה קודם לכן, כדוגמת ההתנקשות ביחיא עיאש או באבו ג'יהאד.[2] בעיתונות האמריקנית מכונה פעולה כזו targeted killing ("הריגה מוכוונת"). בעיתונות הערבית מכונה פעולה כזו "התנקשות" (اغتيال, אע'תיאל).
מניעה – במקרה של "פצצה מתקתקת", הריגת מחבל העומד לבצע פיגוע היא דרך למניעת פיגוע זה. בנוסף, המאמץ המתמיד הנדרש לשמירה על החיים, מגביל את יכולת הפעולה של המחבלים. הסיכול מופעל לא רק נגד מחבלים מתאבדים אלא גם נגד מהנדסי חבלה ונפץ, מניחי מטענים וחוליות המשגרות רקטותקסאם, גראד ופצמ"רים.
הרתעה – לגרום ליורשים אפשריים ולתושבים לפחד לבצע פיגועי טרור.
פגיעה – הסיכול הממוקד אמור לפגוע בתשתיות הטרור ולעכב את התפתחותן. בנוסף, הוא מסלק ניסיון מבצעי רב שנצבר על ידי המחבל שנהרג (דבר שנכון במיוחד כאשר המחבל שנהרג הוא מנהיג בכיר, מפקד שטח או מהנדס המייצר מטעני חבלה, חגורות נפץ ורקטות ארטילריות).
ישראל רואה בסיכול הממוקד גישה שיש בה שמירה על טוהר הנשק, משום שלטענתה, בסכסוך המתמשך בין שני העמים החיים בין הירדן לים, נוקטים הפלסטינים באופן שיטתי בטרור חסר הבחנה, המכוון כלפי תושבי ישראל באשר הם. ישראל טוענת כי אינה מגיבה בפעולות תגמול ברוטליות של עין תחת עין, אף שפעולות מסוג זה היו מקובלות בעשור הראשון לקיום המדינה, אלא מנסה להתמקד רק במי שנלחם נגדה, באמצעות הסיכול הממוקד.
האמצעי המקובל ביותר לביצוע סיכול ממוקד הוא כלי טיס, היורים טילים אל מטרתם. המודיעין מאתר את המטרה וכשניתן "אור ירוק" (אישור לפעולה) מוזנקים כלי טיס לאוויר ופוגעים במיועד להריגה. אמצעים נוספים הם, בין השאר, הטמנת מטען נפץ והפעלתו ברגע הנכון, הטלת פצצה (כמעט תמיד פצצה מונחית) ממטוס קרב, ירי מטווח קרוב על ידי כוח צבאי כגון המסתערבים, וירי צלפים.
עם זאת, בכל אחד משלבי הסיכול, קרי: איתור המטרה, מעקב, וידוא, הזנקת כוח וירי, ישנה אפשרות לבטל מיידית את הפעולה אם קיים חשש סביר לפגיעה בלתי-מידתית בבלתי מעורבים. בסופו של דבר, גם כאשר הטייס באוויר וישנו אישור של מפקד המטה ואישור של אמ"ן או השב"כ שמדובר במטרה, השאלה האם ללחוץ על ההדק מונחת לפתחו של הטייס והוא יכול להחליט לבטל את התקיפה גם ברגע האחרון.[3]
חרף השם "סיכול ממוקד", לא תמיד הסיכול הוא אכן ממוקד. המחבלים הפלסטינים חיים בקרב האוכלוסייה האזרחית, ופגיעה מדויקת, שבה ייפגעו אך ורק מחבלים, קשה מאוד לביצוע. לעיתים המחבלים מקיפים את עצמם באזרחים באופן מכוון על מנת שאלה ישמשו כמגן אנושי. כתוצאה מכך פעמים רבות בפעולות הסיכול הממוקד נפגעים גם אנשים שלא היו יעד של הסיכול הממוקד. לשיא הגיעו הדברים בהריגתו של בכיר גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס, סלאח שחאדה, ביולי 2002, כששתי פצצות במשקל של חצי טונה כל אחת הוטלו על ביתו בלב שכונה צפופה בעזה, וכתוצאה מהפעולה נהרגו לא רק שחאדה ועוזרו, אלא גם אשתו וילדיו, וכן דיירי בתים אחרים בסביבה. בסך הכול נהרגו 15 פלסטינים, בהם שמונה ילדים. מצד שני, הניסיון לצמצם פגיעה בעוברי אורח הביא לכישלונן, המלא או החלקי, של פעולות אחדות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיון להרוג את צמרת החמאס במבצע קטיף כלניות, שנכשל. עם זאת, החל מ-2005 כמות האזרחים שנהרגו בסיכולים הממוקדים ירדה באופן דרסטי.[4]
מאז 2003 שיכלל צה"ל את טכניקות הסיכול הממוקד שלו. הטכניקות שוכללו במספר מישורים:
קשר עם השב"כ – הוקם מערך תיאום המאפשר לבצע סיכול ממוקד תוך דקות מקבלת המידע המודיעיני על ידי השב"כ וקשר בזמן אמת מתנהל בין הטייס לחפ"ק ולשב"כ. מערך זה אורגן בידי יובל דיסקין, סגנו של אבי דיכטר.
חימוש מונחה מדויק – בהתחלה בוצעו הסיכולים באמצעות טילהלפייר סטנדרטי, המיועד במקור נגד טנקים. אי-ההתאמה של החימוש למטרה גרמה לכשלונן של מספר פעולות. בעקבות מספר סיכולים ממוקדים במחנה הפליטים נוסייראת, נחשף שבידי צה"ל יש טיל חדש המותאם במיוחד להריגת מחבלים בתוך מכוניות, הן מבחינת הנחיה והן מבחינת ראש הקרב, אך סוג החימוש המדויק לא הותר לפרסום. ב-2014 הותר לפרסום שחלק מהסיכולים הממוקדים נעשו באמצעות טיל ה"תמוז" שהותאם לשיגור ממסוקי ה"צפע" (AH-1 קוברה) של חיל האוויר הישראלי.[5] עבור מטרה סטטית נעשה שימוש גם בפצצות מונחות כגון ברד-חד (פצצת SDB) – פצצה במשקל 125 ק"ג עם חומר נפץ במשקל 16 ק"ג, הניתנת לשיגור ממרחק של כ-100 ק"מ, על ידי מטוסי הקרב F-15, F-16 ו-F-35I אדיר.[6]
"סיכול ממוקד" אינו נועד להעניש מחבלים על פעולותיהם בעבר – הוא נועד לצורך מניעת פעולותיהם בעתיד. בשבע השנים שעברו מאז החלה מלחמת הטרור הפלסטינית, אירע רק מקרה בודד בו חיסל צה"ל אזרח בכוונה, יחד עם מחבל, במהלך מבצע. המחבל המדובר נטל חלק מרכזי בתכנון ובביצוע פיגועי התאבדות רבים. בפעם הראשונה שהייתה לנו ההזדמנות לחסל אותו, הוא שהה בחברת בנותיו, וביטלנו את המבצע כדי לחוס על חייהן. שישה חודשים לאחר מכן, שוב בחרנו לחסל אותו כשהיה לבד עם אשתו. האם העובדה שגם אשתו נהרגה הפכה את המשימה שלנו לבלתי צודקת? האם דחיית חיסולו – אשר כתוצאה ממנה הוא הספיק לפקד על הריגתם של ישראלים רבים – הייתה צעד נבון?
סיכול ממוקד אל מול העמדה לדין – תומכי הסיכול הממוקד סוברים שטרוריסט הפועל בשטח עוין ואינו נגיש למעצר רגיל, מהווה מטרה צבאית שאינה מוגנת על ידי אמנת ז'נבה וזכויות אדם אחרות, כמו לוחם בצבא אויב במהלך מלחמה. בהתאם לכך, נטען שלאחר מבצע חומת מגן פחת מאוד הצורך בסיכולים ממוקדים ביהודה ושומרון, משום שניתן היה לעצור את ראשי הטרור שם, לעומת רצועת עזה בה פעולות מעצר הן כמעט בלתי אפשריות.[8][9] לעומתם, מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שיש להעמיד את המחבלים לדין, ולתת לבתי המשפט לקבוע את עונשם, שכן הוצאה להורג ללא משפט היא רצח, גם אם קורבנה הוא רוצח בעצמו.[10] כמו-כן, יש הטוענים כי הזמינות של אמצעי הסיכול הממוקד והמחיר הנמוך יחסית בהפעלתו (בהיותו אש מנגד), הביאה לכך שהצבא תומרץ להחיל את ההגדרה של טרוריסט או לוחם על קטגוריה רחבה של אנשים – לא רק מי שנושא נשק, אלא גם מי שמתכנן את הפעולות או מורה עליהן, כפי שעלה מעמדת המדינה בבג"ץ.[11] היו שטענו כי גישה זו אפשרה לצבא להתנקש בחייהם של מנהיגים פוליטיים, כאשר די היה בחברות בארגון צבאי או טרוריסטית, כסוג של סיוע לפעולה עוינת, כדי להצדיק התנקשות, כשמידת המעורבות הישירה של ההורג בטרור אינה תמיד מובהקת.[12]
שימוש בסיכול ממוקד כענישה – בעוד ממשלת ישראל טוענת שהסיכול הממוקד משמש רק כלחימה כנגד טרוריסטים פעילים, מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שחלק מהסיכולים נעשים מתוך מטרת ענישה. לטענתם, חלק מההרוגים בסיכולים הממוקדים הם פעילים פוליטיים שאינם עוסקים ישירות בטרור. חלק מתומכי הסיכולים הממוקדים טוענים שטרוריסט שלוקח חלק במאבק כנגד ישראל הוא מטרה לגיטימית גם אם אין מידע קונקרטי על מעורבות עכשווית שלו בטרור. אחרים מגבילים את ההצדקה לשימוש בסיכול ממוקד למי שיש עליו מידע שהוא עוסק באופן עכשוויי בטרור, ומהווה מה שמכונה "פצצה מתקתקת". בהקשר זה הועלו טענות לגבי סיכולים ממוקדים ספציפיים שהם נעשו ללא צורך, משיקולים פוליטיים: דוגמה לכך היא הריגתו של מוחמד שייח' חליל, אחד מראשי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שעליו דווח בעת כינוס של מרכז הליכוד. יש, בימין ובשמאל, שקישרו בין הפעולה לבין השאיפה לקדם את סיכוייו של אריאל שרון אצל חברי המרכז.[13]
נפגעים חפים מפשע – נטען שברבים מהסיכולים הממוקדים נהרגים עוברי אורח, שאינם שותפים לפעילות טרור. בהקשר לאפשרות הפגיעה באזרחים במהלך סיכול ממוקד, נטען שאין אפשרות להימנע מכך מכיוון שאחרת טרוריסטים יתחבאו תמיד מאחורי אזרחים ויזכו לחסינות מפגיעה. כן נטען שישנה אחריות מסוימת על האזרחים שאינם מתרחקים מהטרוריסטים הללו ואינם מקיאים אותם מקירבם אלא הופכים אותם לגיבורי תרבות.[14] בסיכול הממוקד נהרגים לעיתים אזרחים, אך ההרג (הנלווה והלא מכוון) הוא מידתי ביחס לתועלת הצבאית של הפעולה: הרג המחבל וסיכול פיגועים. בפעולות מלחמתיות ברחבי העולם, לא אחת נפגעו אזרחים במהלך הלחימה, וכך היה למשל בהפצצות של ארצות הברית ובריטניה כלפי גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה. "לעומת זאת ישראל אינה מפציצה ערים שלמות אלא פועלת נגד המחבלים ושולחיהם באופן כירורגי. גם אם נפגעים אזרחים חפים מפשע בסביבה הרי שלשון המאזניים אומרת כי אם עומדת ההגנה על חייהם של אזרחים ישראליים מול הגנה על פלסטינים, חיי הישראליים עדיפים."[15] לעומת זאת, מתנגדי הסיכול הממוקד שואלים האם יש הבדל בין דמם של הנהרגים לדם הישראלים הנרצחים. הטענה התעוררה במיוחד לאחר הפצצת הבית בו שכן סלאח שחאדה, בו נהרגו עוד 13 אזרחים, בהם ילדים וטף, ונפצעו כ-150.[16] במקרים רבים נפצעים ונהרגים מספר רב של אזרחים שאינם קשורים לטרוריסטים, ולכן השימוש במושג "סיכול ממוקד" מטעה ולטענת המתנגדים לכך אינו מוסרי.[10] לפי ארגון בצלם, בסיכולים נהרגו 337 פלסטינים בעוד שרק 208 פלסטינים היוו מטרות לסיכול ממוקד.[17]
כדאיות ויעילות – כנגד השימוש בסיכולים ממוקדים נטען שמותם של טרוריסטים וחפים מפשע בסיכולים מביא למעגל דמים ועדיף להימנע מסיכול ממוקד ולהתמקד בפעילות הגנתית. לטענת המתנגדים, לכל מנהיג טרור שנהרג נמצא מחליף. כדוגמה הם מביאים את הסיכול הממוקד של עבאס מוסאווי כמנהיג החזבאללה, שהביא להחלפתו על ידי חסן נסראללה (ולפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, אליבא דחזבאללה). דוגמה נוספת שמובאת היא סיכולו הממוקד של ראאד כרמי, שגרר הקצנה משמעותית בעמדות הפת"ח לגבי פיגועים בתוך ישראל. יש המייחסים לסיכולו של כרמי גם את מרץ השחור, כחודש וחצי לאחר הסיכול, חודש בו נהרגו קרוב ל-130 ישראלים. דוגמה נוספת שמובאת היא סיכולו הממוקד של אבו עלי מוסטפא, שגרר את ההתנקשות ברחבעם זאבי על ידי מחבלי החזית העממית.
סוג אחר של טיעוני כדאיות עניינו היעדר חשיבה מדינית. על-פי קו טיעון זה, יש המבקרים את השימוש בטכניקת הסיכולים הממוקדים ככזו שהתנתקה מן ההיגיון המדיני שאמור להנחות אותה, וככזו נבחרת אך משום שהאמצעי זמין. זהו מקרה של "רציונליות אינסטרומנטלית", במסגרתו האמצעים והזמינות שלהם היא שמכתיבה את ההיגיון הצבאי. בתוך כך, נטען כי נתונים כמותיים מלמדים כי הסיכולים הממוקדים מסייעים לכל היותר בטווח המידי, וברמת מדיניות לטווח הבינוני-ארוך לא ניתן להצביע על תרומה שלהם בהפחתת פעולות טרור, אלא להפך. עוד נטען כי השיח הציבורי אינו עוסק די הצורך בהיגיון המדיני מאחורי פעולת הסיכול. על-פי גישת ביקורת זו, גם המבקרים את השימוש באמצעי הסיכולים הממוקדים המתמקדים בהיבטי זכויות אדם ודין, לוקים בכשל בבסיס השיח, העוסק בשאלות אופרטיביות כדוגמת היחס בין בלתי מעורבים לפעילים, או מידת הבכירות של המחבל או בהיבטים המשפטיים של המדיניות.[18]
תומכי הסיכולים הממוקדים מביאים דוגמאות נגדיות המראות על ירידה בכושר ארגוני טרור לפעול במשך זמן רב בעקבות סיכול ממוקד של בכירים בארגון. לטענתם, השימוש הנרחב בסיכולים פגע באיכות ההנהגה של ארגוני הטרור, וגרם לאובדן ניסיון וידע רב שהצטבר בידי בכירי המחבלים ומהנדסי הטרור. כתוצאה מכך "איכות" הפיגועים ירדה באופן ניכר, דבר שגרם להרבה יותר "תאונות עבודה"[19] והקל על מערכת הביטחון לסכל פיגועים ולחשוף התארגנויות טרור. בנוסף, הפעולות כנגד מנהיגי הטרור גורמות להם להתעסק בהישרדות עצמית, דבר שמפחית את היכולת המבצעית שלהם להוציא פיגועים לפועל.[20] כנגד הטענה על מעגל דמים, הם מביאים כדוגמה את השקט היחסי ששרר אחרי סיכול ממוקד של בכיר הטרוריסטים הפלסטיניים ומייסד החמאס, ה"שייח" אחמד יאסין, כיוון שהמוטיבציה לנקמה הייתה צריכה להיות ברמה חסרת תקדים. עוד טענה שמביאים תומכי הסיכולים ליעילותם הן הפסקות האש (ה"הודנה" וה"תהדייה") שחמאס נאלץ לסכם עם ישראל עקב פגיעה קשה בפעיליו ובהנהגתו בסיכולים ממוקדים ופעולות עומק צבאיות.
לטענת אחרים, הסיכול הממוקד היא טקטיקה הכרחית לצמצום הטרור אך איננה מספיקה. לדידם, טקטיקה זו – על כל יתרונותיה – אינה מהווה תחליף למבצע קרקעי רחב-היקף לטיהור תשתיות הטרור ופגיעה כמותית נרחבת במחבלים (דוגמת מבצע חומת מגן).
ב-14 בדצמבר2006 פסק בג"ץ בנוגע לעתירה שהגישו שני ארגוני שמאל כנגד הסיכול הממוקד.[21] לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד ייבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבין-לאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". בג"ץ קבע שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבין-לאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תיבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר לסיכול הממוקד נלווית פגיעה בלתי-מידתית באזרחים תמימים, ושסיכולו הממוקד של אדם ייעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור.
העיתונאי והכתב הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, סקר את יחס ההרוגים האזרחיים לעומת הרוגים בקרב פעילי הטרור, בפעולות הסיכול הממוקד במהלך השנים. ב-2002 ו-2003, היחס היה 1:1, כלומר על כל מחבל שנהרג, נהרג גם אזרח. הראל קרא לתקופה זו "הימים השחורים" בגלל יחס האבדות האזרחיות הגבוה בהשוואה לתקופות יותר מאוחרות. הוא ייחס זאת לגישת חיל האוויר הישראלי בתקופה זו לתקוף מחבלים גם כאשר הם נמצאים במקום מאוכלס בצפיפות. הראל מסכים שהיו חוקי ביטחון כדי למנוע הרג רב של אזרחים, אך טען שאלה "כופפו" או "עוקמו" כאשר היה צורך לפגוע במטרה חשובה.[22]
עד סוף 2005 יחס ההרוגים האזרחיים ירד באופן חד ל-1:28, כלומר: אזרח אחד נהרג על כל 28 מחבלים שנהרגו. הראל נותן קרדיט לירידה זו למפקד חיל האוויר דאז, האלוף אליעזר שקדי. היחס עלה ל-1:10 ב-2006, עקב "מספר תקלות של חיל האוויר". ברם, ב-2007 ו-2008 היחס ירד שוב ליחס חסר תקדים של 1:30, כלומר: על כל אזרח שנהרג, לפחות 30 מחבלים נהרגו. יחס זה אומר שמתוך סך ההרוגים בסיכולים ממוקדים בתקופה זו, רק 2%–3% היו אזרחים.[22]גרפים המראים שיפור ביחס מ-2002 עד ל-1:30 ב-2008 צוטטו על ידי יעקב כץ בג'רוזלם פוסט.[23] לפי שקדי עצמו, עם סיום תפקידו (ב-2008) היה היחס 1:24.[24]
באוקטובר 2009 ציין דרשוביץ שהיחס במערכת הסיכולים הממוקדים של ישראל עמד על יחס של אזרח 1 הרוג על כל 28 מחבלים. הוא טען ש"זה היחס הטוב ביותר של כל מדינה שהיא בעולם שנלחמת מלחמה אסימטרית כנגד טרוריסטים שמתחבאים מאחורי אזרחים. יחס זה טוב בהרבה מזה שהושג על ידי הממלכה המאוחדת וארצות הברית בעיראק או באפגניסטן, שם שתי האומות הפעילו סיכולים ממוקדים של מנהיגי הטרוריסטים." ביחס לנהלים ושיטות העבודה של צה"ל שהובילו ליחס שיא זה, והסיבות שבכל זאת עדיין נהרגים מדי פעם אזרחים, ציטט דרשוביץ את עדותו של קולונלריצ'רד קאמפ על מבצע עופרת יצוקה:[26]
"מהידע שלי על צה"ל וממה שאני עוקב אחריו במבצע הנוכחי, אני לא חושב שהיה אי פעם בהיסטוריה של הלחימה מצב שבו צבא עשה יותר מאמצים להפחית אבדות אזרחיות ומוות של אנשים חפים מפשע, מאשר צה"ל עושה כיום בעזה... חמאס, האויב נגדו הם נלחמים, אומן באופן נרחב על ידי איראן וחזבאללה, להילחם בקרב אנשים, להשתמש באוכלוסיה האזרחית של עזה כמגן אנושי... הפקטור של שימוש חמאס באוכלוסיה היא חלק עיקרי בתוכנית ההגנה שלהם. למרות זאת, כפי שאני אומר, ישראל, צה"ל, נקטו בצעדים ענקיים... להפחתת אבדות אזרחיות, זה בלתי אפשרי, זה בלתי אפשרי למנוע את זה לחלוטין כאשר האויב משתמש באזרחים כמגן אנושי."
ברם, ביולי 2011 במאמר שפורסם ב-Michigan War Studies Review תחת השם "Targeted Killings: A Modern Strategy of the State" על ידי A.E. Stahl ו-William F. Owen נכתב שאל יחסי אבדות ומניין מתים צריך להתייחס בהתחלה בספקנות. הם כתבו ש"אזהרה: אל מנייני מתים מדווחים ויחסי אבדות צריך לגשת עם ספקנות. יותר מדי קל לעשות מניפולציות על סטטיסטיקות למטרות פוליטיות, ובכך לדרבן טיעונים המבוססים עליהן."[27]
ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" עורך מחקרים וסטטיסטיקות משלו על אבדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא מסתמך על הנתונים הרשמיים של צה"ל. לפי הסטטיסטיקות של "בצלם" בסיכולים הממוקדים נהרגו 384 פלסטינים בין ספטמבר 2000 לדצמבר 2008. מתוכם, 232 בני אדם (60.4%) היו המטרות (כלומר: החמושים שאותם התכוונו להרוג) ו-152 (39.6%) היו עוברי אורח. זה מצביע על יחס של 1:1.52 במשך כל התקופה.[28] מנגד, חוקרים כמו יהונתן דחוח-הלוי הטילו ספק במהימנות של נתוני "בצלם" וטענו שהארגון מסווג במקרים רבים פעילים חמושים ופעילי טרור כאזרחים שלא נטלו חלק בלחימה.[29][30][31]
נהרג בידי צלף. סיכול ממוקד ראשון של איש זרוע פוליטית.[33] לטענת צה"ל, ת'אבת אישית נתן הוראות מבצעיות לביצוע פיגועים. הסיכול הממוקד עורר זעם בקרב פעילי שמאל רדיקלי שהכירו את ת'אבת אישית והשתתפו איתו בפעילויות שלום. כעבור חודש רצח אחיינו של ת'אבת, ראאד אל-כרמי, שני ישראלים בטול כרם, כנקמה.
נהרג בהפצצת ביתו שבלב מחנה פליטים מפצצה במשקל טון ממטוס. בעקבות כשל מודיעיני והערכות שגויות, בפעולה נהרגו עוד 15 אנשים, ביניהם נשים וילדים בהם שכניו של שחאדה.[39]
איאד ביק התאמן עם אל-קאעידה ונשלח מטעמם לסייע לחמאס. תכנן פיגועים ב-1999 ו-2000 שסוכלו בידי ישראל. בפיגועיו באינתיפאדה נרצחו 19 ישראלים. נהרג מפגיעת טיל ברכבו.[41]
ראש חטיבת המבצעים של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה ומחליפו של חליל בהיתיני כמפקד המרחב הצפוני של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, היה מבוקש במשך 26 שנה.
מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם במרכז הרצועה, ראש המודיעין הצבאי של חמאס לשעבר. בעברו, עסק בייצור ופיתוח אמצעי לחימה, קידם והיה שותף לפיגועים רבים, ואף היה שותף בתכנון חטיפתו של גלעד שליט. נופל היה מהבכירים הדומיננטיים ביותר בארגון, והיה מקורב למוחמד דף.
ראש המערך האווירי של ארגון הטרור חמאס – אבו רכבה היה אחראי על ניהול מערכי הכטב"מים, הרחפנים, הגילוי האווירי, מצנחי הרחיפה, וההגנה האווירית של חמאס, ובנוסף הוא לקח חלק בתכנון מעשי הטבח הרצחניים בישוביי עוטף עזה ובהוצאתם לפועל ב-7 באוקטובר.
מפקד גדוד בית לאהיא בארגון הטרור חמאס – שילח את ההתקפות הרצחניות לכיוון ארז ונתיב העשרה שביצע הארגון ב-7 באוקטובר. בעבר הוא פיקד על המערך האווירי של הארגון ולקח חלק בפיתוח יכולות הכטב"מים ומצחני הרחיפה של המערך.
מפקד גדוד מרכז ג'בליה של החמאס, אחראי על שילוח מחבלי נוח'בה לישראל במתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר, היה מעורב בפיגוע בנמל אשדוד בשנת 2004, בו נרצחו 13 ישראלים, בהכוונת ירי רקטי לעבר ישראל במשך שני עשורים, וקידום פיגועים רבים.
ראש מערך הנ"ט של ארגון הטרור חמאס – אחראי על כלל מערכי הנ"ט בחטיבות השונות ברצועת עזה, הוא ניהל את כוח זה בשגרה וסייע בהפעלתו בעת חירום. במהלך פיקודו יצאו לפועל מספר פיגועי נ"ט נגד אזרחי ישראל וכוחות צה"ל.
מפקד גדוד צברא תל אל-הווא (שכונה בעזה) בארגון הטרור חמאס – לקח חלק מרכזי בניהול הלחימה נגד כוחות צה"ל ברצועת עזה, ובנוסף הוא ביצע מספר תפקידים בגדוד ובחטיבת העיר עזה.
היה כלוא בין השנים 1992–1998 על רקע מעורבותו בפיגועים לעבר יישובים ישראליים, והיה מעורב לאורך השנים בקידום פיגועים רבים לעבר אזרחים ישראלים וכוחות צה״ל.
מוחסן אבו זינה
ראש מחלקת תעשיות ואמל"ח במערך הייצור של ארגון הטרור חמאס – אחד ממובילי ייצור האמל"ח בארגון טרור זה. מתמחה בייצור אמל"ח אסטרגי ורקטי עבור מחבלי החמאס, ובנוסף מחלקתו אפשרה את ההתחמשות של חמאס בלחימה הנוכחית.
נהרגו בתקיפה של צה"ל במתווה תת-קרקעי בצפון רצועת עזה.
ואא'ל רג'ב
סגנו של ע'נדור המשמש גם כקצין מבצעים חטיבתי. שימש בעברו כמפקד משטרת חמאס בצפון הרצועה ולאחר מכן כמפקד גדוד בית לאהיא.
איימן סיאם (ציאם)
ראש המערך הרקטי של ארגון הטרור חמאס, ניצל מכמה ניסיונות התנקשות, הן ב-2009 (במהלך מבצע עופרת יצוקה) והן ב-2014 (במהלך מבצע צוק איתן). בתפקידו הקודם שימש כמפקד יחידת הארטילריה של הארגון.
פורסאן ח'ליפה
בכיר במטה הגדה של החמאס, ראש ועדת טול כרם, שימש כסייען ומקורב לבכירי חמאס. סייע קידם והכווין פיגועים נגד אזרחים ישראלים וכוחות הביטחון. לאחרונה הוא עסק בפיתוח חוליות טרור במחנה הפליטים נור א-שמס.
ראפת סלמאן
ראש מערך הסיוע הקרבי בצפון הרצועה, דמות בכירה בצמרת חטיבת העיר עזה.
מפקד גדודשאטי של ארגון הטרור חמאס. תחת פיקודו יצאו מהמחנה מתווי פשיטה לשטחי ישראל ב-טבח שבעה באוקטובר, ובנוסף לכך כחלק מתפקידו כמפקד גדוד הוא היה אחראי על מתווי טרור רבים כנגד מדינת ישראל.[94]
ראש המטה המבצעי של מרחב צפון רצועת עזה, בארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני – קידם במשך שנים ובמהלך הלחימה, תכנון ופיתוח התקפות של הארגון לעבר שטח ישראל והעורף הישראלי.
נהרגו יחדיו במתחם תת-קרקעי בו הם שהו במחנה הפליטים נוסיראת.
ע'אזי אבו טמאעה
ראש מטה הסיוע הקרבי והמנהלתי של חמאס, בין מקבלי ההחלטות ברובד הצבאי ומתכנני הטבח ה-7 באוקטובר.
יאסין רביע
ראש מטה הגדה ומשוחרר עסקת שליט. ניהל את כלל המערכים הצבאיים של מטה הגדה של ארגון הטרור חמאס, עסק בהעברת כספים למטרות טרור והכווין פיגועים של פעילי חמאס ביהודה ושומרון. יאסין ביצע בעברו מספר פיגועים רצחניים, בהם פיגועים בשנים 2001 ו־2002 בהם נהרגו חיילי צה"ל.
נהרגו יחדיו בתקיפה במרחב תל אלסלטאן שבצפון-מערב רפיח.
ח'אלד נג'אר
מגורש עסקת שליט לרצועת עזה ובכיר במטה הגדה של ארגון חמאס. בעברו, ביצע המחבל חאלד מספר פיגועים רצחניים ובהם פיגועים בשנים 2001–2003 בהם נרצחו אזרחים ישראליים, נהרגו ונפצעו חיילים נוספים ביניהם רצח שלום הר מלך.
נהרג בתקיפה אווירית של צה"ל סמוך למסגד במחנה נור שמס. יחד איתו נהרגו שלושה מחבלים נוספים.
מוחמד קטראוי
מפקד חטיבת מחנות המרכז של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה. עסק בקידום, תכנון ופיתוח התקפות הארגון לעבר שטח ישראל והעורף הישראלי. שימש במספר תפקידים בארגון בהם סגן מפקד חטיבה וקצין מודיעין.
ראש הזרוע הצבאית של חמאס בדרום סוריה. היה אחראי על הוצאת פעולות טרור נגד כוחות צה"ל ומדינת ישראל ממרחב דרום סוריה, לרבות ירי תלול-מסלול למרחב רמת הגולן.
נפצע בתקיפה ממוקדת ב-10 בספטמבר 2024 אל עבר מספר מחבלים בכירים בחמאס, שפעלו מתוך מתחם פיקוד ושליטה שהוסווה במרחב ההומניטרי בח'אן יונס, ומותו נקבע כחודש לאחר מכן. בתקיפה נהרגו שני מחבלים נוספים.
^בג"ץ 769/02 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 7-10
^Ben-Naftali, Orna, and Karen R. Michaeli. 2003. 'We must not make a scarecrow of the law': A legal analysis of the Israeli policy of targeted killing. Cornell International Law Journal 36(2), 233-292
^יגיל לוי, יורים ולא בוכים המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים, ישראל: למדא - האוניברסיטה הפתוחה, 2023, עמ' 80-110
^הביטוי "תאונת עבודה" מתייחס למצב בו פעילי טרור מתעסקים בחומרי נפץ, למשל, מנסים להרכיב מטען חבלה, וכתוצאה משגיאה או חוסר ניסיון, המטען מתפוצץ ופוגע בהם ובסובבים אותם.
^הוביל את גדוד זה במבצע צוק איתן שבמהלכו הוא פיקד על המחבלים בקרבות שהתרחשו בשכונה ביניהם אסון הנגמ"ש, שכתוצאה ממנו נהרגו 6 חיילי צה"ל ונחטף סמל-ראשון אורון שאול. הוא לקח חלק בין היתר בתכנון טבח שבעה באוקטובר ושילח את מחבלי הנ'חבה באותו היום לקיבוץ ומוצב נחל עוז. כמו כן הוא היה ממאכווני הפיגוע במכינת הקדם צבאית 'עצמונה' בשנת 2002, בו נרצחו 5 ישראלים, ובנוסף הוא היה ממאכווני פיגוע ירי הנ"ט לעבר האוטובוס בנחל עוז בשנת 2011, שכתוצאה ממנו נהרג ילד ישראלי.
^כמו כן הוא פיקד בין היתר על אבטחת הפעילות של ארגון חמאס בבית החולים שיפא.
.jpg)
