ארגוני זכויות האדם הם ארגונים לא-ממשלתיים אשר מטרתם המוצהרת היא להשגיח על שמירת זכויות האדם ולדווח על הפרה שלהן.

בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 החלו לקום בארצות הברית, ולאחר מכן גם במקומות נוספים, ארגונים לא-ממשלתיים ששמו להם למטרה להבטיח את השמירה על זכויות האדם, בשל הקושי שבהשארת השמירה על זכויות האדם בידי המדינה. המאבקים לשמירה על זכויות האדם החלו בדרישה של אזרחים אמריקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), להשוות את זכויותיהם לאלו של האזרחים הלבנים. את המאבק הוביל הכומר מרטין לותר קינג, שהקים את התנועה לזכויות האזרח שנאבקה ועדיין נאבקת על קיום זכויות אלו. לאור הצלחתה של התנועה האמריקנית לזכויות האזרח, קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים נוספים, שהציבו לעצמם כמטרה את השמירה על זכויות האזרח, בין אם בארצם שלהם או בצורה בינלאומית.

בארצות הברית קמו מספר ארגונים יהודיים גדולים לזכויות האדם, שמטרתם העיקרית היא להאבק באנטישמיות ובגזענות. הליגה נגד השמצה (ADL), שנאבקת נגד אנטישמיות ונגד אנטי-ציונות (שאותה היא רואה כסוג של אנטישמיות מודרנית) ונחשבת לתומכת גדולה של ישראל, הייתה גם מבין הראשונים לתמוך במאבק של השחורים בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20 למען שוויון זכויות אזרח.

בישראל קיים מספר רב של ארגוני זכויות האדם. בעקבות האגודה לזכויות האזרח, שהוקמה בשנת 1972, ושעוסקת במכלול זכויות האדם, קמו החל מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 מספר גדול של ארגוני זכויות האדם. בניגוד לאגודה לזכויות האזרח, המטפלת במכלול זכויות האדם, רוב רובם של הארגונים האחרים ייחדו את פעילותם לנושא אחד (למשל: פלורליזם דתי, זכויות עובדים, זכויות בריאות) או לקבוצת אוכלוסייה מוגדרת (למשל: ילדים, נשים, ערביי ישראל, עובדים זרים, אנשים עם מוגבלות, פלסטינים, מיעוטים מגדריים ועוד). בזירה הפרלמנטרית, המפלגה שחרתה על דגלה את זכויות האדם היא מפלגת רצ, שנטמעה ב-1992 במפלגת במרצ.

ארגוני זכויות האדם יכולים לפעול ולבצע מעקב אחרי שמירת זכויות האדם בעיקר במדינות דמוקרטיות ובזמן שלום. במדינות דיקטטוריות ובמדינות בעלות משטר סמכותני וכן באזורי לוחמה קשה יותר לארגוני זכויות אדם להגיע למקום ולתעד הפרות של זכויות אדם. ארגנונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל פועלים מול מציאות זו בדרכים כמו ריכוז דיווחים מתושבים מקומיים, הצלבת מידע, ושמירה על קשר עם פעילי זכויות אדם מקומיים. לעיתים נשמרת זהות המקורות בסוד כדי להגן עליהם מפני התנכלות השלטונות.

בחלק מהארגונים נעשה שימוש באזרחים של מדינה אחת שמנטרים את הפרות זכויות האדם של מדינות אחרות. דבר זה מקשה על מניעת איסוף המידע על ידם וכן מקשה על הפעלת אלימות נגדם מצד שלטונות דכאניים. עם זאת לעיתים קרובות מתרחשים מקרים בהם פעילי זכויות אדם מגורשים, נכלאים, עוברים עינויים או נרצחים בידי משטרות או המשטרה החשאית.

רדיפה, גרוש, כליאה או רצח של עיתונאים או של פעילי זכויות אדם הוא לעיתים קרובות סימן ברור למשטר דכאני או לתנועה גזענית. דוגמה מפורסמת לכך היא רצח פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי בשנת 1964.

ארגוני זכויות אדם משתפים לעיתים קרובות פעולה עם תחקירנים, עיתונאים ואנשי אקדמיה כדי לקבל מידע ולהעריך את מידת המיהמנות שלו. דבר זה משמש בין היתר גם באזורי עימות שבהם נמענת הגישה מאזרחים. מידע רב שיש לו נגיעה לזכויות אדם מתרפסם בעיתונות אבל לרוב האנשים אין זמן לרכז את המידע או לעקוב אחר דוחות של מומחחים בתחום.

ארגוני זכויות האדם מכינים דוחות על מצב זכויות האדם במדינות שונות, מסכמים מידע ממקורות שונים ומסייעים להפיץ אותו בעולם, מתוך תקווה להפעלת לחץ בינלאומי. דרך פעולה נפוצה מול מדינות סמוכתניות היא קיום הפגנות מול שגרירות, והפעלת לחץ על ממשלות ופרלמנטים במדינות דמוקרטיות או מדינות פחות דיקטטרויות כדי שאלו יפעילו לחץ על מדינות שמפירות זכויות אדם.

ארגון Avaaz משתמש בטכניקה זו לעיתים קרובות. לדוגמה בשנת 2008 אחרי שנשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה נבחר מחדש בבחירות לא הוגנות, 150,000 מחברי אוואז קראו לבעל הברית המרכזי של מוגבה, נשיא דרום אפריקה תאבו מבקי, כדי לקדם רפורמה דמוקרטית משמעותית.

לעיתים קרובות מדינות נמנעות מריכוז מידע על זכויות אדם. מדינות לא דמוקרטיות נמנעות מכך בשל התנגדותן לזכויות אדם. אפילו מדינות דמוקרטיות נמנענות לעיתים קרובות מריכוז מידע זה מתוך חשש לפגיעה ביחסי החוץ עם מדינה עם משטר סמכותני. לעומת זאת כאשר מדינה כן מרכזת ומפרסמת מידע כזה יש חשש כי היא עושה זאת משיקולים פוליטיים.

ארגוני זכויות אדם מרכזים מידע רב על מצב זכויות האדם במדינות לא דמוקרטיות והם אחד הגורמים המרכזיים המאפשרים לחוקרים ולעיתונאים להתעדכן על מצב זכויות האדם במדינות אלה. לדוגמה אמנסטי אינטרנשיונל היא אחד המקורות החשובים לריכוז מידע על הפרת זכויות אדם בסין, והיא אחד המקורות החשובים להפצת מידע כזה בעברית.^[1][2] מידע זה מגיע גם לעיתונות העברית.^[3]

ארגון זכויות האדם Iran Human Rights המרכז מידע על זכויות אדם באיראן מרכז גם מידע על פגיעה במפגינים בהפגנות מהסה אמיני. לפי הארגון בין ספטמבר לדצמבר הרגו המשטרה וכוחות הביטחון לפחות 448 מפגינים, בהם 60 קטינים^[4]

עיתים קרובות פעילות מול מדינה לא דמוקרטית היא פחות אפקטיבית לעומת פעילות מול מדינה דמוקרטית. ככל שהמדינה היא בעלת עוצמה גדולה יותר וככל שהמשטר בה פחות דמוקרטי כן יש פחות השפעה לפעילות ארגוני זכויות אדם. לעומת זאת מול מדינות קטנות יותר או מדינות ששואפות להציג לעולם חזות דמוקרטית, מטעמי מסחר ושמירה על יחסי מדיניות תקינים יש השפעה גדולה יותר.

לעיתים נראה שאין כל השפעה של ארוגונים ופעילי זכויות אדם על ממשלית על מדינות לא דמוקרטיות. עם זאת קיים תהליך איטי של דמוקרטיזציה בעולם. חלקו נובע מלחץ עקיף על מדינות לקיים משטר דמוקרטי וסובלני יותר מצד אזרחים, מדינות דמוקרטיות או תאגידים רב-לאומיים וחלקו נובע מכך שהצלחת מדינות דמוקרטיות לשמור על זכויות אדם ועל הדמוקרטיה גורר הצלחה כלכלית וחברתית גבוה יותר ודבר זה מעודד חברות לאמץ ערכים ליברלים ודמוקרטיים יותר וגורר שינוי חברתי פנימי.

ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה, חזר לשלטון בשנת 2010 לאחר 8 שנים באופוזיציה. לאחר חזרתו לשלטון החל ליישם צעדים שונים אשר הגדילו את כוחה של הממשלה והחלישו את האיזונים והבלמים שמגבילים את פעולתה. השינויים בוצעו באופן הדרגתי אולם הביאו לפגיעה בעקרונות דמוקרטיים כגון שוויון, חופש ביטוי ודת, הפרדת רשויות וזכיות אדם.

בשנת 2018 העבירה ממשלתו של אורבן סדרת חוקים המאפשרים לעקוף את מערכת המשפט במדינה, ולהעניק סמכויות מקיפות לשר המשפטים, באמצעותן יכולה הממשלה להתערב בעסקים ממשלתיים, במיסוי ובבחירות. ארגוני זכויות האדם בהונגריה טענו כי מדובר בחוקים המעצימים את הריכוזיות במדינה, חותרים תחת הפרדת הרשויות ומאפשרים התערבות פוליטית של הממשלה. צעדת מחאה בת מספר ימים נערכה בבודפשט, בהשתתפות עשרות אלפי מפגינים. בהפגנה נשמעו קריאות מחאה "ויק-טה-טור", הלחם של השם "ויקטור" ו-"דיקטטור"^[5]. בשנת 2022 הפרלמנט האירופי יצא בהכרזה כי הונגריה אינה נחשבת יותר לדמוקרטיה.^[6][7]

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל מבקר את פולין בגלל כרסם בעצמאות הרשות השופטת ועל רקע שימוש בהאשמות פליליות כדי לצמצם את חופש הביטוי. כמו כן הוא האשים את השלטונות בפגיעה בחופש ההתאספות בפגיעה בזכויות נשים (זכות להפלה) והפרת זכויות של להט"ב. [1]

כנגד חלק מארגוני זכויות האדם מופנות ביקורות שונות, בעיקר בנוגע לצביעות והטיה פוליטית.

• ארגוני זכויות האדם יכולים לפעול ולבצע מעקב אחרי שמירת זכויות האדם בעיקר במדינות דמוקרטיות. במדינות דיקטטוריות ארגוני זכויות אדם אינם יכולים לפעול מחשש שהמשטרה החשאית תעצור אותם, ולכן הם לא יכולים לדווח ממקור ראשון על הפרת זכויות האדם וזוועות שמתבצעות במדינות אלה. התוצאה של מצב זה היא שארגוני זכויות האדם הבינלאומיים מפנים את עיקר הביקורת שלהם כלפי מדינות דמוקרטיות והעוולות שהן מבצעות, בעוד שהמדינות הדיקטטוריות שמבצעות עוולות בהיקפים גדולים יותר כמעט שלא מופיעות בביקורות או בדו"חות של ארגוני זכויות האדם.
• הטיה פוליטית: ישנה טענה שחלק מארגוני זכויות האדם הבינלאומיים מוטים פוליטית נגד ישראל ונגד ארצות הברית. המבקרים מביאים לדוגמה את אמנסטי אינטרנשיונל שפרסמה הרבה יותר דו"חות כנגד ישראל מאשר דו"חות על רצח העם בדארפור, סודאן או על הטבח בקמבודיה. דוגמה נוספת היא ג'ו סטורק מ-HRW שכתב מספר דו"חות חריפים כנגד ישראל, ונחשף שבעבר תמך בחיסולה ואף חתם על מכתב המגדיר את טבח הספורטאים במינכן (1972) כ"פעולה מוסרית". מחקר שערך המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מצא שארגוני זכויות האדם הגדולים HRW ואמנסטי אינטרנשיונל שופטים בסטנדרטים כפולים את מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל לעומת סיכולים ממוקדים של מדינות אחרות, כאשר הם מגנים את ישראל ללא הצדקה ולעומת זאת מתייחסים בסלחנות לסיכולים ממוקדים של מדינות אחרות גם כאשר אלה גורמים להרבה יותר אזרחים הרוגים מאשר אלה של ישראל.^[8]
• אי-דיוקים והטעיות: כנגד מספר ארגוני זכויות אדם ישנה ביקורת שהם מציגים נתונים ודו"חות מסולפים ומלאים בטעויות, לעיתים כדי לשרת אג'נדה פוליטית. לדוגמה: החוקר יהונתן דחוח-הלוי פרסם מספר מחקרים ובהם טען שארגון בצלם וארגוני זכויות אדם פלסטיניים מסווגים פעמים רבות חמושים ופעילי טרור שנהרגו על ידי ישראל כ"אזרחים שלא נטלו חלק בלחימה".^[9]
• ניצול בידי קבוצות רדיקליות וארגוני טרור: כנגד ארגוני זכויות האדם נטען שהם מנוצלים ולעיתים משתפים פעולה עם קבוצות רדיקליות וארגוני טרור, בעיקר במסגרת המאבק להשמדת מדינת ישראל, וזאת על ידי קמפיין דה-לגיטימציה וגינוי פעולות לוחמה בטרור והגנה עצמית שמבצעת ישראל. לתמיכה בטענה זו הביאו המזרחן יהונתן דחוח-הלוי והפובליציסט בן-דרור ימיני תרגום של נאום שנשא אסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס, בו הוא מודה לארגוני זכויות האדם, לליברלים ולארגוני החברה האזרחית על עזרתם לחמאס ולמאבק נגד ישראל, וכן מתווה שימוש באותם ארגונים במסגרת קמפיין משולב הכולל תעמולה פלסטינית ואלימות נגד ישראל.^[10][11]

• פעיל זכויות אדם

• רותי גינזבורג, והייתם לנו לעיניים - ארגוני זכויות אדם ישראלים בשטחים הכבושים מבעד לעין המצלמה, רסלינג, 2014.

מדיה וקבצים בנושא ארגוני זכויות האדם בוויקישיתוף