צוּמוּד (בערבית: صمود, תעתיק מדויק: צמוד; נהגה במלרע; הגייה מקורבת: סוּמוּד; בעברית נכתב גם: סומוד) הוא מושג בערבית שמשמעותו "החזקת מעמד",[1] "עמידה איתנה"[2] או "היצמדות לאדמה",[3] והוא רעיון אידאולוגי ואסטרטגיה פוליטית, שהופיע לראשונה בקרב הפלסטינים ב-1967 בעקבות מלחמת ששת הימים.
במהלך השנים מאז 1967, פלסטינים הבחינו בין שתי צורות עיקריות של צומוד. הראשונה, צומוד סטטי, היא סבילה יותר והוגדרה על ידי אבראהים דקאק כ"הישארותם של פלסטינים על אדמתם". השנייה, צומוד מתנגד (בערבית "צומוד מוקאוום") היא אידאולוגיה פעילה יותר, שמטרתה לחפש דרכים לבניית מוסדות חלופיים למאבק בשלטון הישראלי בשטחים הפלסטיניים[4].
הסמל המייצג ביותר את רעיון הצומוד ותחושת השורשיות הפלסטינית באדמה הוא עץ הזית, הנמצא בכל מקום ברחבי ארץ ישראל.
מקורותיו והתפתחותו
בערבית, אדם המפגין "צומוד" מכונה "צאמד" (נהגה בקירוב: סאמד, ובנקבה: "צאמדה"; צורת הריבוי: "צאמדון" או "צאמדין"). ביהודה ושומרון ורצועת עזה, הצומוד ייצג את האסטרטגיה הפוליטית הפלסטינית, כפי שאומצה משנת 1967 ואילך. כרעיון הקשור מאוד לאדמה, לחקלאותולילידות, הדמות האידיאלית של הפלסטיני שהוצגה באותה תקופה הייתה של הפלאח שנשאר והחזיק באדמתו, וסירב לעזוב. ברוך קימרלינג כתב שאימוץ אסטרטגיה של צומוד הונע מתוך רצון להימנע מטיהור אתני נוסף. צומוד כאסטרטגיה הוא סביל יותר מזה שאומץ על ידי הפדאיון, אולם הוא סיפק סאבטקסט חשוב לשיח שלהם, בכך שסימל המשכיות וקשרים עם האדמה, עם איכרות ועם דרך חיים כפרית.
צומוד סטטי
לאחר מלחמת ששת הימים, ב-16 בספטמבר 1967, התכנס בעמאן קונגרס אסלאמי עולמי, שדן ב"תוצאות התוקפנות הציונית". בראשו ישב חאג' אמין אל-חוסייני ובנאומו הזהיר את הפלסטינים שבגדה המערבית וברצועת עזה, "שלא יפלו קורבן לפיתויי האויבים" וקרא להם להמשיך ב"עמידתם האיתנה" ("צומוד") נגד הכיבוש הישראלי.[5]
בשנות ה-70 המאוחרות, קרא הצומוד לדרך שלישית בין כניעה לבין גלות, בין תגובה סבילה ואלימות. הצומוד הסטטי, אף על פי שהודגשה בו הנחישות להישאר על הקרקע, היה גם הוא מאופיין על ידי גישה של ויתור והשלמה ואולי אף רחמים עצמיים. המטרה של פשוט להישאר במקום באה לידי ביטוי תוך הסתמכות על נדבות, כגון אלה שהתקבלו מ"קרן הסיוע לעמידה האיתנה של הוועדה הירדנית-פלסטינית המשותפת", שהוקמה על ידי ועידת הפסגה הערבית בבגדאד ב-1978.
צומוד מתנגד
באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, תיאר יאסר ערפאת כיצד הצומוד הוא אסטרטגיה פוליטית ותנאי הכרחי ללחימה. הוא החשיב את ההיאחזות באדמה ליסוד החשוב ביותר בתוכנית הפלסטינית. לדבריו, המשך המאבק, ללא היאחזות באדמה זו טרגדיה, על כן הבסיס הוא היאחזות באדמה, ורק אחר כך המאבק. במובן זה משמעות הצומוד הוא הישארות במקום. לא החזקת מעמד פאסיבית בלבד, אלא פעולת התנגדות איתנה. פליטים פלסטינים, בתוך ומחוץ לשטחים, מתארים לרוב את יכולתם לשאת את החיים במחנות הפליטים הפלסטיניים כצומוד.
אך רעיון זה תקף גם לפלסטינים החיים מחוץ למחנות הפליטים. נועם חומסקי, בספרו "המשולש הגורלי" (אנ') מצטט את רג'א שחאדה, שאומר כי ישנן שלוש דרכים להתנגד לכיבוש: "שנאה עיוורת" (ה"טרוריסט"), "כניעה אילמת" (ה"מתון") ודרכו של ה"צאמד". שחאדה אומר: "אתה, ה'צאמד', בוחר להישאר בכלא הזה כי הוא ביתך, וכי אתה חושש שאם תעזוב, הסוהר שלך לא ירשה לך לחזור. בחיים כאלה, אתה חייב כל הזמן להתנגד לפיתויים התאומים של או להסכים לתוכניתו של הסוהר בייאוש רדום, או להפוך למטורף על ידי שנאה מכרסמת כלפי הסוהר שלך וכלפי עצמך, האסיר". מאז 1967, פעולות מחאה לא-אלימות שננקטו על ידי הפלסטינים, כגון שביתות כלליות, חרמות צרכנים והפגנות, נקשרו לרעיון הצומוד. הגדרתו של שחאדה למושג הצומוד העניקה קול לפלסטינים רבים שניסו להמשיך בחייהם הרגילים. המשך החיים הרגילים תחת הנסיבות, נחשב בעיני פלסטינים רבים כסוג של התנגדות לא-אלימה.
האינתיפאדה הראשונה
במהלך האינתיפאדה הראשונה (1993-1987), רעיון הצומוד המתנגד קיבל ביטוי מלא בהתמקדות בשחרור הפלסטינים מהתלות בישראל על ידי סירוב לשתף פעולה ועל ידי הקמת מוסדות עצמאיים.
בינואר 1988, הוכרזה תוכנית פעולה בלתי-אלימה מקיפה על ידי חנא סניורה ומוברק עווד, שקראה לפלסטינים להחרים מוצרים ישראלים ולהפסיק כל שיתוף פעולה עם ישראל. נשים פלסטיניות החלו לגדל יבולים באדמות שלא עובדו קודם לכן, כדי ליתר את הצורך בתנובה ישראלית, ובתי ספר ארעיים מחתרתיים נפתחו בתגובה לסגירת מאות מוסדות חינוך בשטחים על ידי ישראל.
סמלים ואזכורים בספרות
בנוסף לפלאח ובפרט לפלאחית בהריון, עץ הזית ושורשיו הארוכים באזור הוא סמל ראשי של צומוד עבור הפלסטינים. הקישור ביניהם בא לידי ביטוי בספרות הפלסטינית, כמו למשל בקטע מספרו של רג'א שחאדה, הדרך השלישית (1982): "לפעמים, כאשר אני הולך בגבעות... אני מוצא עצמי מביט בעץ זית, וכשאני מביט בו, הוא משנה את צורתו אל מול עיני לסמל של ה'צמידין', של מאבקנו, של אבדן". עוד מוסיף שחאדה בספרו: "אנו ה'צאמדין' איננו יכולים להילחם בכח הפיזי הפראי של הישראלים אך עלינו לשמור על הכעס בוער". הייצוג של ה"צאמד" בכתביו הוא אמביוולנטי. באשר לחזרתו מאירופה לגדה המערבית, כתב: "זה מוזר לחזור כך, מרצונך החופשי, לשלשלאות הצומוד".[דרוש מקור: הפניה מדויקת] באופן אירוני, פלסטינים רבים ראו באישים כשחאדה – בן למשפחה ידועה מהמעמד הבינוני בגדה המערבית – כאלה שמהווים חלק מהשכבות שהרוויחו הכי הרבה ממדיניות התמיכה הכספית בארגון לשחרור פלסטין בשנות ה-80 והאשימו אותם בעידוד השארת הסטטוס קוו דרך מדיניות הצומוד.
אדוארד סעיד, בספרו "After the Last Sky: Palestinian Lives" (1986), מאפיין את הצומוד כ"פתרון טקטי מוצלח לגמרי" בתקופה בה אין בנמצא אסטרטגיה יעילה.
הסופר דויד גרוסמן כתב בספרו "הזמן הצהוב" (1987): "'צומוד' מבטא עיקשות ואורך רוח, ומין תוקפנות פאסיווית, נשיכת בשרך בשיניך כדי שלא תיכנע, ושלא תצא מדעתך. צומוד פירושו לכופף את הראש ולחיות איכשהו עד שהסערה תחלוף".[6]
העיתונאי יורם בינור, בספרו "Palestinian Like Me" (1989), מתאר בספרו את הצומוד כ"גישה, פילוסופיה, ודרך חיים". זו "צורה בסיסית יותר של התנגדות הצומחת מן הרעיון שרק להתקיים, לשרוד ולהישאר על האדמה היא פעולה של אי-שיתוף פעולה - במיוחד כאשר גירוש הוא הדבר שהפלסטינים חוששים ממנו ביותר".[7] בתארו צורות פעילות יותר של צומוד, בינור מספר על מפגשו עם שני ערבים שהועסקו כפועלי בניין בהתנחלותבית אל. בתגובה לדברי התוכחה של בינור (שהתחזה לערבי) על כך שהם עובדים עבור "הגרועים שבהם", ענו הפועלים שלא רק שהכסף שהם מקבלים עבור עבודה כזו מאפשר להם להיות "צאמדין". בזכות פרנסתם הם נותרים במקומותיהם ומנצלים כל הזדמנות "להילחם בהם". אחד מהם פירט את מה שביכולתם לעשות כפועלים פשוטים: "לאחר שאני מניח את האריחים במקלחת או במטבח של מתנחל ישראלי, כאשר האריחים כולם במקומם והמלט כבר התייבש, אני לוקח פטיש ושובר כמה. כאשר אנחנו מסיימים להתקין צינורות ביוב, וקבלן המשנה היהודי בדק שהכל בסדר, אז אני דוחף שק מלא של מלט לתוך הצינור. ברגע שהמים זורמים לתוך הצינור הזה המלט מתקשה כסלע, ומערכת הביוב נסתמת"[7].
טוין ואן טפלן (Toine van Teeffelen), מהמוסד החינוכי הערבי בבית לחם, מגדיר את רעיון הצומוד ככזה שמצד אחד מתייחס "לממד אנכי של חיים פלסטיניים, היאחזות חזקה באדמה, שורשים עמוקים", ומצד שני, צומוד "מצביע על ממד זמן אופקי - גישה של סבלנות והתמדה, של לא להיכנע, למרות הסיכויים"[8].
^S. Farsoun and J. Landis, "The sociology of an uprising," in Intifada: Palestine at the Crossroads edited by Jamal Raji Nassar, Roger Heacock, Greenwood Publishing Group, 1990, p. 28.
