יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: בערך משפטים רבים המהווים לכאורה הכללה או דעה, ללא סייגים וללא מקורות. מוטב לקצר מעט את הערך.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

עינויים הם כל פעולה שבה סבל וכאב עז, לרוב גופני, אך לעיתים נפשי, נגרם באופן מכוון לאדם. המניעים לעינויים מגוונים מאוד, החל בנקמה, דרך איום וענישה, סחיטת מידע וכלה בסאדיזם לשמו, אם של המענה בלבד, או לשעשוע קהל.

בתקופות רבות בהיסטוריה עינויים היו נפוצים בכל רחבי העולם^[1]. הרקע לעינויים השתנה – מהקרבות קורבן אדם טקסיות שכללו עינויים ממושכים, המרת דת בכוח, ענישת פושעים (לעיתים בשל עברות זניחות כגון רכילות, וכלה במחזות הרתעה פוליטיים). בתיעודים של עינויים פומביים, לרוב מתוארת תגובה של עונג וסיפוק מצד הקהל לנוכח המחזה הנורא.^[2]

במאה ה-17 פרץ זרם הולך וגובר של סלידה מעינויים והוקעתם כמוקצים. אין הסכמה ביחס לסיבות שהביאו לשינוי בדעת הקהל, אך העדויות ההיסטוריות מצביעות על קיומו.

כיום, האיסור על עינויים הוא נורמה קוגנטית במשפט הבין לאומי, כלומר הוא אסור לכל המדינות בכל הנסיבות, בגלל שהוא פוגע בכבוד האדם. עינויים אסורים על פי כל דיני זכויות האדם הבין-לאומיים ועל פי רוב האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן. במערכת המשפטית, ראיות שהושגו בעינויים אינן קבילות בבית המשפט. במשפט ההומניטרי, המסדיר את דיני המלחמה, עינויים הוצאו לראשונה מחוץ לחוק בקוד ליבר מ-1863. עינויים נמנו במהלך משפטי נירנברג כפשע נגד האנושות, ולאחר מכן נאסרו באמנת ז'נבה השלישית ואמנת ז'נבה הרביעית (1949), בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובחוקת רומא (1998) המשמשת כבסיס לפעילותו של בית הדין הפלילי הבין-לאומי.

היקף ההפרות כיום קטן בהרבה מכפי שהיה במאות עברו. מרבית מדינות העולם חתומות על אמנות ז'נבה ומתחייבות שלא לענות אזרחי אויב ושבויי מלחמה בעימותים צבאיים. הצדדים החתומים על אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים מתחייבים שלא לגרום בכוונה לכאב עז או סבל להשגת אינפורמציה או הודאה, וגם לא לענישה. אולם למרות האמנות ודעת הקהל, קיימות הערכות של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי אינטרנשיונל, לפיהן כשני שלישים לערך ממדינות העולם לא מצייתות באופן עקבי לרוח ההסכמות. למשל סין שבה אנשים נאסרים ועוברים עינויים קשים, לעיתים רק כדי לגרום לאדם לוותר על אמונתו, כמו במקרה של רדיפת מתרגלי פאלון גונג.

משחר ההיסטוריה ישנן עדויות לשימוש בעינויים כמנגנון הענשה. הרתחה למוות, צליבה, סקילה באבנים, הוצאה להורג בשריפה וביתור היו רק חלק מן השיטות האכזריות שננקטו על מנת להעניש את העוברים על החוק המדיני או הדתי. עד להתפתחות ההומניזם במהלך המאה ה-17, השימוש בשיטות הענשה הכרוכות בסבל מכוון היה מקובל. עם תחילת עידן הנאורות התפתח הרעיון של זכויות אדם אוניברסליות, ובד בבד החלה לצבור תאוצה ההכרה בעינויים כאמצעי הראוי לגינוי. ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות אדם, שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1948, היא מן העדויות החשובות ביותר להכרה בהכרחיות שבהוקעת העינויים מן החברה.

בתי המשפט בימי הביניים התייחסו אל עינויים כאמצעי לגיטימי לקידום תהליך החקירה או הענשת פושעים. החוק בתקופה זו קבע כי מספיקה חצי הוכחה כלפי נאשם על מנת לגזור עליו עינויים. על פי רוב, העינויים בוצעו בסתר, בתוך צינוק תת-קרקעי. לעומת זאת, הוצאה להורג בעינויים בדרך כלל נעשתה באופן פומבי.

במהלך העת החדשה, עינויי מכשפות היו תופעה נפוצה. אנגליה היא דוגמה למדינה שבה מערכת המשפט לא אפשרה באופן עקרוני שימוש בעינויים. עם זאת היו מקרים חריגים שבהם נעשה שימוש באמצעי זה לקידום חקירה. בשנת 1631 פרסם פרידריך שפה ספר שהביע עמדה נחרצת נגד השימוש בעינויים לחקירה משפטית, הרקע לספר הוא חוויה עזה שתוארה בספרו:

דוכס בראונשווייג בגרמניה הזדעזע משיטותיהם של האינקוויזטורים בדוכסות שלו, וביקש משני מלומדים ישועים נודעים לפקח על החקירות. לאחר בדיקה מפורטת אמרו הישועים לדוכס: "האינקוויזיטורים עושים את חובתם. הם אוסרים רק אנשים שנחשדו בווידוי של מכשפות אחרות." "בואו איתי אל חדר העינויים" הציע הדוכס. הכמרים הלכו אחריו למקום שבו אשה אומללה הייתה מתוחה על סד העינויים. "תנו לי לחקור אותה", הציע הדוכס. "אשה, את מכשפה שהודתה. אני חושד בשני אנשים אלו שהם מכשפים. מה את אומרת על כך? תליינים – עוד סיבוב של הסד." "לא, לא!" זעקה האשה, "אתה צודק! ראיתי אותם פעמים רבות בשבתות. הם יכולים להפוך את עצמם לתיישים, זאבים וחיות אחרות". "מה עוד את יודעת עליהם?" דרש הדוכס. "כמה מכשפות ילדו ילדים שלהם. אשה אחת ילדה להם שמונה ילדים. לילדים יש ראשי קרפדות ורגלי עכבישים." הדוכס פנה אל הישועים הנדהמים: "האם אשלח אותכם לעינויים עד שתודו, חברי?"

— Cautio Criminalis, מאת פרידריך שפה

העינויים באנגליה בוטלו סביב שנת 1640. במהלך המאה ה-17 השימוש בעינויים תחת מעטה חוקי הצטמצם ברחבי אירופה. באותה תקופה אנשי רוח ואנשי ציבור החלו להביע בפומבי את התנגדותם לשימוש בעינויים. צ'זארה בקאריה, ג'ואן גריף והפילוסוף וולטר הן דוגמאות לאנשים שמחו באופן נחרץ נגד השימוש בשיטות ענישה אכזריות. בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 השימוש בעינויים החל בהדרגה לאבד את התוקף החוקי שלו ברחבי אירופה. שוודיה ופרוסיה היו המדינות האירופאיות הראשונות אשר הוציאו את העינויים מחוץ לחוק בשנים 1722 ו-1752 בהתאמה. דנמרק ביטלה את העינויים בשנת 1770, רוסיה ב-1774, אוסטריה ב-1776, צרפת ב-1780 והולנד ב-1798. שווייץ הוציאה את העינויים מחוץ לחוק במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19.

פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות של מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה עיצבו את הרגישות של הציבור הרחב לגבי סוגיית זכויות האדם ובפרט לגבי השימוש בעינויים. במקביל לעליית מודעות הציבור הרחב לסוגיית זכויות האדם, השימוש בעינויים צבר בהדרגתיות מעמד של שיטת אכיפה הראויה לגינוי. לאור מציאות זו מדינות רבות סילקו את העינויים מן החוק. עם זאת, לצד מדינות אלה, ישנן מדינות אשר עדיין עושות שימוש בעינויים, חלקן בטענה שהפעלת אמצעי זה היא הכרחית במקרים מסוימים.

עינויים מתרחשים גם במדינות דמוקרטיות ליברליות, אף על פי שקיימות מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על השימוש באמצעי זה (למשל אמנת האו"ם נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים). כך למשל בארצות הברית שנחשפים בה מקרים של התעללות ועינויים. אף על פי שהחוקה האמריקאית אוסרת אותם, בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק שהחוקה אינה מחייבת את צבא ארצות הברית בפעילותו מחוץ למדינה, כגון במתקן המעצר בגואנטנמו. פסיקה זו נהפכה, בדעת רוב השופטים, בשנת 2008 (בפסק דין Boumediene נגד Bush), אולם בפועל בתי המשפט מיעטו לקבל עתירות של העצירים במתקן. המתקן בגואנטנמו מופעל על ידי השלטון האמריקאי ומשמש את הפנטגון וה-CIA בכליאתם של כמאתיים עצירים. על פעילותו של המתקן נמתחת ביקורת ציבורית רחבה, וזאת בשל השימוש שנעשה מצד החוקרים בשיטות עינויים. בשנת 2004 נחשפה רשימה של 20 שיטות עינויים שונות המונהגות במתקן. בשנת 2006 דווחו על התעללויות נוספות המתרחשות במתקן, ובשנת 2007 פורסם דו"ח בו עדויות מפורשות להפעלתם של עינויים חמורים במתקן. לאור הדיווחים השונים על הפרות החוק החמורות המתרחשות במתקן, החלה להתארגן מחאה נגד שיטת ההתנהלות של המתקן. בפברואר 2011 ארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל" הגיש בקשה משווייץ לפתוח בחקירה פלילית נגד הנשיא ג'ורג' ווקר בוש ולעצור אותו. ב-12 באוקטובר 2011 הארגון הגיש בקשה דומה לקנדה. נכון להיום, המחנה ממשיך בפעילותו. כיום, ארגוני זכויות אדם כגון "אמנסטי אינטרנשיונל" פועלים במטרה לחשוף הפרות של זכויות אדם ולמנוע את הפעלת העינויים.

לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש בקשת רחבה של טכניקות עינויים, בדרגות חומרה ומורכבות שונות. השימוש בעינויים יכול לבוא לידי ביטוי דרך הפעלת לחץ פיזי ופסיכולוגי, לחוד, או לסירוגין. החזקת המעונה בתנוחות כואבות, חשיפתו לתנאי חום וקור ואונס הן מספר מצומצם מן הדרכים המגוונות שבאמצעותן מפעילים עינויים כלפי בני אדם. עינויים פסיכולוגיים הם בעלי הגדרה מעורפלת יותר מעינויים פיזיים, ולעיתים קשה לבצע הבחנה בינם לבין שיטת חקירה תקינה. העינוי הפסיכולוגי כולל הפעלת לחץ נפשי קיצוני תוך שימוש בלעג ארסי, קללות, איומים והפחדות. במסגרת העינוי חשוף המעונה ליחס משפיל, הגורם לו תחושת חוסר אונים קיצונית, דבר אשר עלול להוביל לטראומה.

הוצאה להורג בעינויים היא דרך נקמה אכזרית, שהייתה בשימוש בעבר. להלן מספר שיטות שהיו נפוצות:

• גלגל שבירה: מתקן עינויים שנעשה בו שימוש בימי הביניים. במסגרת עינוי זה, גפיו של הקורבן מוקמו על שתי קורות עץ. לאחר מכן היו מכים על אחת הגפיים באזור שבין הקורות וכך שוברים את העצם. תהליך זה חזר על עצמו עבור כל אחת מהגפיים. לאחר מכן הגלגל הורם על מוט גבוה כך שהציפורים יוכלו לאכול אותו בעודו חי.
• הרתחה למוות: קורבן העינויים נקשר על מנת למנוע ממנו אפשרות תנועה. לאחר מכן היו מכניסים אותו אל תוך כלי גדול ובו מים קרים. המים חוממו בהדרגתיות עד למותו של הקורבן. שיטה הריגה זו הייתה איטית ומלווה בייסורים רבים.
• העלאה על המוקד: שיטת הוצאה להורג פומבית אשר במסגרתה הבעירו את הקורבנות (בעיקר נשים) בעודם חיים, מבלי שיכלו להימלט.
• צליבה: הקורבן נקשר או ממוסמר לצלב עשוי מעץ, ומושאר בתנוחה זו עד מותו.

ערך מורחב – האיסור על עינויים

ב-10 בדצמבר 1948 התקבלה ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם על ידי העצרת הכללית של האו"ם. לפי ההכרזה, איש לא יעבור עינויים, עונש או יחס אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים. מאז עוגן האיסור על עינויים במספר הסכמים בינלאומיים, כאשר העיקריים שבהם הם האמנה נגד עינויים ואמנות ז'נבה.

ערך מורחב – האמנה נגד עינויים

האמנה נגד עינויים (CAT) נכנסה לתוקפה ביוני 1987. בין סעיפיה:

• סעיף 1: עינויים מוגדרים ככאב עז או סבל, כלומר קיימות רמות כאב וסבל שאינן חמורות דיין כדי להיחשב עינויים.
• סעיף 2: לאמנה לא קיימות נסיבות יוצאות דופן מבחינת החובה לקיימה. כלומר מדינה שחתמה על האמנה ללא הסתייגות לא יכולה להשתמש בעינויים בשום מקרה בלי שהדבר ייחשב הפרת האמנה. בכל אופן, הסנקציה החמורה ביותר שיכולה להיות מוטלת על מדינה עקב הפרת האמנה היא רישום פומבי שהאמנה הופרה על ידה. במקרים יוצאי דופן רשויות של מדינה יכולות להגיע למסקנה שזהו סיכון שניתן לקבלו, בעיקר משום שההגדרה של 'עז' עשויה להתפרש באופנים שונים.
• סעיף 16: כולל את ההתחייבות למנוע מעשים של יחס או עונש אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, אבל רק בתחום שיפוטה. כלומר מדינה אינה מנועה מלאפשר טכניקות כפייה כאשר הן מבוצעות במקום שאינו בתחום שיפוטה.

כמחצית ממדינות העולם חברות באמנה. ישראל אשררה את האמנה ב-1991.

עינויים מהווים אמצעי לחקירת בני אדם המסרבים למסור מידע הנמצא בידם ונחוץ לחוקריהם, בכך שהחוקר מאיים בעינויים או מבצע עינויים, ומפני שהנחקר אינו רוצה או אינו מסוגל לחוש סבל שכזה, הוא מוכן למסור פרטים שלא התכוון להגיד לפני העינויים.

השב"כ משתמש לעיתים בעינויים, במקרים שמוגדרים "פצצה מתקתקת", כלומר מצב שבידי הנחקר יש מידע שעשוי לסייע במניעת פיגוע שכבר הוחל בביצועו.

השימוש בעינויים על ידי השב"כ נידון בוועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של השב"כ בנושא פעילות חבלנית עוינת בראשותו של השופט משה לנדוי, משנת 1987 (ועדת לנדוי). הוועדה שהוקמה בעקבות פרשת קצין צה"ל עיזאת נאפסו התירה בין השאר הפעלת שיטות חקירה הכוללות "מידה מתונה של לחץ פיזי" מתוך "הגנת הצורך". יותר מאוחר (1999) שלל בג"ץ אמצעים כגון טלטולים, שיטת חקירה באמצעות עינויים שהייתה נהוגה בשב"כ, שבה קושרים אדם לכיסא ומטלטלים אותו. בעקבות עתירות של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט ועוד נגד מדינת ישראל, נפסק כי שיטה זו פסולה.

אחת הפרשות שבהן התגלה שימוש משטרתי בעינויים הייתה פרשת כנופיית מע"צ.

הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוקם בשנת 1990, כתגובה לשימוש בעינויים בחקירות על ידי כוחות הביטחון הישראליים. הקו האידאולוגי המנחה את הוועד הוא ההכרה בעובדה ששימוש בעינויים והתעללות אינם מתיישבים עם ערכי המוסר הבסיסי והשלטון הדמוקרטי. פעילותו של הוועד מוחלת על כל אוכלוסיית ישראל, ומטרתה למגר את השימוש בעינויים ובאלימות בלתי מוצדקת. מבחינה יישומית, עוסק הוועד בתיעוד עינויים, העברת סדנאות בנושא זכויות אדם, סיוע משפטי ופעולות נוספות. הישגו המרכזי של הוועד הוא בג"ץ העינויים (1999^[4]. במסגרת עתירה זו, הוועד מחה נגד שימוש בשיטות חקירה אלימות. בעקבות העתירה, בג"ץ שלל שימוש בשיטות אלימות כגון טלטולים, טכניקת חקירה שהייתה נפוצה בשב"כ.

בפרשת דומא

בדצמבר 2015, במהלך חקירתם בשב"כ של חשודים בהצתת בית משפחת דוואבשה בדומא, אישר היועץ המשפטי לממשלה לראשונה הפעלת עינויים על פי נוהל "פצצה מתקתקת" כנגד יהודים^[5]. המהלך, שזכה בין היתר לתמיכת ראש הממשלה נתניהו והשרים יעלון ובנט^[6], ספג ביקורת^[7] מצד אנשי ימין, רבנים^[8], משפטנים, פעילי זכויות האדם, ואנשי בריאות הנפש^[9] הן בטענה שלא נשקפה סכנה מידית שבידי הנחקרים למנוע^[8], הן משום שמדובר, בין השאר, בקטינים^[9], והן משום שלטענתם הנוהל נועד רק כדי לפעול נגד פעילות המהווה סכנה לביטחון המדינה^[10].

בחקירת רצח רנה שנרב

סאמר ערביד, שעמד בראש החולייה שביצעה את הפיגוע, נעצר ב-25 בספטמבר 2019 כשהוא בריא ושלם. למחרת הובהל ממגרש הרוסים לבית החולים הדסה הר הצופים במצב אנוש, עם חבלות בכל הגוף, שברים בצלעות, וחשד להתקף לב. מצבו התדרדר והוא איבד את ההכרה למשך שבועיים עד שהתאושש. נפתחה חקירת מח"ש בה נחקרו באזהרה חוקרי השב"כ שעינו את ערביד. ב-24 בינואר 2021 הודיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על סגירת התיק בהיעדר תשתית ראייתית לביצוע עבירה^[11].

בסקר שערך הבי.בי.סי. ב-2006 ב-25 מדינות שונות בעולם, 29% מהנשאלים הביעו תמיכה מסויגת בעינויים כאמצעי חקירה במקרים שבהם חיי אדם על הכף. במדינות כמו איטליה ואנגליה דעת הקהל נוטה יותר לאסור עינויים, בעוד שבסין, רוסיה, ועיראק הנשאלים נטו להסכים עם עינויים כאמצעי חקירה. בישראל 43% מהנשאלים תומכים בשימוש בעינויים כאמצעי חקירה במקרים של סכנה לחיי אדם (השיעור הגבוה ביותר מבין המדינות בסקר) בעוד 48% תומכים בחקיקה שתאסור עינויים. פילוח תוצאות הסקר בישראל מראה שרוב היהודים (כ-58%) תומכים בשימוש בעינויים ואילו הרוב המוחץ מבין המוסלמים מתנגד^[12].

מטרת תהליך השיקום הוא להשיב לקורבן העינויים את תחושת הכבוד שנגזל ממנו ולהחזירו למסלול חייו הקודם במידת האפשר. על מנת לעשות זאת, יש צורך במתן טיפול רפואי, נפשי וחברתי על ידי אנשי מקצוע. הטיפול חייב לכלול התייחסות פיזית ופסיכולוגית כאחד, תוך התייחסות בצרכיו האישיים של המטופל. ארגונים שונים בעולם, ובמרכזם המועצה הבינלאומית לשיקום קורבנות עינויים (IRCT), פועלים על מנת לסייע במתן טיפול הולם לבני אדם אשר חוו התעללות. הפוליטיקאי האמריקאי ג'ון מקיין, עבר תהליך שיקום לאחר שנפל קורבן לעינויי השבי הווייטנאמי, במסגרת שירותו בצבא ארצות הברית בתקופת מלחמת וייטנאם. במהלך שיקומו הוא עבר תהליך ממושך של התאוששות מפצעיו, ובמקביל לכך למד במשך שנה ב-"National war college".

• התעללות

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: עינויים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עינויים

• בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ממשלת ישראל ושירות הביטחון הכללי, ניתן ב-6 בספטמבר 1999 – פסק הדין בעתירה נגד עינויים, באתר סנונית
• על בג"ץ הוועד נגד עינויים, ועל הבקשה בעניין הפרתו, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
• הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
• אביגדור פלדמן, הקולונל והמייג'ור, באתר הארץ, 23 באפריל 2007
• ד"ר מיכאל ויגודה, חקירות השב"כ לאור מקורות המשפט העברי, באתר דעת
• מייקל שרמר, ‏על מכשפות ומחבלים או מדוע עינויים אינם יעילים, במדור סיינטיפיק אמריקן של מכון דוידסון, 13 ביוני 2017
• איילת שני, בתוך יומיים או שלושה אפשר לשבור אדם בלי לגעת בו, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2017
• עינויים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עינויים, דף שער בספרייה הלאומית