PROFILPELAJAR.COM

אורי ביאלר
	אין תמונה חופשית
לידה	24 במרץ 1944 (בן 80); רחובות, פלשתינה (א"י)
ענף מדעי	יחסים בינלאומיים
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים; בית הספר לכלכלה של לונדון ;
מוסדות	האוניברסיטה העברית בירושלים
תרומות עיקריות
	חקר מדיניות החוץ של ישראל

אורי ביאלר (נולד ב-24 במרץ 1944) הוא חוקר ומרצה ישראלי, פרופסור אמריטוס במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. בנוסף, אורי ביאלר נבחר לעמית מחקר של החברה המלכותית ההיסטורית הבריטית.

ביוגרפיה

נולד ברחובות. אביו, קלמן ביאלר יליד העיירה אולקסנדריה באוקראינה^[1], היה חלוץ ועלה לארץ על ספינת המעפילים הראשונה בעליה ב' שהגיעה ארצה בקיץ 1934. אימו, ברוריה, הייתה חניכת השומר הצעיר שעלתה מאותו אזור באוקראינה, כאביו. הוא התחנך בבית חינוך לילדי עובדים ולמד בתיכון היחידי שהיה אז ברחובות. שירת בנח"ל (בני הגרעין שלו הקימו את גרופית בערבה) ובנח"ל המוצנח.

ביאלר למד מדע המדינה והיסטוריה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית וכשנפתח החוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית היה המוסמך הראשון שלו (1971) ועוזרו האישי של מייסד החוג, פרופ' שאול פרידלנדר. התזה שלו לתואר שני עסקה בהכרזה הישראלית על עצמאות מדינית ב-1948 ועשתה שימוש במסמכי בן-גוריון. כדי להכשירו למשרת הוראה בחוג ליחסים בינלאומיים שזה עתה קם, שלחה אותו האוניברסיטה העברית לחו"ל ללמודי התואר השלישי. הוא נסע ללונדון למשך שלוש שנים ביחד עם משפחתו, על מלגה של שוחרי האוניברסיטה העברית בלונדון ולמד בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) ‏(1974-1971). הדוקטורט שלו עסק בפחדים הבריטיים מהפצצות אוויר לפני מלחמת העולם השנייה. כששב לישראל לא נמצאה לו עבודה באוניברסיטה העברית והוא קיבל הצעה לשרת כחוקר בכיר במרכז למחקר ותכנון מדיני של משרד החוץ בירושלים, בראשו של תת-אלוף יהושע רביב, בימיו של יגאל אלון כשר החוץ. במסגרת זו עסק ביאלר במשך כשנתיים במודיעין צבאי אסטרטגי.

ב-1975 קיבל ביאלר הצעת עבודה מהאוניברסיטה העברית ומאז הוא חוקר ומלמד באוניברסיטה זו. במקביל לכך, נענה להצעתו של פרופסור יחזקאל דרור, שהיה איש מרכזי במחלקה האסטרטגית של אגף התכנון של צה"ל לשרת במילואים ביחידה, תפקיד אותו מילא במשך למעלה מעשרים וחמש שנה. ב-2012 פרש ביאלר מהאוניברסיטה העברית והפך לפרופסור אמריטוס שלה.

בין יתר שיעוריו, ביאלר לימד במשך למעלה משלושים שנה את קורס החובה לתואר הראשון על יחסים בינלאומיים במאה העשרים והעמיד במהלך שנותיו באוניברסיטה כעשרת אלפים תלמידים. בשנת 2006 זכה בפרס ע"ש מיכאל מילקן להצטיינות מתמשכת בהוראה באוניברסיטה העברית. בין תפקידיו באוניברסיטה: דיקן הסטודנטים, ראש המחלקה ליחסים בינלאומיים, וראש המכינה הקדם-אקדמית. הוא גם כיהן משך שש שנים כראש המרכז לחקר ארץ ישראל וישובה של "יד בן-צבי" וכעורך כתב העת קתדרה.

ביאלר שירת כפרופסור אורח במסגרת שנות השבתון שלו באוניברסיטת שיקגו, בסנט אנתוני קולג' באוקספורד, באקדמיה הבריטית, באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת מונאש באוסטרליה, באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת ברנדייס.

נשוי לרחל, עובדת סוציאלית ואמנית במקצועה שניהלה במשך 25 שנה את המקלט לנשים מוכות בירושלים "אשה לאשה". הם הורים לארבע בנות ומתגוררים בירושלים.

מחקריו

צילו של המפציץ, הפחד מתקפות אוויריות והפוליטיקה הבריטית 1939-1932

זהו עיבוד של עבודת הדוקטור של ביאלר. הספר עוסק בפחדים הבריטיים מהפצצות אוויר טרום מלחמת העולם השנייה. הוא קרוי "צילו של המפציץ" כיוון שהדימוי הבריטי המקובל, עוד לפני עליית היטלר לשלטון ב-1933, היה שהמלחמה הבאה תיפתח בהפצצות אוויר שעלולות להביא לקיצה של אנגליה תוך שבועות ספורים.

מעבר להסבר התופעה המיוחדת הזו ששאבה עיקר כוחה מהתערערות תחושות הביטחון של ה"אי הבלתי פגיע" במלחמת העולם הראשונה כתוצאה מהפצצות אוויריות גרמניות על לונדון, מראה ביאלר כי היא היוותה מקור חשוב לשני כיווני התנהגות בריטיים: הראשון הוא המצאת הרדאר ופיתוחו של חיל האוויר, שבסופו של דבר הצילו את בריטניה במלחמת העולם השנייה מכניעה וכיבוש. הציר השני הוא מדיניות הפיוס הבריטית כלפי גרמניה. אשר נבעה במידה רבה מהפחד מ"צילו של המפציץ" ומהרצון לדחות עד כמה שאפשר פרוץ מלחמה וניצול הזמן עד אז להתחמשות מסיבית בעיקר בתחום האווירי.

בנצלו מסמכים שנפתחו לעיון רק בשלהי שנות השישים ביאלר היה בין הראשונים שפיתחו נושא מרכזי זה בהיסטוריוגרפיה של הדיפלומטיה הבריטית בשנות השלושים. ספרו שראה אור בהוצאת "החברה המלכותית ההיסטוריות" הבריטית בשנת 1980 מצוטט עד היום בהרחבה על ידי היסטוריונים ואסטרטגים.

בין מזרח למערב: האוריינטציה הבינלאומית במדיניות החוץ הישראלית 1956-1948

הספר שיצא לאור על ידי הוצאת הספרים של אוניברסיטת קיימברידג' מטפל בבעיית יסוד היסטורית של מדיניות החוץ של ישראל. ביאלר מראה כיצד יסודותיה היו טמונים בדיפלומטיה של התנועה הציונית ולא צמחו יש מאין.

אחד המאפיינים המרכזיים של דיפלומטיה זו היה החיפוש אחרי תמיכת מעצמות גדולות. התמיכה הייתה קריטית במיוחד במצב הבראשיתי שלה כאשר התנועה נעדרה בסיס טריטוריאלי כלשהו למימוש חזונה. השאיפה לא איבדה מרכזיותה גם לאחר שהציונות קיבלה גושפנקה מדינית ותמיכה מעשית באמצעות הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי על פלשתינה. עם זאת, כל זמן שבריטניה שלטה בארץ ישראל בתוקף החלטת חבר הלאומים הייתה שאלת ה"אוריינטציה" הבינלאומית של היישוב במידה רבה ובאופן טבעי - אקדמית.

שלושה תהליכים היסטוריים שהתחוללו מתום מלחמת העולם השנייה העניקו עם זאת ממד ממשי לשאלת זהות הכוח העולמי עליו תנסה התנועה הציונית להישען במאבקה למימוש מטרותיה. ראשית, מה שנתפש על ידי הנהגתה כמדיניות עוינת של ממשלת הלייבור ובמיוחד החלטתה של זו להעביר את שאלת פלשתינה להכרעת ארגון האומות המאוחדות, שנית, התעניינותה ומעורבותה הגוברת של ארצות הברית בשאלה זו, ושלישית, הסימנים הברורים לשינוי מפתיע בעמדתה המסורתית העוינת של ברית המועצות כלפי התנועה הציונית ומטרתה המדינית. מציאות חיצונית זו היוותה בשנתיים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה בסיס לוויכוח אורינטציוני שהיה לראשונה בעל השלכות מעשיות בתוך ההנהגה הציונית ובמערכת הפוליטית היישובית. היא התנהלה בין חסידי ההסתמכות המסורתית על הבריטים בדיפלומטיה הציונית לאלה שטענו כי יש לטוות חוטים מדיניים לכיוונים חדשים ומבטיחים יותר, כארצות הברית וברית המועצות.

סיום המנדט והקמת המדינה צמצמו אלטרנטיבות אלו אך גם חידדו אותן במקביל. בעיית הבחירה הישראלית הייתה מורכבת היות שבמציאות של שיא המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות הייתה המשמעות הפוליטית של נטייה אחרי אחת - התייצבות ברורה בצד השני. ישראל שחששה מתוצאות של בחירה אסטרטגית ברורה כזו נקטה לכן בקו מדיני שהוגדר בזמנו כ"אי הזדהות". האסטרטגיה המדינית הייתה למעשה של "דפוק על כל הדלתות" תוך הימנעות ממהלכים העלולים לסגור אותן. במציאות הבינלאומית של עולם דו-קוטבי קשיח של סוף שנות הארבעים - אמצע שנות החמישים היא ערבה מטבע הדברים אקרובטיקה פוליטית וגם עוררה חילוקי דעות פנימיים.

הפרובלמטיקה הישראלית והנתיב העקלקל שבו בחרה המדינה בנושא זה מתבהרים בספרו של ביאלר מניתוח מכלול השיקולים שהיו מעורבים בעיצובה של אסטרטגיה זו.

נפט והסכסוך הערבי-ישראלי 1963-1948

בספרו טוען ביאלר, כי מסמכי המדינה שנחשפו לתקופה שבין מלחמת העצמאות ומבצע סיני מוכיחים כי המאבק להבטחת מקורות אנרגיה היה אחד היעדים המרכזיים (אם כי הפחות ידועים) של מדיניות החוץ הישראלית.

אחת התוצאות החמורות של מלחמת העצמאות מבחינת מדינת ישראל הייתה ניתוקה של המדינה ממקורות האנרגיה הטבעיים שלה. פלשתינה המנדטורית ומדינת ישראל היו תלויות לחלוטין ביבוא של נפט, מאחר שמוצר זה לא נתגלה בשטחן עד שלהי 1955 (אז נתגלתה כמות מצומצמת ביותר שלו), ומכיוון שמסוף שנות השלושים ואילך חוסלה כמעט לחלוטין צריכת הפחם בארץ. הסכנה לישראל בתחום זה הייתה של מימוש כוונה בריטית מראשית מלחמת העצמאות לסיים אספקת דלק לישראל, לסגור את בתי הזיקוק ובכך במציאות של סוף שנות הארבעים לחנוק את המדינה הצעירה במונחים של מקורות אנרגיה. ישראל הצליחה בסופו של דבר לשכנע הבריטים על אף רצונם הראשוני להפעיל את בתי הזיקוק בחיפה ולהמשיך לספק צרכיה בדלק ובכך אפשרה לה בבוא העת להתקשר עם איראן וברית המועצות ולהבטיח אספקת מוצר חשוב זה. הספר המהווה פריצת דרך היסטוריוגרפית מלמד על טכניקות הפעולה הכלכליות-פוליטיות של המדינה הצעירה שנקטה באמצעים לעיתים לא מקובלים, ובוודאי לא-גלויים, כדי להבטיח קיומה בתחום זה.

קצא"א - מיזם הנפט המשותף עם איראן

בשנת 2007 פרסם את מחקרו "גשרי דלק מעל לים התיכון", המסתמך על מסמכים שהותרו לפרסום בישראל ובבריטניה ועל ראיונות עם אישים שהיו מעורבים בנושא מיזם הנפט המשותף עם איראן. המחקר, שפורסם בכתב העת "Israel Studies", מתעד את המהלכים שהובילו להקמת פרויקט קו צינור אילת-אשקלון בשיתוף עם איראן^[2].

צלב במגן דוד

הספר מטפל באחת הבעיות הסבוכות בהן נתקלה מדיניות החוץ של ישראל משנותיה הראשונות, במסגרת מאבקה להכרה בינלאומית: עמדתו של העולם הנוצרי. על אף העובדה שעולם זה לא היה הומוגני בגישתו לציונות ולישראל לאחר מלחמת העולם השנייה ונע בין העוינות הבסיסית ואי ההכרה הקטגורית של הכנסייה הקתולית, דרך האמביוולנטיות הכללית הפרוטסטנטית לתמיכה האוונגליסטית, האפקט המצטבר של שלילת לגיטימציה הקשה על יחסי החוץ של המדינה הצעירה. זאת גם כיוון שהדת הראשית במדינות שהיו המטרות המרכזית של הניסיונות הישראליים להבטחת הכרה, הייתה הנצרות.

על אף העובדות המוכרות של דיפרנציאציה במשקל הפוליטי הפנימי של הכנסיות במדינות השונות במערכת הבינלאומית של אותה תקופה ושל חוסר קשר הכרחי ישיר ומהותי בין עמדות הכנסיות השונות ובין המדיניות כלפי ישראל של אותן מדינות; ההערכה המקובלת בירושלים מ-1949 ואילך (בעקבות הכישלון הישראלי באו"ם בשאלת ירושלים) הייתה לראות בנצרות גורם עוין בינלאומי שיכולת הפגיעה העקיפה שלו בישראל לא הייתה בלתי מבוטלת. מקורותיה של עוינות זו היו בעיקרם תאולוגיים אך גם פוליטיים. כך בין היתר הייתה הקמתה של מדינת ישראל כרוכה בדלדול משמעותי של קהילות נוצרים פלסטינים בתחומיה שרבים מחבריהן נטשו או גורשו מארצם ב-1948 ולא הורשו לחזור אליה, וביצירת גבול בעייתי שחצץ בין הקהילות הנוצריות הקימות במזרח התיכון ובין 'הארץ הקדושה'. כל אלה היו לצנינים בעיקר בעיני הכנסייה הקתולית ויצרו תמיכה פוליטית טבעית שלה בעמדות ערביות. העימות בו מצאה עצמה ישראל בתחום זה, מקומי ולא רק בינלאומי. חלק, קטן אמנם, מהאוכלוסייה הלא יהודית במדינת ישראל מראשיתה היה בן הדת הנוצרית, והמדינה הייתה השליטה על מספר רב של אתרים קדושים להם ולעולם הנוצרי כולו. בנוסף לכך הייתה ישראל חיבת להתמודד עם תופעת הפעילות החינוכית-מיסיונרית מסורתית של קבוצות נוצריות בארץ. תוצאת עימות במעגל פנימי זה חיזקה מצידה עוינות כנסייתית כלפיה.

הספר מהווה טיפול ראשוני בפרספקטיבה הישראלית של היחסים בין המדינה הצעירה והעולם הנוצרי. הספר מציג ניתוח מפורט ועל פי תקופות, של תהליכי קביעת המדיניות הישראלית בנושא, השיקולים המרכזיים בתהליך זה יחד עם האישים והארגונים שטיפלו בו. כמו כן, הספר מציג את הטכניקות באמצעותן ניסתה ישראל לצמצם את הנזק של עוינות העולם הנוצרי ולחזק מגמות חיוביות מבחינתה, ושל מיקומו היחסי של השיקול "הנוצרי" בהתגבשות מערכת מדיניות החוץ הישראלית באותה תקופה לאור השינויים שחלו בה. הוא מגלה בין היתר את העוינות הישראלית הבסיסית לעולם הנוצרי מחד ואת זהירותם המוצלחת של האבות המייסדים שלה לא לחצות "קווים אדומים" במדיניותם המעשית כלפיו.

מחקריו העכשוויים

נכון ל-2012, ביאלר שוקד על כתיבת ספר העוסק במאמץ הישראלי לגייס הון יהודי לארץ בעשרים השנה הראשונות לקיומה של המדינה.

ספריו

The Shadow of the Bomber: The Fear of Air Attack and British Politics 1932-1939 (The Royal Historical Society, London 1980)
Between East and West: Israel’s Foreign Policy Orientation 1948-1956 (Cambridge University Press, Cambridge 1990, Second Edition 2009)
Oil and the Arab-Israeli Conflict 1948-1963 (Macmillan / St. Antony’s Oxford Series, London 1999)
Cross on the Star of David: The Christian World in Israel’s Foreign Policy 1948-67 (Indiana University Press, 2005)

גרסתו העברית התפרסמה כצלב במגן דוד (יד בן צבי והמכון למורשת בן-גוריון 2006)