היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות וכיום מוגדרים כטובים. שתי המדינות משתפות פעולה כנגד הטרור, כאשר אלג׳יריה מובילה מאז פיגועי 11 בספטמבר את החזית נגד הטרור באפריקה.
במלחמת העצמאות של אלג'יריה בשנים 1954–1962, קיבלה אלג'יריה סיוע צבאי מממשלת ברית המועצות. ב-23 במרץ 1962, ארבעה חודשים לפני ההכרזה הרשמית על עצמאותה של אלג'יריה ב-5 ביולי באותה שנה, ברית המועצות הפכה למדינה הראשונה בעולם שקיימה יחסים דיפלומטיים עם אלג'יריה.
קריסתה של ברית המועצות הובילה לצמצום של פרויקטים רבים עם אלג'יריה[1]. עם זאת, כיום מתקיימים בין המדינות יחסים דיפלומטיים, כאשר רוב היחסים מתקיימים בשל סחר שמתקיים בין המדינות ומקדם את האינטרסים של שתיהן.
היחסים בין שתי המדינות החלו עוד בתקופה בה אלג'יריה הייתה תחת שלטון צרפת, והם מתחילים בשנת 1958, עת החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה פתחה משרד מייצג בטוקיו. באותה שנה הוקמה גם שדולת הידידות האלג'יראית–יפנית ביוזמת חברי פרלמנט יפנים ונציגי החזית הלאומית. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1962, הכירה יפן בעצמאות אלג'יריה, ובשנת 1964 נפתחו השגרירויות באלג'יר ובטוקיו.
אלג'יריה הכירה בעצמאות אזרבייג'ן ב-20 בדצמבר 1991. היחסים הדיפלומטיים בין אזרבייג'ן לאלג'יריה כוננו ב-22 באפריל 1994. שגריר אזרבייג'ן באלג'יריה הוא שאהין עבדולייב, ושגריר אלג'יריה באזרבייג'ן הוא ישר אלייב. באוגוסט 2012, שגריר אלג'יריה ביקר באזרבייג'ן[2]. אלג'יריה מיוצגת באזרבייג'ן על ידי שגרירות שהיא מחזיקה בבאקו, בירת אזרבייג'ן. מנגד, אזרבייג'ן מיוצגת באלג'יריה על ידי שגרירות שהיא מחזיקה באלג'יר, בירת אלג'יריה.
סן מרינו אינה מיוצגת באלג'יריה בשום דרג, הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. גם אלג'יריה אינה מיוצגת בסן מרינו בשום דרג, הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי אך עם זאת, השגרירות המייצגת של אלג'יריה בסן מרינו היא זו המצויה ברומא בירת איטליה[3].
הקשר הרשמי הראשון בין המדינות החל בשנת 1526, כאשר אלג'יריה הייתה טריטוריה באימפריה העות'מאנית. ב-1798 יצא נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת ומייסד הקיסרות הראשונה, למסע כיבושים במצרים. את מרבית אספקת המזון למסע קיבל הצבא הצרפתי מחברת מסחר יהודית אלג'יראית בשליטת המשפחות בוג'נאח ובכרי[4]. פעילות החברה מומנה באמצעות הלוואה משליט אלג'יריה, חוסיין דיי, והחובות של צרפת היו בעקיפין חובות לדיי האלג'יריאי[5]. החוב תפח עם השנים לכ-14 מיליון פרנק צרפתי, כולל ריבית, אולם בהסדר חוב משנת 1819 הופחת החוב ל־7 מיליוני פרנק בלבד[5]. למרות זאת, הצרפתים לא החלו בהעברת התשלומים, מה שהוביל את חוסיין דיי לזמן אליו ב-30 באפריל1827 את הקונסולים של צרפת. במהלך הדיון הכה השליט האלג'יראי את הקונסול הצרפתי פייר דיאבל (אנ') באמצעות מניפה נגד זבובים[6]. בשנת 1830 יצא מצרפת צי פלישה אדיר, בן 35 אלף חיילים, על סיפוניהן של כ־600 אוניות[7]. ב-14 ביוני הללו נחתו בעיירת החוף האלג'יראית סידי פרדג' (אנ') 27 ק"מ ממערב לאלג'יר, וב-5 ביולי, לאחר מערכה בת שלושה שבועות, הביסו את הכוחות העות'מאניים. על פי הגרסה הרשמית של צרפת, ממשלתו של שארל העשירי החליטה על הפלישה כתגובה לפגיעה בכבוד הקונסול דיאבל[8]. עם זאת, המלך שארל העשירי הודח במהפכת יולי, כחודש בלבד לאחר הפלישה לאלג'יריה, והכוחות הצרפתיים נותרו בתחומה. האלג'יראים מיהרו להיכנע לאחר נחיתת הצבא הצרפתי וחוסיין דיי נכנע בתמורה לחירותו ושמירת רכושו האישי. הוא הוגלה לנאפולי, שהייתה תחת האימפריה האוסטרית, ובהמשך הוא עבר למצרים[9]. זה היה קיצו של שלטון עות'מאני בן 313 שנים באזור, ותחילת הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה[10].
מאז שזכתה אלג'יריה בעצמאותה החל זרם הגירה מאלג'יריה לצרפת, אשר הלך ופחת במהלך המאה ה-20. מספר הוויזות שהונפקו לאלג'יראים ירד מ-270 אלף בשנת 2001 ל-120 אלף איש בשנת 2007. בין השנים 2009 ו-2012 פחת מספר המהגרים מאלג'יריה לצרפת ב-2.6%. נתון זה נבדל משכנותיה מרוקו ותוניסיה מהן דווקא חלה עלייה של 2.4% ו-2.9% בכמות המהגרים[11]. למרות הירידה במספר המהגרים, אחוז המהגרים מאלג'יריה בשנת 2012 עדיין היה הגבוהה ביותר ועמד על כ-7% מסך כל המהגרים[11].
בשנת 2018 הודה לראשונה נשיא צרפתעמנואל מקרון שצבא צרפת השתמש בעינויים במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה. לדבריו, עינויים הפכו בעת ההיא לכלי נשק לגיטימי נגד חזית השחרור הלאומית (FLN) ותומכיה[12].
בדצמבר 2013, במסגרת ביקורו בן החמישה ימים באלג'יריה, נפגש יושב ראש האספה הלאומית של קניה ג'סטין מוטורי עם ראש ממשלת אלג'יריהעבד אל-מאלכ סלאל. במהלך שיחותיהם הסכימו שתי המדינות להקים ועדה משותפת אלג'יראית-קנייתית שמטרתה לחזק את הקשר בין שתי המדינות[18].
