כבר כילד ניחן ביכולות כתיבה יוצאות דופן, ובינואר 1921, כשלמד בגימנסיה העברית "מגן דוד" שבקישינב, פרסם בכתב העת של הגימנסיה את שירו הראשון. את כל שיריו בתקופה שמעלייתו לארץ ישראל עד פברואר 1927, כ-70 שירים, איגד במחברתו האישית.
שנה לאחר חתונתם של יצחק ובלה נולד בנם הבכור נתן בעיר ורשה שבפולין, אז במערב תחום המושב של האימפריה הרוסית. נתן קרוי על שם נתן שניאור, סבו מצד אימו.[7] בילדותו כונה "נונה", כינוי שדבק בו שנים רבות לאחר מכן. ב-15 באוגוסט1913 נולדה אחותו לאה,[8] שכונתה "לוסה". המשפחה התגוררה בוורשה ברחוב פאוויה. שכנם היה רופא העיניים וממציא שפת האספרנטו, אליעזר לודוויג זמנהוף.[9]
בדצמבר 1914 הודיע מושל ורשה כי מי שאינו תושב קבע בעיר ייאלץ לעזוב אותה. משפחת אלתרמן התגוררה בעיר ללא הסדר חוקי, ולכן נאלצה לעזוב אותה. תחילה נסעה המשפחה ברכבת להומל, שם היה ביתו הקודם של יצחק, אולם כעבור זמן מה עברו למוסקבה. המשפחה התגוררה במוסקבה שלוש שנים עד מהפכת אוקטובר, כשאז הוטלו מגבלות חמורות על יהודי העיר,[10] והם נאלצו לעזוב ב-1918 לקייב שבדרום-מערב רוסיה (באוקראינה של ימינו).[11]
ב-1919 ברחה המשפחה מקייב, ושנה אחר כך התיישבה בקישינב,[12] שם למד נתן בגימנסיה העברית "מגן דוד". מייסד בית הספר היה יהודה לייב צירלסון, שגם עמד באותה תקופה בראש תנועת אגודת ישראל (אגו"י). בלימודיו בבית הספר בלט אלתרמן בכתיבתו, אך הוא התפרסם לראשונה בבית הספר רק לאחר שפרסם מספר שורות מחורזות ב"טל ילדות", כתב עת שעורכיו היו תלמידים. הגיליון הראשון יצא ב-16 בינואר1921 (ז' בשבטה'תרפ"א), והופיעו בו מאמרים שהציגו את מטרות אגודת ישראל, ואת המגמה הכללית של כתב העת. בשירו "ירחון ערכנו באגודתנו" בלט כישרונו הספרותי.[13]
אלתרמן איגד את השירים שכתב בעיתוני בית הספר במחברתו האישית, שמנתה 157 עמודים ונכתבו בה 70 שירים,[14] שלושה מהם הוגדרו על ידו כפואמות.[15] רוב השירים נכתבו בקישינב, כמה נכתבו בקייב, אחד נכתב בקמיאנקה ואחד במוסקבה.[14] במחברת כתב כמה שירים העוסקים בחגי ישראל, דוגמת ראש השנה ויום הכיפורים, שההווי והמסורות שלהם היוו חלק מהותי מחיי יהודי קישינב.[16]
העלייה לארץ ישראל (1925)
ב-31 במרץ1925 סיים אלתרמן את לימודיו ב"מגן דוד". למחרת, נערכה משפחתו לנסיעה לקונסטנצה שבדרום-מזרח רומניה. היא עזבה את קישינב ב-2 באפריל, וב-3 באפריל עלה עם משפחתו על האונייה "אסיה", שהפליגה מנמל קונסטנצה ברומניה. המשפחה נרשמה ברשימת הנוסעים, אך הפקיד שערך אותה רשם את שמה "אלטמן" במקום "אלטרמן".[17]
התיישבותו בארץ והלימודים בגימנסיה הרצליה (1925–1929)
עם הגיעה לארץ ישראל התיישבה המשפחה בתל אביב. תחילה התגוררו בבית משפחת ספיבק שברחוב גרוזנברג 12, אחר כך הצליח יצחק לשכור דירה ברחוב העבודה, שם התגוררו במשך כחצי שנה, בהמשך עברו לרחוב ברנר 18, ובקיץ 1928 התיישבו ברחוב סירקין 11.[19]
בלימודיו בגימנסיה הרגיש אלתרמן זיקה ללשון העברית, לתנ"ך ולציונות. מלבד זאת, הוא בלט בגימנסיה במיוחד בחיבוריו: מורו לעברית בגימנסיה חיים הררי הקריא לא אחת את חיבוריו של אלתרמן בפני כיתתו. מלבד לימודי ספרות, אהב ללמוד תנ"ך, ובין המורים שלימדו אותו היו בן-ציון מוסינזון ודוד שמעוני.[21]
גם בתל אביב המשיך אלתרמן לכתוב שירים במהירות רבה ובחשאי, הן מוריו והן בני כיתתו לא ידעו על כך. חבריו ממגן דוד הביאו לו מחברת שירים זמן קצר טרם עזיבתו את קישינב. את השיר הראשון במחברתו כתב בקונסטנצה ב-2 באפריל 1925, בעת שהמתין להפלגה, ואת השיר האחרון כתב ב-27 באפריל1927. בסך הכול כתב אלתרמן בתקופה זאת 70 שירים.[22] הוא סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה ב-18 ביולי1929.[8][23]
הוא שהה על האונייה "פרובידנס" במשך 6 ימים, הגיע לנמל מרסיי, ומשם נסע לפריז ברכבת.[25] על האונייה היה גם חיים גמזו. בין אלתרמן וגמזו נוצר קשר כבר ביום הראשון להפלגה. הם שהו יחד בתא ועלו יחד על הרכבת לפריז. השניים ירדו בתחנת ליון ומשם הגיעו לרובע הלטיני, בו שכנה אוניברסיטת סורבון. את הלילה הראשון בצרפת הם בילו במלון קטן וישן, אך כשהתעוררו קיבלו כתובת למעונות הסטודנטים שלהם במלון ארמיטאז' (Ermitage Hotel).[26]
שהותו הראשונה בפריז ארכה תשעה חודשים, מאוקטובר 1929 עד סיום תקופת המבחנים ביולי 1930, כשאז חזר לחופשה בארץ ישראל בהפלגה ממרסיי ליפו. את החופשה בארץ ניצל לקריאת ספרים, עיתונים וכתבי עת ספרותיים. מדי יום קרא את "הארץ", בסופי השבוע הקפיד לקרוא את "דבר", לרוב בשל מוספו הספרותי, ועיין בעיתונים הספרותיים שהיו נפוצים אז, כתובים ומאזנים. גם בארץ המשיך לכתוב שירים בסתר, ורק אביו ידע על כך.[31]
ב-22 באוקטובר 1930 עלה על אונייה שיצאה מיפו למרסיי, ונסע לנאנסי, שם החל ללמוד חקלאות על מנת להיות אגרונום. במחזור שלו למדו 12 סטודנטים מארץ ישראל.[32]
בנאנסי נחשב אלתרמן לתלמיד שקדן וקפדן, והקושי היחיד שחווה היה במטלות המעבדה, בהן נדרשו התלמידים לרשום ולשרטט. הקושי שלו בהזזת יד ימינו כמעט מנע ממנו לעשות זאת, והוא נאלץ לעיתים לבקש עזרה בביצוע המטלות.[33]
בינואר 1931 שלח את שירו "בשטף עיר" לאברהם שלונסקי, שערך את כתב העת "כתובים".[33] שלונסקי מיהר להוציא את השיר בגיליון ה-19 של כתב העת.[34] השיר נכתב בהשראת המשורר הצרפתי שארל בודלר.[35] ב-16 באפריל שלח למערכת "כתובים" שיר נוסף שלו, "בגן בדצמבר".[36][37] בהמשך פורסם שיר נוסף שלו בכתב העת "יתד". השיר פורסם בשני גיליונות שונים בשל אורכו, חלקו הראשון ב-21 במאי, והשני ב-28 במאי.[38][39] אלתרמן לא שכח מעולם את נכונותו של שלונסקי לפרסם את שיריו הראשונים; בין השניים נרקמה ידידות ארוכה ואלתרמן הקדיש לשלונסקי כמה מספריו.[40]
בקיץ 1931 ביקר בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית בפריז. התערוכה נמשכה כחצי שנה וביקרו בה כ-33 מיליון איש. אלתרמן כתב רשימה על ביקורו בתערוכה, ושלח גם אותה לשלונסקי לאחר ששב מפריז. שלונסקי בחר לפרסם אותה בעיתון "הארץ", בו עבד מאז 1928, ב-22 וב-23 בספטמבר 1931.[41][42]
בסוף מרץ 1932 פרסם אלתרמן מאמר בשם "במעגל" בכתב העת גזית, ובו הביע את דעתו בפעם הראשונה בנוגע למחלוקת ספרותית בארץ ישראל. המחלוקת הייתה בעניין אישיותו של חיים נחמן ביאליק. מחלוקת אחרת בעניין ביאליק התנהלה ב-1927, לאחר שביאליק נאם לכבוד שני סופרי יידיש, פרץ הירשביין וי"ל פרץ. ונשמע כאילו הקנה ליידיש ולעברית מעמד שווה, מה שהצית מחלוקת. אולם הפעם דובר על פרסום שירו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שראה אור בכתב העת "מאזנים". ביאליק כתב את השיר בקיץ 1931 בעקבות דיוני הקונגרס הציוני העולמי ה-17 שהתכנס בבזל. "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" היה שיר תוכחה בו הפנה ביאליק את כעסו כלפי ההנהגה הציונית, וטען כי לא טרחה לבדוק את גודל המשבר אליו נקלעו היישוב והתפוצות בראשית שנות ה-30. שלונסקי תקף את ביאליק ברשימה קצרה שפורסמה ב"הארץ", ואחר כך פרסם מאמר בשם "מן הקצה אל הקצה", שחידד את המחלוקת.[43][ב]
אלתרמן הביע את דעתו על השיר ממקום שהותו בנאנסי במאמר בשם "הערות לוויכוח", תוך שהוא מצטט משיר אחר של ביאליק "שחה נפשי". אלתרמן נטה לכבד את מסורת העבר, והטיל ספק בנטייה לחלק את הספרות לאסכולות. על אף שהיה מזוהה עם האסכולה של שלונסקי, הוא לא הצליח לשאת את הביקורות שהוטחו בביאליק. אך גם ראה צורך להגן על שלונסקי, לו רחש כבוד והכיר לו תודה, ודחה במאמרו את ניסיונו של שלמה צמח לשלול לחלוטין את יצירותיו של שלונסקי (הציטוט מ"שחה נפשי" מודגש):[44][45]
אין אני חושב כי יש לשלול מן השיר הזה זכות היצירה האמנותית, "משורר ונביא וחוטב⁻עצים אנוכי" – שורה אופינית לכל סופר ויוצר. לשלושה יסודות אלה יש להוסיף עוד יעוד. הם באים לידי גילוי על⁻ידי יסוד צדדי הנקרא בכימיה קאטאליזטור ובספרות – כישרון. ר“ל, כי בשיר הנידון הפעיל האמן (הכישרון) לא את המשורר (הפונה כלפי פנים אל התבל שבו, האלוהים שבו, הסיטרא-אחרא שבו), ולא את הנביא (הפונה כלפי חוץ ומורה דרך), אלא את איש-ההמון המגיב מתוך זעזוע הרמ"ח. [...] כשמישהו מדבר על אחד מהסופרים בכללותו ולא על יצירה בודדת מוצלחת פחות או יותר ומבטל כלאחר-יד פרשה שלמה של ספרות, הרי מתעוררת ממילא השאלה לכוונותיו של המישהו הזה.
מפרסום "בשטף עיר" ועד פרסום "במעגל", אלתרמן עדיין חשב שיצטרך לעבוד כאגרונום לפרנסתו, אך גם לא היה לו ספק שהכתיבה הספרותית אינה אירוע חולף בחייו. הוא תהה כיצד אפשר לחבר בין השירה לחקלאות. הנושא עלה מספר פעמים במכתבים בינו לבין אביו יצחק. ב-25 ביוני 1932 כתב יצחק לבנו: "בעת האחרונה התחלתי דואג למצוא עבודה בשבילך כאן", ובכך הביע את דעתו שאלתרמן צריך לעבוד כפועל חקלאי, אך מנגד אמר כי צריך שיהיה לו זמן להתכונן לבחינות, כדי שיוכל לעסוק גם בספרות.[46]
לאחר שסיים את לימודיו החליט אלתרמן שלא להישאר בצרפת. יצחק אביו שלח לו המחאה של 1,750 פרנק צרפתי למימון כרטיס הנסיעה והוצאות נוספות הכרוכות בעזיבתו. בראשית אוגוסט 1932 עלה על אונייה שיצאה ממרסיי. האונייה הגיעה לאלכסנדריה שבמצרים, ומשם המשיכה לנמל יפו.[47]
עם הגיעו לארץ עבר אלתרמן להתגורר בבית הוריו החדש שברחוב אלנבי.[8] ביום חזרתו הופיע גיליון חדש של 'כתובים' עם שני פרסומים שלו שכתב בנאנסי: רשימה בשם "המזרקה" ושיר בשם "שני ימים".[48]
בספטמבר 1932 עבר לעבוד בחווה החקלאית במקוה ישראל. כשהגיע לחווה, קיבל את פניו אליהו קראוזה ושלח אותו לעבוד בפרדס. משימתו הראשונה הייתה לחפור סביב שורשי העצים על מנת שיקבלו רוח ושמש. המשימה הייתה לחפור עד כ-80 עצים בכ-12 שעות עבודה ביום. בבקרים הגיעה רטיבות הטל למכנסיהם של העובדים וגרמה לאי-נוחות. גם בעת שהותו במקוה ישראל המשיך לכתוב פרוזה ושירה. לבסוף עזב את מקוה ישראל כעבור שלושה חודשים בלבד, בדצמבר 1932.[49]
בעת שעבד במקוה ישראל הכיר את הניה זיסלה בעזרתו של מרדכי עובדיהו.[50] למשך תקופה חיזר אלתרמן אחר זיסלה והתאהב בה. אולם לדברי עובדיהו, בשלהי 1933 נפגש אביו יצחק עם בחירת לבו, ורמז לה כי לדעתו אין התאמה ביניהם, וביקש ממנה להיפרד ממנו. הזוג נפרד לבסוף לאחר שהניה גילתה שהוא שתה לשוכרה והחליטה להינשא לעובדיהו.[51]
לאחר שעזב את מקוה ישראל עבר ל"דואר היום", עיתון יומי שערך איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה. אלתרמן עבד בעיתון כמתרגםטלגרמות ולא כתב בו, אך הוא עזב את העיתון כעבור חודשים ספורים, ושוב חיפש עבודה לפרנסתו.[52] לאחר שעזב את "דואר היום", נסע לחיפה בהזמנת יוסף סערוני. סערוני הודיע לאלתרמן שיצחק טריואקס רוצה לייסד עיתון בעיר בשם "בשער", והוא גייס אותו לשם כך.[8] העיתון הודפס לראשונה ב-1 ביוני 1933. למרות התקוות הגדולות של טריואקס, העיתון לא צלח, והודפסו ממנו רק חמישה גיליונות, ובסוף החודש נסגר.[53] באותה שנה החל לכתוב פזמונים לתיאטרון "המטאטא".
מאוחר יותר פגש אלתרמן את עבריה שושני (עופר) בבית הקפה "שלג לבנון" בתל אביב. שושני נולדה בבית-גן, וב-1930, כשהייתה בת 16, עברה לתל אביב לצורך לימודי גננות.[54] לאחר מכן עברה למרחביה, ובקיץ 1933 חזרה לתל אביב. בעת שנפגשו היה אלתרמן עוד בקשרים עם זיסלה, אך למרות זאת עדיין חפץ בעבריה. גם לעבריה היו במקביל קשרים עם חבר אחר. אלתרמן נהג ללוותה לצריף בו התגוררה בתל אביב, שוחח איתה רבות, ועורר בה אמון רב, בין היתר בזכות שנינותו, הידע הרב שלו ויושרתו.[55]
ב-22 בדצמבר 1933 התפרסם ב"טורים" שיר אהבה שכתב ושמו "עץ הפלפל", העוסק בעיקר ביחסים בין אלתרמן לשושני. בשיר מוצגת שושני כמי שמנסה להתחמק ממנו, אך הוא נמשך אליה בכל זאת ובוחר להתעלם מיחסה כלפיו:[56]
את היטב יודעת שאני פיקח, דעי אפוא גם זאת – אני חזק... ואיך? עשרה לילות נשאו את הירח ואני אחד נשאתי את ראשך. [...] את רואה באור, לכן מיהרת לסגת, ואני כאז איני רואה דבר פטישי הגא עדיין מרסק את רימוני גופך העז והיקר.
רק בראשית 1934 הבין אלתרמן כי עבריה אינה מעוניינת בו. היא רצתה אדם איתן ואמין שיספק לה מגורים וביטחון כלכלי, וזאת בשל הרקע הכלכלי שלה כילדה וכנערה ענייה שהתייתמה מאביה בגיל צעיר. היא פגשה את יוסף אופין, והם עברו להתגורר בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. אלתרמן המשיך לעקוב אחר חייה של עבריה, ואף נפגש איתה מספר פעמים, וכשנסע לצפון הארץ היה נוהג לעבור דרך קיבוץ אפיקים, שבו נפגש גם עם חבריו ישראל זמורה, אליהו טסלר, יעקב אורלנד ואבות ישורון.[57]
ב-15 בפברואר 1934 פרסם אלתרמן בפעם האחרונה בעיתון "הארץ".[58] חצי שנה אחר כך, ב-20 ביולי 1934, החל לפרסם בעיתון "דבר" טור שירי אקטואלי בשם "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלף נון".[59] בראשית כל שיר הוא תיאר את הערב שהגיע לתל אביב. באחד השירים תיאר את חוף תל אביב בשיא עונת הרחצה. אורח החיים בשירים הללו הוא חילוני, אף שכיבד את המסורת.[60]
ב-27 ביולי העביר לשלונסקי את "אל תיתנו להם רובים", העוסק בחייל שלחם במלחמת העולם הראשונה המשחזר את סיפורו בשיר. השיר היה יוצא דופן מכל שיריו של אלתרמן עד אז. עד פרסום השיר הוא לא שילב בשיריו מסרים פוליטיים, אם כי בכתביו עבור "המטאטא" ול"סקיצות תל אביביות" שילב חלקים אקטואליים. כמה מהם עסקו ביחסים בין יהודים, ערבים ובריטים, ובמתח בין השמאל לימין. ב"אל תיתנו להם רובים" התנגד אלתרמן למלחמה ולהתחמשות, והביע תמיכה בשלום ושילב בשיר אמירות פציפיסטיות שהיו נפוצות בשמאל באירופה, אך גם ב"יחדיו". נטייה זאת חלה גם ביצירות אחרות שלו בעיתונות, בבלדה ששמה "אבא נלחם לחופש" שפורסמה ב"דבר" הזדהה עם פעילי הרפובליקנישר שוצבונד בעקבות קרבותיהם עם אוסטריה בפברואר 1934. לצד "אל תיתנו להם רובים" הופיעו תרגומיו לשני שירים של אמיל ורהארן שעסקו בסוציאליזם.[61]
ב-2 בנובמבר עזב את "דבר", וב-7 בנובמבר החל לעבוד ב"הארץ". בסך הכול פרסם אלתרמן ב"דבר" 22 טורים של "סקיצות תל אביביות", כשהאחרון שבהם פורסם ב-20 בספטמבר. השיר האחרון שפורסם ב"סקיצות תל אביביות" היה "מותר לומר".[62][63]
מעברו ל"הארץ" נעשה בעקבות הצעה שהציע לו משה יוסף גליקסון לעבוד בו כעורך לילה ולקבל משכורת קבועה. הוא החל לפרסם ב"הארץ" טור בעל אופי פחות לירי ויותר סאטירי בשם "רגעים". הוא התמיד בכתיבתו ב"הארץ" שמונה שנים, ופרסם בו 297 טורים שעליהם חתם בשם העט "אגב". השירים שכתב היו בעלי אופי פיליטוני. בנוסף, תרגם מברקים שהגיעו מסוכנויות הידיעות. הוא הגיע למערכת העיתון בשעות הערב, ועזב בחצות. בעקבות שני מאמרים שפרסם שמריהו גורליק ב"הארץ", התפתח ויכוח בין העיתון ל"דבר". "דבר" תקף את גורליק ואף האשים אותו בבגידה. אלתרמן נכנס באופן מפתיע לוויכוח שבועיים בלבד לאחר שעזב את "דבר". במאמר בשם "פרוזדורים" שפרסם ב"הארץ", ניסה אלתרמן להגן על גורליק.[64][65]
אלתרמן פגש ב"שלג לבנון" את רחל מרכוס בין אביב לקיץ 1934.[66] בפעם הראשונה שמרכוס פנתה אליו היא ביקשה שיכתוב לה פזמונים או שירים. על אף שאמה סוניה הציעה לה שלא להינשא לו, התחתנו השניים בראשית 1935 ברחוב יבנה בתל אביב. הזוג התגורר בדירה קטנה ברחוב הגליל 9 (כיום רחוב מאפו), בו התגוררו גם אברהם שלונסקי ויעקב הורוביץ.[67]
בדצמבר 1934 החל לכתוב את המדור "רגעים" ב"הארץ", ופרסם בחודש זה שישה שירים. בסך הכול פרסם 333 שירים בשבע השנים שבהן כתב במדור. בממוצע פורסמו במדור בין שניים לשלושה שירים בשבוע. למעשה, המדור "רגעים" היה המשך של המדור "סקיצות תל אביביות" שפרסם ב"דבר".[68] ב-10 במאי 1935 פרסם במדור את השיר "הדרך להיסטוריה",[69] שנכתב בעקבות פרשת חבש שהתרחשה באימפריה האתיופית. במסגרת הפרשה, ממשלת איטליה הפשיסטית בראשות בניטו מוסוליני איימה לכבוש את חבש.[70]
ב-4 ביולי 1935 הוקרן הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה שהופק לצורך גיוס כספים עבור פעולות ההתיישבות בארץ. אלתרמן כתב ארבעה שירים שנכללו בסרט. הסרט זכה להצלחה גדולה בארץ ובתפוצות, וכך גם שיריו שנכללו בסרט. את השירים ביצעו הרכבים מוזיקליים וזמרים, הם נפוצו ביישובים ובתנועות הנוער, הושמעו רבות בתחנות הרדיו, והופצו על גבי תקליטים. גם דניאל סמבורסקי הרבה לשיר אותם בערבי השירה בציבור שניהל.[71]
ב-28 באוקטובר 1935 הזכיר אלתרמן לראשונה את הערבים בשיר "השביתה".[72] הוא כתב את השיר בעקבות השביתה הכללית שקיימו הערבים עקב הודעת ממשלת המנדט כי המשטרה מצאה כלי נשק מוברחים על אונייה שיצאה מבלגיה כדי להביא נפט לארץ ישראל, בעוד שהוועד הערבי העליון טען כי היו אלה היהודים שהבריחו את כלי הנשק. בשיר תיאר אלתרמן באופן נלעג אפנדי הנמצא מול בית הסראייה ביפו, המעשן נרגילה ושובת.[73]
בעת שחברי ועדת פיל הגיעו לארץ ישראל בנובמבר 1936, פרסם אלתרמן שיר בשם "הועדה מסיירת", בו הגן על הציונות. הוא טען כי ניתן להציג בפני הוועדה את החקלאות המפותחת ואת הכבישים שנסללו בארץ ישראל.[74]
בראשית 1938 פרסם אלתרמן את ספר השירים הראשון שלו, "כוכבים בחוץ", בהוצאת "יחדיו". בסוף יולי 1937 נפגש עם ישראל זמורה, מנהל ההוצאה, שאמר לו כי יוציא את הספר לאור תוך זמן קצר. אלתרמן חשש מאוד, וחשב שיצטער על הוצאתו של הספר. בעת שהופץ לראשונה היה אלתרמן בן 27. בגרסתו הראשונה הכיל "כוכבים בחוץ" 140 עמודים ו-68 שירים שפוצלו לארבעה חלקים, שמרביתם נכתבו במשך שלוש שנים.[75] מאז יציאת הספר הפך אלתרמן לדמות מוערצת ובעלת השפעה בשירה העברית.[76]
לצורך הטיפול בהוצאת הספר יצא אלתרמן לחופשה, ומ-29 בדצמבר 1937 עד 16 במרץ 1938 לא הופיע מדורו "רגעים" בעיתון הארץ.[77]
שבוע לפני שהספר הופץ לראשונה, ב-11 בפברואר 1938, ערך אברהם שלונסקי בביתו נשף ספרותי לכבוד אלתרמן. בנשף השתתפו חבורת "יחדיו", הוריו של אלתרמן יצחק ובלה, וישעיהו קלינוב, מזכיר מערכת הארץ דאז. בתחילת הטקס פתח שלונסקי בדברי הערכה לספר החדש, ומנגד אמר שלא הבין כמה שירים מהספר. גם אביו של אלתרמן, יצחק, אמר דברים דומים. אחריהם דיברו חבריו של אלתרמן בחבורת "יחדיו", מנשה לוין ולאה גולדברג. אלתרמן שתה באותו ערב לשוכרה, וכששכרותו נרגעה מעט הקריא לנוכחים כמה מהשירים בספר.[78]
באותה שנה שיתף אלתרמן פעולה עם המלחיןדניאל סמבורסקי, ושניהם יצרו את השיר "זמר הפלוגות",[79] שהיה להמנונן של פלוגות השדה. יצחק שדה ביקש באופן אישי מאלתרמן לכתוב את השיר לכבוד כינוסן הראשון של פלוגות השדה. אלתרמן העריץ את שדה, ואף הגדיר אותו כידיד נפש.[80][81] בספטמבר 1938 כתב את השיר "תוצרת הארץ".[82]
מות אביו ופרוץ מלחמת העולם השנייה (1938–1942)
בעת פרסום "כוכבים בחוץ" חלה אביו, יצחק, ונאלץ לפרוש מתפקידו כמנהל מחלקת החינוך ב-11 בספטמבר 1936. סבתו של נתן, אמה של בלה, סטרנה פרידה, חלתה אף היא. היא נפטרה מסרטן הכבד ב-25 בנובמבר 1936, ונקברה בבית הקברות נחלת יצחק.[83]
ב-1 בפברואר1939 סבל יצחק משיתוק בנשימה, איבד את יכולת הדיבור ואושפז בבית החולים הדסה בתל אביב, כשנתן, רחל, בלה וזלמן סועדים אותו במיטת חוליו. הוא נפטר ביום חמישי, 2 בפברואר 1939, בשעות הבוקר, בגיל 57. בעקבות מותו ציווה ראש עיריית תל אביבישראל רוקח לסגור את מחלקת החינוך בעיר כאות אבל. הוועד הלאומי של כנסת ישראל הכריז על הפסקת הלימודים בבתי הספר ובגנים ביום שלמחרת החל מ-10:00 בבוקר, והמורים בבתי הספר העממיים ובתיכונים ארגנו משלחות תלמידים להלווייתו של יצחק.[84]
שלושה שבועות לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, פרסם אלתרמן רשימה בשם "רשימה על אותו נושא" בשבועון "השומר הצעיר", בעקבות רשימה שפרסמה לאה גולדברג באותו שבועון ב-8 בספטמבר 1939. הרשימה כללה שלושה שירים שכותרתם הייתה "משירי מכות מצרים". לשירים ברשימה קרא "דם", "צפרדע" ו"כינים". הוא תיאר ברשימה את העיר תבאי במצרים שחוותה אסון, שהוצג על ידיו כעונש על חטא שחטאה בו.[85]
ב-17 באוקטובר 1939 פרסם אלתרמן לראשונה שיר המתייחס לאירועי מלחמת העולם השנייה. השיר, "שלום גרמני", פורסם בטורו "רגעים",[86] והוא רומז בו על מדיניותה של האימפריה הרומית ביחס לכיבושים. אלא שבניגוד לאירועים שקרו אחרי חלוקת צ'כוסלובקיה, דחו בשיר צרפת ובריטניה את ההצעה לשלום מיידי, מה שהפתיע את היטלר, שהורגל למדיניותו הפייסנית של ראש ממשלת בריטניהנוויל צ'מברלין.[87]
בכל תקופת המלחמה עסק אלתרמן במתרחש בה. עקב כך, נושאי מדורו "רגעים" ב"הארץ", תאמו את אלה של העיתונות היומית בארץ, שהעדיפה להציג קודם את הדיווחים על מהלכיה של המלחמה טרם הצגת העדכונים על מצבם של היהודים בה.[92]
ב-1939 פורקה חבורת "יחדיו", ואברהם שלונסקי הקים את "דפים לספרות" בשבועון "השומר הצעיר". באותו זמן היה ישראל זמורה עסוק בהכנות לקראת הוצאת כתב עת חדש. אל שלונסקי הצטרפו אלתרמן, יוכבד בת-מרים, אבות ישורון, יעקב הורוביץ, אליהו טסלר, רפאל אליעז ויעקב אורלנד.[90]
ב-5 בדצמבר 1940 נערכה הצגת הבכורה של המחזה "גם הוא באצילים" של מולייר, שאלתרמן תרגם מצרפתית. הצגת הבכורה נערכה בבית ארלוזורוב ובוימה על ידי משה הלוי, ממייסדי תיאטרון האהל. את התפקיד הראשי במחזה, מסיה ג'ורדן, גילם מאיר מרגלית. עיבוד זה של אלתרמן זכה לשלל ביקורות חיוביות, ואף עודד אותו להמשיך בתרגום יצירותיו של מולייר.[93]
בינואר 1941 נולדה בתם היחידה של נתן ורחל תרצה אתר, לימים משוררת אף היא. תרצה הייתה ציפור נפשו של אלתרמן שהתמוגג מהיופי והכישרון שלה ודאג לה. הוא הרגיש גם אשמה על כך שהייתה עדה לתקריות השכרות שלו ועל זה שידעה על הקשר הרומנטי שלו עם צילה בינדר.[94] במקביל לנישואיו עם מרכוס ומגוריו עמה בדירה בשדרות נורדאו עד יום מותו, ניהל בידיעתה יחסי אהבה ממושכים עם הציירתצילה בינדר, אשר איירה אחדים מספרי הילדים שכתב. תרצה הסכימה בשתיקה לקשר זה כיוון שהעריצה את אלתרמן והרגישה שאינה משתווה לו. את צילה הכיר אלתרמן באחד מבתי הקפה בתל אביב לאחר שניסתה להסב את תשומת ליבו אליה. בהמשך היא פגשה אותו בחוף פרישמן וביקשה ממנו ללוותה לביתה. צילה התקשתה להשלים עם העובדה שאינה אשתו החוקית.[94] הוא היה ידוע במצבי רוחו המתחלפים תדירות, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל אביב), בחדות לשונו ובצניעותו החומרית.
בשלהי מרץ 1941 פרסם אלתרמן את ספר השירה השני שלו "שמחת עניים". לכבוד הופעת הספר התקיימה מסיבה שנערכה על ידי ישראל זמורה ורעייתו, עדה. במסיבה קרא אלתרמן את כל הספר מראשיתו ועד סופו. ביום הופעת הספר נתכנסה החבורה לעוד מסיבה, בביתו של אבות ישורון, שהיה אחד ממעריציו הגמורים. ביומנו האישי, כתב ישראל זמורה על אותה מסיבה בביתו של ישורון כי היו בה "מזיגה מצוינת של פראות, פרימיטיביות, בלתי-אמצעיות, עם שירה, הברקות בינה, אהבה מיוחדת, חושנית, לשירה ולמשורר."[95] אלתרמן התייצב בספר כמבשר תאולוגיההומניסטית, שכללה תכנים חילוניים מובהקים.[96]
באפריל 1941 פרסם ישראל זמורה מאמר ב"מחברות לספרות", שהתפתח לסדרת מאמרים שהתפרסמו במדורו של זמורה "מפנקסו של מבקר". המאמר הראשון התפרס על גבי שני עמודים, בראשית המאמר שיבח זמורה את ספרו של אלתרמן, וכתב כי הוא ייחודי מאוד, מקורי, עממי, חדשני, לשוני ועוד.[97]
ב-27 בנובמבר1942, לאחר שנודע שמבוצעת השמדה שיטתית של יהודים באירופה, פרסם אלתרמן שיר בשם "מכל העמים",[98] שהעביר מסר של מחאה כלפי אלוהים. המחאה היא למעשה פרודיה על אתה בחרתנו מכל העמים, מילים שאותן העמיד כציר רעיוני ומבני של השיר עקב לימודיו ב"מגן דוד". גם נושא הילדים היהודיים באירופה מוזכר בשיר, וזאת עוד לפני שנודעה כמות הנרצחים בשואה: בבית הרביעי בשיר הוא מתאר ילד החווה פוגרום, ובבית השישי מתוארים כמה ילדים הפונים לאמם ודורשים ממנה לא להביט לעברם, כדי שלא תראה מה מעוללים להם.[99]
בסוף 1942 פנה אלתרמן אל מו"ל "הארץ" גרשום שוקן וביקש ממנו להעלות את שכרו. גם הכנסותיה של אשתו רחל היו נמוכות, וכך גם שכרה של אמו. שוקן סירב, ובינואר 1943 עזב אלתרמן את "הארץ" וחזר ל"דבר". ב"דבר" החל לכתוב את מדורו האקטואלי "הטור השביעי". המדור התפרסם מאז מדי שבוע עד תחילת 1967. רק מאוחר יותר הבין שוקן כי שגה בסירובו לבקשת אלתרמן.[100]
ב-5 בפברואר 1943 פרסם את פרסומו הראשון ב"דבר"[101] - שיר שנקרא "נקודת ארכימדס". השיר התפרסם בטור השביעי של עמוד העיתון, ועל שמו נקרא המדור "הטור השביעי".[102]
ב-1944 הפסיק לכתוב לתיאטרון "המטאטא" והחל לכתוב לתיאטרון "לי-לה-לו".
בפברואר 1944 יצא ספרו השלישי של אלתרמן, "שירי מכות מצרים", בהוצאת צבי, שנקראה על שם בנו של מייסדה, ישראל זמורה. כמה חודשים אחר כך הוציא את ספרו הרביעי, "האפרוח העשירי", שהיה ספר הילדים הראשון שלו.[105]
ב-30 באפריל1945מת אדולף היטלר בפיהררבונקר. 11 ימים אחר כך, ב-11 במאי, פרסם אלתרמן את השיר "ואם יהיה צורך – לבדנו!".[111] בשיר השתמש ברטוריקה של הבריטים במלחמתם נגד הנאצים, והפנה אותה לתיאור מאבקו של היישוב במנדט הבריטי:[112]
התייצבת בלהב, הדוק אגרופים. ותשאג, וזוכר העולם אות באות: אנחנו נלחם! נלחם על החופים, בבתים נלחם, נלחם ברחובות!
בשנה שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, התמקדו שיריו ב"טור השביעי" במצבם של היהודים באירופה. אחד השירים הבולטים בנושא זה היה "על הילד אברם", שנכתב בהשראת מאמר שפרסם שמעון סאמט בעיתון "הארץ". ב-19 באפריל1946 פרסם סאמט את המאמר "ילדי ישראל בפולין של היום",[113] בו סיפר על פגישותיו עם ילדים ניצולי השואה בעת ביקורו בפולין. באחת משתי התמונות שצורפו למאמר מופיע ילד בשם אברמל'ה (אבראמאק) היושב על גרם מדרגות. שבוע לאחר פרסום המאמר כתב אלתרמן את השיר "על הילד אברם הישן על מדרגות ביתו בפולין מפחד לשכב במיטתו".[114]
ב-14 במרץ 1946 הציע לו יוסף אבידר להתלוות אליו ולצפות בעלייה לביריה, עליה הופקד. בסופו של דבר הורדה ביריה מהקרקע, והשטח נתפס והוחזק על ידי הבריטים. לאחר הפרשה שב אלתרמן לתל אביב.[116]
אל נסב את עינינו. לשוא נתכחש להודה של אותה שעת ליל. שוא נדם. כי דוברת לשון האש בה שרפו את עצמם השנים.
אלתרמן סיקר רבות את פרשת אוניית המעפילים " אקסודוס", ופרסם שלושה שירים בנושא. שירים אלו פורסמו בין סוף יולי לאמצע ספטמבר 1947: השיר הראשון, "מפלת אירופה תש"ז", פורסם ב-25 ביולי.[120] השיר נכתב בעקבות בקשתה של בריטניה לקלוט את פליטי האונייה בצרפת. השיר השני, "העם ושליחו", פורסם ב-5 בספטמבר,[121] ונכתב על רקע ידיעה שעסקה במות תינוק על אחת האוניות שהיו בדרכן לנמל המבורג. השיר השלישי והאחרון, "מהו חג לאומי", פורסם ב-12 בספטמבר,[122] לאחר שהוחלט ביישוב על "יום המבורג" ארבעה ימים קודם לכן. יום זה נועד להבעת הזדהות עם המעפילים שהיו על האקסודוס.[123]
מחשרת השמועות, מעמעום הרעמים, מעצרת עמים, מצעקה על ימים, מכרזות הפינוי האנגלי הנשקל, מנבואות ליום־תוהו באפס־ממשל, מרמזי המזרח המאותת איומיו. [...] בלי עמוד, בין ליל־נוגה וליל־מאדים, מבקיעה, מבקיעה, עצמאות היהודים!
בכ"ט בנובמבר 1947 קיבל האו"ם את הצעת ועדת אונסקו"פ בדבר תוכנית החלוקה, ויום לפני כן, ב-28 בנובמבר, לא הופיע הטור השביעי של אלתרמן, כנראה בשל סערת נפשו ממאורעות הדמים שהיו אז בארץ.[126] יום לאחר כ"ט בנובמבר פרצה מלחמת העצמאות. אלתרמן הגיב לראשונה להחלטת כ"ט בנובמבר ב-5 בדצמבר.[127][128]
כאשר אלתרמן החליט להתייצב בלשכת הגיוס בתל אביב, הוצע לו לשרת כקצין תרבות במחלקת התרבות. הוא סירב לכך, ולאחר מאמץ רב והתערבות מצד יצחק שדה, אושר שישרת ביחידה קרבית, וב-29 באוגוסט 1948 הגיע למחנה תל ליטוינסקי והתגייס לצה"ל. עוד לפני המלחמה היה חבר בארגון "ההגנה".[134] הדיווחים על גיוסו פורסמו ב"דבר" וב"מעריב". מספרו האישי היה 122609. יצחק שדה, שהיה אז מפקד חטיבה 8, הורה להציבו בחטיבה, ואלתרמן צורף לגדוד 88, גדוד מרגמות שבחטיבה.[135] לאחר סיום אימוניו הועלה לדרגת טוראי ראשון, והוחלט כי תפקידו יהיה להגיש תחמושת לרגמים.[136]
ביום השני של מבצע יואב, ב-16 באוקטובר 1948, תקפה חטיבה 8 את הכפר עיראק אל-מנשייה. על אלתרמן הוטל התפקיד להגיש את פגזי התקיפה לרגם. לבסוף כשל הקרב. בעת שאלתרמן התייצב בפני יצחק שדה, הודיע לו שדה כי הוא שולח אותו לביתו, עקב גילו ובריאותו. הוא סירב ודרש לחזור לגדוד. שדה סירב ודרש ממפקדת חטיבה 8 להורות לאלתרמן לארוז את ציודו ולחזור לביתו. כשבועיים לאחר תקיפת החטיבה, ב-31 באוקטובר, הגיע למחנה תל ליטוינסקי, שם קיבל את ההודעה הרשמית על סיום שירותו בחטיבה.[137]
בן-גוריון, שהיה בקשרי ידידות עם אלתרמן,[144][145] שיבח אותו על כתיבת השיר במכתב ששלח אליו. לדברי בן-גוריון, הוא אף הורה להדפיס את השיר ולחלקו לצבא.[146] ימים ספורים אחר כך הודפס השיר בחוברת בהוצאת "אחדות", בצירוף מכתבו של בן-גוריון, והחוברת הופצה באלפי עותקים ליחידות צה"ל.[147]
בשל קרבתו לבן-גוריון, ספג אלתרמן גם ביקורת, ולעיתים אף כונה "משורר החצר",[148] ובהמשך תואר כמשתתף בפולחן אישיות של בן-גוריון (על רקע העסק הביש[149]).
לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, העריך אלתרמן כי ארצות ערב טרם קיבלו את עובדת קיומה של מדינת ישראל. לקראת כינוסה של מועצת הליגה הערבית, הוא כתב שיר בשם "הסיבוב השני והליגה הערבית", בו תיאר את הדעה המדינית שרווחה אז בקרב המנהיגים הלאומיים.[152]
אלתרמן העריץ את לוחמי צה"ל, אם כי מדי פעם התריע על מעשי עוולה שנעשו כלפי ערביי ישראל מצד צה"ל. ביולי 1949 נערך בכנסת דיון על הצעת חוק "הגנה וביטחון בשעת חירום". בעת הדיון סבר אלתרמן כי אמצעי הביטחון לא יקבעו את ביטחון ישראל.[153]
מראשית ימיה של מדינת ישראל תמך אלתרמן במפא"י, אם כי לא היה חבר בה. זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השנייה פרסם טור בשם "הסיסמה והרקע", בו מתח ביקורת על מפלגת הציונים הכלליים, וטען שניהלה תעמולה לוחמנית נגד מפא"י במערכת הבחירות.[154]
ב-16 במרץ1950 התייחס אלתרמן לראשונה להסכם השילומים, ופרסם שיר בשם "שלושה דברים בעניין התביעה מגרמניה". השיר נכתב בעקבות הודעתו של שר החוץמשה שרת יומיים קודם לכן על הגשת איגרות זהות לארבעת אזורי הכיבוש בגרמניה, ובהן "תביעה בסך מיליארד וחצי כשילומים מגרמניה לעם היהודי". אלתרמן טען כי יש להחליף את המילה "שילומים" במילה אחרת, והציע כחלופה את "החזרת השוד".[155] אלתרמן גרס שיש לתבוע פיצוי כספי על גזל הרכוש בלבד, כי אין פיצוי הולם לדם שנשפך. אך בסוף השיר הוא בירך את נציגי המדינה שקיימו את המשא ומתן על ההסכם, וחשב כי הוא הכרחי.[156] ב-18 בינואר1951 הבהיר את עמדתו כלפי ההסכם בטור השביעי, ואמר כי הוא תומך בו, אך מתנגד לכך שיושג במשא ומתן ישיר.[157] ב-10 בספטמבר1952 נחתם ההסכם באופן רשמי בלוקסמבורג.[158] יומיים אחר כך, ב-12 בספטמבר, פרסם בטור השביעי מאמר בשם "אחרי חתימת ההסכם",[159] בו חזר על תמיכתו בהסכם.[160]
לאחר חזרתו של שרת לישראל ב-14 בספטמבר, הוא נשא נאום במסיבת עיתונאים, שבו טען כי מרבית תומכי ההסכם החטיאו את מטרתו האמיתית. אלתרמן חשב כי דבריו של שרת כוונו גם אליו,[161] וב-17 בספטמבר פרסם את תגובתו,[162] בה תקף את שרת וטען כי פירש את עמדותיו באופן שגוי. שלא כמו בן-גוריון, לאלתרמן לא היה קשר אישי עם שרת, אך שרת קרא רבים מטוריו של אלתרמן, ואף תיעד ביומנו את רשמיו מהם לחיוב ולשלילה.[163]
מלבד שרת, אלתרמן היה חלוק בעניין ההסכם גם עם בן-גוריון.[164] בן-גוריון מצידו כינה את אלתרמן "נתן החכם".[165]
יום לפני יום הולדתו ה-43, ב-13 באוגוסט1953, הגיע משלוח השילומים הראשון מגרמניה באונייה "אתרוג".[166] כבר בבוקר היום כתב אלתרמן שיר בשם "עם בוא האונייה הראשונה", המקדם את פניה.[167] השיר פורסם למחרת בטור השביעי ב-14 באוגוסט,[168] יום הולדתו.
ב-8 בינואר1954 פורסם בעיתונו, "דבר", כי בקרוב ייצא הקובץ השני של הטור השביעי. למנויי העיתון הובטח כי מי שישלם לשנה עבור "דבר", יקבל את הספר במהלך חודש פברואר.[171][172] הספר זכה לתפוצה גדולה.[173]
לצורך פרסום הקובץ לקח אלתרמן הפסקה מכתיבה ב"דבר", ובאפריל חזר לכתוב בעיתון.[174]
שבוע לאחר הפרסום ב"דבר", ב-15 בינואר, פרשה אימו בלה מעבודתה במרפאת השיניים בבית הבריאות ברחוב שטראוס, שם עבדה במשך 15 שנה, החל ממות בעלה. חודש לפני פרישתה שלח לה ראש עיריית תל אביבחיים לבנון הודעה בה הודה לה על שירותה למען העירייה.[175] שנה לאחר מכן, ב-1955, עברה מתל אביב לקיבוץ תל-עמל, בו התגוררה בתה.[176]
אלתרמן ומרכוס התכוננו לעבור לדירה בשדרות נורדאו 30, לאחר 16 שנים שגרו ברחוב בן עמי 7. לראש הממשלה דוד בן-גוריון נודע כי סביבת דירתו של אלתרמן אינה שקטה דיה לצורכי כתיבתו, וביקש מעוזרו שמעון פרס להציע לו לרכוש דירה באזור שנבנה עבור חיילי קבע. אלתרמן סירב להצעה.[177]
לאחר השיחה כתב אלתרמן שיר על הנושא בשם "הדף הפתוח", שפורסם בטורו ב-11 בפברואר באישור הצנזורה.[182] בשיר הוא שואל "אם היה זה ראוי ונחוץ" ו"אם אמנם עלינו ליתן את הדין על מידת קלות־יד ומידת קלות־ראש שצימחו את הסבך המופרך־המדהים", ומסיים בדרישה ל"מסקנה מעשית".[183]
שמונה ימים לאחר מתן פסק הדין במשפט קסטנר, פרסם אלתרמן את השיר "מסביב למשפט", בו פסל את הראייה המקוטבת של השואה, שמבדילה בין אלה שהתנגדו אקטיבית לנאצים לבין ההמון הפסיבי, ובינם לבין אלה שניהלו משא ומתן עם הנאצים.[186][187] השיר חולל סערה ונכתבו נגדו מאמרי פולמוס מצד משה כרמל, מאיר בן גור ויצחק צוקרמן.[188][189]
ב-24 ביולי 1956 הזמין משה דיין את אלתרמן להיות עד ל"מבצע גאות", שבמסגרתו פורקו בנמל קישוןמשאיות, זחל"מים, תותחים ללא רתע ואמצעי לחימה נוספים.[192] למבצע זה היו עדים גם דוד בן-גוריון ושמעון פרס.[193] בעקבות המבצע הסודי חיבר אלתרמן את השיר "עוד יסופר".[194] הוא הביא את השיר לבן-גוריון, שהקריא אותו בישיבת הממשלה.[195] השיר הותר לפרסום יום לאחר מכן, והקלטה של בן-גוריון קורא את השיר הושמעה ב"קול ישראל".[196] באמצע אוקטובר אותה שנה הקריא בן-גוריון את השיר גם בפני מליאת הכנסת.[197]
ב-7 בדצמבר הקדיש אלתרמן את "הטור השביעי" לטבח כפר קאסם, ונמנה עם הראשונים לגנותו בשירו "תחום המשולש".[201][202] מיד לאחר מתן פסק הדין של הנאשמים בטבח, ב-17 באוקטובר1958, פרסם בטורו את השיר "עם פסק-הדין".[203] שבוע לאחר מכן פרסם בטורו שיר נוסף בנושא בשם "הדין וסביביו".[204] לאחר ערעור הנאשמים, חנינתם, ומאוחר יותר שחרורם מהכלא, פרסם ב-13 בנובמבר1959 את השיר "החנינה".[205] לדברי חיה שחם, הוא לא ראה בחנינת הנאשמים כ"תיקון המעוות", אלא "הפעלה בלתי-ראויה של מידת הרחמים כלפי אלה שמנעו רחמים וחנינה מאותם אנשים שביקשו אותם מידיהם".[206]
ב-14 ביוני 1957 התראיין ישראל זמורה לעיתון "הארץ", והודיע כי ספר נוסף של אלתרמן, "עיר היונה", עתיד לצאת לאור,[209] שיכלול שירים שלו שטרם פורסמו.[210]
השם "עיר היונה" נלקח מהפסוק בספר צפניה: ”הוֹי מֹרְאָה, וְנִגְאָלָה--הָעִיר, הַיּוֹנָה” (ספר צפניה, פרק ג', פסוק א') ומהפסוק בספר ירמיהו: ”וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְּנֵי, חֶרֶב הַיּוֹנָה” (ספר ירמיהו, פרק מ"ו, פסוק ט"ז), אליו מתייחס אלתרמן במישרין בגוף השיר. המילה "יונה" מתפרשת הן כשם הציפור יונה המבשרת שלום, והן כפועל מהשורש י.נ.ה (הציק, לחץ).[211]
חלק מהשירים בספר עוסקים במאבק למען הקמת מדינת ישראל, דוגמת ההעפלה[212] ומלחמת העצמאות.[213]
הספר עורר סקרנות רבה, וזכה לסיקור בעיתונים "למרחב"[214] ו"דבר השבוע".[215]
באמצע דצמבר נודע לאלתרמן כי זכה בפרס ביאליק על ספרו "עיר היונה". את הפרס קיבל ב-2 בינואר 1958.[216][217]
בקיץ 1958 יצא ספר הילדים שלו "ספר התיבה המזמרת".[218]נעמי שמר הלחינה שניים מהשירים שבספר: "מסעות בנימין מטודלה" ו"ספני שלמה המלך".[219]
באוקטובר אותה שנה התגייסה לצה"ל בתו תרצה, ושירתה בלהקת גייסות השריון.[220] אלתרמן הקדיש עבורה את שירו "אליפלט", שהושר באחד ממופעי הלהקה. המופע זכה לביקורות חיוביות, והשיר "אליפלט" התחיל את שיתוף הפעולה בינו לסשה ארגוב, שהלחין את השיר.[221]
כעבור שנה, ב-1959, יצא ספרו המתורגם "בלדות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד",[219] שזכה לאהדה רבה בישראל.[222]
באביב אותה שנה[223] פרסם נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שבו תקף את סגנונו השירי, והאשימו במלאכותיות ובחוסר-רגש. המאמר הופנה נגד אלתרמן, אך למעשה כוון נגד כל חבורת "יחדיו", ועודד שירה עברית צעירה, ללא חרוז ומשקל, על נושאי יומיום, וזאת בניגוד למגמה שהובילו אלתרמן ובני דורו.
המאמר הכה בהלם את ציבור הקוראים,[224] את חובבי אלתרמן, ואת הקהילה הספרותית שהוא היה מרכזה. רבים ראו במאמר תקיפה מצד משורר השואף להתפרסם באמצעות בעיטה בדמות האב, ובשל כך ראו בזך דמות נלעגת ובזויה. לפי ספר שירים שכתב יעקב אורלנד על אלתרמן,[225] הוא עצמו ביקש מאורלנד להיות עד לפגישה אישית בינו ובין זך בקפה "כסית". הפגישה בין השניים התנהלה בנימה שקטה. בפנותו לזך שאל אלתרמן, שנפגע אישית, "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות?".[226] על פי התיאור השירי של אורלנד ותיאור נוסף של דן לאור, במהלך השיחה נכנס לבית הקפה זאב יוסיפון, ידידו ומעריצו של אלתרמן. לאחר זמן מה הבין יוסיפון עם מי יושב ידידו הנערץ. יוסיפון זינק ממקומו בזעם ופנה באופן מאיים אל זך, תוך שהוא זועק לעברו: "אתה אידיוט!".[ד] בתגובה, היסה אותו אלתרמן במילים שקטות "הלוואי זה היה אידיוט".[226] לאחר מכן נפרד זך מאלתרמן ועזב את המקום. אלתרמן לא סלח לזך. זך, מצידו, ידע עד כמה אלתרמן נפגע וגילה כלפיו במפגשים חברתיים יחס רחום ומעולם לא התבטא נגדו בפומבי.[227] בהמשך התנהלו בין שני המשוררים יחסים מיוחדים במינם.
במאי 1960נלכדאדולף אייכמן בארגנטינה. ארבעה ימים לאחר שהדבר הותר לפרסום, פרסם אלתרמן את הטור "מאזני משפט", בו אמר, בין היתר כי הוא מתנגד להטלת צו איסור הפרסום שניתן על המשפט העומד להתקיים בעילת סוב יודיצה. באותו טור סיפר שראה ידיעה על אישה שהתעלפה כשראתה את הדיווח על לכידתו של אייכמן, והובלה לחנות צעצועים שהייתה במקום. הוא כתב לאותה אישה: "קומי על רגליך אישה יהודיה, את פה, בין החיים. והערב הוא ערב ואדולף אייכמן נתפס בידי שלוחיה של המדינה היהודית".[228][229]
אלתרמן לא סיקר את דיוני משפט אייכמן מירושלים, נהג להקשיב להם מביתו שבתל אביב, קרא את הידיעות עליהם בעיתונים, ולעיתים הגיב עליהן. מתחילת המשפט עד אוגוסט נהג להעלות בטוריו הרהורים על עניינים שונים שעלו במשפט, ולדון בעדויות שנשמעו בו.[230]
1960–1966
באוגוסט 1960 חגג אלתרמן את יום הולדתו ה-50. יום הולדתו צוין לא רק בעיתונו "דבר", אלא גם בעיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", "למרחב" ואחרים. המוספים לספרות היו גדושים במאמרי ביקורת על יצירתו. כמה מכותבי מאמרי הביקורת היו א.ב. יפה, יעקב בהט, מתי מגד ועוד.[231] דוד בן-גוריון, שבירך גם הוא את אלתרמן, טען כי התבקש על ידי חיים שורר, עורך "דבר" דאז, לכתוב כמה דברי שירה לרגל הופעת המוסף, אך סירב. בברכתו לאלתרמן, כתב בן-גוריון כי לשיריו יש "חשיבות אזרחית עליונה".[232]
זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-50 של אלתרמן, נודע לו ולאשתו על חתונתם הקרובה של בתם תרצה ועודד קוטלר, ששיחק בקומדיה "רוזנים ואביונים", אותה הוא תרגם. אתר וקוטלר נישאו בנובמבר 1960.[233] כעבור חצי שנה עברו השניים לארצות הברית על מנת ללמוד משחק,[234] אך לאחר שנה הוחזרה תרצה על ידי אביה בטרם סיימה את לימודיה, בעקבות משבר אישי וניסיון התאבדות. במכתביו של אלתרמן מניו יורק לרחל מרכוס תיאר שיפור במצבה, וכתב שהיא במצב רוח טוב ונמרץ וכי אינה במתח. עם זאת, מצבה הידרדר שוב, וב-1962 חזרה ארצה עם אביה,[94] בעוד קוטלר נשאר בניו יורק.[235]
בסוף מאי 1962 נודע כי ייצא לאור הקובץ השלישי של "הטור השביעי": כתבים בארבעה כרכים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.[243]
בשלהי 1961 הוצג לראשונה מחזהו החדש של אלתרמן, "כנרת כנרת". במחזה הוא שילב יצירה בדיונית עם תיאור היסטורי של הנוף, וההווי המקומי, תוך שהוא מתייחס לתפיסת המקום והזמן על ידי הקהל העכשווי כמקום אוטופי חדור אידיאליזם.
זהו הראשון במחזותיו של אלתרמן שהועלה על הבמה. הוא הגיש אותו לתיאטרון הקאמרי באביב 1961 עם איוריו של דני קרוון.[244] על אף שמחזהו הראשון, "פונדק הרוחות", נכתב בשלהי 1959, הוא התבקש לכתוב מחזה נוסף על נושא ישראלי מקומי, ולכן המחזה הוצג קודם לכן בהצגת בכורה מיוחדת לחנוכת בית התיאטרון החדש ב-30 בדצמבר 1961.[245] המחזה זכה לביקורות שליליות מצד חיים גמזו ונחמן בן-עמי.[246]
ב-29 בדצמבר 1962 החל לעלות מחזה נוסף של אלתרמן, "פונדק הרוחות",[246] כשנה לאחר הצגת הבכורה של "כנרת כנרת".[247] "פונדק הרוחות" היה המחזה הראשון באורך מלא שכתב.[248] המחזה זכה לביקורות חיוביות מצד יורם קניוק, יוסף ימבור ועוד, וגם לביקורות מעורבות דוגמת זו של עזרא זוסמן. זוסמן שיבח אותו, ומנגד היה ביקורתי ביחס לאופן הביצוע.[249]
בין 1948–1963 הפסיק אלתרמן לכתוב פזמונים, וכתב שירה לעיתים מזדמנות בלבד, לאור עלייתם של משוררי דור תש"ח. הוא שב לכתוב ב-1965 רק כאשר התבקש על ידי שמואל בונים להפוך למחזמר את מחזהו של סמי גרונמן, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אותו תרגם שנים קודם לכן. ב-12 בספטמבר1964 הוצג המחזמר בקאמרי לראשונה בעיבודו החדש,[104] 21 שנה לאחר שהוצג בתיאטרון האהל. העיבוד זכה לביקורות אוהדות, גם מצד חיים גמזו, שנודע בביקורותיו השליליות על "כנרת כנרת" ועל "פונדק הרוחות".[250] באוגוסט 1966 הועלה שוב המחזה בתיאטרון הקאמרי לאחר שהתיאטרון הפסיד כסף רב.[251]
לאחר הצלחת המחזמר, העלו יונה עטרי ואילי גורליצקי את המופע "שוק המציאות" כהמשך שיתוף הפעולה ביניהם. המופע ארך כ-90 דקות, וקטעי הקישור בין הפזמונים בוצעו בפנטומימה. תחת הכותרת "חרוזים ישנים וגם חדשים", כתב אלתרמן שמונה שירים חדשים ("שוק המציאות", "בלדה סקוטית", "הצלם", "קונצרטינה וגיטרה", "רגע של בידור", "בובות שעווה", "הבלדה על חמוריקו" ו"זמר מפוחית"), וחידש חמישה שירים ישנים: "אלימלך" (מ'חגיגת פורים' של "המטאטא", 1939),[252] "מי לימון ואדון צלחת" (מילים חדשות למנגינת השיר "על הטיילת" מהתוכנית 'בבקשה לשבת' של 'לי-לה-לו' מ-1946, שלא פורסם בדפוס), "בכל זאת יש בה משהו" (מהתוכנית 'בבקשה לשבת' של 'לי-לה-לו' מ-1946), "צריך לצלצל פעמיים" (מהתיאטרון 'כל הרוחות') ו"גדליה רבע איש", והוסיף שיר אחד של בתו, תרצה אתר, "לו הייתי דג".
ב-1965 פרסם את ספרו החדש "חגיגת קיץ".[253] עם צאתו לאור טלפן אליו שמואל בונים וביקש להעלותו על הבמה. הוא סירב להצעה וניתק את השיחה, אך למחרת התנצל על כך ונתן לבונים את ברכתו להעלאה עתידית של מחזה על פי היצירה.[254] באותה תקופה סבל אלתרמן מכיב עיכולי, מנטייה לסוכרת ומכאבי בטן, זאת על אף שהמעיט לעשן ונגמל מאלכוהול.[255]
לאחר פרסום תוצאות הבחירות להסתדרות, בהן מפא"י איבדה את הרוב המוחלט שלה בארגון, כתב אלתרמן את המאמר "הכלי שנשבר", בו טען שהמפלגה הגיעה לקיצה. בהמשך טען ש"אלה שקמו ופרשו ממנה כיום עשו את המעשה הנכון שחובה לעשותו".[256] המאמר ספג ביקורת מצד זלמן ארן, אז שר החינוך והתרבות מטעם המפלגה, וממרדכי בנטוב ממפ"ם.[257]
ב-2 באוקטובר 1965 הועלה בתיאטרון הבימה מחזהו החדש משפט פיתגורס. אלתרמן, שעבד בדרך-כלל עם התיאטרון הקאמרי, מסר הפעם את המחזה לתיאטרון הבימה. המחזה התקבל בחום, ולהפקתו צוותו שרגא פרידמן כבמאי, אריה נבון כמעצב התפאורה, אהרן מסקין כמנהל, ובנו אמנון מסקין כקולו של פית מאחורי הקלעים, וכן שמואל רודנסקי, רפאל קלצ'קין, שלמה בר-שביט, תרצה אתר, שולמית ירון ואלישבע מיכאלי. המחזה היה אמור לפתוח את פסטיבל ישראל בקיץ 1965. אולם אלתרמן שב ושינה את המחזה תוך כדי החזרות, והצוות לא הספיק לערוך חזרות מספקות,[258] כך שלבסוף בוטלה השתתפות המחזה בפסטיבל ישראל, ובכורתו נדחתה.
בן-גוריון ביקש להיות אורח כבוד בהצגת הבכורה, אך כשנשאל אלתרמן אם יש מישהו שהיה מעוניין לראות בהצגת הבכורה, אמר שהיה מעוניין להזמין את "ויצַק" (WEIZAC: Weizmann Automatic Calculator), המחשב הראשון במדינת ישראל שפעל במכון ויצמן.[259]
הבימה ייחס למחזה חשיבות רבה, ואף הציע לכלול אותו בפסטיבל ישראל החמישי, אך ההצגות שנועדו לפסטיבל בוטלו בשל אי הכנה מספקת של הצוות. ב-18 באוקטובר הוצג המחזה בפעם האחרונה.[260]
ב-10 באוקטובר פרסם אלתרמן בטור השביעי את המאמר "ההיסטוריה של העת החדשה". מאז לא פרסם שוב ב"דבר" במשך יותר משנה.[261]
חודש אחר כך, ב-2 בנובמבר, נערכו הבחירות לכנסת השישית, שעמדו בסימן העימות בין המערך, רשימה משותפת של מפא"י ואחדות העבודה בראשות לוי אשכול, ורפ"י בראשות דוד בן-גוריון. אלתרמן הצטרף לרפ"י.[262] הרקע לכך היה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה", וכן העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה. בתום מערכת הבחירות התברר כי למרות המאמצים הניכרים שהשקיע בן-גוריון והשקיעו "הצעירים" במפלגה, הצליח דור הביניים להדיח את המנהיג הקשיש בלי שייפגע כוחה של המפלגה. רפ"י זכתה בבחירות בעשרה מנדטים בלבד, וניצחונו של לוי אשכול היה שלם. כישלון זה הביא לקיצו הפוליטי של בן-גוריון, שמעתה ואילך חדל להוות דמות פוליטית בעלת חשיבות.
באכזבתו מתוצאות הבחירות ומהמצב הפוליטי החדש, לא פרסם אלתרמן את "הטור השביעי" במשך תקופה ארוכה. חודש לאחר הבחירות, בדצמבר 1965, פרסם אלתרמן ב"הארץ" את המאמר "התג המבדיל". בחלוף כמעט שנה מהבחירות פרסם בעיתון מאמר נוסף שכתב לכבוד בן-גוריון.[263]
בסביבות מאי-יוני 1965 השלים אלתרמן את כתיבת מחזהו האחרון, אסתר המלכה, שהוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי בפברואר 1966.[264] את המחזה ביים גרשון פלוטקין,[265] שביים קודם לכן את "פונדק הרוחות", והפזמונים הולחנו בידי סשה ארגוב. עלילת המחזה התבססה באופן רופף על עלילת מגילת אסתר, ושאבה ממסורת ה"פורים שפיל" היהודי-אירופי ומעלילות "אלף לילה ולילה". המחזה היה כישלון חרוץ, והועלה 38 פעמים בלבד. בזיכרון הציבורי-תרבותי נותר מהמחזמר שיר אחד, "שיר ערש" ("היכל ועיר נדמו פתע..."), שזכה לביצועים רבים.
ימים ספורים לאחר מות אחותו, ב-17 בספטמבר 1966, הועלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" המחזה "אותלו" של ויליאם שייקספיר, שאלתרמן תרגם לעברית, אולם הוא נעדר מן האירוע.[268]
ב-6 בפברואר 1967 ילדה תרצה אתר את בתה הבכורה, יעל-לאה, נכדתו של אלתרמן.[269]
ב-17 בפברואר, לאחר שלא פרסם את "הטור השביעי" מאז אוקטובר 1965, פרסם אלתרמן ב"דבר" את הטור "אשדוד ומוכיחיה".[270][261] זאת הייתה הפעם האחרונה שפרסם ב"דבר". חודשיים אחר כך, ב-7 באפריל, פורסם טורו הראשון בעיתון "מעריב". הטור עסק בביקורו של הסופר הגרמניגינטר גראס בישראל ובהחלטת אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל שלא לערוך לו קבלת פנים.[271][272] מאמריו בעיתון כונסו לאחר מותו בספר "החוט המשולש".
בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, קרא אלתרמן להקמת ממשלת חירום לאומית, וב-26 במאי פרסם מאמר ב"מעריב" התומך בממשלה שכזו.[273] במאמר גם טען כי מדיניותו של אשכול היא הססנית.[274] ב-2 ביוני הצטרפה רפ"י לממשלת אשכול, ולאחר שמפלגות הפועלים הסתייגו מהמהלך, תקף אותן אלתרמן על כך, אם כי טען שההתנגדות תהיה זמנית.[275]
לאחר הניצחון במלחמה, ב-16 ביוני, פרסם אלתרמן מאמר שכותרתו "מול מציאות שאין לה אח", ובו כתב:
ענינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת.[277]
בעקבות מאמר זה יזם צבי שילוח, איש מפלגת רפ"י, פגישה עם אלתרמן ועם הסופר משה שמיר, ובה הציע הקמתה של תנועה שתפעל למען שמירתה של ארץ ישראל השלמה. על פי משה שמיר, בעקבות פרסום מאמרו "אין דרך בחזרה" על עמוד שלם בעיתון "מעריב",[278] שבו היה אז חבר מערכת, התקשר אליו אלתרמן, וביחד הם ייסדו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.[279] משה שמיר טען כי אלתרמן עמד בראש התנועה, אם כי לא נבחר לתפקיד זה מעולם.[280] את נכונותו של בן-גוריון לוותר על מרבית השטחים תמורת שלום אמת, תיאר אלתרמן כ"היפותטית - אפילו אוטופית".[281] למרות חילוקי הדעות שנוצרו ביניהם, הוא המשיך להעריץ את בן-גוריון,[282] ואף הגיע לברכו ביום הולדתו בשדה בוקר.[283]
ביום העצמאות1968 זכה אלתרמן בפרס ישראל לספרות. כמו בן-גוריון, שוויתר על הפרס בשנה זו, טען אלתרמן כי הוא מילא את חובתו ועל כן הפרס איננו מגיע לו, אך בסופו של דבר קיבל אותו בערב יום העצמאות.[286]
ב-1969 כתב אלתרמן מחזה חדש, שלבסוף נגנז לבקשת שמואל בונים. במקומו ליקטו השניים שירים שכתב למחזה, הוסיפו שירים ותיקים שכתב אלתרמן, ויצרו מופע שנקרא תחילה "ערב פזמוני אלתרמן" שהוצג לראשונה ב-11 ביולי אותה שנה.[287] שם המחזה שונה בהמשך ל"צץ וצצה" בעקבות גיבורו, הספרן "דפדפת", המדפדף בספרים שדמויות שונות צצות מהן.[288]
בסופו של דבר הוא לא חזר להכרתו, ונפטר ב-28 במרץ,[293] בשעה 04:15 בבוקר,[294] בגיל 59. עוד כשהובל באמבולנס לבית החולים כתב את צוואתו, בה ביקש שלא להספידו.[295] הלווייתו הייתה ב-30 במרץ 1970, ובשל בקשתו "להיקבר כאחד האדם" הוא נקבר בבית הקברות קריית שאול,[296] ולא בחלקת הסופרים בבית הקברות טרומפלדור. טקס האשכבה נוהל בידי אנשי צבא, ככל הנראה עקב הוראה של משה דיין.[295]
במהלך החודש שלאחר פטירתו התנוסס שמו של אלתרמן בכותרות של עשרות כתבות, בעמודי השער של העיתונים הישראלים, במאמרים, בטורי דעה, בדפים פנימיים ובמוספים שמותגו כמדורי ספרות.[297] ספדו לו בכירי המערכת הביטחונית והפוליטית, יצירותיו נותחו, הוקדשו לו שירים של משוררים ישראלים ידועים, ואף נשלח מכתב למערכת "דבר" שמתח ביקורת על אי־נכונותה של הממשלה לקבור אותו בין גדולי האומה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, בהתעלמות מהוראתו לקבור אותו בטקס צנוע וסמלי, כפי שביקש בצוואתו.[298] ההספד הצנוע שנכתב עליו בעיתון "הארץ" פורסם ללא חתימה, אולם כיום ידוע כי כתב אותו עובד העיתון הסופר יהושע קנז.[299]
יצירתו העשירה של נתן אלתרמן כוללת שירה לירית, פזמונים, שירי ילדים, מחזות, וכתיבה אקטואלית בשירה, בפרוזה ובמאמרים. אלתרמן גם הרבה בתרגוםיצירות מופת מספרות העולם.
שירה
ספרו הראשון, "כוכבים בחוץ", הוא הידוע והמוערך ביותר. הוא מתבונן בהתפעלות בבריאה, ומתאר בספר את חוויותיו ממפגשים רבי-היבטים עם אובייקטים שונים בעולם. הספר נפתח בשיר "עוד חוזר הניגון" – מהידועים בשיריו, שאף זכה לכמה לחנים. בשיר מופיעות כמה מהדמויות המלוות את הספר לכל אורכו: ההֶלֶך עובר־האורח והדרך הארוכה שהוא הולך בה, העיר, העצים, הרוח, הגשם והברקים. ברבים משירי הספר שב ההלך ומופיע, ויחסו אל "הדרך" והנופים שסביבה מביע את חוויית העולם של המשורר – התפעמות מהעולם ומעוצמת איתני הטבע, ותחושת החידלון לעומתם.
השיר גם קיבל ביקורות מעורבות, כמו זו של משה סמילנסקי, שהיה באותה עת עורך כתב העת בוסתנאי, כתב על הדברים המופיעים בספר: שירה לירית רגישה, שלל צירופי מילים, מודרניזציה של פסוקים בתנ"ך וגמישותו של אלתרמן בשימוש בשפה העברית. מנגד טען סמילנסקי כי אלתרמן פוחד להביע את רגשותיו האמיתיים בספר, ובמקום זאת בוחר לברוח מהפשטות, ומייצר, לדבריו, "סממנים מסמאים ולהטי פיוט, כתחליף לרגש חי ותוסס". סמילנסקי טען כי שירתו של אלתרמן היא חנחונית, מפולספת, קופצנית, מצורפת באסוציאציות, פרדוקסלית, ציורית ומרוחקת:[301]
המשורר נחבא אל כלי השירה, את קלסתרו אין אנו רואים, אם כי כבר מורגש שעור קומתו. דומה, שהוא מתפרנס מריבית השירה, והקרן עצמה עודנה שמורה לפיקדון. המוטיבים וצורותיהם, כפי שניתנו בספר שלפנינו, אינם אלא מרגלים, שיצאו לתור את ארץ הפיוט ולסמן גבולותיה, והמשורר עצמו עודנו מהסס ומתמהמה, אך אנו מחכים לו.
השיר "פגישה לאין קץ", למשל, זכה לפרשנויות רבות בשל העמימות שבו: האם נושא השיר הוא אהובה בלתי מושגת, או שמא השיר הוא פנייה אל העולם או אל הבריאה בגוף שני יחיד, כאל נקבה, פנייה החוזרת גם בשירים נוספים בספר:
את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים", שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשר המכות. סמוך לפרוץ המלחמה פרסם את ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה שגיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים שעזב, כולל את רעייתו ואת חבריו. אלתרמן מעולם לא פירש ספר זה. לדבריו, הספר ביטא את יחסו למלחמה: "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?".
לאחר קום המדינה התמקד בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו מתקופה זו מאופיינים בהתנגשות ובהתנצחות בלתי פוסקת בין עולם "קדוש" לבין עולם "טמא" (הדבר ניכר במיוחד בתארו נשים טהורות או, לחלופין, שפלות). בספרו "עיר היונה", שיצא לאור ב-1957, מתערב הפן האישי שלו עם הפן החברתי והלאומי.
בשנותיו האחרונות נאחז חרדה לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת הסגנון הייחודי והדיכאוני. לאחר שניצלה מניסיון אובדני, אחד מני אחדים, כתב עבורה את "שיר משמר" ("שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ"), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב; בתגובה היא כתבה לו את "שיר הנשמרת".
מחזות
אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון. ארבעה מהם הוצגו על במות תיאטראות הקאמרי והבימה במהלך שנות השישים: "כנרת כנרת" עסק בימי ההקמה של קבוצת דגניה; "פונדק הרוחות" מספר על אמן המגלה כי שועבד להצלחה על חשבון זוגתו וחייו הפרטיים; "משפט פיתגורס" הוא מחזה דרמטי פילוסופי על היחס בין ידע אנושי לבין ידע מתוכנת; "אסתר המלכה" עסק במגילת אסתר.
נוסף על אלה עלה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שאותו אלתרמן תרגם ועיבד למחזמר על פי מחזהו של סמי גרונמן. המחזמר, המספר על חילופי תפקידים בין שלמה המלך לסנדלר פשוט, זכה להצלחה גדולה. שני מחזות נוספים מאת אלתרמן היו "חוף המדוזה" ו"ימי אור האחרונים" - שניהם נגנזו, לא הוצגו, ונמצאו בעזבונו.
עת נכנס אלתרמן לזירת המחזאות המקורית בשלהי שנת 1961, הוא כבר היה ידוע כמתרגם של מחזות קלאסיים ומודרניים, כמשורר וכפזמונאי מחונן, שתרם רבות לזמר הארץ-ישראלי ולתיאטרונים הסאטיריים "המטאטא" ו"לי-לה-לו". עם "כנרת כנרת" פתח אלתרמן דף חדש כמחזאי מקורי. הן מחזותיו שהוצגו והן המחזות הגנוזים שפורסמו לאחר מותו הם מחזות רעיוניים, חלקם היסטוריים וחלקם פיוטיים, המשלבים הגות, שירה, הומור וגרוטסקה. לעומת מחזאים ישראלים אחרים בני התקופה, חתר אלתרמן לאמירה גלויה וישירה, מבחינה ציבורית ורעיונית, לגבי הסוגיות השונות שבהן עסק. מחזותיו הם ברובם אידיאיים-דידקטיים מבחינת המסר המובלע או הגלוי שהם מבקשים לבטא, ובכל אחד מהם ניכר ניסיון לבחינה אנליטית של סוגיות במישור הלאומי או האוניברסלי. על אף שארבעת מחזותיו המקוריים של אלתרמן שהוצגו על הבמות לא זכו להצלחה מבחינת היענות הקהל ותגובות הביקורת, הם מהווים פרק חשוב בתולדות המחזה הישראלי המקורי: הם ביטאו ניסיון לעצב נוסח חדש ושונה של דרמה ישראלית, אשר ביקש לפרוץ את מגבלות נוסח תש"ח ואת המקובל בדרמה הישראלית של שנות החמישים.[302]
בטור "רגעים" שכתב אלתרמן ב"הארץ" מסוף 1934 ועד תחילת 1943, עסקו רבים משיריו בעיר תל אביב. אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בעיקר במלחמה ובשואה, ונימתם הייתה של עידוד ונחמה. לאחר מותו קובצו שירי המדור בספר "רגעים" (שני כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד).
את השיר "אל תיתנו להם רובים" חיבר אלתרמן בעקבות מותו של החייל האחרון שהשתתף במלחמת העולם הראשונה שהיה קורבן להתקפת גזים. בשיר זה החייל מספר לאחות בבית החולים את חוויותיו מהמלחמה:[61]
בשני בתים אלה החייל משחזר אירוע בקרב: הקרב התרחש באביב, השדות היו בשיא פריחתם, מצב רוחם של החיילים היו טוב, וכמה מהם הורידו את קסדותיהם. אך פתאום שרר באוויר ריח גז, החיילים לבשו מסכות גז וירו לכל עבר ולעיתים אף הרגו את חבריהם מפחד ומתמימות. החייל טוען שהמוות בבית החולים הוא מהוגן ושקט, אך בשדה הקרב זכר החייל את הרצח, את השנאה ואת ריח הגז, ואף מודה כי רצח שלושה חיילים ופצע אחד, ואמר כי אם לא היה להם נשק הקרב לא היה מתרחש. בבית האחרון אומר החייל לאחות את בקשתו האחרונה:[61]
בשירו "היינו כחולמים", שפורסם ב"דבר" ב-31 באוגוסט, התייחס אלתרמן לספינת המעפיליםולוס, שהפליגה מיוון ביולי 1934, ובכך התחילה את ההעפלה.[305] בשיר מתאר אלתרמן את ההתרגשות ואת הסודיות הגדולה בליל הורדת המעפילים, את המצוקה שאליה נקלעו נוסעי הספינה, ואת הפחד מפני איום הבריטים.[63]
בשיר הראשון שחיבר בתום 30 ימי האבל על מות אביו, "שתי התחייבויות", התייחס אלתרמן מצד אחד להתחייבותו של היישוב, וטען שלא יפר אותה, ומצד שני להתחייבות הבריטים ליהודים בהצהרת בלפור, שממשלת בריטניה התכוננה להפר:
אנו מתחייבים לבנות ולסלול! אנו מתחייבים פה גב לא להרכין! אנו מתחייבים להיות בני־חורין! אנו מתחייבים לסלע הניחר לטעת בו עץ ולהוריד בו מטר! אנו מתחייבים לחרוש בציות! אנו מתחייבים לחיות!
ישראל מצפה וקשוב ומבשרים לו יום יום חגיגית, על הספר ההוא, החשוב, בספרות היפה האנגלית.
המסר שביקש להעביר אלתרמן אפיין את השיח אז: המעשה הציוני לחוד, והפוליטיקה של בריטניה לחוד, וטען כי המעשה הציוני הוא זה שיקבע בסופו של דבר.[306]
לאחר שעזב את "הארץ" וחזר לכתוב ב"דבר", הופיעו שיריו האקטואליים במדורו "הטור השביעי", שהתפרסם אחת לשבוע במשך 24 שנים. במהלך השנים קובצו שירי הטור בכמה מהדורות של ספרים הנקראים "הטור השביעי".
אחד משירי "הטור השביעי" הידועים ביותר הוא "מגש הכסף", שפורסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947, עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, המתאר את הקרבתם של הלוחמים להקמת המדינה ואת מחיר הדמים שנדרשה המדינה לשלם.[307]
גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כבשיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, והשיר "על זאת" שבו ביקורת על פשע מלחמה שביצעו לוחמים ישראלים במהלך מלחמת העצמאות, ובן-גוריון הורה להפיצו לקציני צה"ל. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי לא יבדילו בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל זו של היודנראט.[308][309]
בשירו האחרון, "אז אמר השטן", שנמצא בעזבונו על ידי בתו, מזהיר אלתרמן את העם מפני קטרוגו של השטן על צדקת דרכה המוסרית של המדינה, ובכך יעורר בו רגשות אשם וישכיח את ההיסטוריה: ”אכהה את מוחו ושכח שאיתו הצדק”. בשיר אחר, "ארץ ערבית", יוצא אלתרמן נגד טענת ערביי ארץ ישראל, שהם העם הילידי בארץ ישראל: ”נוצצים כוכבי-ליל במצמוץ וזורעים את אורם הרעוד על העיר השוקטת אל-קודס שחנה בה המלך דאוד”.[313]
פזמונים
אלתרמן היה יוצר פורה גם בתחום הזמר העברי. את פזמוניו, שהיו פופולריים מאוד, כתב לתיאטראות "המטאטא" ו"לי-לה-לו" בשנות השלושים, הארבעים והחמישים (שנודעו במיוחד בביצוע שושנה דמארי), ולאחר מכן למופעי הזמר משיריו בשנות השישים, "צץ וצצה" ו"שוק המציאות" (מופע אותו ביצעו אילי גורליצקי ויונה עטרי). את פזמוניו ניתן לחלק למספר תחומים:
ליל חניה[315] הוא שיר שכתב אלתרמן בעקבות מלחמת העצמאות, שבה התנדב להשתתף כלוחם, למרות גילו המבוגר (38), מתוך רצון לתרום למאמץ המלחמתי ולהבין אותו במלואו. באוקטובר 1948, בעקבות מבצע יואב בנגב הצפוני, הוא חווה על בשרו את אימת המלחמה. באותו יום היה קרב קשה, המטרות לא הושגו, והמצרים החזירו אש שפגעה גם בגדוד המרגמות שבו לחם אלתרמן.
השיר מתאר את חיי היום-יום של החייל והמלחמה, המורכבים משילובים של מצבים קיצוניים ותחושות מנוגדות. אלתרמן מדגיש בפנינו שבמלחמת העצמאות של ישראל הייתה המלחמה נשגבת שבעתיים – "לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה". תיאור זה הוא עדין ומדויק, רחוק ממה שבדרך כלל מוצאים בתיאורים של מלחמות – אידיאליזציה ורהב מצד אחד, ומבט צר של החייל הפשוט מצד שני.[139]
תשע שנים לאחר מלחמת העצמאות פרסם אלתרמן את השיר בספר "עיר היונה". הספר הוא תיאורו של אלתרמן את הקמת המדינה. שיר אחר שיר הוא מתאר פרקים בתקומת המדינה, ההעפלה, הגליית ספינות המעפילים לקפריסין, המאבק בבריטים סביב ספינות המעפילים, ומלחמת העצמאות. ליל חניה מתאר את הלילה שלפני הקרב. הוא רואה בכל פרטי ההכנה למלחמה מרכיבים בסיפור הגדול של מהי מלחמה, ומהו עם שיוצא למלחמה על חייו.
השיר לא נכתב למטרת הלחנה, ומבנהו אף הקשה מאוד על מלאכת ההלחנה. למרות זאת, המלחין יאיר רוזנבלום הלחין אותו באפריל 1973, לקראת פסטיבל הזמר והפזמון. ההרכב שנבחר לבצע את השיר היו הזמרים חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר. השלושה התקשו בתחילה בביצוע המילים המורכבות והנמלצות, שחלקן אף היו בלתי מובנות ובלתי נגישות עבורם. בעקבות זאת, התקיימה פנייה מהפקת הפסטיבל לפזמונאי דן אלמגור בבקשה שיכתוב מילים פשוטות ונגישות יותר ללחן של רוזנבלום. בסופו של דבר הצליחו הזמרים להתמודד עם אתגר מילות השיר של אלתרמן, והביצוע שלהם, בעיבודו התזמורתי של ירון גרשובסקי, היה מורכב ומדויק, והעניק ממד נוסף של עומק לשיר.
אף שהשיר לא זכה להצלחה מיידית, הוא הפך לאחר הפסטיבל ללהיט רדיו במצעדי הפזמונים. השירה של אלתרמן הפכה בזכות הלחן והביצוע לזמר נפוץ. "ליל חניה" סגר מעגל כאשר באוקטובר 1973 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הפך השיר למבוקש מאוד בהופעות אמנים במעוזי צה"ל. וכך, שיר שנכתב על מלחמה אחת, הולחן במקרה חצי שנה לפני מלחמה אחרת, קיבל משמעות מחודשת כשהמלחמה השנייה פרצה, והפך לשיר אהוב ומוכר. הסוד שלו הוא בישראליות שעוברת מהמילים של אלתרמן דרך הלחן של רוזנבלום ועד הביצוע של שלושת הזמרים. החיבור בין הטרגיות של הטקסט המלחמתי ללחן ולעיבוד הפסטיבליים, הפכו אותו לשיר פופ שיכול היה להיכתב רק כאן, ורק בנסיבות המאוד ספציפיות שבהן נכתב.[316]
בשנת 2024 התגלתה הקלטה מוקדמת וגנוזה של השיר. זוהי גרסה נדירה שלא פורסמה מעולם של השיר האייקוני, שהתגלתה אחרי 52 שנה, והועלתה ליוטיוב ללא ידיעתם של בעלי הזכויות. ביצוע זה הוקלט על ידי להקת גייסות השריון עם הסולנית רבקה מרקוביץ' ב-1972, חודשים אחדים לפני שהשיר הושמע בפסטיבל הזמר 1973, והוא כנראה הגרסה הראשונה של השיר.[317][318]
נאום תשובה לרב חובל איטלקי הוא שיר העוסק בהעפלה, שפרסם אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-15 בינואר1946. השיר נכתב בעקבות הגעתה של ספינת המעפילים "חנה סנש" לחוף נהריה ב-25 בדצמבר1945. 252 מעפילי האונייה הורדו לחוף בעזרתם של אנשי פלי"ם ופלמ"ח, ופוזרו ביישובי הסביבה, כדי למנוע את לכידתם בידי הבריטים. אלתרמן משבח בשיר את רב החובל ואת המסייעים למבצע ההעפלה על תרומתם להצלחת הפעולה. על פי המשתמע משם השיר, הוא נכתב בעקבות נאום שנשא רב החובל האיטלקי בעקבות הצלחת המבצע, ועל פי אחת הסברות היה זה נאום ציוני על זכותו של העם היהודי למדינה משלו.[319] אך יש הסוברים כי הוא נכתב בעקבות נאום דמיוני שיכול היה רב החובל לשאת. בדרכו שלו, מפרט אלתרמן את הפרטים היומיומיים שהרכיבו את מעשי הגבורה של בניית האומה, ומרומם אותם מן היומיומי אל הנשגב: "אֵיךְ נִרְטַבְתִּי בַּחשֶׁךְ כְּמוֹ תַרְנְגֹל, אוֹתוֹ לַיְלָה עַל חוֹף נַהֲרִיָּה", ואז: "אַלְמוֹנִית, קַפִּיטַן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת, וּבַלּוֹיְדִים אֵינָה מְפֻרְסֶמֶת. אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת, בַּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת".
החל משנת 1932, פרסם אלתרמן שירים וסיפורים לילדים במוסף "לילדים" שצורף לעיתון "דבר" ובעיתון "כלנוע". אחד המפורסמים שבהם הוא "זה היה בחנוכה" שהומחז לרוב בגני ילדים ובבתי ספר.
בשנת 1958 הוציא ספר שירי ילדים בשם "ספר התיבה המזמרת". השירים בספר עסקו בנושאים ציוניים (כמו בשיר "אנשי העלייה השנייה" העוסק באידיאל ההתיישבות והעבודה) ובסיפורים תנ"כיים והיסטוריים (כמו בשיר "ספני שלמה המלך" העוסק בספנים העבריים בעציון גבר בתקופת המלך שלמה, והשיר "מסעות בנימין מטודלה" העוסק בנווד היהודי המפורסם). לדברי חוקרת הספרות זיוה שמיר, אלתרמן הרבה לכלול בשירים בספר זה דיונים ספרותיים מתוחכמים שספק אם ילדים יכלו לקלוט את משמעותם המלאה, וכן אקרובטיות לשונית שבאה "לרמוז לקוראים הצעירים (והמבוגרים) על החשיבות של כל מילה וכל אות וכל תג ניקוד, שכל שינוי בהם יכול לברוא עולם ולהחריבו".[321]
הערכה וביקורת
נהוג לחשוב שהביקורת נגד אלתרמן החלה עם פרסום מאמרו של זך,[322] אך למעשה היא החלה כעשר שנים קודם לכן. בשנת 1945 פרסם אלתרמן בעיתון "מחברות לספרות" את השיר "מריבת קיץ". המשורר יונתן רטוש, שכתב גם הוא בעיתון, פרסם ניתוח של השיר, שבסופו לעג לאלתרמן וכתב: "יודעי שירתה של רוסיה יודעים למצוא השפעות רוסיות גם בשירתו". לדברי זיוה שמיר, דבריו של רטוש הם לא טיעונים, אלא "מניפולציה רטורית".[323]
שנה לפני כן פרסם אלתרמן את השיר "על זאת", שהיו שראו בו שיר תוכחה. כחמישים שנה אחר כך פורסמה פרשנות שלפיה היו מניעים פוליטיים מאחורי כתיבת השיר, פרשנות הנובעת מאימוצו על ידי בן-גוריון, ותגובתו של אלתרמן, שהוסיף בפתח השיר בית על צעדו של בן-גוריון.
יצחק לאור העלה את ההשערה כי "אין להוציא מכלל אפשרות שהשיר הוזמן. מאז ומתמיד חילק השלטון, כל שלטון, את הפשעים לשניים: אלה שנעשו משמו - והם אינם פשעים, ומוטב, ליתר ביטחון, לא לדבר עליהם - ואלה שאינם נעשים משמו ואשר על כן יש להעמיד לדין את מבצעיהם, או לפחות לדרוש כזאת."[324] אל לאור הצטרפו אלי הירש וחנן חבר. זיוה שמיר שללה בתוקף את הפרשנויות של השלושה.[325]
שיריו של אלתרמן זכו לאהדה רבה גם בחייו וגם לאחר מותו. יש הרואים בו את המשורר הלאומי של ישראל, אלא שתואר זה יוחד בעיקר לחיים נחמן ביאליק.
מבקר הספרותמנחם בן נימק את העדפתו את אלתרמן כמשורר הלאומי כך: "ראשית, הוא פשוט הגדול מכולם. בכישרון המשוררי שלו. בשיאים שאליהם הגיעה שירתו. שנית, לאורך כל שנות כתיבתו הוא היה אחוז כולו בגורל הלאומי שלנו והזדהה עם הכיוון המרכזי שלו. אין אירוע לאומי בחיינו שלא מצא הד מרעיד בשירתו של אלתרמן. מהתקומה עד השואה, מהתנכלות המנדט עד התנכלות הערבים, ממלחמת השחרור עד מלחמת ששת הימים, מבן-יהודה עד בן-גוריון, ותמיד תוך שמירה על טוהר מוסרי גדול וגינוי לכל מי שלכלך אותו, מהפוגעים בערבים חפים מפשע ועד לפוגעים בעולים ממרוקו ומתימן. הוא הבין ושימר את הצדק הישראלי מבפנים - צדק ההיאחזות בארץ, צדק הקמת המדינה, צדק מלחמת השחרור, צדק ששת הימים - וניסח אותו טוב יותר משניסח כל משורר אחר."[313]
דמותו של אלתרמן מעטרת שטר כסף בערך 200 ש"ח, במסגרת סדרת השטרות שהנפיק בנק ישראל החל מ-2014 ומנציחה משוררים. השטר הנושא את דיוקנו של אלתרמן יצא בדצמבר 2015.[327]
על שמו בית הספר העל-יסודי "תיכונט ע"ש אלתרמן" הנמצא בצפון תל אביב, וכן חטיבת הביניים "אורט ע"ש נתן אלתרמן" בקריית השרון שבנתניה.
ערבי מחווה לו וליצירתו מתקיימים מדי פעם, בעיקר בתל אביב.[329]
ב-17 באפריל1996 הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דואר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 11 סופרים, ביניהם אלתרמן, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית גליה לרך עיצבה את הבול שהוקדש לו ושמה הופיע גם על הבול עצמו.[330]
ספריו
כוכבים בחוץ הוצאת "יחדיו", 1938; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
דן מירון, קריאה בארבעה שירי זמר של אלתרמן - "דרך, דרך, נתיבה"; "כלניות"; "זה יעבור"; "לילה לילה" | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | באתר הארץ, ספטמבר-אוקטובר 2022
^מספר ימים אחר כך, ב-2 באפריל 1932, שלח אלתרמן מכתב זועם אל מערכת "כתובים", בו הוא מייסר אותם כי שירו "ליל קרנבל" שהתפרסם בו, שינה את פניו אחרי שכתוב רציני. לעיון במכתב זה, בכתב ידו המקורי, שהתפרסם בבלוג של מכון גנזים (שם גם מופקד ארכיונו האישי של המשורר), ראו כאן.
Untuk sebuah film pada tahun 2007 dengan nama yang sama, lihat Film Horor (film). Max Schreck sebagai Count Orlok dalam film tahun 1922 Nosferatu. Kritikus dan sejarawan Kim Newman menyatakannya sebagai film yang menetapkan templat untuk film horor.[1] Film horor adalah sebuah genre film yang berusaha untuk memancing emosi berupa ketakutan atau rasa jijik dari penontonnya. Alur cerita mereka sering melibatkan tema-tema kematian, supranatural, atau penyakit mental. Banyak cerita film h...
Télégraphe de Cooke et Wheatstone à cinq aiguilles de 1837. Télégraphe de Morse Télégraphe de David Edward Hughes, un téléscripteur construit en 1855 par Siemens et Halske. Un télégraphe électrique est un système de messagerie texte point à point, principalement utilisés des années 1840 à la fin du XXe siècle. Il s'agit du premier système de télécommunications électriques et du plus répandu des premiers systèmes de messagerie appelés télégraphes, qui ont été ...
Organisation representing film production This article has multiple issues. Please help improve it or discuss these issues on the talk page. (Learn how and when to remove these template messages) This article may be in need of reorganization to comply with Wikipedia's layout guidelines. Please help by editing the article to make improvements to the overall structure. (July 2023) (Learn how and when to remove this template message) Parts of this article (those related to The history section) n...
قطاع الاتصالات في الضفة الغربية وقطاع غزة الفلسطينيتين يواجه الكثير من المعيقات، مثل إتفاقية أوسلو التي وقعت مع السلطات الإسرائيلية، والتي أدت إلى منع استخدام ترددات الطيف الخاصة بقطاع الاتصالات اللاسلكية الا بموافقة الجانب الإسرائيلي وغيرها من المعوقات الأخرى، أدى ذل...
The old Rowington windmill, now a house Rowington is a village and civil parish in the English county of Warwickshire. It is five miles north-west of the town of Warwick and five miles south-west of the town of Kenilworth. The parish, which also includes Lowsonford, Pinley and Mousley End,[1] had a population of 925 according to the 2001 UK Census, increasing to 944 at the 2011 Census.[2] The Grand Union Canal runs just south of the village and the M40 motorway is also close ...
For the federal constituency formerly represented in the Dewan Rakyat, see Renggam (federal constituency). Mukim in Johor, MalaysiaRenggamMukimCountryMalaysiaStateJohorDistrictKluangArea • Total557 km2 (215 sq mi)Population • Total47,510 • Density85/km2 (220/sq mi) Renggam (also spelled Rengam) is a town and mukim in Kluang District, Johor, Malaysia. Geography Rengam in Kluang District The mukim spans over an area of 557 km2.[1&...
Leni RobredoPotret resmi, 2016 Wakil Presiden Filipina ke-14 Wakil Presiden ke-7 dari Republik ke-5Masa jabatan30 Juni 2016 – 30 Juni 2022PresidenRodrigo DutertePendahuluJejomar BinayPenggantiSara Duterte Informasi pribadiLahir23 April 1964 (umur 60)Naga, Camarines Sur, FilipinaPartai politikPartai Liberal (Filipina)Suami/istriJesse Robredo (m.1987-2012)Sunting kotak info • L • B Leni Robredo (dilahirkan sebagai Maria Leonor Santo Tomas Gerona; 23 April 1964)[...
American politician For other people named John Cushman, see John Cushman (disambiguation). John Paine CushmanJudge of the Third Circuit CourtIn office1838 – 1844Preceded byJames VanderpoelSucceeded byAmasa J. ParkerMember of the United States House of Representatives from New York's 10th DistrictIn officeMarch 4, 1817 – March 3, 1819Preceded byHosea MoffittSucceeded byJohn D. Dickinson Personal detailsBorn(1784-03-08)March 8, 1784Plainfield, Windham County, ConnecticutDiedSeptember 16, 1...
2019 CAFA U-23 Women's ChampionshipЧемпионат CAFA-2019 среди женских олимпийских сборныхTournament detailsHost country TajikistanDates22–28 NovemberTeams6 (from 1 sub-confederation)Venue(s)2 (in 2 host cities)Final positionsChampions Uzbekistan (1st title)Runners-up IranThird place TajikistanFourth place KyrgyzstanTournament statisticsMatches played15Goals scored67 (4.47 per match)Attendance945 (63 per ...
Cuban terrorist and CIA agent In this Spanish name, the first or paternal surname is Posada and the second or maternal family name is Carriles. Luis Posada CarrilesLuis Posada at Fort Benning, Georgia, US, 1962Born(1928-02-15)February 15, 1928Cienfuegos, CubaDiedMay 23, 2018(2018-05-23) (aged 90)Miami, Florida, US Luis Clemente Posada Carriles (February 15, 1928 – May 23, 2018) was a Cuban exile militant and Central Intelligence Agency (CIA) agent. He was considered a terr...
لمعانٍ أخرى، طالع بلوغ (توضيح). هذه المقالة بحاجة لصندوق معلومات. فضلًا ساعد في تحسين هذه المقالة بإضافة صندوق معلومات مخصص إليها. توزيع الشعر في جسم الإنسان بعد البلوغ البلوغ هي مجموعة من التغييرات الجسدية ينضج فيها جسم الطفل ليصبح بالغاً قادراً على التكاثر الجنسي. ...
American singer Kat DeLunaDeLuna in 2011Background informationBirth nameKathleen Emperatriz DeLunaBorn (1987-11-26) November 26, 1987 (age 36)New York City, U.S.OriginNewark, New Jersey, U.S.Genres Pop R&B hip hop Latin dance dancehall Occupation(s) Singer songwriter dancer Years active2006–presentLabels Epic Republic eOne Island Universal Musical artist Kathleen Emperatriz DeLuna (born November 26, 1987)[1][2] is an American singer. DeLuna began pursuing a career a...
City in New York State For other uses, see Rochester, New York (disambiguation). City in New York, United StatesRochesterCityDowntown RochesterUniversity of RochesterGrove PlaceGeorge Eastman MuseumMemorial Art GalleryThe Strong National Museum of PlayMount Hope Cemetery FlagSealLogoNickname(s): The Flour City, The Flower City, The World's Image CenterInteractive map outlining RochesterRochesterShow map of New YorkRochesterShow map of the United StatesCoordinates: 43°09′56″N 77°36...
ÇayönüSitus ayönü, di tenggara TurkiLokasi di Near EastTampilkan peta Near EastÇayönü (Turkey)Tampilkan peta TurkeyLokasiProvinsi Diyarbakır, TurkiKoordinat38°12′59″N 39°43′35″E / 38.21639°N 39.72639°E / 38.21639; 39.72639JenisSettlementSejarahDidirikan8,630 BC[1]Ditinggalkan6,800 BC[1]PeriodeNeolitikum Çayönü Tepesi adalah pemukiman Neolitik di Turki Tenggara yang makmur dari sekitar 8.630 hingga 6.800 SM.[1] Terletak em...
ثيقراطيةمعلومات عامةصنف فرعي من نظام سياسي جانب من جوانب state and religion (en) ممثلة بـ نفوذ كهنوتي مفرط النقيض إلحاد الدولةديمقراطيةعلمانية تعديل - تعديل مصدري - تعديل ويكي بيانات جزء من سلسلة مقالات حولنظم الحكومات أشكال السلطة انفصالية دولة مرتبطة دومينيون مشيخة محمية فدرالية...
يو بي-11 الجنسية ألمانيا النازية الشركة الصانعة إيه جي فيزر المالك البحرية الإمبراطورية الألمانية المشغل البحرية الإمبراطورية الألمانية المشغلون الحاليون وسيط property غير متوفر. المشغلون السابقون وسيط property غير متوفر. التكلفة وسيط property غير متوفر. منظومة التعاريف ا...
Artikel ini perlu diwikifikasi agar memenuhi standar kualitas Wikipedia. Anda dapat memberikan bantuan berupa penambahan pranala dalam, atau dengan merapikan tata letak dari artikel ini. Untuk keterangan lebih lanjut, klik [tampil] di bagian kanan. Mengganti markah HTML dengan markah wiki bila dimungkinkan. Tambahkan pranala wiki. Bila dirasa perlu, buatlah pautan ke artikel wiki lainnya dengan cara menambahkan [[ dan ]] pada kata yang bersangkutan (lihat WP:LINK untuk keterangan lebih lanjut...
The politics of Chongqing is structured in a dual party-government system like all other governing institutions in the People's Republic of China (PRC). The mayor of Chongqing is the highest-ranking official in the People's Government of Chongqing. As since 1997 Chongqing has been a centrally administered municipality, the mayor occupies the same level in the order of precedence as provincial governors. However, in the city's dual party-government governing system, the mayor has less power th...
Chemical compound This article needs more reliable medical references for verification or relies too heavily on primary sources. Please review the contents of the article and add the appropriate references if you can. Unsourced or poorly sourced material may be challenged and removed. Find sources: Cabergoline – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (August 2023) CabergolineClinical dataTrade namesDostinex, othersAHFS/Drugs.comMonographLicense da...
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.svg){kind=logo}
