הפלמ"ח (ראשי תיבות: פלוגות מחץ), היה הכוח הצבאי המגויס של ארגון "ההגנה", ששימש כצבא של המדינה היהודית שבדרך, בארץ ישראל בשנים 1941–1948.
הפלמ"ח הוקם ב-15 במאי 1941, ל"ג בעומר, על בסיס סגל פיקודי של אנשים שפעלו כבר יחד במסגרת "הפלוגה הנודדת" ו"פלוגות השדה" בסוף שנות ה-30, תחת פיקודו של יצחק שדה. הוחלט כי כוח זה יפעל בשיטות של לוחמה זעירה, יבצע סיורים לוחמתיים, חבלה, גישוש, תקיפה, ו"יכין את השטח" להגנת ארץ ישראל מפני מתקפה נאצית, אם וכאשר זו תבוא. את הפיקוד על היחידה החדשה קיבל יצחק שדה, שהיה כפוף ישירות למטה הכללי של "ההגנה".
הפלמ"ח יצר הוויה ייחודית של לוחמים, חלוצים ומפקדים, אשר התגלמה בדמויות כגון יגאל אלון ויצחק רבין. עם הקמת המדינה וצה"ל ב-1948, פורק מטה הפלמ"ח ויחידותיו שולבו בשורות הצבא הסדיר.
השפעתו של הפלמ"ח על תולדותיה של מדינת ישראל, על תרבותה ועל ההיסטוריה שלה, חורגת מתרומתו הצבאית, החשובה כשלעצמה.
לאחר כיבוש צרפת וגירוש הצבא הבריטי על ידי הגרמנים, החליטה ממשלת בריטניה על הקמת כוחות למבצעים מיוחדים של פשיטה וחבלה בעורף הגרמני, חלקם במסגרת הצבא הבריטי וחלקם במנהלת המבצעים המיוחדים. בתחילת 1941 גייסה מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית, בהסכמת מוסדות היישוב, קבוצת צעירים יהודיים להקמת כוח פשיטה וחבלה. במקביל, גם הצבא הבריטי, שבינו לבין מנהלת המבצעים המיוחדים התנהל מאבק סמכויות, החליט להקים כוח דומה. כוח זה, שנקרא בשם 'פלוגות המחץ' (פלמ"ח), הוקם ב-15 במאי 1941, ל"ג בעומר. ב-19 במאי 1941 יצא כוח של 23 מהמתנדבים הראשונים, מטעם מנהלת המבצעים המיוחדים, ובפיקוד קצין בריטי, לפשיטה על בתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שנשלטה בידי צרפת. פעולה זו, שנכשלה, נחשבת לפעולה הראשונה של הפלמ"ח. ביוני 1941 כבר נשלחו כוחות גדולים יותר של הפלמ"ח לפעולות סיור וחבלה בתוך סוריה ולבנון כדי לסייע לצבא הבריטי לכבוש אותם מידי צרפת.
מתוך החלטת ה-מ"א מיום 14-15/5/41
פלוגות המחץ.
תוקמנה 9 פלוגות מחץ לפי רישום אישי של מתנדבים: בגל"ץ - 3. בגל"ת - 2, בגל"ד - 3. במז'/ י-ם - 1. הפלוגות תהיינה מופקעות מהיחידות הרגילות הקיימות ולא תכללנה במסגרת הכוחות המיועדים להגשמת תוכנית א'. פלוגות אלו תעמודנה תחת פקודו היחיד והישיר של הפה"ע. — הפקודות תועברנה באמצעות ה-מגלים, כל עוד הפלוגות תמצאנה במרחב-פקודי.
שנויים בהרכב הפלוגות לא יחולו אלא באשור הפה"ע.
אימון הפלוגות האלו יבוצע על ידי ה-מגלים. באמצעות מנגנון שיעמוד לרשותו לפי תוכנית מיוחדת ובפיקוח של קצין מיוחד של המטכל. למפקח על אימון-הפלוגות מתמנה קצין-המטה, יצחק ש.
— אלבום הפלמ"ח. הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. תל אביב. תשי"ט
הפלוגות הושתתו על סגל פיקודי של אנשים שפעלו כבר יחד במסגרת "הפלוגה הנודדת" ו"פלוגות השדה" בסוף שנות ה-30, תחת פיקודו של יצחק שדה. הוחלט כי כוח זה יפעל בשיטות של לוחמה זעירה, יסייר, יבצע חבלה, גישוש ותקיפה, ו"יכין את השטח" לקראת מתקפה נאצית, אם וכאשר תבוא. את הפיקוד על היחידה החדשה קיבל יצחק שדה, שהיה כפוף ישירות למטה הכללי של "ההגנה".
סגניו במטה הראשון היו: דוד (דוידקה) נמרי וג'ורה שינאן.
המחלקה הסורית הייתה יחידת המסתערבים הראשונה של ההגנה, ופעלה במסגרת הפלמ"ח. בשלב הראשון נועדה לפעולות מודיעין וחבלה במסגרת הפלישה לסוריה וללבנון (מבצע אקספורטר, יוני - יולי 1941). מסתערבים נוספים נשתלו בסוריה ובלבנון אחרי הכיבוש הבריטי, במטרה להכין תשתית למודיעין ולפעולות חבלה למקרה של כיבוש גרמני.
הפלמ"ח לא הוקם יש מאין. קדמו לו גופים צבאיים וצבאיים למחצה, אשר יוצאיהם הרכיבו את השלד הפיקודי. המשותף לגופים אלו היה שהם פעלו על פי מחשבתו הצבאית המקורית של יצחק שדה, שביקשה לחרוג מההגנה הסטטית, אל חשיבה צבאית דינמית ויוזמת.
בשל קשיי תקציב הוחלט כי הלוחמים ימשיכו בעיסוקיהם ויקראו אחת לחודש לשבוע אימונים והכרת הארץ. עם התקרבות הסכנה הנאצית לארץ ותוכנית הבריטים לנטישת האזור, ניאותו הבריטים לממן גיוס מלא של 300 בחורים שנועדו להיות סיירים וחבלנים. בכסף שהוקצב גויסו גם יתר הבחורים.
מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, מספר כי הפלמ"ח הוקם בחורשת אקליפטוסים לחוף הכנרת, "חורשה שזכתה להיכנס להיסטוריה", הוא ואביו ראובן פייקוביץ, היו נוכחים באותו מעמד בו הוקם הפלמ"ח.[1]
הפעולות הראשונות
פעולה ראשונה, וכושלת, הייתה פעולת כ"ג יורדי הסירה, אשר יצאו בסירה לטריפולי בלבנון ב־18 במאי1941, על מנת לפגוע שם בבתי הזיקוק. 23 הלוחמים וקצין בריטי שהתלווה אליהם נעלמו, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם. הדבר היווה מכה קשה ליחידה הצעירה.
פעולות ראשונות נוספות היו השתלטות על גשרי נהר הליטני ערב מבצע הפלישה הבריטית ללבנון, שנשלטה על ידי אנשי צרפת של וישי (Operation Exporter). כיתת פלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון תפסה את הגשרים, והחזיקה בהם במשך למעלה מיממה על מנת לאפשר את מעבר הכוחות הבריטיים צפונה, אל צור וצידון, אך משהכוחות איחרו לבוא, נאלצה הכיתה לסגת לאחר כיממה. באותו מבצע העביר כוח סיירים בראשות משה דיין כיתת לוחמים אוסטרלית אל עורף העמדות הצרפתיות מצפון לראש הנקרה. פעולות אלו הוכיחו כי כוח האדם העומד להקמת הגוף החדש הוא מיומן, ומסוגל להתמודד עם כוחות אחרים (צרפתים אנשי וישי, ערבים) כראשון בין שווים.
עם התקדמות הנאצים אל עבר ארץ ישראל בשנת 1942, היה הפלמ"ח מאורגן במחנות, ועובר אימונים. אנשי הפלמ"ח נשלחו אל הקיבוצים דורות וגת במטרה לנסות ולעכב את הפולש הגרמני, אם זה אכן יגיע. הייתה זו משימה שהייתה הרבה מעבר ליכולתם של אנשי הפלמ"ח בתקופה זו, הן מבחינת כוח האדם, והן מבחינת החימוש והציוד (בהיעדר נשק בזמן היציאה דרומה נשלחו הלוחמים עם מקלות קפ"פ). הוכנו תוכניות לעיכוב הכוח הפולש באמצעים של חבלה, מיקוש ומארבים. הוקמה המחלקה הגרמנית, מיוצאי גרמניה ודוברי גרמנית כשפת אם, בפיקודו של שמעון קוך, הוא שמעון אבידן, לימים מפקדה של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, על מנת לפעול מאחורי קווי האויב, תוך התחזות לגרמנים. היורדים לנגב השתלמו בסיירות, בצליפה, ובפעולות גרילה בחוליות קטנות.
בה בעת הכין המטה הכללי של ההגנה תוכנית הגנה כוללת ליישוב, למקרה של פלישת הגרמנים. תוכנית זו כונתה "מצדה על הכרמל" וכללה התבצרות בצפון הארץ, במרחב שבין הרי נצרת, נחל עירון וזכרון יעקב. על התוכנית עמלו יצחק שדה והפרופסור לארכיטקטורה יוחנן רטנר. תקופה זו, שבה היה חוסר ודאות באשר לעתיד קיומו של היישוב, מכונה מאתיים ימי חרדה.
רומל הובס בקרב אל עלמיין השני, וכל התוכניות נותרו מבלי צורך לבצען. הבריטים הפסיקו לממן את הפלמ"ח, וארגונים יהודיים כדוגמת הסוכנות וההסתדרות לא חפצו בכך. בלית ברירה הקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, לבקשתו של משה סנה ובהסכמה שבשתיקה של דוד בן-גוריון, לקח על עצמו את אירוחם של פלוגות הפלמ"ח במשקים בעמק הירדן ועמק יזרעאל בתמורה לימי עבודה שתרמו אנשי הפלמ"ח בישוביו. הרווח הגדול מתקופה זו היה יצירת תוכנית לשילובו של הפלמ"ח ככלי בפעולתו של גוף צבאי גדול. כאשר פרצה, כעבור שנים לא רבות, מלחמת העצמאות, נלמדו לקחים אלה והפלמ"ח שולב בפעולתו של צה"ל.
פלוגה ג' מסייעת בהכשרת קיבוץ גבת ועוזרת בבניית מבניםמטווח בנשק, מחנה אימונים ראשון של פלוגה ב'פלוגה ג' באימוני קפיצה לברזנט
לאחר הניצחון הבריטי באל עלמיין, בשנת 1942, לא ראו הבריטים עוד צורך בקיומו של הפלמ"ח, והפסיקו את המימון והסיוע שניתן לו. הארגון נאלץ לרדת למחתרת. בשלב זה הציע יצחק טבנקין כי הארגון יחזיק את עצמו באמצעות עבודה בקיבוצים: כל קיבוץ יקבל מחלקת פלמ"ח, יספק לה מזון, מגורים ומשאבים אחרים (כנשק), ובתמורה תעבוד המחלקה בשדות הקיבוץ ותסייע בשמירתו ובהגנה עליו. הצעה זו התקבלה באוגוסט 1942. הוחלט כי הפלמ"ח יתאמן 8 ימים בכל חודש, יעבוד 14 ימים, וינוח שבעה ימים.
שילוב זה של עבודה חקלאית ואימונים יצר כוח נייד ועצמאי, אשר עבודת חבריו סיפקה את מרבית תקציבו. ב-1944, לאחר שרבים מאנשי הפלמ"ח סיימו שנתיים של שירות והשתחררו ובמקביל, רבים מאנשי הפלמ"ח התגייסו לבריגדה היהודית, שהוקמה באותה עת, נוצר משבר עקב מחסור בכוח אדם. בעיה זו נפתרה על ידי הוספת שלב מקדים לעלייה להתיישבות אצל גרעיני תנועות הנוער שחבריהם הגיעו לגיל 18 ויצירת מסגרת שנקראה "הכשרה מגויסת". מסגרת זו, שנקבע לה זמן של שנתיים, נתקבלה תחילה על ידי הקיבוץ המאוחד, בינואר 1944, וחייבה את גרעיני תנועות הנוער: הנוער העובד, התנועה המאוחדת והמחנות העולים ומייד אחר כך הצטרף גם השומר הצעיר. שלב ההכשרה המגויסת איפשר את גיוסם הסדיר של גרעינים מן הקיבוצים, המושבים והערים. כך הרחיב הפלמ"ח את כוח האדם שלו ואימונם של גרעינים אלו במסגרת משותפת איפשר גם הקמת יישובים נוספים.
האימון הבסיסי כלל אימוני כושר גופני, אימוני קליעה בנשק קל, קרב פנים אל פנים, טופוגרפיה, עזרה ראשונה, ופעולה בכיתות. כל איש פלמ"ח עבר אף אימונים בשחייה ובחתירה, שכן אחד מתפקידיו החשובים של הפלמ"ח היה הבאת העולים מספינות המעפילים אל חופי הארץ.
לאחר האימון הבסיסי עברו אנשי הפלמ"ח אימון מתקדם בשטחים הבאים: חבלה וחומרי נפץ, סיור, צליפה, קשר ואלחוט, הפעלת מקלעים, הפעלת מרגמות. אימון פלוגתי כלל מסעות ארוכים ברגל ששולבו באימונים באש חיה.
הפלמ"ח הדגיש את הכשרתם של מפקדי שדה עצמאיים בעל מחשבה רחבה, המשמשים כדוגמה אישית לפקודיהם. שני הקורסים הפיקודיים המרכזיים היו קורס מ"כים וקורס מ"מים שנערכו בג'וערה, ובהם הוכשרו מפקדי כיתות, מפקדי מחלקות ומפקדי פלוגות. בוגרי קורסים אלה יהוו את הבסיס לסגל הפיקודי של צה"ל.
הרזרבה של הפלמ"ח
הרזרבה של הפלמ"ח הייתה חיל המילואים המיוחד שלו, והיוו למעשה את כוח המילואים הראשון של הכוח המגן העברי.
במהלך שנת 1943 משהפך הפלמ"ח לכוח מגויס של ממש שהתבסס על צווי גיוס מטעם המוסדות הלאומיים הנבחרים, יכלו מפקד הפלמ"ח ומטהו לקבוע את פרקי הזמן המינימליים הנדרשים כדי לאמן ולהכשיר את הלוחמים בתנאי העבודה והאימונים, בהתאם למקצועותיהם הצבאיים ותפקידיהם.
תקופת השירות של לוחם רגלי נקבעה לשנתיים: בשנה הראשונה הוא אמור היה לעבור אימון בסיסי, ואילו השנה השנייה הוקדשה לאימון מתקדם במקצוע הלחימה הייחודי אליו שובץ. כתוצאה מכך שחרר הפלמ"ח מהשרות הסדיר החל מסוף שנת 1944 מאות לוחמים מאומנים. שחרור זה אחרי שנתיים של שירות העמיד דילמה חדשה: מה לעשות במשתחררים? האם לשבצם במסגרת כלשהי של ה"הגנה" (חיל שדה, חיל משמר, גדנ"ע, שירות רפואי, שירות קשר וכדומה), או להקים חיל מילואים מיוחד של הפלמ"ח?
התשובה לכך ניתנה ב-1944 כאשר מטכ"ל ההגנה אישר את הקמת חיל המילואים של הפלמ"ח - "הרזרבה".
רוב משוחררי הפלמ"ח שובצו אל הרזרבה ומיעוטם ליחידות ההגנה האחרות.
ה"ריזרביסטים" נקראו מדי פעם לאימונים לפי יוזמת קצין הרזרבה במטה הפלמ"ח, אולם לא נקבע שיעור חודשי או שנתי קבוע של אימונים אלה.
לפלמ"ח היה תפקיד מכריע במסגרת הסזון. "הסזון" הוא המאבק שניהל ארגון ההגנה נגד ארגוני הסירוב בשנים 1944–1945 על פי הנחיות המוסדות הנבחרים של היישוב, ואשר כלל גם הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים, משאלה סירבו להכיר בלגיטימיות של הנהגת היישוב הנבחרת, ובהנחיותיהם לאופן שבו נכון לנהל את המאבק בבריטים.
הסזון בא על רקע ה"מרד" שהכריז מנחם בגין כנגד שלטונות המנדט במהלך מלחמת העולם השנייה. מאבקם של אנשי האצ"ל והלח"י כנגד הבריטים נתפס על ידי הסוכנות היהודית, על ידי המוסדות הנבחרים של היישוב היהודי, ועל ידי ההגנה (שסרה למרותם), בבחינת פעולה בלתי מוסמכת של ארגוני פורשים. פעולה, העלולה לפגוע במאמצי היישוב להקמת מדינה יהודית ובמלחמה בנאצים.
על הפלמ"ח, כזרוע מבצעת של ההגנה, ועל אנשי הש"י, הוא שירות הידיעות של ההגנה, הוטלה המשימה. במהלך הסזון, בין נובמבר 1944 למרץ 1945, נחטפו מספר אנשי אצ"ל למקומות מסתור שם כלאו אותם וניסו להוציא מהם מידע, לפעמים תוך שימוש בכוח פיזי.[2] במספר מקרים נמסרו אנשי האצ"ל לידי הכוחות הבריטיים.
הפקודה לאנשי הפלמ"ח ליטול חלק בפעילות זו עוררה מצידם מחאה. יגאל אלון מתאר בספרו "מערכות פלמ"ח" את הוויכוח שהיה להנהגת הפלמ"ח עם הלוחמים. כמו כן, טוען אלון בספרו כי ההנהגה הצבאית המזוהה עם הפלמ"ח (אלון, ישראל גלילי, יצחק שדה) תמכה אך ורק במעצרם של "הפורשים", אך מחתה מול עמדתו של בן-גוריון והוראתו לש"י להסגיר מהם לידי הבריטים.
לאחר ארבעה חודשים החליטה הנהגת הסוכנות על הפסקת הסזון. כחצי שנה לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1945 שיתפו הרודפים והנרדפים, אנשי הפלמ"ח והאצ"ל, פעולה, במסגרת תנועת המרי העברי.
ההעפלה והמאבק נגד הבריטים
לאחר תום מלחמת העולם השנייה החל היישוב היהודי בארץ ישראל במאבק פעיל כנגד הבריטים. אנשים כמשה סנה ראו בהמשך השלטון הבריטי המונע את העלייה החופשית כמכשול העיקרי להגשמת השאיפות הלאומיות של העם היהודי, בתקופה שלאחר השואה. בספטמבר 1945 הוחלט לארגן את המאבק בבריטים בתנועה מאוחדת של כל הגורמים הציוניים, שתיקרא תנועת המרי העברי. בהוראות ששלח דוד בן-גוריון לסנה, באוקטובר 1945 נאמר: "מן ההכרח לנקוט בחבלות ובתגמול, לא טרור אישי, אבל גמול על כל נרצח על ידי שלטונות 'הספר הלבן'. כל פעולת חבלה צריכה להיות רבת משקל ורושם, ויש להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים".[דרוש מקור] הגוף האידיאלי לתכלית זו היה הפלמ"ח. בשלב זה הוחלף יצחק שדה ביגאל אלון כמפקד הפלמ"ח. לסגנו של אלון מונה אורי ברנר.
משימה לאומית נוספת הייתה קליטת שארית הפליטה של יהודי אירופה, אשר הגיעו אל חופי הארץ באוניות מעפילים, עליהן נערך מצוד על ידי השלטונות הבריטיים. היה זה תפקידו של הפלמ"ח לקלוט את העולים על החופים, ולהעבירם לקיבוצים שם נקלטו.
לאחר "השבת השחורה" ב-29 ביוני 1946, שבה נעצרו חברי פלמ"ח והגנה רבים, חדל הפלמ"ח במאבק המזוין בבריטים, ומאבקו לעצמאות ולעלייה חופשית קיבל צורה אחרת, והתרכז בהתיישבות ובהעפלה. במאבק המזוין בבריטים המשיכו האצ"ל והלח"י עד לעזיבתם את הארץ במאי 1948.
מלחמת העצמאות
לוחמי הפלמ"ח עם תושבי צפת זמן קצר לפני שחרור העיר במלחמת העצמאותלוחמי הפלמ"ח במבצע יואבאנשי גדוד 9 של חטיבת הנגב לאחר כיבוש באר שבע במלחמת העצמאותלוחמי הגדוד הראשון[3] של הפלמ"ח בקרב משמר העמק, אפריל 1948, ארכיון ההגנה
עם החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה מנה הפלמ"ח 4 גדודים ובהם 12 פלוגות. כ-2,100 איש בשירות סדיר, וכ-1,000 אנשי מילואים. ב-1 באוקטובר1947 הוטלה על הפלמ"ח האחריות לביטחונו של כל מרחב הנגב. פעולותיו של הפלמ"ח בתקופה זו היו:
לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר ופרוץ מלחמת העצמאות, הוטלה על הפלמ"ח האחריות על חזית הדרך לירושלים. הפיקוד על חזית זאת הוטלה על קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין. לצורך זה הקים הפלמ"ח שני גדודים חדשים: הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה, והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר. מדיניות ליווי השיירות תוך השארת הרכסים השולטים בידי האויב נכשלה. כישלון זה לא רק שגרם למצור חלקי על ירושלים אלא גם לנסיגתה של ארצות הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל ב-19 במרץ 1948. בסוף מרץ הודח יצחק רבין מתפקידו ובמקומו מונה פקודו שאול יפה. אך יפה נפצע אחרי ימים אחדים בקרב שיירת חולדה. לבסוף החליט בן-גוריון לשנות מדיניות, לעבור ממדיניות הגנתית למדיניות של התקפה ויוזמה, ולהשתלט על הרכסים השולטים על הדרך לירושלים. כדי לבצע משימה זו הוא הטיל ב-1 באפריל על מטכ"ל ההגנה להשתלט על הדרך במבצע "נחשון".
פעולותיו של הפלמ"ח בפרוץ מלחמת העצמאות נתנו שהות לארגן את כוח המגן בארץ, לאמנו ולחמשו, לקראת המלחמה, בעוד הפלמ"ח כחלק הסדיר והמגויס של הגנת הארץ נושא בעול המאבק, ומפקדיו משמשים כגרעין הפיקודי ממנו יוצאים מפקדי צה"ל אף בחטיבות אחרות, כגון חטיבת גבעתי, וחטיבה 8 - חטיבת המשוריינים של יצחק שדה. בשלב זה לחם הפלמ"ח בגליל המערבי ובעמק יזרעאל, בנגב, ובגליל המזרחי.
חודשיים לאחר פרוץ הלחימה הכפיל הפלמ"ח את מספר אנשיו, ומנה שישה גדודים ובהם כששת אלפים לוחמים. בשלב זה החל הפלמ"ח להתלכד בחטיבות. הראשונה הייתה חטיבת הנגב אשר נוצרה מכוח האחריות שקיבל הפלמ"ח על הגנתו של הנגב. בגליל הוקמה חטיבת יפתח במהלך מבצע יפתח שבו שוחרר הגליל המזרחי. במרכז הוקמה חטיבת הראל אשר נשאה בתפקיד ההגנה על ירושלים. הפיקוד על החטיבות נלקח ממטה הפלמ"ח והוא עסק עתה בקליטת כוח אדם ובהדרכה. בהמשך ישמש מטה הפלמ"ח כמטה לניהול מבצעים כגון מבצע יורם לכיבוש לטרון, ומבצע דני.
במהלך הלחימה במלחמת העצמאות השתתפו חטיבות הפלמ"ח במבצעי "נחשון", "יבוסי", "יפתח", "מכבי", "יורם", מבצע ההר, "דני", "מבצע יואב" ועוד רבים אחרים. עיקר לחימת הפלמ"ח הייתה בצפון, בנגב ובפריצת הדרך לירושלים. מחיר הדמים ששילם הפלמ"ח במלחמה היה כבד. כאלף לוחמים נפלו במהלך המלחמה, כעשרים אחוזים מן הכוח.
פירוק הפלמ"ח
אחת ההחלטות של דוד בן-גוריון הייתה ההחלטה על פירוק המטה הנפרד של הפלמ"ח (שנודע בשם "פירוק הפלמ"ח") והטמעת יחידותיו בתוך צה"ל, כחלק בלתי נפרד ממנו. החלטה זו עוררה התנגדות רבה, ובמשך שנים רבות הדהדה בארץ השאלה "למה פירקו את הפלמ"ח?". החלטה זו הייתה חלק ממדיניותו של בן-גוריון ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה. (מושא נוסף של מדיניות זו, שעורר לא פחות פולמוס, הייתה ספינת הנשק של האצ"ל, "אלטלנה"). ב-7 בנובמבר1948, הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.[4] יש שראו בפעולה זו משום פעולה צרת עין שנבעה ממניעים פוליטיים - חיסול כוחה העצמאי כביכול של מפ"ם והשומר הצעיר, לקראת הקמת הקואליציה עם תנועות המרכז והדתיים לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. כתב איש מפ"ם יהודה בן חורין:
גדולות ובלתי מפוקפקות הן הזכויות ההיסטוריות של הפלמ"ח ורק הרדיפה אחרי אינטרסים פוליטיים צרים יכלה לגרום להריסת אפשרויות ההשפעה החברתית והמוסרית של תנועה צבאית זו. המאורעות הפוליטיים במדינת ישראל בשנים שלאחר הקמתה עלולים להסביר את סיבת פירוקו של הפלמ"ח אחרי מלחמת העצמאות: אותם הכוחות הפוליטיים בקרב תנועת העבודה, אשר התכוננו לקואליציה עם חוגי הריאקציה, שונאי הפלמ"ח, לא יכלו להשאיר את הפלמ"ח וערכיו על כנם.
לאחר פירוק הפלמ"ח ערכו יוצאי הפלמ"ח מספר כנסים, הראשון שבהם היה באוקטובר 1949, חצי שנה אחרי סיום מלחמת העצמאות.
בכנס של יוצאי הפלמ"ח ב-1953 אמר יגאל אלון שהפלמ"ח היה חיל ככל החילות בצה"ל, מפקדיו מונו על ידי הפיקוד העליון ולא היה זרוע פוליטית של מפלגה כלשהי. ולכן לא הייתה סיבה לפרקו.[5]
גישה זו מתעלמת ממחויבותו הגמורה של בן-גוריון לרעיון "הממלכתיות" העומד במרכז הגותו הפוליטית. בפירוק הפלמ"ח ראה בן-גוריון צעד חשוב וחיוני במעבר מארגון מחתרת סדיר למחצה, בעל סממנים עצמאיים, לצבא מודרני, בעל היררכיה ומשמעת. רוחו של הפלמ"ח לא עמדה בקנה אחד עם רוח צה"ל כפי שראה אותה בן-גוריון. זו הייתה קרובה לאידיאל של הצבא הבריטי, מאשר לדמות הלוחם הרוסי והפרטיזני, איש פאנפילוב, שעמד במרכז המיתוס הפלמ"חי.
ב-1970 אמר מאיר יערי: "לי אין כיום ספק, כי לא צדקה אז מפ"ם כשתבעה, כי הפלמ"ח יקיים זיקה מיוחדת להנהגת ההסתדרות".[6]
יחד עם זאת, בן-גוריון נכנע ללחץ פוליטי שהפעילו עליו אנשי מפא"י בעניין הצורך במסגרת שתשמר את גרעיני ההכשרות, וכך הוקם הנח"ל באוגוסט 1948, כתחליף לפלמ"ח.[7]
יחידות הפלמ"ח
הפלמ"ח החל את דרכו כשהוא פועל במחלקות, לאחר מכן בגדודים, ובמהלך מלחמת העצמאות התגבשו גדודי הפלמ"ח לכלל שלוש חטיבות -
הסיפר המקובל במדינת ישראל הוא שהפלמ"ח מילא תפקיד מרכזי בשמירה על היישוב היהודי בא"י וכי לוחמיו היוו את חוד החנית של הכוח הלוחם של היישוב ומדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות. סיפר נוסף הוא על קיום "רוח הפלמ"ח", ביטוי אשר מבטא לרוב דבקות במשימה ושמירה על טוהר הנשק. בנוסף, מקובל לחשוב שלוחמי הפלמ"ח היו לוחמים מעולים, שפעלו בצורה בלתי שגרתית ויצירתית. יצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון, כתב:
אנשינו שלנו היו פחות זריזים בהעברת יחידות (פשוט, חסרו כלי רכב...) אך קצב תמרוננו בשדה היה תמיד מהיר יותר. מחשבת הפיקוד הייתה נמסרת בקו המתפשט מאדם בעל כושר מחשבה לבעל כושר מחשבה ... המחשבה הצבאית שלנו לא הייתה שגרתית. תמיד הבאנו בחשבון כי האויב יהיה חזק ממנו גם במספר אנשיו, גם בכוח האש, ולא נוכל להגיע לידי הכרעה לטובתנו על ידי כוח פיזי ממשי בלבד, אלא יהיה צורך בתמרון ובפעולה נגד נקודות התורפה של האויב
בשיאו מנה הפלמ"ח כ-6,000 לוחמים. 1,196 מהלוחמים בשורותיו נהרגו במהלך מלחמת העצמאות ובמאבק להקמת המדינה,[8] אחוז גבוה מאוד שאין לו מקבילה בקרב ארגונים צבאיים יהודיים אחרים. דוידקה נמרי כתב: "ערכי נפש בלתי נשכחים הקנה הפלמ"ח לאלפי חבריו. ואת אשר חתם בכל אחד מאתנו, כמפקד וכמבצע - ניסיון וידיעה מקצועית ורוח מחנכת להיחלצות נחשונית ולאחוות לוחמים ויוצרים - לא הלך לטמיון. כל אלה שעברו את בית הספר של הפלמ"ח מסוגלים עוד כיום, כמו בעבר, גם בתנאים קשים ובלתי רגילים, להדריך, לפקד ולבצע, לפי המסורת של שנות פעולה קשות ומרוממות."
בעשורים האחרונים קמו מספר חוקרים אשר מתחו ביקורת את פועלו של הפלמ"ח. בולט ביניהם אורי מילשטיין, שטען בספרו "תיק רבין", כי הפלמ"ח לא מילא את משימותיו כראוי ותפקד לעיתים באופן גרוע. אולם אין ספק שחטיבות הפלמ"ח מילאו תפקיד מכריע במערכה הצבאית במלחמת העצמאות, לפחות בשלבים הראשונים של המלחמה (בתקופה שבין החלטת החלוקה להכרזה על הקמת המדינה ובחודש הראשון של פלישת צבאות ערב לשטח א"י המנדטורית), משום שהם היו הכוח הצבאי המאומן היחיד שעמד לרשות ההנהגה היהודית ערב פרוץ המלחמה. בתחילת המאה ה-21 החלו גם סופרים המזוהים עם הפלמ"ח וערכיו, לחשוף תופעות של התנהגות בלתי-ערכית בקרב לוחמי הפלמ"ח במהלך מלחמת העצמאות: נתיבה בן-יהודה סיפרה על הרג שבויים בידי הפלמ"ח; צביקה דרור, בספרו "הראל – הקרב על ירושלים", הציג עדויות על ביזה ופגיעה בגופות חללי אויב. אולם תופעות אלו הוצגו כחריגות, ומנוגדות לערכי הפלמ"ח, ולא כחלק ממדיניות מכוונת של פיקוד הפלמ"ח.
זהות פוליטית
בתחילת דרכו היה הפלמ"ח יוזמה כלל יישובית בתמיכה בריטית, ומפקדיו באו מקרב מספר מפלגות ותנועות פוליטיות ביישוב היהודי. אולם לאחר שסכנת הפלישה הנאצית לארץ ישראל חלפה, סברו אנשי מפא"י כי יש לתת עדיפות להתגייסות צעירים לשורות הצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים, וטענו כי לפלמ"ח אין תרומה ביטחונית משמעותית. בתקופה זאת, חלק מהציבור היהודי בא"י ראה במתגייסים לפלמ"ח משתמטים משירות צבאי, הדואגים לקיבוציהם במקום להילחם בנאצים. גם חלק מלוחמי הפלמ"ח התקשו להמשיך לשבת בחיבוק ידיים, בעוד חבריהם לוחמים בנאצים בשורות הצבא הבריטי, ומפקדי הפלמ"ח נאלצו לעמול קשה כדי לשכנע אותם להמשיך לשרת בפלמ"ח.
הנהגת הקיבוץ המאוחד בראשות יצחק טבנקין ייחסה חשיבות רבה להמשך קיומו של הפלמ"ח, כחלק מההכנות של היישוב לקראת העימות עם ערביי א"י, שהם העריכו שיבוא לאחר תום מלחמת העולם השנייה. כדי לאפשר את המשך קיומו של הפלמ"ח, לאחר שהבריטים הפסיקו לממן את פעילותו, הציעה הנהגת הקיבוץ המאוחד שיחידות הפלמ"ח יתגוררו בקיבוצי התנועה, ויעבדו בהם כדי לממן את הוצאות אחזקתם. בנוסף היא הלוותה לפיקוד הפלמ"ח סכום של 15,000 לירות ארץ ישראליות לצורך המשך פעילותו.[9] כתוצאה מכך, ערב פרוץ מלחמת העצמאות היוו חברי הקיבוץ המאוחד את עיקר שכבת הפיקוד של הפלמ"ח. בסוף שנת 1942 היו ארבעה מתוך שישה מפקדי פלוגות של הפלמ"ח חברי הקיבוץ המאוחד, וכמעט כל אנשי המפקדה הארצית של הפלמ"ח היו אף הם חברי הקיבוץ המאוחד. הנהגת הקיבוץ הארצי הייתה שותפה להנהגת הקיבוץ המאוחד בתמיכה בפלמ"ח ובראשית 1943 היא קיבלה נציגות במפקדת הארגון. כאשר הוקמו גדודי הפלמ"ח בשנת 1945, כל מפקדיהם היו אנשי הקיבוץ המאוחד.[10] עם הקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) (שכללה את אחדות העבודה ואת השומר הצעיר) בינואר 1948, היא שלטה כמעט על כל עמדות המפתח בפיקוד הפלמ"ח. מפקדי הפלמ"ח השתתפו לעיתים קרובות בישיבות של מוסדות מפ"ם, ונתנו שם דיווחים על המצב הצבאי.
יריבותיה של מפ"ם במערכת הפוליטית של היישוב, ובראשן מפא"י, לא ראו בעין יפה את ההשפעה הרבה שהייתה למפ"ם בשורות הפלמ"ח, ונטו להציג את הארגון כ"צבא הפרטי" של המפלגה. אנשי הפלמ"ח, לעומת זאת, טענו שהלוחמים והמפקדים של הפלמ"ח חונכו לראות בעצמם, קודם כל, נתונים לפקודת הנהגת היישוב והמוסדות הלאומיים, ובכך הם הפלמ"ח שונה מארגוני "הפורשים" (אצ"ל ולח"י).
גם לאחר פירוק הפלמ"ח המשיכה הנהגת מפא"י לחשוש מפניו ולהתנכל למפקדים ששירתו במסגרתו. בעקבות חששו של בן-גוריון מהמסרים הפוליטיים שיושמעו במסגרת כנס הפלמ"ח שנערך ב־1949, הוציא הרמטכ"ל יעקב דורי פקודה מפורשת האוסרת נוכחות חיילים בשירות פעיל בכנס. למרות הפקודה, השתתפו בכנס יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, צבי זמיר, וכן קצינים וחיילים נוספים בצה"ל, ששירתו בפלמ"ח. ההשתתפות בכנס נחשבה כהפרת פקודה, והקצינים המשתתפים נקראו לבירור בפני הרמטכ"ל. רובם נענשו בנזיפה חמורה, אחדים הודחו מצה"ל, ואחרים הועברו מתפקידם, בהוראה אישית של בן-גוריון לרמטכ"ל.[11]
השפעת יוצאי הפלמ"ח על מדינת ישראל
בביטחון
יוצאי הפלמ"ח היוו בסיס לסגל הפיקוד של צה"ל למשך שנים רבות.[12] מן הפלמ"ח יצאו רמטכ"לים, אלופי פיקוד, מפקדי חיל האוויר וחיל הים, ראש שירות הביטחון הכללי, ראש המוסד, ואחרים, אשר היו לימים אף לשרים בכירים, ואחד מהם, יצחק רבין, אף היה לראש הממשלה. רובו של המטה הכללי בצה"ל, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים היה מורכב מיוצאי הפלמ"ח. מטבע הדברים, השפעת הפלמ"ח על אישים אלו השפיעה רבות על החשיבה הצבאית של צה"ל.
רשימה חלקית של הבכירים במערכת הביטחון אשר שירתו בפלמ"ח:
הפלמ"ח השאיר מורשת חשובה בתחום התרבות והאמנות. מקובל לדבר על "דור הפלמ"ח", אותו ביטא, אולי, בצורה הטובה ביותר, הסופר משה שמיר ביצירתו "הוא הלך בשדות" העוסקת בחיי איש הפלמ"ח בהכשרה המגויסת. הספרות העברית, הזמר העברי והתרבות העברית בכללותה הושפעו הן מיוצאי הפלמ"ח, והן מחוויית הפלמ"ח כחוויה חברתית-תרבותית. רוח הפלמ"ח הייתה רוח של אחוות לוחמים וחלוציות, של "צבריות" שורשית, של התיישבות ופיתוח הארץ, של חלוציות והגשמה. אנשי הפלמ"ח למדו הרבה משכניהם הערבים. מילים ערביות רבות שולבו בעברית המדוברת בידי אנשי הפלמ"ח, והפכו לנחלת הכלל - "פִינְגָ'אן" "צִ'יזְבָּט" ועוד. הווי ההכשרה והקיבוץ, המדורה והלחימה, וההקרבה האישית, שהגיעה לעיתים למחיר דמים נורא, נותרו בשירים ובפזמונים, שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית במדינת ישראל הצעירה - "הרעות", "הן אפשר", "היו זמנים", ועוד. מילות רבים מהם נכתבו על ידי חיים חפר או חיים גורי, והולחנו על ידי טובי המלחינים של התקופה - סשה ארגוב ומשה וילנסקי, או הושרו למנגינות עממיות רוסיות או ערביות.
את השירים שרה להקת "הצ'יזבטרון", שהייתה אם כל הלהקות הצבאיות שלאחריה.
בשנת 2020 יצאה לאור הסדרה פלמ״ח, סדרה זו בעלת 3 עונות והיא סוקרת את פעולות הפלמ״ח מנקודת מבט של חבורת נערים, אשר הצטרפו אל הפלמ״ח במסגרת של חווה הכשרה.
יוצאי הפלמ"ח לא הפכו לגוש אחיד, קולקטיבי, בעל אידאולוגיה אחידה. בשנות החמישים, שנותיה הראשונות של המדינה, ניתן היה לראותם בכל מפלגות השמאל הציוני. יגאל אלון, אשר נחשב למייצגו של דור זה, וראש וראשון לאנשיו, היה ראש הממשלה לימים ספורים לאחר מותו של לוי אשכול. אלון נפטר לפתע מדום לב בשנת 1980, נחשב להחמצה הגדולה של אנשי הפלמ"ח בפוליטיקה. הבכיר שבאנשי הפלמ"ח בשדה הפוליטיקה, ואולי גם המייצג הטוב ביותר של דרכו של הארגון, היה יצחק רבין, אשר הגיע לראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה, ובדרכו, ששילבה "ביטחוניזם" עם "יוניות", נראה כממשיך טבעי למסורת הפלמ"ח. רבים מאנשי הפלמ"ח מצאו, כרבין, את מקומם במפלגת העבודה - משה דיין, חיים בר-לב ומרדכי גור הם השמות הבולטים שבהם.
הפלמ"ח לא היה אך ורק כוח לוחם, כי אם גם תנועה מיישבת. כאשר הגיע גרעין מתנועת הנוער אל ה"הכשרה" היה היחס אליו כאל גוף העתיד להקים יישוב עברי בעתיד. הנהגת הפלמ"ח עודדה את הגרעינים שסיימו את שירותם הצבאי בפלמ"ח להמשיך ולהקים יישוב, כגרעין, או לחזק יישוב קיים. ההווי המשותף שנוצר במהלך שנות השירות, היווה את הדבק החברתי שאיפשר את הצלחתם של היישובים שנוצרו. לאחר שנות הלחימה, אך טבעי היה כי חברי הגרעינים ינסו להמשיך ולקבוע את מפת גבולות המדינה, באמצעות התיישבות בנקודות ספר או בנקודות הנחשבות למסוכנות, אם כקיבוץ או כמושב. הפלמ"ח ראה בכך חלק מייעודו, ותפקיד שאינו נופל בחשיבותו מתפקידיו הצבאיים.
אלו היישובים שהוקמו על ידי יוצאי הפלמ"ח, או תוגברו על ידם:
בית קשת - ההיאחזות הראשונה שהקים הפלמ"ח. משמש כמרכז למורשת הפלמ"ח
זרבבל גלעד שהיה מגויס בפלוגה א' בתחילת דרכו של הפלמ"ח, נתבקש על ידי מפקד האימון לכתוב שיר למסיבת סיום "תוכנית 200 השעות" של האימון הבסיסי. לשם כך פטר אותו המפקד מיום אימונים, אולם גלעד ויתר על הפטור וכתב את השיר בזמן ששמר. במסיבה הושמע השיר בלחן רוסי (לחן השיר "פּוֹ דּוֹלִינָם אִי פּוֹ וְזְגוֹרְיָאם" שעליו הולחן גם השיר "הלוך הלכה החבריא"). השיר מתאר את אופיו הקרבי ואת פעילותו הצבאית של הפלמ"ח ואין בו אזכור של אופיו העובד, משום שהוא נכתב חודשים ספורים אחר הקמת הפלמ"ח, בטרם נתקבל "הסדר העבודה והאימונים". בשנת 1943 בשעה שהחליטה תנועת הנוער העובד על גיוס כלל גרעיניה לפלמ"ח, הלחין בוגר התנועה חבר נען, דוד זהבי, לחן עברי לשיר. הלחן החדש פורסם תחת הכותרת "שיר הפלוגות" בעיתון הנוער העובד "במעלה" גיליון 12 (292) 25 ביוני 1943. שם הפלמ"ח לא נזכר בפרסום בעיתון, מטעמי חשאיות, והמילים "אנו אנו הפלמ"ח!" הוחלפו ב"אנו, ההולכים בסך!". בעלון הפלמ"ח מס' 24–25 (נובמבר-דצמבר 1944) הוא נדפס שוב כ"שיר הפלוגות" בליווי הלחן של זהבי, ובהסתרת שם הפלמ"ח, אולם הוכנס בו עוד שינוי קל במילה אחת בבית השלישי: "כָּל בָּחוּר וְטוֹב - לַנֶּשֶׁק - בָּחוּרה עַל הַמִּשְׁמָר!". בית זה הופיע בשנית בשער עלון הפלמ"ח מס' 51–52 (אפריל-מאי 1947). שינוי המילה בא להצביע על אופיו השוויוני של הפלמ"ח.
נשים בפלמ"ח
בנות הפלמ"ח במעיין עין גדי, שנות ה-40
בשנתיים הראשונות לקיום הפלמ"ח הכוח לא כלל נשים. רק בתחילת שנת 1943, כשהוחלט לפתוח את שורות פלמ"ח לגיוסים נרחבים יותר, הוחלט לגייס גם נשים.[13]
הנשים היוו לבסוף כשליש מכוח האדם בפלמ"ח.[14] כשנתיים אחר הקמתו, הוחל בגיוס נשים ובניסיון לשלבם בפעילות, תוך שהן נוטלות חלק באימוני הגברים, ובתוכנית הכשרתם הצבאית. כבר בקיץ 1943 התברר שאימונים אלה לא היו כפי כוחן של הנשים, ונגרם נזק גופני לחברות.[15] בספטמבר 1943 התאספו חברות הפלמ"ח לכינוס במשמר העמק וניסו לסכם קווים להמשך הפעולה של נשים בפלמ"ח. סוכם על אימונים נפרדים לנשים ולגברים, על הכשרת מפקדות שתפקדנה על אימוניהן של הנשים, וכן כי הכשרת הנשים תתמקד בתפקידי קשר, עזרה ראשונה, נהגות, סיירות, תפקידים מנהליים, תפקידי סעד ותפקידים הסברתיים. כפי שמתאר זאת יגאל אלון: "בישול, מחסנאות, חובשות בנקודות–האיסוף, רפואה, טיפול בחולים (אחיות), קשר, עבודות–משרד, סיירות מיוחדות, פיקוד והדרכה. נהגות, נשקות, תפקידי משמר ולחימה סטאטיים ביישובים, מחנות, מתקנים ומטות קרביים [...] אין להתעלם ממגבלותיה הטבעיות של האישה, ובבואנו לאמן אותה ולשבצה בתפקידי היחידה, אל נשכח את יעוד האמהות של החיילות".[16]
האישה שהגיעה לתפקיד הבכיר ביותר במסגרת הפלמ"ח הייתה קצינת השלישות של הפלמ"ח שושנה ספקטור. אם כי רק בודדות שימשו ממש כלוחמות ויצאו לקרב.[17]
מבין 1,196 נופלי הפלמ"ח, נפלו 26 נשים (כ-2% מהנופלים), שלוש נפטרו ממחלה, שלוש נפלו בפעילות מבצעית לפני מלחמת העצמאות ו-20 נפלו במהלך מלחמת העצמאות, חלקן בפעילות מבצעית, חלקן בפעולות הגנה על משלטים, בבסיסים צבאיים וביישובים מנותקים, וחלקן בתאונות מבצעיות.[18]נתן אלתרמן כתב על הלוחמת ברכה פולד "אחת מבנות הזמן שכגברים / עשו כל מלאכת איש ומעשהו / אבל כעלמות ירדו קברים". ב-24 במרץ1946 הייתה ברכה פולד חלק מחוליית חסימה ברח' מרמורק 7 בתל אביב, במסגרת "ליל וינגייט", אשר ניסתה למנוע ממשוריינים בריטים גישה אל אוניית המעפילים "וינגייט" אשר עגנה בחוף ימה של תל אביב. ברכה בת ה-19, שהייתה מפקדת החוליה, נורתה לאחר שחבריה הודיעו על רצונם להיכנע, כאשר ניסתה להחליף מחסנית במקלע הסטן שבידה. על שמה נקראה אוניית המעפילים "ברכה פולד". היה זה מקרה מייצג, אחד מני רבים. קורבנן של הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק, סימן אף הוא דף חשוב בסיפורה של לוחמת הפלמ"ח, כמו גם סיפורה של הטייסתזהרה לביטוב. אחת המטיילים הישראלים, שנהרגו במהלך ניסיונם להגיע אל הסלע האדום בראשית שנות ה-50, הייתה לוחמת הפלמ"ח לשעבר גילה בן עקיבא. חברתה רחל סבוראי, שגם היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, נודעה כראשונה שהגיעה אל הסלע האדום, ביחד עם מאיר הר-ציון.
בשנת 2016 הוקמה אנדרטה באזור חוות שקמים לזכרן של לילה-נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה, שלוש לוחמות פלמ"ח, חברות הגדוד השלישי של חטיבת יפתח, שנהרגו בעת מבצע יואב במלחמת העצמאות (9 באוקטובר 1948) בכפר הוג' כתוצאה מהפצצות מטוסים מצריים.
אסתר גרינברג, חובשת קרבית בגדוד 9 בחטיבת הנגב נבחרה כנערה ייצוגית לפרסום הפלמ"ח וצולמה ישובה בג'יפ עם כאפייה לצווארה[19].
עיצוב הזיכרון
אנדרטה למטה הפלמ"ח בחוף תל אביבלוחית זיכרון למטה הפלמ"ח בתל אביב, בטיילת הרברט סמואל מול שגרירות צרפתפסל סייר בפלמ"ח במערת הפלמ"ח במשמר העמק
מסמכים ותמונות רבות של הפלמ"ח נמצאים במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב. הפלמ"ח הוא נושא למחקר ענף בהיסטוריוגרפיה הישראלית. על שמו נקראו רחובות בערי ישראל והוקמו אנדרטאות ולוחות זיכרון באתרים רבים. במערת הפלמ"ח המשופצת במשמר העמק מתקיימות פעילויות מגוונות לשימור מורשת הפלמ"ח. יהודה אילן היה מהדמויות המרכזיות אשר תרמו לשימור ועיצוב זיכרון הפלמ"ח במשך עשרות שנים. יהודה שימש כקצין תרבות בגדוד השלישי של חטיבת יפתח בזמן מלחמת העצמאות ולאחר קום המדינה התמנה לראש מערך ההסברה והיה אחראי על כלל הטקסים והאירועים הממלכתיים בישראל במשך שנים רבות. כחלק מתפקידו יזם ועיצב אירועי זיכרון רבים לשימור מורשת הפלמ"ח ומפקדיו.
^הגדוד הראשון, באתר הפלמ"ח - הגדוד הראשון התקיים כמסגרת מנהלתית מסוף 1944. בבסיס הגדוד היו שתי פלוגות פלמ"ח ותיקות א' ו-ו', שאליהן הצטרפה בסוף 1945 פלוגה ד'
^להרחבה על התפקיד שמילאו הנשים בשורות הפלמ"ח, ראו מחקרה של איה גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח, ומאמרה של יונית עפרון אחיות אמהות ולוחמות, אתוס ומציאות במבחן בנות דור 1948
