שטח החווה ושטח שבו נמצא כיום קיבוץ רוחמה - סך הכול 7,000 דונם - נרכשו בשנת 1911 על ידי קבוצה בשם "שארית ישראל". היו מספר ניסיונות ליישב במקום חווה בשם רוחמה, ובשנת 1944 הוקם על חלק מאותו שטח הקיבוץ רוחמה, על ידי גרעין של "השומר הצעיר". בשנת 1950 רכש רפי איתן את שטח החווה כפי שהוא כיום, לצורך גידול צאן, אך הוא מכר אותה ב-1954 לקבוצת יהודים מאוסטרליה, שניסו לגדל במקום כבשים אוסטרליות מגזע "מרינו". החוואים לא הצליחו במיוחד, ובשנים שלאחר מכן החווה הייתה נטושה, עד שבשנת 1972 נרכשה על ידי אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון. שרון, שהשתחרר מצה"ל שנה לאחר מכן, נעזר לצורך הרכישה בהלוואה שקיבל מידידו, איש העסקים האמריקאי-ישראלי משולם ריקליס. בדומה לבתיהם של גנרלים נוספים מצה"ל, גם בית משפחת שרון תוכנן על ידי האדריכל זלמן עינב.
אריאל שרון ואשתו לילי נתנו למקום את שמו הנוכחי, חוות שקמים, על שם עצי השקמה הגדלים במקום. הם ניהלו את החווה באמצעות חברה בשם "שקמים חווה חקלאית", שחברת בת שלה, "מפעלי צאן ישראליים בע"מ", חתומה על חוזה חכירת החווה עם רשות מקרקעי ישראל[1]. בחווה עוסקים בגידול צאן ובקר, ירקות, הדרים, אבטיחים וכותנה. הבקר הוא מהזן האיכותי "סימנטל". בשטח החווה שני בתים גדולים: האחד נועד לאריאל שרון ובנו עמרי, והשני - לבנו גלעד ומשפחתו. כדי למנוע ניגוד עניינים בין תפקידיו של שרון כשר לבין בעלותו על החווה, הועברה החווה לנאמנות ב-1981, וב־1989 עברה הבעלות לידי הבנים עמרי וגלעד.
לילי שרון נפטרה במרץ 2000 ונקברה ב"גבעת הכלניות" (תל הוג') שמול החווה בניגוד לחוק. בג"ץ הכשיר את הקבורה בדיעבד[3].
בתקופה בה כיהן שרון כראש ממשלה בשנים 2001–2006, היה נוהג לכנס בחווה בימי שישי את האנשים המקורבים אליו ביותר, מה שזכה לכינוי "פורום החווה". מקובל להניח שההחלטות החשובות ביותר של המדינה ושל שרון התקבלו למעשה בפורום זה.
בשנים 2010–2013 הוקמה במקום תחנת כוח פוטו-וולטאית לייצור חשמל[4]. אולם כיוון שהחווה אינה מוחכרת בתנאי נחלה, נקבע, שהחווה הסולארית אינה חוקית והיא לא חוברה לרשת החשמל[5].
ב-13 בינואר2014, נטמן אריאל שרון לאחר הלווייתו ב"גבעת הכלניות" לצידה של רעייתו, לילי.
פרשות
החווה נקשרה למספר פרשות ואירועים, בהם הועלו חשדות למעשים לא כשרים:
שתי הלוואות שניתנו לחברת חוות השקמים בספטמבר 1994, בסך לא ידוע מאיש העסקים אליעזר פישמן ולא ברור אם ובאיזו מידה נפרעו. קיימות טענות שחוות השקמים לא החזירה לפישמן את הכסף[6].
בפרשת האי היווני, הועלה חשד כי איש העסקים דוד אפל העביר כספי שוחד לשרון, במסווה של העסקת גלעד, בנו של שרון, בשכר גבוה מאוד. חוזה ההעסקה עם אפל נחתם בשנת 1998 על ידי חברת חוות שקמים, ולא על ידי גלעד.
בפרשת סיריל קרן התחייב אריאל שרון להחזיר 4.7 מיליון שקלים מהתרומות שקיבל, ולשם כך ניסתה המשפחה באוקטובר 2001למשכן את חוות שקמים, אולם לא ניתן היה לבצע את המישכון, מכיוון שהחווה הייתה כבר ממושכנת לבנק אחר.
פרשת גלעד שרון-נמרודי: חקירת משטרה בשנים 2004–2006, בחשד להעברת כספים אסורה מיעקב נמרודי לגלעד שרון, במסווה של עסקה, בה רכשה חברת הכשרת היישוב (שבבעלות משפחת נמרודי) אופציה למניות בחברת ש.פ. הנגב שבבעלות חברת חוות שקמים. פרקליטות המדינה החליטה ב-2006 לסגור את התיק מחוסר ראיות.
פרשת כספי אריה גנגר. באוקטובר 2007 הגישה דליה גנגר - גרושתו של איש העסקים אריה גנגר - תביעה אזרחית לבית משפט בניו יורק נגד בעלה לשעבר, נגד גלעד שרון ונגד אנשים נוספים. על פי התביעה, הוציא אריה גנגר במרמה כספים מהרכוש המשותף של בני הזוג, והעביר בשנת 2005 סכום של 1.8 מיליון דולר לגלעד שרון, באמצעות שתי חברות שבשליטתו: חברת חוות שקמים בע"מ וחברת לרנר מנור נאמנויות בע"מ. הצדדים הגיעו להסדר באמצעות תהליך גישור מחוץ לכותלי בית המשפט, במהלכו קיבלה דליה גנגר סכום של 3.85 מיליון דולר אמריקני[7].
אריאל שרון החזיק בחווה ארגזים עם מסמכי צבא מסווגים, אותם אסף בין השנים 1973–1983, בניגוד לפקודות מטכ"ל ולחוק העונשין. הוא סירב להעביר את החומרים שצבר לכספת שהועמדה לרשותו בארכיון צה"ל. משרד הביטחון שקל להורות למשטרת ישראל לפשוט על חוות שקמים ולהחרים את המסמכים[8].
בדצמבר 2004 הוערך שווי החווה ב-11.5 מיליון דולר, לעומת כחצי מיליון דולר ששילם עבורה שרון ב-1972[א].