כאפייה (באנגלית: Keffiyeh) (בערבית: كُوفِيَّة, תעתיק מדויק: כּוּפִיַּה, מן כופה שבעיראק); נקראת גם "חַטַּה" (בערבית: حَطَّة) היא כיסוי ראש מסורתי באזור המזרח התיכון, אשר נפוץ בעיקר בירדן, בעיראק, בחצי האי ערב ובסיני, במדינות הערביות והמוסלמיות באזור המפרץ הפרסי כולל איראן, ובקרב הפלסטינים והבדואים. הוא עשוי בדרך כלל מכותנה או מפשתן. הכאפייה מלופפת סביב הראש באופנים שונים, בעיקר כדי לספק הגנה מפני חשיפה לשמש. באזורים מדבריים הכאפייה גם יעילה במיוחד משום שהיא מספקת הגנה על אזור הפה והעיניים מאבק ומחול. משום כך, הכאפייה נפוצה בעיקר באזורי אקלים מדברי.
הכאפייה מוצמדת לראש באמצעות פתיל בצורת טבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) הנקרא "עִקַאל" בערבית, או "עָקָל" בעברית. מידת העיטור של העקל (כמו גם השימוש בעקל כפול ואף משולש) משמשת לראיה למעמדו של החובש.
המקור וההיסטוריה של הכאפייה עדיין בסימני שאלה. עם זאת ישנם דיווחים שהכאפייה מקורה בציוויליזציה המסופוטמית לפני האסלאם, והיא נלבשה על ידי כוהנים בבליים לפני כ-5,000 שנה.[1]
הכאפיה, הידועה בשמות שונים כמו כופיה במצרים, ע֫'וּתְרַה (غترة) בערב הסעודית ושֶׁמַ֫אע' (شماغ) בעיראק, הייתה חלק מהתרבות המזרח תיכונית במשך מאות שנים. היא שימשה את עובדי הכפר ושבטים נוודים כדי להגן על עצמם מפני השמש וסופות החול בעת עבודה בחוץ. המילה "כאפיה" מקושרת לעיר כופה בעיראק, וישנם דיווחים היסטוריים המקשרים את הכאפיה לקרבות בקרבת כופה במאה השביעית, שבהם כוחות ערביים השתמשו בה כדי לזהות אחד את השני במהלך הקרב.[1]
בעבר, גאוגרפיה ומעמד חברתי היו קשורים לכיסויי ראש, ומכאן תפקידה של הכאפייה בסימן המעמד החברתי. כיסויי הראש ציינו אם הגברים הם תושבי ערים, כפריים או בדואים, והצביעו על השתייכותם הדתית ומעמדם הסוציו-אקונומי. הכאפייה הייתה סמן של מעמד נמוך, והבדילה בין הפלח - האיכר - לבין האפנדי - אנשי המעמד הבינוני המשכילים של העיירה, שלבשו תרבוש או פז בצבע אדום.[2]
דימויי כאפייה באמנות ובאופנה הישראליים
דימויי הכאפייה מופיעים באמנות ובאופנה הישראליים ואצל אמנים רבים, כגון ציבי גבע,[3] שאף צייר סדרה של כאפיות.[4]
.jpg)
