חנה סנש נולדה בבודפשט שבהונגריה למשפחה יהודית ליברלית שהייתה מעורה בחברה הכללית. אביה, בֵּלָה סנש, היה עיתונאי, סופר ילדים ומחבר מחזות תיאטרון וקומדיות. בלה סנש נפטר כשחנה הייתה בת שש, ואמה, קתרינה סנש, גידלה אותה.
סנש התקבלה לבית ספרנוצרי קלוויניסטי לבנות, אך נטלה חלק בשיעורי יהדות שיועדו לתלמידים היהודים ובפעילות נוער בבית הכנסת הניאולוגי אליו השתייכה משפחתה. כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה למלא את התפקיד מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח התפשטותה של האנטישמיות בהונגריה.
ב-1943התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. שם הצופן שלה היה "הגר". ב-15 במרץ1944 צנחו חנה סנש, ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944, חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים. מותה תועד בפרוטוקולים "האסירה בת 23. במצב בריאותי טוב. היא עונתה קשות אבל סירבה להסגיר את חבריה או לבקש חנינה. כיתת היורים לא דייקה בירי, והיא סבלה במשך זמן ארוך עד שליבה הפסיק לפעום."[4]
לאחר מותה, בגיל 23, בבגדיה של סנש נמצאו שתי פתקאות. באחת מהן כתבה מספר חרוזים, בהם חזתה את קיצה, ובשנייה כתבה בקשת סליחה מאמה. סנש ניהלה יומן עד יומה האחרון. יומן זה יצא לאור בעברית ב-1946. אלמונים הביאוה לקבר ישראל, ב"חלקת המרטירים", בבית העלמין היהודי בבודפשט[5].
במהלך מעצרה פעלה אימה קטרינה ככל יכולתה להצילה. במשפט קסטנר העידה קטרינה כי ניסתה שוב ושוב להיפגש עם ישראל קסטנר, על מנת להשתמש בקשריו ההדוקים עם ראשי האס.אס על מנת שיתערב ויסייע להצלת בתה, אך הוא נמנע מלהיפגש איתה בכל התקופה הרלוונטית. קטרינה וגיורא, אחיה של חנה, טוענים בתוקף כי קסטנר נמנע במכוון מהצלתה.
בתחילת 1947, ניסה מפקד ההגנה במזרח אירופה, יעקב סלומון, להתחקות אחר גורלה של סנש בימיה האחרונים. אנשיו, יוסף מאיר וחנה ריבלין, עקבו אחר המשפט שנערך לשופטה של סנש, בטענות ששפט אותה כמרגלת ולא כשבוית מלחמה, ושלא הודיע לעורך דינה לפני הוצאתה להורג. בנוסף, נפגשו סלומון ואנשיו עם אישה שישבה עם סנש בכלא והעידה על ימיה האחרונים. פרטים על התנהלות המשפט ועל העדות, נמסרו למזכירות הקיבוץ המאוחד בדו"ח שכתבה ריבלין במאי 1947[6][7].
הבאת ארונה לישראל
במרץ 1950 הובא ארונה של חנה סנש מבודפשט לווינה, שם קיבלה אותו משלחת רשמית של מדינת ישראל, שכללה גם את אחיה של סנש, גיורא. מווינה הובא הארון על סיפון האונייה "קדמה" עד סמוך לחופי הארץ וכאן קיבלו את פניו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. הארון הועבר בטקס צבאי לאחת מאוניות המלחמה הישראליות, הוצב על סיפונה כשהוא עטוף בדגל הלאום, מכוסה פרחים ומוקף במשמר כבוד. ב-26 במרץ 1950, הגיע הארון לנמל חיפה. המונים חלקו לחנה סנש כבוד במסע ההלוויה שהתחיל ברחובות חיפה והמשיך בקיבוץ שדות ים שסנש הייתה מראשוניו. שם הוצב ארונה עם משמר כבוד ב"בית חנה סנש" שנחנך באותה שנה[8]. מסע ההלוויה המשיך אחר כך לתל אביב והסתיים בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים, שבו הובאו לאחר מכן לקבורה גם הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס. מאחורי הארון צעדו אמה, קתרינה סנש, אחיה, גיורא סנש ויואל פלגי, נציג הקבוצה של חנה סנש במחנה שדות ים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרי פרחים ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה עם סתימת הגולל[9].
ביולי 1993, בהנחיית ממשלת הונגריה, הוצא על ידי בית המשפט העליון של צבא הונגריה פסק דין המבטל את פסק הדין שנקבע לחנה סנש ואת גזר דין המוות שהוטל עליה[10].
משפחתה
אמה של חנה, קטלין או קתרינה סנש, ואחיה של סנש, גיורא, התיישבו בחיפה. אמה נפטרה בישראל בשנת 1992 בגיל 96.
גיורא סנש נפטר בשנת 1995, והשאיר אחריו שני בנים: איתן ודוד; וחמישה נכדים: רקפת, לילך, דגנית, עומר ועדי.
דוד סנש, לימים פסיכולוג, נלקח לשבי במצרים במהלך מלחמת יום כיפור[11].
סנש כתבה את שיריה בחשאי, וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
דמותה של חנה סנש משמשת מופת, ודורות חונכו עליה. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען מדינה עברית ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. תרמו למעמדה הסמלי, ששאר הצנחנים לא זכו לו, שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה.
ב-1994, התגלה שיר נוסף שכתבה חנה סנש בפברואר 1943, ונותר בין כתביה. השיר "הורה לבת גולה" מתאר את הניגוד שבו עומדת צעירה יהודייה המגיעה לארץ מאירופה – ניגוד בין רצון להשתלב בשמחה ובנעורים המגלמים את החזון הציוני החדש, ומתבטאים בריקוד ההורה, לבין תחושת הבדידות והגעגועים למשפחה, לתרבות ולשפה שהשאירה מאחור[14][15].
"אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית... אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה... רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ ישראל.
בראשית נובמבר 2007 הועברה אבן מצבתה של חנה סנש מבית העלמין היהודי בבודפשט והוצבה ליד "בית חנה" בקיבוץ שדות ים. המצבה הובאה בסיוע משרד הביטחון, והונחה בטקס צבאי ובהשתתפות בני משפחה ואנשי ציבור[18].
הציירת האמריקאית ג'ולי רוברטסון (Julie Robertson) העמידה ציור קיר גדול במזרח העיר סן דייגו, המתאר את חנה סנש[19].
1950, "בית חנה סנש", שדות ים. חודש ונחנך ביולי 2021 במלאת 100 שנים להולדתה של סנש[20]
סרטים, ספרים ומחזות אודותיה
על חייה ומותה של סנש נכתבו 12 מחזות, ספרים רבים, וכמה סרטי קולנוע. בשנת 1958 הועלה בארץ המחזה "חנה סנש" שכתב הסופר והמחזאי אהרן מגד, אשר הכיר היכרות קרובה את סנש משהותם המשותפת בקיבוץ שדות ים. את סנש גילמה השחקנית מרים זוהר ובתפקיד "אליהו", המפעיל הדמיוני שלה מן "ההגנה", שיחק מישא אשרוב.
הסופר מנחם תלמי חיבר סיפור על משפטה ומותה של חנה סנש שזכה בפרס למדן של עיריית רמת גן כשפורסם בקובץ סיפורים "בעוז רוחם"
בשנת 1994 הוצג בערוץ הראשון מחזה מאת מוטי לרנר בשם "קסטנר". המחזה עסק ב"משפט קסטנר", ובמחזה התקיים דיאלוג שבו טוען קסטנר כי סנש נשברה בחקירת הנאצים וחשפה את חבריה, אמירה שאין לה בסיס במציאות[22]. משפחתה של סנש פנתה לבג"ץ בדרישה לאסור את הקרנתו בטלוויזיה של המחזה או לצנזר ממנו את החלק הפוגעני. בג"ץ, בהרכב של שלושה שופטים, פסק שהקרנת המחזה היא חלק מחופש הביטוי, והמחזה הוקרן. בעמדת מיעוט עמד השופט מישאל חשין שפסק, כי זכות היסוד של כבוד האדם של חנה סנש גוברת על זכות חופש הביטוי של המחזאי, וכי אין להקרין את המחזה[23].
בשנת 2008 יצא לאור סרט תיעודי באנגלית בשם Blessed Is the Match (אשרי הגפרור).
בשנת 2021 יצא סרט עלילתי אודותיה בסטורי של הרשת החברתית אינסטגרם, הסרט מגולל את סיפור חייה מעלייתה לארץ עד לתפיסתה והוצאתה להורג. הסרט מבוסס על יומנה המפורסם[24].
בינואר 2024 יצא לאור הספר "חנה סנש - הכוכב שנפל בטרם עת" מאת שאול ובר[25].
אבנר שלום (עורך), חנה סנש, שירים מן המעמקים Poems within the depth, הוצאת האגודה לאומנות גלובלית (www.artgoesglobal.org), בודפשט וקיסריה 2018 בעברית ובאנגלית, נספחים בספרדית ובליטאית.
אבירמה גולן, חנה סנש (הישראליות), הוצאת צלטנר, 2019
^יוסף בן פורת ואלי נצר (ע), דרכו של לוחם - על יושקה מאיר, קיבוץ דליה: קרן "חבצלת", העמותה לחקר תנועת הנוער החלוצית בהונגריה, המועצה האזורית מטה אשר, מילואות, קיבוץ געתון, 1889, עמ' 58-59
^האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון. המקור: יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 227