מקור השם הוא שיבוש שמו של מבצר לטרון, מבצר צלבני שנבנה במקום ושנקרא בצרפתית "Le toron des chevaliers" ("מגדל האבירים" בתרגום חופשי). על פי השערה אחרת מקור השם הוא מלטינית Castellum bonu Latronis, מבצרו של הגנב הטוב.
היסטוריה
לטרון שוכנת בצומת דרכים חשוב. מדרום מגיעה אליו הדרך מעזה, ממערב, הדרך מיפו, ממזרח, הדרך מירושלים - שער הגיא[1] ומצפון הדרך מירושלים - מעלה בית חורון או מצפון הארץ דרך רמאללה. עובדה זו הפכה את המקום לנקודת מפתח לכיבוש ירושלים וקרבות רבים התנהלו באזור.
בתקופת מסעות הצלב נערכו באזור קרבות רבים בין הצלבנים למוסלמים. בלטרון נבנה מבצר שהוחזק על ידי מסדר הטמפלרים וננטש בשנת 1187. המבצר בלטרון הוקם כדי לתת מענה לבעיית חוסר הביטחון בתנועה בדרכים העולות לירושלים. רובו של המבצר נהרס לחלוטין בידי המוסלמים.
במלחמת העולם הראשונה, לטרון נכבשה בידי הבריטים. בריגדה של פרשים אוסטרלים שבאה מרמלה תקפה את הטורקים שהתבצרו בצד הדרך, על גבעות לטרון ובמנזר. הצבא הבריטי, עם הפרשים האוסטרלים הקיפו את העמדות הטורקיות וכבשו אותן.
ליד לטרון, בצד הכביש לעזה, היום במסעף לקיבוץ נחשון וליישוב נוה שלום, סמוך ל"אנדרטת לטרון" לזכר לוחמי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו במלחמת העצמאות, הייתה מצבה לזכר פועלים מצרים שליוו את הצבא הבריטי בעת כיבוש הארץ מהטורקים ובנו את הדרכים הדרושות לצורכי הצבא ותושבי הארץ, ומתו בסביבה זו בסוף 1917. המצבה הייתה עשויה מאבנים ועליה היה כתוב באנגלית: שישים ושמונה אנשים מפלוגות העבודה המצריות קבורים פה. ובערבית כתוב: "בשם אללה הרחמן והרחום, אין אלוה אלא אללה ומוחמד שליחו"[3]. הם הובאו ארצה על ידי הבריטים בשלהי מלחמת העולם הראשונה לביצוע עבודות סלילה ובנייה. חורשת האקליפטוסים ליד עין חילו, הצד הדרומי של הדרך הישנה מלטרון לשער הגיא, נטעה על ידי הפועלים המצרים[4].
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים מחנה מעצר גדול בלטרון, בו נכלאו במשך השנים אלפי עצורים. תחילה שיכנו בו שבויי מלחמה גרמנים ואיטלקים. כעבור זמן קצר הורחב המחנה וכלל ארבעה אזורים: (1) לנתיני אויב, (2) לחשודים בקשר עם האויב, (3) לערבים חברי הכנופיות מאנשי המופתי הירושלמיחג'אמין אל-חוסייני, (4) לעצורי המחתרות היהודיות.
על פי תוכנית החלוקה היה אזור לטרון בשטח המדינה הערבית. במאי 1948 השתלט הלגיון הערבי על בניין המשטרה הבריטית ששלט על הכביש היחיד המקשר את אזור היישוב לירושלים והקנה לו חשיבות אסטרטגית מרכזית בקרב על ירושלים.
בין ה-12 ל-18 במאי התנהלו במקום קרבות בין ההגנה לבין ערבים מקומיים שנסתייעו ביחידות מצבא ההצלה ובאש משוריינים בריטיים, במסגרת מבצע מכבי. בהמשך, מ-25 במאי ועד 18 ביולי 1948[5] התנהלה במקום סדרה של קרבות עזים בין חטיבות ההגנה וצה"ל לבין הלגיון הערבי במסגרת מבצע בן נון א' וב', מבצע יורם, ואחר כך במבצע דני[6], בהם נהרגו 137 ישראלים ונפצעו רבים[7], אולם כל הניסיונות לכיבוש המקום נכשלו ולטרון נשארה בשליטת ירדן עד למלחמת ששת הימים[8]. בין שתי המלחמות הייתה קיימת רצועת שטח מפורז ברוחב של כקילומטר עד 3 קילומטרים, אך למעשה היה זה שטח הפקר שלא היה בריבונות ישראלית ואף לא ירדנית. בשטח זה הוקמו לימים היישובים נוה שלום, מכבים, כפר רות, לפיד ושילת[9]. מעמדו של השטח נותר לא ברור מבחינה משפטית, ולא ברור האם הוא נכלל בתחומי הקו הירוק או לא.
במרוצת השנים התפתח אזור לטרון ועמק איילון והפך לאזור תיירותי מפותח בו אתרים רבים העוסקים במורשת ישראל, חקלאות, צה"ל וארץ ישראל. במקום מצויים האתרים הבאים:
פארק עוצבות השריון: פארק שהוקם על ידי קק"ל ויד לשריון. בפארק עשרות אנדרטאות של יחידות השריון.
המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון. מיקומו של האתר נבחר, בין השאר, מכיוון שהוא נמצא בלבו של ציר הנדידה המערבי של הציפורים. במרכז הוצב מכ"ם המקיים מעקב אחרי נדידת הציפורים ברדיוס של 50 ק"מ. המכ"ם הובא מרוסיה והוסב בארץ ממכ"ם אנלוגי לדיגיטלי ומקיים מעקב אחרי הציפורים בכל שעות היממה ובכל מזג אוויר[18].
^עמוס קינן, שהיה עד למעשה כחייל מילואים, כתב על כך דו"ח, הגישו לכנסת ופרסם אותו ב"ידיעות אחרונות" ב-20 ביוני 1967 (ראו כאן, בהערות השוליים); קטע מן הדו"ח מצוטט כאן; הצלם יוסף הוכמן צילם את גירוש תושבי הכפר עמואס והריסת בתיהם (ראו כאן), ואחת התמונות מופיעה כאן.
