עמק איילון הוא עמק השוכן בדרך שבין ירושלים לתל אביב. לכל אורך הדורות שימש ציר תנועה חשוב לירושלים. בשל מיקומו נערכו קרבות רבים על השליטה בו. שם העמק נגזר משמה של העיר איילון שהייתה בנחלת שבט דן לפני נדידת השבט צפונה.
בעיר התגורר ההיסטוריון הרומי סקסטוס יוליוס אפריקנוס, שככל הנראה שימש כמושל היישוב. במאה ה-4 התפתחה נוכחות דומיננטית נוצרית בעיר. הבישוף הראשון של ניקופוליס, אשר נשא את השם פטרוס, השתתף בוועידת ניקאה בשנת 325; והבישוף שלאחריו, שכונה רופוס או פריסקיאנוס, השתתף בוועידת קונסטנטינופול הראשונה בשנת 381. בתקופה זו החלה ניקופוליס להיות מזוהה עם אמאוס שבה פגש ישו שניים מתלמידיו מייד לאחר שקם לתחייה. כך קבעו הן אוסביוס באונומסטיקון והן הירונימוס לאחריו. העיר החלה לשמש יעד לצליינות והוקמה בה כנסייה גדולה. החל במאה ה-5 יוחסו תכונות מרפא למעיין בקרבת ניקופוליס, שבו לכאורה רחץ ישו את רגליו. באותה עת פעל "השודד" קריאקוס בסביבות העיר. קריאקוס היה נוצרי, אך הוא עמד בראשה של כנופיה שכללה נוצרים, יהודים ושומרונים.
בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל נכבש האזור בידי ההאימפריה המוסלמית בשנת 638, והעיר אמאוס נבחרה לבירת מחוז פלסטין, כפי שמציין מוקדסי שהיא שימשה "קצבה" (עיר בירה, או עיר ראשית) של המוסלמים בראשית הכיבוש[5]. שנה לאחר מכן פרצה בעיר מגפת דבר שנודעה בשם מגפת הדבר באמאוס (בערבית: "טאעון עמואס", כלומר "מגפת עמאוס"), שהפילה חללים רבים בקרב תושביה ובקרב החיילים המוסלמים. בין היתר מצא מפקד הכוח המוסלמי, שייח' עוביד, את מותו במגפה, ובערבית נקרא האתר על-שמו. בעקבות המגפה ננטשה העיר לחלוטין והמוסלמים העבירו את בירתם לרמלה[1].
תקופת הצלבנים
בתקופת ממלכת ירושלים החשיבו הצלבנים את עמק איילון כנכס אסטרטגי והקימו בו את מבצר לטרון ("לה טורון דה שבלייה" - מגדל האבירים בצרפתית), ששמו שובש ללטרון על ידי התושבים המקומיים. באזור לטרון נערכו קרבות רבים בין הצלבנים למוסלמים. בלטרון נבנה מבצר שהוחזק על ידי מסדר הטמפלרים וננטש בשנת 1187. המבצר בלטרון הוקם כדי לתת מענה לבעיית חוסר הביטחון בתנועה בדרכים העולות לירושלים. רובו של המבצר נהרס לחלוטין בידי המוסלמים.
בעמק נערכו קרבות רבים בין כוחות צה"ל וחילות הלגיון הירדני בעיקר על הרכס לטרון בשל שליטתו על הדרך לירושלים. במלחמת העצמאות לא נכבש לטרון והיה ללשון ירדנית מוקפת בשלושה עברים בשטח ישראלי. חלקים נכבדים מעמק איילון היו לשטח הפקר בין ישראל וממלכת ירדן. מספר שנים לאחר המלחמה החלו חקלאים ירדנים לעבד חלקות אדמה קטנות בתוך העמק. עם הזמן התרחב היקף השטח המעובד על ידי הירדנים וישראל נכנסה מהצד הדרום מערבי עם כלים חקלאיים כבדים לעבד שטחים בצד שלה, אירוע זה קיבל את השם "מלחמת הטרקטורים". מנזר השתקנים החכיר את אדמותיו לקיבוץ נחשון לעיבוד[6].
^P. M. Séjourné, Nouvelles de Jérusalem, RB 6, 1897, p. 131 ; E. Michon, Inscription d'Amwas, RB 7, 1898, p. 269-271; J. H. Landau, Two Inscribed Tombstones, Atiqot, vol. XI, Jerusalem, 1976
^F. Hiittenmeister — G. Reeg, Die antiken Synagogen in Israel. I, Wiesbaden 1977, pp. 603.
^יהושע שוורץ, אזור יהודה והחוף הדרומי, בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א', עמוד 188.
^נ ' לוז, "עמואס של המגפה - דיון גאוגרפי-היסטורי במיקומה ובמצבה של עמואס בתקופה הערבית הקדומה", עבודה סמינריונית, החוג לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993