מבצע בן נון א' היה הראשון בסדרה של מתקפות ישראליות כושלות על מתחם לטרון, שהוחזק על ידי צבא עבר הירדן, במסגרת החזית הירדנית במלחמת העצמאות. מטרת המבצע, שנערך ב-25 במאי 1948, הייתה השתלטות על עמדות הלגיון הערבי באזור לטרון - שער הגיא, ששלטו על הכביש מהשפלה לירושלים, על מנת לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, ולהעביר אליה אספקה חיונית. היה זה המבצע הראשון בו השתתפה חטיבה 7 של הצבא הישראלי, אשר הוקמה ימים אחדים לפני תחילתו. כוחות צה"ל שהשתתפו במבצע ספגו מפלה קשה, ונסוגו לאחר שספגו אבדות כבדות.

מצבה השברירי של ירושלים היה אחת הדאגות העיקריות של הממשלה הזמנית, ובן-גוריון בראשה, ושל מטכ"ל 'ההגנה'. עם התמשכות המצור על ירושלים, ועוד יותר, עם הצטרפות עבר הירדן למלחמה, גברה הדאגה ביתר שאת. גם הדיווחים מן העיר לא היו מעודדים. מבצע נחשון ומבצע מכבי הגדילו מאוד את קטע הדרך לירושלים אשר נמצא בידי ישראל, מחולדה (שכן לא ניתן היה לעבור את כביש ירושלים-יפו, כיום כביש 44, ברמלה) ומערבה, ומשער הגיא ומזרחה. בידי הערבים נותר כפקק, הן באשר לכביש הראשי (כביש 44), הן באשר לעוקף מכיוון חולדה (כביש 3 בימינו), קטע הדרך העובר בסמוך ללטרון. פתיחת הדרך בקטע זה זכתה, אם כך, לעדיפות עליונה. המשימה שהוטלה על חטיבה 7 הצעירה, אשר הוקמה ימים מספר קודם המבצע, הייתה להשתלט על קטע הכביש בין לטרון לשער הגיא, לאבטח אותו למעבר שיירה של אספקה ותגבורות לכוחות הלוחמים בפרוזדור ירושלים, ולאחר מכן לנוע לאזור מעלה החמישה, ולהתחבר עם כוחות 'הראל'.

פיקוד הלגיון העריך, שצפויה התקפה ישראלית על מתחם לטרון, כדי לפרוץ את המצור שהטיל צבא עבר הירדן על ירושלים העברית, ולכן תגבר את כוחותיו בגזרת לטרון בגדוד נוסף, כולל תותחי 25 ליטראות ושריוניות (23 במאי). כך, ערב המבצע כללו כוחות הערבים בגזרת לטרון את חטיבה 3 של הלגיון הירדני בסיוע כמה מאות לוחמים ערביים מקומיים ובדואים בלתי סדירים מעבר הירדן, ששולבו במערך ההגנה. חטיבה 3 של הלגיון כללה את גדוד 4, שנערך בחלקו המערבי של רכס לטרון, ואת גדוד 2 הממונע, שנערך בחלקו המזרחי של הרכס. תחנת המשטרה הוחזקה על ידי כוח קטן (מחלקה מתוגברת) של הלגיון. עיקר כוחו התבצר על הגבעות ממזרח למשטרה, שחלשו הן על תחנת המשטרה והמנזר, והן על הכביש לירושלים (כביש 44 של ימינו. חלקו שמצומת חטיבה 7 של ימינו ומזרחה, בוטל, והוחלף על ידי כביש 1 העובר מצפונו), שעבר מדרום להן. רכס הגבעות מדרום לכביש (מול רכס לטרון), הוחזק על ידי לוחמים ערבים מקומיים בלתי סדירים, בעיקר מהכפרים בית ג'יז ובית סוסין, בסיוע סיורים של הלגיון. בסה"כ כלל כוח האויב בגזרת לטרון כ־2,500 לוחמים, ונהנה מעדיפות מספרית ואיכותית על הכוח הישראלי הבלתי מגובש, שהיה אמור לתקוף אותו ולהשתלט על אזור לטרון.

ב-15 במאי^[1] הוקמה חטיבה 7 כחטיבת עתודה מטכ"לית. מיד לאחר הקמתה, החטיבה יועדה לפריצת הדרך לירושלים. החטיבה הורכבה משני גדודים רגליים. הראשון, גדוד 71 שהורכב מעולים חדשים, יוצאי הצבא הבריטי ופלוגה מ'אלכסנדרוני', והשני, גדוד 72, שהוקם על בסיס מדריכי וחניכי אגף ההדרכה, שהושבת זמנית. השלמות כוח האדם של גדוד זה, היו בדומה לאלה של גדוד 71. לאלה נוסף גדוד ממוכן, גדוד 73, שהוקם בתחילת חודש מאי מכל משורייני הזחל, משורייני הסיור ומשוריינים אחרים. הגדוד הורכב מאנשי פלמ"ח וחיילים ששירתו עד אז במכוניות משוריינות, או שהיו בקורסים שונים בנושאי רכב משוריין.

גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני שהיה גדוד ותיק יחסית צורף לחטיבה 7 ב-23 במאי כדי לחזקה. בסגל הפיקוד של חטיבה 7, ובקרב הלוחמים, היה שיעור ניכר של יוצאי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מפקד החטיבה היה שלמה שמיר, לשעבר קצין בשורות הבריגדה היהודית.

המבצע היווה חלק מתוכנית לפעולה צבאית גדולה במרחב ירושלים, במטרה לשחרר את ירושלים העברית מלחץ הלגיון הערבי. המידע המודיעיני שעמד לרשות מתכנני המבצע ביחס לכוחות האויב בגזרת לטרון היה דל ביותר ובלתי מהימן. אגף מודיעין של 'ההגנה' היה עדיין בחיתוליו. המודיעין הישראלי לא ידע כלל על נוכחות כוחות משמעותיים של הלגיון באזור לטרון, והעריך שהכוחות הערביים באזור זה מורכבים בעיקר מלוחמים מקומיים בלתי סדירים. תוכנית הפעולה של חטיבה 7, שהתבססה על המידע המודיעיני המטעה, הניחה שכוחות החטיבה אינם אמורים להיתקל בהתנגדות רצינית בכיבוש הנקודות השולטות ברכס לטרון. על בסיס הערכה זו הוחלט להפעיל רק חלק מכוחות החטיבה המתוגברת לצורך ההשתלטות על רכס לטרון, ואבטחת המעבר של שיירת החטיבה באזור זה.

לפי תוכנית המבצע נועדו שתי פלוגות מגדוד 32 של 'אלכסנדרוני' לכבוש את הכפר לטרון, ואת הגבעות השולטות עליו ממזרח, באמצעות תנועת איגוף קצרה מדרום, ואילו שתי פלוגות מגדוד 72 נועדו להשתלט בשלב ראשון על רכס הגבעות שמדרום לכביש לטרון-שער הגיא, כדי לאבטח את אזור הפעולה מפני התקפה מאזור הר-טוב, ובשלב שני לכבוש את הכפר דיר איוב (כיום בחלקו המזרחי של פארק קנדה) והרכסים השולטים עליו, ולחבור עם כוחות חטיבת 'הראל' באזור שער הגיא. מכיוון שמפקדת חטיבה 7 לא העריכה שהפעולה תיתקל בהתנגדות רצינית, היא לא הכינה תוכניות לפינוי נפגעים רבים, או לאספקת תחמושת, מים ומזון לכוחות התוקפים, במקרה שהפעולה תתארך או תסתבך.

למרות, שכאמור, לא היה לפיקוד הצבאי הישראלי מידע ממשי על נוכחות כוחות הלגיון באזור לטרון, ניסה יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל, לשכנע את בן-גוריון לדחות את המבצע המתוכנן. הוא טען בתוקף שחטיבה 7 עדיין אינה מוכנה לביצוע המשימה שהוטלה עליה, וזקוקה לפחות לשבוע נוסף של התארגנות, אימונים וקליטת ציוד לפני שתהיה מוכנה לקרב. ידין אף ניסה לגייס את תמיכת שלמה שמיר, מח"ט 7, כדי להשפיע על בן-גוריון, אך ללא הועיל. הקריאות הנואשות לעזרה מההנהגה היהודית בירושלים שכנעו את בן-גוריון, שקיימת סכנה ממשית לנפילת ירושלים העברית בידי הלגיון, אם המצור על העיר לא ייפרץ באופן מיידי, וזאת למרות שהיה מודע לחוסר המוכנות של חטיבה 7. צירוף גדוד 32 בעל הניסיון הקרבי לכוחות החטיבה, נועד לחפות במידת מה על חוסר הניסיון של לוחמיה. הגדוד הזה קיבל גם את התפקיד המרכזי במסגרת המבצע המתוכנן לכיבוש רכס לטרון. בסופו של דבר נאות בן-גוריון להסכים לדחיה של יממה במועד פתיחת מבצע בן-נון, עקב עיכובים בהגעת הנשק והציוד לכוחות החטיבה, ולכן הוחלט שהוא יתבצע בלילה שבין 24 ו-25 במאי.

ב-24 במאי, בשעה אחת עשרה בלילה, חיכו החיילים בחולדה בתוך האוטובוסים אבל לא הגיעה פקודה לתזוזה. הסיבה לעיכוב הייתה הציפייה למרגמות ולשאר כוחות הסיוע שרובם לא הגיעו. לאחר ציפייה ארוכה הגיעה בשעה 1:00 אחר חצות פקודת התזוזה. הנסיעה לנקודת ההורדה של החיילים הייתה אמורה לקחת חצי שעה אבל האוטובוס הראשון תעה בדרך, ואחריו כל השיירה, ושוב התבזבז זמן מיותר עד שהתבררה הטעות. הצוותים של שני התותחים שהוקצו לסיוע, נפוליאונצ'יקים שנישאו על גבי משאיות, לא הספיקו לכייל את התותחים ולא היו יכולים לעשות טיווח מוקדם. התחמושת לא הייתה אחידה ולא נבדקה מידת תקינותה. גם בשטח נתקל הצוות בבעיות, בין השאר חוסר במכשירי כינון. לבסוף הסוללה נפרסה כשני קילומטר ממערב ללטרון וכינון התותחים נעשה על ידי מפה.

שיירת האוטובוסים נסעה באורות נמוכים והורידה את החיילים כשני קילומטר וחצי דרומה מערבה מהיעד (על כביש 3 של ימינו). הם החלו בהליכה רגלית, וקצת לאחר מחנה המעצר הבריטי (מזרחה מקיבוץ נחשון של ימינו) התפצלו הפלוגות לעבר יעדיהן. בשעה 4:35 כבר היו כוחות התקיפה מול המנזר מוכנים, אך התותחים עדיין לא היו מוכנים. כעשר דקות לאחר מכן החלה הפגזת התותחים.

העיכובים בפתיחת המבצע היו גורליים. נוכח איתנות אחיזת הלגיון בלטרון, הסיכוי היחיד להצלחת המבצע היה בניצול גורם ההפתעה ובפעולה בחסות החשיכה. אולם עקב העיכובים הפכה מתקפת הלילה המתוכננת לפעולה צבאית באור היום.

בליל 25/24 במאי הועמדו כוחות הלגיון בכוננות, ועמדות התצפית שלהם איתרו את תנועת שיירת האוטובוסים של חטיבה 7 לכיוון לטרון, ולאחר מכן את תחילת התנועה של החיילים מגדוד 32 מדרום ללטרון.

זמן קצר לאחר תחילת ההפגזה הישראלית פתחה הארטילריה של הלגיון בהפגזה כבדה על הכוחות הישראלים המתקדמים. במקביל נפתחה אש עזה ממק"בים ומקלעים מכיוון חורשות מנזר השתקנים על הפלוגה המובילה של גדוד 32, שהייתה אמורה לתקוף את הכפר לטרון. הפלוגה נתפסה בשטח חשוף ונחות, שנשלט על ידי עמדות הלגיון. שתיים מהמחלקות שלה רותקו למקומן על ידי אש מדויקת, ומצאו עצמן במלכודת אש בוואדי טחון, בו עבר כביש ירושלים-יפו. לוחמים ערבים ניסו לכתר אותן ללא הצלחה, אך עם זאת רוב חיילי הפלוגה נפגעו באש האויב.

הפלוגה השנייה של הגדוד נתקלה אף היא באש עזה. המ"פ שהבין שלא ניתן להמשיך בתנועה מזרחה, הורה לחייליו לנוע במהירות דרומה, כדי להחלץ מהשטח החשוף בו נמצאו, ולהשתלט על גבעה 314 (עליה שוכן כיום היישוב נווה שלום), כדי לפתח משם את המשך ההתקפה. הפלוגה השתלטה על הגבעה לאחר קרב קצר, והתארגנה להגנה היקפית סביבה. תוך זמן קצר מצאה הפלוגה את עצמה תחת אש של לוחמים ערביים מקומיים מהגבעות הסמוכות, ועסקה בהדיפת שורת התקפות נגד. מפקדת הגדוד הורתה לפלוגה להישאר במקומה כדי לתת סיוע באש לכוח שנלכד בוואדי טחון, ולחפות על נסיגתו.

שתי הפלוגות של גדוד 72, שנעו מזרחה על רכס הגבעות המקביל לרכס לטרון, ספגו הרעשה ארטילרית כבדה מתותחי הלגיון, ובמקביל הותקפו על ידי לוחמים ערביים מקומיים, שתוגברו על ידי מחלקת סיור של הלגיון, שנקלעה לאזור הפעולה. מרבית הלוחמים בשתי הפלוגות היו עולים חדשים חסרי כל ניסיון קרבי, שקיבלו אימון בסיסי בלבד לפני שנשלחו לקרב, ולכן הם התקשו לתפקד מול אש האויב. רוב המפקדים של הפלוגות, כולל שני המ"פים, נפגעו כבר בשלב הראשון של הלחימה, והלוחמים החלו בנסיגה מבוהלת מערבה. רק נוכחותה של הפלוגה המנוסה מגדוד 32 על גבעה 314 מנעה את הפיכת הנסיגה של גדוד 72 לתבוסה מוחלטת. שרידי שתי הפלוגות חברו אל הכוח בגבעה 314, ואש החיפוי שלו איפשרה נסיגה מסודרת שלהן, ופינוי הנפגעים.

מפקדת החטיבה העבירה בקשה לסיוע אווירי אך לאחר זמן מה של ציפייה בסביבות השעה שמונה בבוקר הגיעו שני מטוסים עיראקיים, ירו לעבר הכוחות ופיזרו כרוזים שקראו ליהודים לבטל את ההכרזה על מדינת ישראל ולחיות תחת שלטון מדינה ערבית. מהמטה הכללי נמסר בחזרה לחטיבה: "בגלל נוכחותם של אווירוני האויב אין אווירונינו יכולים לפעול".

גדוד 71 מחטיבה 7, שהושאר בעתודה, השתלט על גבעה 200 (כיום קיבוץ נחשון), מרחק קצר מדרום מערב לצומת לטרון, והתמקם בה. ניסיונות ערביים לכבוש את הגבעה בחזרה בימים הבאים נהדפו. הגבעה הפכה לבסיס קדמי חשוב של חטיבה 7, במרחק קצר ממערך הלגיון בלטרון, וכיבושה היה ההישג היחיד של החטיבה במבצע בן נון.

לקראת השעה 10 בבוקר היה ברור שההתקפה הישראלית נכשלה, והכוחות התוקפים מצויים בסכנת השמדה. חיים לסקוב (ממלא המקום של מג"ד 32 שהתעלף) וצבי הורוביץ מג"ד 72, העבירו למפקדת החטיבה דו"ח מצב וביקשו אישור נסיגה. לקראת הצהריים התקבלה פקודת הנסיגה מהמח"ט, שלמה שמיר. הפלוגה שהחזיקה בגבעה 314 קיבלה הוראה לחפות על נסיגת שאר כוחות החטיבה במרחב לטרון, ולאחר מכן לנתק מגע ולסגת בעצמה. בגלל קריאה מוטעית של תמונת הקרב הורתה מפקדת החטיבה לכוח שכבש את הכפר בית ג'יז לסגת מהכפר, במקום לתגבר אותו ולהפוך את הכפר לנקודת איסוף ופינוי של הכוחות הנסוגים. כתוצאה מכך נסוגו הכוחות ברגל עוד מספר ק"מ עד לכביש לטרון-חולדה. בשלב ראשון, נסוגו שרידי פלוגת 'אלכסנדרוני', שנלכדה בוואדי טחון, בהסתננות יחידים דרומה לגבעה 314. בשלב שני, נסוגו הפצועים ושרידי גדוד 72 מערבה. לאחר שהושלמה נסיגת הכוחות האחרים, החלה הפלוגה בגבעה 314 בנסיגה מדורגת, והצליחה לנתק מגע ולסגת בשלום בחיפוי המשוריינים של גדוד 73.

הנסיגה התנהלה בשטח חשוף, תחת הפגזה בלתי פוסקת של תותחי הלגיון, ובנוסף לכך החיילים הנסוגים סבלו קשות ממחסור במים ביום בו שרר שרב כבד. פצועים רבים התמוטטו תוך כדי הנסיגה והושארו מאחור. סבל נוסף נגרם לחיילים עקב נחילי ברחשים שהציקו ללא הרף ללוחמים. עד רדת החשיכה פונו שרידי הגדודים התוקפים חזרה לבסיס היציאה בחולדה, והכוחות הערביים המקומיים השתלטו מחדש על כל השטח שנכבש על ידי כוחות החטיבה מדרום לרכס לטרון, למעט גבעה 200.

תוצאות הקרב היו כישלון חרוץ לחטיבה 7, שחייליה לא הגיעו כלל ליעדם, וכפועל יוצא, לא ערערו כלל את אחיזת הלגיון בלטרון. בגדוד 32 נהרגו 52 לוחמים וששה נפלו בשבי, ולגדוד 72 היו 22 חללים (מתוכם שמונה עולים חדשים).^[2] מרבית ההרוגים הושארו בשדה הקרב ורק עשר גופות הובאו לחולדה. פצועים רבים נשלחו לבתי חולים אזרחיים.

אבדות הלגיון היו קלות מאוד יחסית. את עיקר האבדות, אף הן לא רבות, ספגו הכוחות הערביים המקומיים שפעלו באזור רכס בית סוסין.

זמן קצר לאחר הקרב החלה חרושת שמועות לפיה 'ההגנה' סבלה במהלכו מאות הרוגים ונעדרים, רובם עולים חדשים שנשלחו לקרב מיד עם הגיעם לישראל ונהרגו "כאשר נצרות רוביהם עדיין סגורות". המיתוס הזה המשיך להתקיים שנים רבות לאחר תום מלחמת העצמאות.

בליל 31/30 במאי נערך ניסיון נוסף לכבוש את לטרון (מבצע בן-נון ב'). גדוד 52 של חטיבת גבעתי החליף את גדוד 32, כתגבורת לחטיבה 7. אולם גם ניסיון זה עלה בתוהו. בליל ה9/8 ביוני נערך ניסיון נוסף, הפעם של חטיבת 'הראל' וחטיבת יפתח של הפלמ"ח (מבצע יורם), ואף הוא נכשל. בינתיים נמצאה דרך העוקפת את לטרון, דרך בורמה, וזו סייעה להתגבר על המצור על ירושלים, גם ללא כיבוש לטרון. במסגרת מבצע דני נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את לטרון: בליל 15/16 ביולי 1948 תקפה פלוגה מחטיבת 'הראל' את "רכס התותחים" (נ.ג 395) בחלקו המזרחי של רכס לטרון וכבשה בהסתערות את המשלט. הלגיון הערבי שחזה את ההתקפה, חוזק בגדוד משוריין שהחל כעבור זמן קצר בהתקפת נגד, וכוחות 'הראל' נסוגו. ב-18 ביולי 1948, בוצע ניסיון לכבוש את תחנת המשטרה. המשימה הוטלה על פלוגה של חטיבת יפתח ועל מספר זחל"מים וטנק של חטיבה 8. בשל תקלה בטנק, הכוח כולו נסוג לאחר שירה מספר פגזים.

מרחב לטרון נכבש בידי צה"ל במלחמת ששת הימים.

סיפור הקרב מונצח באנדרטת חטיבת אלכסנדרוני הנמצאת על גבעה לצד הכביש לנווה שלום ומשקיפה על אזור הקרב.

• קרבות לטרון
• מבצע בן נון ב'

• אריה יצחקי, לטרון - המערכה על הדרך לירושלים, הוצאת כנה, 1982 (שני כרכים)
• שלמה שמיר, "...בכל מחיר", לירושלים, מערכות, 1994
• אביחי ברג, ודרך אין אחרת, סלע מאיר, תל אביב, 2021, עמ' 115-124.

מדיה וקבצים בנושא אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני בלטרון בוויקישיתוף