דיר איוב היה כפר ערבי בסמוך לשער הגיא, שנחרב במהלך מלחמת העצמאות. חורבותיו נמצאות היום בשטחו של פארק קנדה.
היסטוריה
במפקד אוכלוסין עות'מאני משנת 1596 נמנו בכפר 17 בתים עם 94 תושבים, כולם מוסלמים. במפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל נמנו בכפר 215 תושבים, כולם מוסלמים. במפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל היו בכפר 229 תושבים, ב-66 בתים, כולם מוסלמים. הכפר היה בנפת רמלה. בתחילת 1931 סבל הכפר ממגפת טיפוס וכ-50 מתושביו אושפזו בבתי חולים[1]. בדו"ח מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט לשנת 1931 נמנה דיר איוב בין הכפרים שהתקינו או תיקנו מערכת הספקת מים[2]. ביוני 1936 בצעו השלטונות הבריטים חיפוש בכפר לאחר חבלה במערכת אספקת המים לירושלים[3].
בפקודה של מטה הפלמ"ח מדצמבר 1947 נמנה דיר איוב בין הכפרים שבהם יש בסיסי אויב בדרך לירושלים[4].
ב-21 בדצמבר 1947 פוצצה ההגנה שלושה בתים בכפר כפעולת תגמול על רצח יונה רסין בכביש ירושלים-יפו[5]. ב-7 בפברואר 1948 פוצץ הצבא הבריטי שני בתים בכפר[6]. בדיווח על כיבוש סאריס ב-16 באפריל 1948 נאמר[7]:
- "עמודי העשן הגדולים בקעו מרכס זה וערביי דיר איוב הסתכלו ונוכחו לדעת מה המחיר היקר המשלם כפר ששימש מרכז להתקפות על השיירות היהודיות. ראו — ולא העיזו לבוא לעזרה."
במהלך מבצע מכבי, ב-15 במאי 1948, תפסו חיילי חטיבת הראל את דיר איוב, לאחר שהאזור פונה על ידי הבריטים וצבא ההצלה, אך הם נטשו את הכפר למחרת[8]. תוצאות הקרב תוארו:
- "עד שער־הגיא כבשנו את הדרך, אך על דיר איוב לא הצלחנו להתגבר. האויב נסוג מן הכפר עצמו ונשאר יושב, מוגן ומבוצר במישלטים שסביבו. האויב הבין, שזהו קו ראשון של לאטרון — והוא החזיק בו."
[9]. בהארץ דווח בתחילת יוני 1948 שהתושבים עזבו בעקבות כיבוש הכפר ב-13 במאי 1948[10].
במבצע בן נון ב', ב-30–31 במאי 1948 כבשה פלוגה מגדוד 72 את דיר איוב ללא התנגדות. אך ברכס השולט על הכפר התבצר כוח של הלגיון הערבי, שהמטיר אש על הכוח. הפלוגה התוקפת הורכבה ברובה מעולים חדשים חסרי ניסיון קרבי. הם הופתעו ממכת האש הראשונה של האויב, ספגו אבדות כבדות, ופתחו בנסיגה בלתי מסודרת. רק אומץ לבם של מפקדי הפלוגה, שנשארו כדי לחפות על נסיגת החיילים, אפשר למרבית הכוח להיחלץ ולסגת חזרה לאזור שער הגיא, לאחר שספג 11 הרוגים.
בתום קרבות עשרת הימים נותר דיר איוב בידי הלגיון כחלק ממובלעת לטרון[11]. באמצע אוגוסט 1948, דיווחו הערבים על ניסיון של צה"ל לכבוש את דיר איוב, שכשל[12].
באוגוסט 1948 דווח שישראל התירה לתושבי דיר איוב לקצור את שדותיהם[13]. ביוני 1949 ניסו אנשי הכפר לחזור לאדמותיהם אך הונסו על ידי חיילי צה"ל[14]. ישראל התנתה את חזרת התושבים לכפר בהעברת הכפר לריבונות ישראלית. ירדן לא הסכימה לתנאי זה והכפר נותר שומם[15].
בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נותר הכפר בשטח המפורז של מובלעת לטרון. ב-2 בנובמבר 1950 נורו ליד דיר איוב שלושה ילדים תושבי הכפר יאלו, שניים מהם למוות, בידי חיילי צה"ל. האירוע הכה גלים בירדן ובבריטניה, וירדן עשתה בו שימוש במטרה לגרום לשינוי באופן התנהלותה של ישראל במסתננים, אולם שינוי כזה לא התחולל[16].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ כפר נגוע בטיפוס, דבר, 3 במרץ 1931
- ^ מחלקת הבריאות מספרת, דבר, 18 בינואר 1933
- ^ חיפוש בכפר דיר איוב, הארץ, 26 ביוני 1936
- ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך שני, עמוד 98
- ^ 3 בתים פוצצו בכפר דיר איוב, הַבֹּקֶר, 22 בדצמבר 1947
- ^ הצבא פוצץ 2 בתים ערבים בדיר־איוב, הצופה, 8 בפברואר 1948
- ^ כפר סריס נחרב כליל, הַבֹּקֶר, 18 באפריל 1948
- ^ דיר איוב ולטרון נכבשו, הצופה, 17 במאי 1948
- ^ ר. עזריה, הדים מן ההרים, הארץ, 23 ביולי 1948
- ^ ר. עזריה, הקרב על ירושלים יוכרע בין הקסטל ולאטרון, הארץ, 1 ביוני 1948
- ^ שלמה טנאי, לאטרון כמעט כותרה עד ההפוגה, הארץ, 20 ביולי 1948
- ^ היהודים התקיפו את דיר איוב, המשקיף, 16 באוגוסט 1948
- ^ הורשה הקציר לערביי דיר איוב, המשקיף, 27 באוגוסט 1948
- ^ פלחי דיר איוב ניסו לחזור לאדמת ההפקר, על המשמר, 12 ביוני 1949
- ^ כך גורש הלגיון מדיר איוב, הצופה, 13 ביוני 1949
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 195–197
