הכפר עמואס משמר את שמה של העיר אמאוס ניקופוליס, שבתורה ירשה את שמה של העיר "חמת" או "חמתא" תוך התאמת השם להגייה היוונית.[2] בסביבות הכפר נמצאים שרידים מתקופות שונות, בהם מהתקופות הרומית, הביזנטית, הצלבנית והעות'מאנית.
בשלהי המאה ה-16 הכנסייה הצלבנית בכפר הפכה למסגד, וזה עמד במקום במשך מאה שנה עד שהתמוטט.[3] ברישום המס שערך השלטון העות'מאני בארץ בשנת 1596, נמנו במקום 24 משפחות מוסלמיות. הם שילמו מס קבוע של 25% על תוצרת חקלאית, כולל חיטה, שעורה, גידולי קיץ, גפנים, עצי פרי, עיזים וכוורות, בנוסף להכנסות מזדמנות, סך הכל 3,600 אקצ'ה. חלק מההכנסות הללו הוקדשו לווקף.[4]
אדוארד רובינסון ביקר בעמואס במסגרת סיוריו בארץ ישראל ובסוריה באמצע המאה ה-19, ותיאר את המקום כ"כפריר עלוב". הוא ציין כי בכפר ישנן שני מעיינות. את אחד המעיינות הוא זיהה עם המעיין שהוזכר על-ידי סוזומנוס במאה ה-6, תאופאנס במאה ה-6, וויליבלד במאה ה-8. הוא הבחין בכנסייה עתיקה חרבה מדרום לשטח הבנוי של הכפר באותה העת.[5]
חוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל ביקרו בעמואס באפריל 1882, ותיארו בהרחבה את השרידים הארכאולוגיים שמצאו בכפר ובסביבתו. הם תיעדו מסורת מקומית שנמסרה מפי פלאח שגר במקום, לפיה הכפר נקרא בשם זה לציון מגפה שחיסלה בעבר את כל תושביו, שהיו אז יהודים, אך אלו קמו לתחייה לאחר שהנביא עוזייר פנה לאלוהים בבקשה להחיותם.[6]
בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת רמלה. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל הוערכה אוכלוסיית הכפר בסך של כ-1,450 תושבים, ושטח הכפר הוערך בסך של כ-5,151 דונם טורקי מתוכם 16 דונם שטחים ציבוריים.[7] רוב בני הכפר השתייכו למשפחת אבו גוש (אותה משפחה המתגוררת בכפר אבו גוש).
על פי מפקד האוכלוסין הירדני משנת 1961, בשנה זו מנה הכפר 1,955 תושבים.[9] בשטחי הכפר גידלו התושבים דגנים, עצי זית, שקדיות, קטניות וענבים.[10]
במלחמת ששת הימים גירש צה"ל את תושבי הכפרים בית נובא, עמואס ויאלו והרס את הבתים.[11]יצחק רבין אמר שהוא נתן את הפקודה להרוס את הכפרים כדי שלא ישמשו מחסה לקומנדו מצרי, ולאחר שבתחילת המלחמה הכפר היה כמעט ריק מתושביו, שהוחלפו בחיילים ירדנים.[12]עוזי נרקיס אמר בראיון שלהערכתו הכפרים נהרסו ביוזמה מקומית כנקמה על השתתפותם במצור על ירושלים ובקרבות הקשים באזור במלחמת העצמאות.[12] על פי עדויות החיילים שהשתתפו בהריסה, האלוף נרקיס הוא שנתן את ההוראה להרוס את הכפרים במטרה לקבעו במהירות עובדות בשטח.[11]. ההריסה נעשתה בידי יחידה של חיל ההנדסה באמצעות חומרי נפץ ודחפורים. הסבר נוסף שניתן להריסת הכפרים היה שההריסה נועדה לבטל את מובלעת לטרון כדי לאפשר את יישור הכביש לירושלים[13] ולמנוע דרישה עתידית במסגרת הסכם שלום, להשיב את השטח לממלכת ירדן.[12][11] העיתונאי עמוס קינן נכח ותיעד את הגירוש והריסת הכפרים, ואף כתב דו"ח על המקרה,[14] בו הוא סיפר על מקרה אחד של ביזה, שלאחריו נעצרו הבוזזים, ועל הרס רכוש פרטי.[15] שטחם הכולל של שלושת הכפרים בעת הריסתם היה כ-15,000 דונם, והתגוררו בהם כ-6,000 איש.[16]
באוגוסט 1968 ביקר משה דיין ברמאללה. בפגישה הועלתה בעיית תושבי שלושת היישובים. דיין מסר בפגישה כי המלחמה עם ירדן פרצה בגלל יריות מאזור לטרון לנמל התעופה בן-גוריון. האזור הוא אזור ביטחוני, לכן התושבים לא יוחזרו לאזור הזה והכפרים לא ישוקמו. על פי דבריו, ממשלת ישראל הצהירה על מוכנות לתרום לפתרון ההומניטרי בין אם במציאת מקום אחר להשתקע או במתן פיצויים.[17]
^נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
^בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, ספריית אופקים, עמ' 128
^Jordan. Dāʼirat al-Iḥṣāʼāt al-ʻĀmmah Dept. of Statistics Press, 1964
^מוסטפא מוראד אלדבאע', ארצנו פלסטין, דאר אל-הדא, כפר קרע, 2002
.JPG)
.jpg)
.jpg)
