סלמיניוס הרמאנוס סוֹזוֹמֵנוּס (ביוונית עתיקה: Σωζομενός,[1] בלטינית: Sozomenus; 400–450 לערך) היה היסטוריון של הכנסייה הנוצרית. מקור חשוב לתולדות הכנסייה והנוצרים בין המאה ה-3 למאה ה-5 ולמסורות ואמונות נוצריות, בהן כאלה הקשורות לארץ ישראל.
תולדות חייו
סוזומנוס נולד בבית לאהיא, ליד עזה. הוא מספר כי הנוצרי הראשון במשפחתו היה סבו, שהתנצר בתקופת קונסטנטיוס השני (בין השנים 337 ל-361), כאשר ראה את הילריון הקדוש מגרש שד מגוף שכנו, אלפריון. משפחתו של אלפריון עסקה בהקמת כנסיות, בעידוד להתנצרות המונית ולנזירות. סוזומנוס גדל והתחנך במסגרת חוג זה ורכש ידע בכתבי הקודש ובמסורות שעברו על-פה מאת הנזירים במקום הולדתו. גם בהמשך כתב מתוך גישה קרובה לנזורה בכלל ולנאמני הילריון הקדוש בפרט. סוזומנוס הוכשר כעורך דין בביירות ובקונסטנטינופול וייתכן ששהה בחצרו של תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית. בשנת 430 לערך החל לחבר את ספריו אודות תולדות הכנסייה.
ההיסטוריון הישראלי יונתן ליבנה מציין כי סוזומנוס השתייך לשכבה עולה של אינטלקטואלים קונסטנטניפוליטאנים, אשר היו מהגרים חדשים בעיר הבירה האימפריאלית, אשר גדלו והתחנכו באזורי הספר של האימפריה. כיוון שמהלך חייו השאיר עקבות משמעותיים בכתיבתו, ניתן למצוא בכתביו, במשולב בסיפור ההיסטורי, מידע רב על תולדות קהילתו וארץ מוצאו וכן סימנים כי הכתיבה כוונה גם לקהל הקוראים שבפריפריה האימפריאלית[2].
ספריו
סוזומנוס חיבר שתי עבודות גדולות תחת השם הכולל "היסטוריה כנסייתית" (Historia Ecclesiastica), שתיהן ביוונית, מהן רק השנייה הגיעה לידינו.
עבודתו הראשונה כיסתה את ההיסטוריה של הנצרות מצליבת ישו ועד סוף שלטונו של ליקיניוס (323). העבודה כללה 12 כרכים (ספרים) והתבססה על מקורות כגון ספריהם של אוסביוס מקיסריה, הגסיפוס וסקסטוס יוליוס אפריקנוס.
החלק השני של עבודתו כיסה את התקופה שבין המרת דתו קונסטנטינוס (312) לתקופת שלטונו של תאודוסיוס השני. סוזומנוס כתב את הספרים בקונסטנטינופול סביב שנת 440 והקדיש אותם לקיסר תאודוסיוס השני. העבודה מחולקת לספרים לפי תקופות שלטונם של הקיסרים:
- ספר ראשון, מהמרת דתו של קונסטנטינוס עד ועידת ניקיאה (312-325)
- ספר שני, מוועידת ניקאה ועד מות קונסטנטינוס (325-337)
- ספר שלישי, ממות קונסטנטינוס ועד מות קונסטנס הראשון (337-350)
- ספר רביעי, ממות קונסטנס הראשון ועד מות קונסטנטיוס השני (350-361)
- ספר חמישי, ממות קונסטנטינוס השני ועד מות יוליאנוס הכופר (361-363)
- ספר שישי, ממות יוליאנוס הכופר ועד מות ואלנס (363-375)
- ספר שביעי, ממות ואלנס ועד מות תאודוסיוס הראשון (375-395)
- ספר שמיני, ממות תאודוסיוס הראשון ועד מות ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית (395-408)
- ספר תשיעי, ממות ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית ועד מות ולנטיניאנוס השלישי (408-425)
הספר התשיעי איננו גמור. בפתיח מציין סוזומנוס שבכוונתו לכסות את התקופה עד לסיום הקונסולט ה-17 של תאודוסיוס השני, כלומר עד 439, אולם הספר מסתיים לפני כן. הסיבה אינה ברורה כל צרכה, אולם כיוון שזמן הכתיבה התקרב מאוד לאירועים האקטואליים של אותה העת, ייתכן שסוזומנוס חש שאינו יכול לכתוב בחופשיות על נושאים ואישים במחלוקת עם השלטון, למשל על תקופתה של הקיסרית אליה אודוקיה. חוקרים מציינים כי כותבים מאוחרים לסוזומנוס כגון תאופאנס המודה, תאודורוס הלקטור (אנ') ואחרים, קראו את עבודתו של סוזומנוס עד לסופה, כולל החלק החסר ולפיכך הרי שחלק זה חובר וראה אור.
בכתיבתו השתמש סוזומנוס בכתבי אחרים, בהם סוקרטס מקונסטנטינופול, ממנו שאל חלקים ניכרים מהחומר שהביא בספרו, אך במקומות רבים מרחיב סוזומנוס על דברי סוקרטס וניכר שהגיע אל המקורות מהם שאב סוקרטס עצמו. מקורות נוספים שהיו לנגד עיניו הם כתבי אתנסיוס, טיראניוס רופינוס, אולימפיודורוס מתבאי וזוסימוס (עליהם נשען עיקר הספר התשיעי), קירילוס מירושלים ורשימותיהם של רבים אחרים, בעיקר בישופים ונזירים. כן משלב סוזומנוס בכתביו גם מסורות רבות שנמסרו והועברו בעל-פה.
הערכה
ההיסטוריה של סוזומנוס רחבה ומקיפה, לפחות בכל הנוגע לנצרות במזרח, פחות מכך לגבי הנצרות במערב האימפריה הרומית. חשיבותה הגדולה היא בעובדות מקוריות בכתביו שאינן מופיעות במקורות אחרים, חלקן עובדות שהעתיק ממקורות קדומים שאבדו ורבות מהן שכתב על סמך מסורות ואמונות שבעל-פה ושנרשמו לראשונה על ידיו. גם כאשר הוא עוסק בחומרים ממקורות קודמים לו ותוכניתו עוקבת אחר הנראטיב של סוקרטס מקונסטנטינופול, כתיבתו קריאה, סדר הרצאת הדברים ברור ומסודר ומשלב באופן הרמוני חומרים מקורות מגוונים. עם זאת, פעמים רבות מביע סוזומנוס עצמו תסכול מכך שאינו יכול להביא תמונה מושלמת של האירועים או לרדת לחקר האמת בשל מחסור במידע או ריבוי סתירות.
כתיבתו ההיסטורית של סוזומנוס מדגישה במיוחד את הנזירות ומכילה מידע רב ערך על ראשיתה והתפשטותה של תופעת הנזורה בנצרות ועל מייסדיה. כן שם סוזומנוס דגש על המיסונריות הנוצרית ועל המאמצים הראשונים לניצורם של הארמנים, הסרצנים והגותים. הכתיבה מנסה להיות אובייקטיבית ובלתי-אישית, כך שעמדותיו התאולוגיות של סוזומנוס עצמו, פרט להערצת הנזירים והמיסיונרים, אינן בולטות. למרות התנגדות חריפה ושמרנית למינות, סוזמנוס מביע לעיתים הערכה אישית לאישים שהחזיקו בעמדות לא-אורתודוקסיות (גנוסיס, אריאניות, מונטניזם וכו') ואינו תוקף אותם אישית או מוסרית.
בכל הנוגע לתולדות ארץ־ישראל, סוזומנוס מוסר מידע מהימן.[3]
הדפסות
עבודותיו של סוזומנוס נדפסו לראשונה ב-1544 בפריז על ידי רובר אטיין (Robert Estienne). בשנת 1720 הוציא אנרי ולואה (Henri Valois) בקיימברידג' מהדורה של כתבי סוזומנוס יחד עם כתבי סוקרטס מקונסטנטינופול, קסיודורוס ואחרים.
ב-1846 ראה אור תרגום של הספר לאנגלית בלונדון בשם "היסטוריה של הכנסייה בתשעה ספרים" (A History of the Church in Nine Books, from A.D.324 to A.D.440)[4]. ב-1855 ראה אור תרגומו של אדוארד ולפורד (Edward Walford) לאנגלית[5] וב-1890 הוציא צ'סטר דייוויד הרטרנפט (Chester David Hartranft) תרגום מוקפד של ההיסטוריה לאנגלית (The ecclesiastical history of Sozomen, comprising a history of The church, from 323 A.D. to 425 A.D)[6].
לקריאה נוספת
לקריאת הספר ברשת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
