זוסימוס (ביוונית: Ζώσιμος; ידוע גם בשם הלטיניZosimus Historicus, "זוסימוס ההיסטוריון"; פעל בשנות ה-490–510[1]) היה היסטוריון יווני שחי בקונסטנטינופול בתקופת שלטונו של הקיסר הביזנטיאנסטסיוס הראשון (491–518).
לדברי פוטיוס, הוא היה קומס(Comes) ("בן-לוויה" בחצר השלטון), ונשא בתפקיד של "מגן" האוצר הקיסרי.[2] זוסימוס היה ידוע גם בגינוי דחייתו של קונסטנטינוס את הדת הפוליתאיסטית המסורתית.
החיבור "היסטוריה חדשה"
חיבורו של זוסימוס, "היסטוריה חדשה" (Ἱστορία Νέα) נכתב ביוונית בשישה ספרים. עבור התקופה של השנים 238–270 הוא כנראה משתמש בדקסיפוס; עבור התקופה של 270–404, אונאפיוס; ועבור התקופה שלאחר שנת 407, אולימפיודורוס מתבאי. תלותו במקורותיו ניכרת בשינוי בנימה ובסגנון שבין החלקים האונאפיים והאולימפיודוריים, ובפער שנשאר ביניהם. בחלק האונאפי, למשל, הוא פסימי וביקורתי כלפי פלביוס סטיליקו; בחלק האולימפיודורי הוא מציע תעתיקים מדויקים מהלטינית ואוהד את סטיליקו.[1]
הספר הראשון משרטט בקצרה את ההיסטוריה של הקיסרים הרומאים הקדומים מאוגוסטוס ועד דיוקלטיאנוס (305); השני, השלישי והרביעי עוסקים באופן מלא יותר בתקופה שבין עלייתם של קונסטנטיוס כלורוס וגלריוס ועד מותו של תאודוסיוס הראשון; הספרים החמישי והשישי מכסים את התקופה שבין השנים 395–410,[2] אז הודח פריסקוס אטאלוס (אנ'); עבור תקופה זו, הוא המקור הלא-כנסייתי החשוב ביותר ששרד. החיבור נקטע בפתאומיות בקיץ 410 בתחילת הספר השישי,[1] ועל פי ההערכה, נכתב בין השנים 498–518.[3]
הסגנון מאופיין על ידי פוטיוס כתמציתי, ברור וטהור. מטרתו של ההיסטוריון הייתה להסביר את שקיעתה של האימפריה הרומית מנקודת המבט הפגנית.[2] זוסימוס הוא המקור הלא-נוצרי היחיד לחלק גדול ממה שהוא מדווח עליו.
בניגוד לפוליביוס, שתיאר את עליית האימפריה הרומית, זוסימוס תיעד את האירועים והגורמים שהביאו לדעיכתה.[4] אף כי שקיעתה של האימפריה הרומית הייתה הנושא העיקרי של זוסימוס, הוא דן גם באירועים הקשורים להיסטוריה הפרסית והיוונית, אולי כחיקוי של פוליביוס.[1]
ברור שבידי פוטיוס ואווגריוס סכולסטיקוס (אנ') לא היה יותר מחיבורו של זוסימוס מאשר מה ששרד בימינו.
עם זאת, סביר להניח כי חלק מהחיבור אבד או שסביר יותר שזוסימוס לא חי כדי לסיים אותו,[1] שכן הוא אינו מכסה את כל התחומים שזוסימוס עצמו מספר לנו שהוא התכוון לדון בהם. לא נראה שיש סבירות רבה בהשערה כי הנזירים ואנשי הכנסייה האחרים הצליחו לדכא את אותו חלק מהחיבור שבו היה צריך לעסוק במיוחד בהשפעות הרעות שלה. אם החיבור הושאר מסיבה זו לא שלם, נסיבה זו תסביר מעט התרשלות של סגנון שנראה פה ושם. עם זאת, עשוי להופיע קושי ממבט ראשון, בהצהרתו של פוטיוס, כי החיבור, בצורה בה ראה אותו, נראה לו כמהדורה שנייה. אך נראה כי פוטיוס היה תחת אי הבנה כלשהי. החיבור נקרא בכתבי היד "היסטוריה חדשה" (באיזה מובן, לא לגמרי ברור), ויכול להיות שזה הטעה את פוטיוס. הוא עצמו מעיר שלא ראה את המהדורה הראשונה.
זוסימוס היה פגני, והוא לא חוסך עטו ממגרעותיהם ופשעיהם של הקיסרים הנוצרים. כתוצאה מכך, אמינותו הותקפה בחריפות על ידי כמה סופרים נוצרים, ולעיתים זכתה להגנה רק מכיוון שההיסטוריה שלו נטתה לפגיעה בשמם הטוב של אישים מובילים רבים בחוג הנוצרי. השאלה אינה סובבת, כפי שהונח לעיתים, סביב אמינותם של ההיסטוריונים שזוסימוס התבסס עליהם, שכן הוא לא דבק בכל המקרים בשיקול דעתם ביחס לאירועים ולאישים. לדוגמה, אף כי זוסימוס התבסס על אונאפיוס עבור התקופה 270–404, הוא שונה לחלוטין מאונאפיוס בדיווחו על פלביוס סטיליקו וסרנה. בין הסופרים המודרניים, חלקם מתייחסים אל זוסימוס בזלזול, אך כמה אחרים טוענים בזכות סמכותו ההיסטורית.
בספר החמישי מספר זוסימוס על כך שאוטרופיוס התיר לאשתו ובתו של רופינוס (אנ'), שנרצח בשנת 395, להפליג לירושלים ולמצוא בה מקלט. בהזדמנות זו, זוסימוס מציין כי העיר הייתה בעבר "מאוכלסת על ידי יהודים, אולם החל משלטונו של קונסטנטינוס ואילך, קושטה במבנים נוצריים".[5]
מהדורות
ההיסטוריה של זוסימוס נדפסה לראשונה בתרגום הלטיני של לאונקלאוויוס (אנ'), מלווה בהגנה על ההיסטוריון (בזל, 1576). שני הספרים הראשונים, ביוונית, עם תרגומו של לאונקלאוויוס, נדפסו על ידי סטפנוס (H. Stephanus) במהדורתו של הרודיאנוס (פריז, 1581). המהדורה השלמה הראשונה של הטקסט היווני של זוסימוס הייתה זו של סילבורג (F. Sylburg, Scriptores Hist. Rom. Min., vol. iii., פרנקפורט, 1590). מהדורות מאוחרות יותר הן אלו שפורסמו באוקספורד (1679), ב-Zeitz ו-Jena, בעריכת Cellarius, עם הערות משלו ואחרות (1679, 1713, 1729). המהדורה הבאה היא של רייטמאייר (Reitemeier), שעשה שימוש טוב בהערות הביקורתיות של Heyne ומלומדים אחרים (לייפציג, 1784). בקר (Bekker) הפיק מהדורה מהימנה בשנת 1837 בבון. יש תרגום גרמני מאת סייבולד (Seybold) והיילר (Heyler), וגם תרגום לאנגלית וצרפתית.
כתב היד הטוב היחיד, בספריית הוותיקן (MS Vat. Gr. 156), לא היה זמין לחוקרים עד אמצע המאה ה-19, אם כי הוא חסר את סיום הספר הראשון ואת תחילת השני. לודוויג מנדלסון (לייפציג 1887) ערך את הטקסט המהימן הראשון. המהדורה הסטנדרטית המודרנית היא של F. Paschoud, (Zosime: Histoire Nouvelle, פריז 1971) עם תרגום, מבוא ופרשנות בצרפתית. מהדורה מאוחרת יותר באנגלית, "Zosimus: New History", תרגום עם פירוש מאת רונלד ט. רידלי (Ronald T. Ridley), פורסמה בשנת 1982 על ידי האיגוד האוסטרלי למחקרים ביזנטיים.
