ב-1946, בהיותה בת 18, נישאה למשה משאלי, ונולד להם בן בשם גיורא. משאלי נהרג ב-9 באוקטובר1948 במהלך מלחמת העצמאות, ומאז מיכאלי גידלה לבדה את בנם. מיכאלי הופיעה במלחמה במסגרת הלהקה הצבאית "הכרמל".
את קריירת המשחק שלה החלה בתיאטרון "אהל". משם החלה להופיע בתיאטרון הבימה בשנת 1955, ובשנת 1959 ביצעה את התפקיד הראשי של הגברת הזקנה ב"ביקור הגברת הזקנה". בשנת 1960 צורפה לקולקטיב השחקנים שם, אולם עזבה את הבימה בשנת 1965, מכיוון שסירבה לשחק בתפקידים שוליים[1]. היא יצאה לדרך עצמאית ועבדה כפרילנסר וכך הופיעה במרבית התיאטראות בישראל. בין השאר הופיעה כאנטואנט ב"החולה המדומה", בתפקיד ראשי ב"אדם הוא אדם"[2], ב"שלוש אחיות" בתיאטרון חיפה[3], ב"האב", כ"נעמי" ב"לילה במאי" וכטקלה ב"נושים"[4]. לאחר שמצאה את עצמה מקבלת תפקידים שאינם לרוחה כדי להתפרנס, כמו התפקיד של נעמי בלילה במאי, פתחה בשנת 1971 חנות עתיקות[5] בלונדון מיניסטור בתל אביב כדי שתוכל להתפרנס ממנה ולקבל רק תפקידים שהיא אוהבת[6], אולם הההצעות לתפקידים הדלדלו ומאמצע שנות ה-70 כמעט ולא קבלה הצעות מתיאטראות. בסוף שנות ה-70 היא סגרה את החנות מסיבות כלכליות וחייתה מקצבת אלמנת המלחמה שלה. בשנת 1982 חזרה לבמה בקאמרי בתפקיד ברונקה בהצגה על פי ספרו של עמוס עוז "מקום אחר"[7]. לאחר מכן הופיעה ב"גירושים מאוחרים", ואז נותרה ללא הצעות במשך חמש שנים עד ששבה לבמה בשנת 1988 בהצגה "לכודים ברשת" בתיאטרון באר שבע[8].
מיכאלי התגוררה שנים רבות בחיפה במרכז הכרמל ועבדה בתיאטרון חיפה, ולאחר מכן עברה ליפו. בשנת 1998 עזבה את ישראל ועברה להתגורר בפלורידה שבארצות הברית, לאחר שהתאכזבה מכך שהתיאטראות הפסיקו להציע לה תפקידים. בשנת 2002 העתיקה את מגוריה לווינה שבאוסטריה. בשנים האחרונות לחייה חזרה לישראל ותחילה התגוררה בדליית אל-כרמל, וכשחלה התדרדרות במצבה עברה לחיפה, קרוב לבנה.
ב-6 בפברואר 2009, חודש לאחר מותה, נערך לזכרה ערב מחווה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, בשיתוף פעולה בין התיאטרון המארח לתיאטרון הבימה, ובהשתתפות שחקנים ואנשי תיאטרון רבים[10].
הוקרה
על תפקידה בהצגת הבימה "ביקור הגברת הזקנה" (1960) זכתה בפרס שחקנית השנה.
על תפקידה בסרטה של דליה הגר, "קיץ אצל אריקה" (1991), זכתה בפרס המשחק בפסטיבל לקולנוע צעיר. ב-2003 הייתה מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "סיפורי בית קפה".
ב"אלבום התיאטרון", שראה אור בשנת 1965 ובו תמונותיהם של אמני הבמה באותה עת, שצולמו על ידי פטר מרום, וליד כל תמונה דבריו של האמן בכתב ידו המבטאים את הגיגיו, כתבה מיכאלי:
הרגעים שאחרי רדת המסך? מחיאות הכפיים מלוות אותך אל חדר האיפור הן עדות לכך שהקהל "קיבל אותך טוב". שהבין, שחי אתך במשך שעתיים. ואחר כך הרגע שבו אתה יוצא אל הלילה הריק, ללא איפור בבגדי היומיום שלך! הקהל שחולף על פניך אינו יודע, אינו משער כלל שדווקא עכשיו ברגע זה של ניתוק, אתה זקוק יותר מכל לחברה אנושית. הוא זורם ועובר ומשאיר אותך עומד לבדך בתחנת האוטובוס. על רגע אכזרי זה היתי מספרת יותר אילו ידעתי לכתוב.