רובסון נולד בכפר סקריסטון שבמחוז דרהאם שבצפון-מזרח אנגליה, והיה הרביעי מבין חמשת ילדיהם של פיליפ וליליאן רובסון. כשהיה רובסון בן חודשים ספורים עברה משפחתו להתגורר סמוך לכפר לנגלי פארק, מקום בו עבד אביו ככורה פחם. כילד הרבה ללכת עם אביו לצפות במשחקיה של ניוקאסל יונייטד באצטדיון סנט ג'יימס פארק, אליהם הגיע באוטובוס או בהליכה של מספר קילומטרים.[1][2] רובסון תיאר את ג'קי מילבורן ולן שקלטון כגיבורי הילדות שלו.[2] שניהם שיחקו בעמדת החלוץ השני, העמדה בה רצה לשחק רובסון לכשיהיה כדורגלן מקצועני.
רובסון החל לשחק כדורגל במועדון "לנגלי פארק ג'וניורס" בהיותו בן 9, וכעבור שש שנים קודם לקבוצה עד גיל 18 של המועדון. רובסון עבד כחשמלאי במכרה הפחם של לנגלי פארק, במקביל לאימוני ומשחקי הכדורגל. במאי 1950 ערך ביל דודג'ין, מאמן פולהאם, ביקור אישי במשק הבית של רובסון על מנת להחתימו על חוזה מקצועני. על אף שקיבל הצעה ממידלסברו, שהייתה קרובה יותר למגוריו, העדיף רובסון את הצעתו של דודג'ין שהייתה מושכת יותר בשבילו, ועקב כך חתם בפולהאם ועבר להתגורר בלונדון.[3] בקבוצתו החדשה הוא שיחק כקשר שמאלי או כחלוץ שני. גם קבוצתו האהודה ניוקאסל גילתה בו עניין, אך רובסון העדיף על פניה את פולהאם מכיוון שלא נעשו בניוקאסל מספיק מאמצים על מנת להבטיח את חתימתו, לטענתו.[4]
קריירה כשחקן
קריירת המועדונים
אף על פי שרובסון חתם על חוזה מקצועני, אביו דרש שימשיך בעבודתו המקבילה כחשמלאי. ביום עבד ב"פסטיבל בריטניה" והתאמן שלושה לילות בשבוע עם פולהאם.[5] לבסוף ויתר רובסון על העבודה והחליט להקדיש את כל זמנו לכדורגל.[6]
רובסון ערך את הופעת הבכורה שלו בשנת 1950 בפולהאם, שעלתה זמן קצר קודם לכן לליגה הראשונה של הפוטבול ליג, במשחק נגד שפילד ונסדיי. בסיום עונת 1951/1952 ירדה פולהאם לליגה השנייה, רובסון שב לשחק בליגה הראשונה ארבע שנים מאוחר יותר כאשר הצטרף לווסט ברומיץ' אלביון במרץ 1956. העברתו התבצעה עבור 25,000 ליש"ט, והייתה ליקרה ביותר בתולדות אלביון באותה תקופה.[7]
הוא ערך את הופעת הבכורה שלו באלביון בהפסד הביתי הגבוה 0–4 למנצ'סטר סיטי ב-10 במרץ1956. בעונת 1957/1958 הוא היה מלך השערים של הקבוצה בליגה העליונה, עם 24 שערים, ובהם רביעייה בניצחון 1–5 על ברנלי.[8] הוא שיחק ב-257 משחקים וכבש 61 שערים עבור וסט אלביון ברומיץ', והיה קפטן הקבוצה בעונות1960/1961 ו-1961/1962.[9]
באוגוסט 1968 חזר רובסון לפולהאם, עקב חילוקי דעות על משכורתו עם סגן היושב ראש של אלביון, ג'ימי גאונט.[10] גאונט סירב לניהול משא ומתן על חוזהו של רובסון, ולכן הוא ביקש לעזוב את הקבוצה. הוא הועבר לפולהאם תמורת 20,000 ליש"ט בעסקה שהכפילה את שכרו. זמן קצר לאחר מעברו אליה, פולהאם שחררה שחקני מפתח שלה, ועקב כך פחתו סיכוייהם של הקבוצה ורובסון לזכות בתואר משמעותי. רובסון סיפר על כך בעתיד: "בכל תקופתי ככדורגלן, לא זכיתי בדבר".[11]
על אף התעניינות בו מצד ארסנל,[12] והצעה לעבוד כמאמן וכשחקן במקביל בסאות'אנד יונייטד, חתם רובסון על חוזה למשך שלוש שנים עם הקבוצה מקנדהונקובר רויאלס. הוא שימש בתפקיד המנהל-שחקן בעונת 1967/1968, האחרונה של הקבוצה בליגת הכדורגל הצפון אמריקאית, והאמין שזה "היה סיכוי טוב מכדי להחמיץ".[3] בעונתה האחרונה סיימה ונקובר במקום הרביעי בבית הפאסיפי של הליגה, ולא העפילה לפלייאוף. בינואר 1968 הוא סיים את הקריירה שלו ככדורגלן, ונענה להצעתה של פולהאם לעבוד כמאמנה.[13]
מאז הופעת הבכורה שלו במשחק נגד צרפת בנובמבר1957, בו כבש שני שערים בניצחון 0–4, ערך רובסון 20 הופעות בנבחרת אנגליה.[14] למרות הצלחתו בהופעתו הראשונה, בובי צ'רלטון הועדף על פניו במשחקה הבא של נבחרת אנגליה כנגד נבחרת סקוטלנד. אף על פי כן, רובסון הועדף על פני נאט לופטהאוס וסטנלי מתיוס ונכלל בסגל הנבחרת למונדיאל 1958 בשוודיה. בטורניר נחלה נבחרתו אכזבה, כשהודחה כבר בשלב הבתים.
לאחר 1958 רובסון הפך לחבר קבוע בהרכב נבחרת אנגליה והיה שותף לתקופה מוצלחת שלה, שכללה שישה ניצחונות, בהם ניצחון בתוצאה 3–9 על נבחרת סקוטלנד באצטדיון ומבלי. הוא נכלל בסגל הנבחרת למונדיאל 1962 שנערך בצ'ילה, אך פציעה בקרסול במהלך משחק ידידות לפני הטורניר כנגד מועדון צ'יליאני מנעה ממנו לשחק במשך רוב הטורניר. רובסון לא שיחק מאז במדי הנבחרת, והוא טען מאוחר יותר כי הקריירה שלו בנבחרת אנגליה לא מימשה את תקוותיה.[15]
קריירה כמאמן
פולהאם ואיפסוויץ' טאון
הקבוצה הראשונה שרובסון אימן הייתה פולהאם, אליה הצטרף בינואר 1968, כאשר נאבקה על הישארות בליגה הראשונה – היא צברה 16 נקודות בלבד ב-24 משחקים.[16] על אף החתמתו של השחקן הצעיר מלקולם מקדונלד רובסון לא הצליח לשמור על הקבוצה מפני ירידה לליגה השנייה, והוא פוטר בנובמבר, כשהקבוצה הייתה במקום השמיני בליגה. את הידיעה על פיטוריו גילה בכותרת צהובון, ולא מפי בעלי המועדון.[17]
הוא עבר לאיפסוויץ' טאון ב-1969, שם ביסס את מעמדו כמאמן מצליח. הוא התמנה לתפקיד הפנוי במועדון מסאפוק לאחר פגישה מקרית עם מנהל הקבוצה.[18] כעבור ארבע עונות בינוניות, רובסון הוביל את איספוויץ' למקום הרביעי בליגה הראשונה ולהצלחה בגביע טקסקו בעונת 1972/1973. בתשע העונות הבאות סיימה איפסוויץ' באחד מששת המקומות הראשונים בליגה, מלבד עונת 1977/1978, בה התמקדה הקבוצה בזכייה בגביע ה-FA.[19] תקופתו של רובסון באיפסוויץ' נמשכה 13 שנים, במהלכה סיימה הקבוצה פעמיים במקום השני בליגה, ערכה הופעות במסגרות האירופיות ואף זכתה בגביע אופ"א בשנת 1981. במהלך כל עונותיו בקבוצה רובסון הביא לקבוצה 14 שחקנים בלבד ממועדונים אחרים, תוך שהוא סומך על השחקנים שפותחו במחלקת הנוער של איפסוויץ'.[20]
ב-2002, כאות הוקרה על הישגיו עם הקבוצה, הוצב פסל בדמותו של רובסון מול מגרשה של איפסוויץ' טאון.[21] ב-7 ביולי2006 הוכרז רובסון כנשיא הכבוד של מועדון הכדורגל איפסוויץ' טאון.[22]
נבחרת אנגליה
רובסון דחה הצעה לחוזה לעשר שנים נוספות באיפסוויץ'. בזכות הצלחתו בקבוצה הוצעה לו משרת מאמן נבחרת אנגליה על ידי התאחדות הכדורגל האנגלית. ב-7 ביולי1982, יומיים לאחר הדחתה ממונדיאל 1982, הוא החליף את רון גרינווד בתפקיד מאמן הנבחרת, ובחר את חבר העבר שלו לקבוצת וסט ברומיץ' אלביון דון האו כעוזר המאמן הראשי שלו.
רובסון פתח בצעד שנוי במחלוקת – הדחת קווין קיגן מסגל הנבחרת למשחק מול נבחרת דנמרק – מה שהוביל לכעס אוהדי קבוצתו.[23] ב-12 בספטמבר1983 הוא נחל את ההפסד היחיד, כמאמן הנבחרת, ב-28 משחקי מוקדמות אליפות אירופה או העולם.[24] המשחק בו הפסידה הנבחרת, שהיה גם הוא מול נבחרת דנמרק, הוביל לכישלונה של הנבחרת האנגלית להעפיל ליורו 1984,[25] וגרם לרובסון להציע את התפטרותו.[26] ההצעה נדחתה על ידי נשיא התאחדות הכדורגל האנגלית, ורובסון העפיל עם נבחרת אנגליה למונדיאל 1986 במקסיקו.[27]
אנגליה פתחה את התחרות בצורה רעה, והקפטן בריאן רובסון נפצע כתוצאה מהישנות של פריקת כתף. רובסון שינה את טקטיקת המשחק של הנבחרת לפני המשחק האחרון של הסיבוב הראשון, ובחר את פטר בירדסלי במקום מארק הטליי כחברו לחוליית ההתקפה של גארי ליניקר. אנגליה ניצחה בשני המשחקים הבאים, נגד נבחרת פולין ונבחרת אורוגוואי, 0-3 והעפילה לרבע הגמר. היא הודחה ברבע הגמר על ידי נבחרת ארגנטינה לאחר צמד שערים של דייגו מראדונה; הראשון שבהם נודע בשם "שער יד האלוהים", והשני שנבחר ל"שער המאה" שהובקע חמש דקות מאוחר יותר.[28] רובסון לא השתכנע מטענתו של מראדונה להתערבות אלוהית:[29]
זאת לא הייתה יד האלוהים. זאת הייתה יד הרמאות. אלוהים לא יכול לעשות את זה... היום, מראדונה הוקטן בעיניי לעד
רובסון הוביל את אנגליה למונדיאל 1990 מבלי שהנבחרת תספוג שער בששת משחקי המוקדמות.[31] כמו במונדיאל 1986, רובסון נאלץ לוותר על שירות הקפטן בריאן רובסון, שסבל מפציעה בגיד אכילס. אנגליה סיימה ראשונה בבית 6, לאחר שצברה 4 נקודות בשלושת משחקיה. עם זאת, התקדמותה הייתה שנויה במחלוקת. אנגליה החליפה את המערך שלה ממערך 4-4-2 המסורתי למערך הגנתי, ומספר מקורות דיווחו על התקוממות של שחקן לאחר התיקו 1-1 כנגד אירלנד.[32] רובסון הכחיש את הטענה.
אנגליה ניצחה מאוחר יותר את נבחרות נבחרת בלגיה ונבחרת קמרון בשלבי הנוק-אאוט, ונפגשה עם נבחרת מערב גרמניה בחצי הגמר. היא הפסידה במשחק בדו-קרב בעיטות עונשין, לאחר תיקו 1-1 בסיום ההארכה. רובסון אמר לאחר מכן שהוא חושב על חצי הגמר ההוא בכל יום – מה יכול היה לעשות אחרת כדי לשנות את התוצאה המאכזבת.[3]
איינדהובן וליסבון
לפני מונדיאל 1990 הודיעה התאחדות הכדורגל האנגלית לרובסון כי חוזהו כמאמן הנבחרת לא יחודש, ולכן עבר לאמן לאחר המונדיאל את פ.ס.וו. איינדהובן ההולנדית. רובסון תיאר זאת כ"הלם תרבות", אך הרגיש "תחושה של הרפתקה".[33] בהולנד, בניגוד לאנגליה, השחקנים היו מעורבים בדיונים הטקטיים של הקבוצה, ושחקנים מחליפים אף ביקרו את רובסון בתום המשחקים. על אף אי התמודדות עם שחקן המפתח הברזילאירומאריו, זכתה איינדהובן באליפות הולנד בעונות 1990/1991 ו-1991/1992. אי העמידה בציפיות במסגרות האירופיות הביאה את הנהלת המועדון לשחרר את רובסון בסיום עונת 1991/1992.[34]
זמן קצר לאחר עזיבתו את הולנד, עבר רובסון לספורטינג ליסבון, שם בחר במאמן הצעיר ז'וזה מוריניו, לימים מאמן צ'לסי, אינטר מילאנו, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד וטוטנהאם, כמתורגמנו בפורטוגל. רובסון הוביל את הקבוצה לסיים במקום השלישי בעונתו הראשונה בה, בשעה אשר, לפי דבריו, היה המועדון ב"מצב קשה", ונשיא המועדון התנהג כ"loose cannon" (מי ש"יורה" החלטות בלתי צפויות ומזיקות), מאחר שהחתים לעיתים תכופות שחקנים ללא הסכמת רובסון.[35] רובסון פוטר מהקבוצה בדצמבר 1993, עקב הדחתה בשלב מוקדם מגביע אופ"א על ידי אוסטריה זלצבורג, לפי דבריו של נשיא המועדון, אף על פי שהקבוצה הייתה במקום הראשון בליגה לראשונה מזה 15 שנים.[36]
תיאור דרכו של רובסון
יריבתה של ספורטינג ליסבון, פורטו, מיהרה להחתים את רובסון ואת מוריניו כעוזרו. פורטו הייתה במצב קשה בעת הגעתו של רובסון וכמות הצופים הממוצעת במשחקי הבית של הקבוצה הידלדלה לכ-10,000 צופים. רובסון הוביל את פורטו לניצחון בגמר הגביע הפורטוגלי על קבוצתו הקודמת, ספורטינג ליסבון, ובהמשך זכתה באליפות בעונת 1994/1995.
הרושם שהותיר רובסון על פורטו הביא את המקומיים לכנות אותו "Bobby Five-O" (בתרגום חופשי: בובי חמש-אפס) – כינוי למספר המשחקים בהם ניצחה הקבוצה 0-5.[37] הוא חתם על חוזה מחודש בשנת 1995. הוא סבל ממלנומה והחמיץ את החודשים הראשונים של עונת 1995/1996, אך הצליח לשמור עם פורטו על תואר אליפות הליגה.[38]
בעונת 1997/1998, לאחר שלואי ואן חאל מונה במקומו למאמן הקבוצה, מונה רובסון לתפקיד הג'נרל מנג'ר בברצלונה, אך כעבור עונה אחת בלבד לפני חתם בפ.ס.וו. איינדהובן על חוזה קצר-טווח לעונת 1998/1999.[42] איינדהובן אמנם סיימה במקום השלישי, אך רובסון הצליח להנהיג את הקבוצה להעפלה לליגת האלופות ביום האחרון של העונה.[43]
חזרה לאנגליה – ניוקאסל יונייטד
האוטוביוגרפיה של רובסון בשם "Farewell but not Goodbye", שהתפרסמה ב-2005
עם סיום תוקף חוזהו, חזר רובסון לאנגליה על מנת לקחת תפקיד טכני בהתאחדות הכדורגל האנגלית, אך לאחר התפטרותו של רוד חוליט מאימון ניוקאסל יונייטד רובסון מונה במקומו.[44] הוא היה מאוכזב מהשכר ההתחלתי שהציע לו המועדון, אך ניהל משא ומתן על עסקה של מיליון פאונד לשנה אחת.[45]
בעונתו הראשונה בניוקאסל, 1999/2000, הוא הוביל את הקבוצה למקום ה-11, עם 14 ניצחונות ב-32 משחקיו. המשחקים הבולט ביותר בעונה זו היה הניצחון הביתי בתוצאה 0–8 על שפילד ונסדיי. רובסון הוביל את ניוקאסל מתחתית הפרמייר ליג למקום הרביעי בסיום עונת 2001/2002.[46] בעונה הבאה, שבה סיימה ניוקאסל שלישית, היא הבטיחה את השתתפותה במוקדמות ליגת האלופות בפעם השנייה ברציפות. אף על פי כן, רובסון וניוקאסל לא הצליחו להעפיל לליגת האלופות מהמוקדמות, וחזרו לשחק בגביע אופ"א בעונת 2003/2004.[47] על אף קשיים במערכת הקבוצה וירידה במניותיה,[40] סיימה ניוקאסל במקום החמישי בעונה זו, חמש נקודות אחרי המקום הרביעי המוביל לעלייה למוקדמות ליגת האלופות.[48]
רובסון החזיק בתפקיד מאמן הקבוצה עד ל-30 באוגוסט2004, תחילתה של עונת 2004/2005, כאשר פוטר מהקבוצה על ידי יו"ר המועדון לאחר פתיחה חלשה של עונת הפרמייר ליג.[49] פיטורי רובסון באו לאחר שאכזבתו, על כך שרק 5,000 אוהדים נשארו לראות את מופע הכבוד המסורתי של שחקני הקבוצה בסיום העונה הקודמת, הגיעה לעיתונות .[50] עם זאת, הוא זכה להוקרה רבה מאוהדי הקבוצה ותושבי העיר.[51]
האוטוביוגרפיה שלו, שנקראה "Bobby Robson: Farewell but not Goodbye", התפרסמה בשנת 2005.[52] הכותרת מבוססת על אחד מציטוטיו בעת שעזב את התפקיד בנבחרת אנגליה: "אני כאן כדי להגיד שלום – אולי לא שלום אבל פרידה".[53] בספר הוא תקף את הנהלת ניוקאסל יונייטד, לא רק על כך שמידרו אותו בענייני כספים, אלא אף על שהזניחו היבטים אחרים של ניהול המועדון, כגון מגרש האימונים, סקאוטינג וקבוצת הנוער. מגרש האימונים של ניוקאסל הואשם מאוחר יותר על ידי גריים סונס, מחליפו של רובסון, בשל פציעות רבות של שחקנים מובילים.
מאז 1991 מספר פעמים אובחנה אצלו מחלת הסרטן. הוא עבר מספר ניתוחים חשובים, וב-2006 עבר ניתוח לטיפול בגידול סרטני במוחו.[55] הייתה למחלה השפעה על עבודתו בכדורגל, למשל בתקופתו בפורטו, שכשלה בחודשים הראשונים של עונת 1995/96 בשל היעדרותו של רובסון.[56] לאחר הניתוח במוחו דיווח סקיי ספורט שהייתה אצל רובסון פעולת התנגדות, שנגרמה מהתפתחות איטית של המוח, ואיבוד התחושה בצד השמאלי שלו.
לאורך השנים, מאז אובחנה אצלו המחלה בפעמים הראשונות, השתתף רובסון במשחקי הוקרה ואירועי התרמה לסיוע במחלת הסרטן. ב-2008 הקים רובסון קרן צדקה בשם "קרן בובי רובסון" על מנת לסייע במאבק נגד מחלת הסרטן, ממנה סבל לאורך חייו. מטרתה הראשונית של הקרן הייתה לאסוף 500,000 ליש"ט על מנת להקים את הקרן.[61] הקרן נחנכה ב-25 במרץ 2008, ועד נובמבר 2008 היא אספה למעלה ממיליון ליש"ט.[62] קרן בובי רובסון היא קרן צדקה רשומה בממלכה המאוחדת. באוגוסט 2008 הוא הודיע כי הוא נכנע לסרטן באופן סופי. הוא הלך לעולמו ב-31 ביולי2009.
רובסון היה נשוי ואב לשלושה.
פרסים
רובסון זכה להוקרה ולפרסים עבור תרומתו לכדורגל. ב-1990, בסיום שמונה שנות החוזה שלו כמאמן נבחרת אנגליה, הוא קיבל דרגת CBE במסדר האימפריה הבריטית, וב-2002 הוא קיבל את תואר האבירות הנמוך ביותר ("Knight Bachelor").[63]
בשנת 2002 זכה רובסון ב"פרס החירות של ניוקאסל" ובפרס נשיא אופ"א עבור "שירות לכדורגל".[64] הוא אף נכנס להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי ב-2003 כהוקרה על השפעתו כמאמן.[65] ב-2005, לאחר סיום תקופתו כמאמן ניוקאסל, הוא הוכרז כ"איש הכבוד" של המועדון, ומאוחר יותר תיאר זאת באוטוביוגרפיה שלו כ"רגע הגאווה בחיים שלי".[66]
ב-1992 זכה רובסון בפרס הוקרה מטעם "איגוד כתבי הכדורגל" בשל תרומתו הבולטת למשחק הלאומי, וב-2001 ב"גביע פאט בספורד" מטעם "איגוד כתבי הספורט הבריטי" עבור הישגיו הבולטים. ב-2005 הוא קיבל פרס מפעל חיים במסגרת פרסי מאמני הספורט בממלכה המאוחדת, ובתואר "אישיות השנה הבינלאומית של Eircom" בשנת 2006. ב-9 בדצמבר2007, זכה רובסון בפרס "אישיות השנה בספורט" של ה-BBC כאות הוקרה על "תרומתו כמאמן וכשחקן בקריירה שנמשכה למעלה מיובל".[67]
