רבי ידותון הלוי החבר (בערבית אבו אלחסן בן אבו סהל) היה לבלר, פייטן, משורר ופוסק שפעל בעיר פוסטאט שבמצרים בראשית המאה ה-13.

היה שליח הציבור והחזן של הקהילה הארץ-ישראלית (כניסת א-שאמיין) ששכנה בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט (כיום בקהיר), ושימש כחבר מטעם הישיבה הארץ ישראלית. הוביל את המאבק לשימורו של המנהג הארץ-ישראלי בבית הכנסת, אל מול התנגדות רבי אברהם בן הרמב"ם ורבי יוסף ראש הסדר. ערך שני סידורים המשמשים מקור עיקרי למנהגי התפילה הארץ-ישראליים. היה סופר ומעתיק מומחה, ומצויים כתבי יד רבים שהעתיק בכתב ידו, בעיקר של פיוטים וסידורים כמנהג ארץ ישראל. לסידורים אלה צירף גם פיוטים שכתב הוא עצמו.^[1]

רבי ידותון שימש כחזן בבית הכנסת 'בן עזרא' בקהיר, שמכונה בתעודות הגניזה 'כניסת אלשמיין' ו'בית הכנסת הירושלמי'. בזמנו כבר היו חלק ממנהגי בית הכנסת מושפעים מההלכה הבבלית, אך עדיין נשתמרו מנהגים ארץ ישראליים רבים, במיוחד בתפילות השבת והחגים. המנהגים הייחודיים של בית הכנסת התבטאו באמירת פיוטים בתפילה, בקריאת התורה על פי החלוקה התלת שנתית, ובאמירת תפילת השיר ועשרת הדברות בתחילת תפילת השחרית.^[2]

כמה מפוסקי ההלכה במצרים התנגדו למנהגים הארץ ישראליים, ורבי ידותון היה ממובילי המאבק לשמירת מנהגים אלו. בגניזה שרדו כמה מסמכים בכתיבת ידו הנוגעים לפולמוס זה.

רבי ידותון הפנה שאלה לרבי אברהם בן הרמב"ם, ששימש כנגיד יהודי מצרים בנוגע לאמירת המערביות שהייתה נהוגה בבית הכנסת הירושלמי. להשערתו של מרדכי עקיבא פרידמן, רבי ידותון כתב שאלה זו בשנות נגידותו הראשונות של רבי אברהם ושהיא נכתבה מתוך ציפייה לשכנעו בצדקת מנהגיהם של בני ארץ ישראל. תשובתו של רבי אברהם לא שרדה, אך פרידמן משער שרבי ידותון לא הצליח לשכנע את רבי אברהם שכן בשנים הבאות עמד רבי אברהם בראש המתנגדים למנהגי ארץ ישראל.^[3]

בחודש אדר ד'תתקע"א (1211) חתמו מתפללי בית הכנסת הירושלמי על אמנה שבה הם מצהירים על נאמנות למנהגיהם הקדומים. האמנה נמצאה כתובה בכתב ידו של רבי ידותון וככל הנראה הוא מנסח האמנה. באמנה מפורטים מנהגיו של בית הכנסת ונטען בה שמטרת הקמתו של בית הכנסת הייתה לצורך קיום מנהגי ארץ ישראל ולא ייתכן לשנות את המנהגים. בנוסף, מובאת באמנה רשימה של חכמי מצרים הקדומים שלא מחו במנהגי בית הכנסת. הבולטים מבין החכמים הנזכרים ברשימה, הם רב סעדיה גאון, רבי מבורך הנגיד, רב מצליח גאון, רבי שמואל בן חנניה הנגיד והרמב"ם.^[4]

המתנגדים למנהגי ארץ ישראל ניסו לשכנע את רבי ידותון לקבל את מנהגי בבל, ומשלא הסכים החליטו לפעול למינויו של חזן אחר. בחודש ניסן באותה שנה נשאל רב יוסף ראש הסדר על תקפותם ההלכתית של מנהגי בית הכנסת הירושלמי והאם חזן המתעקש לקיים מנהגים אלו יכול לשמש בתפקידו. בתשובתו, שלל רבי יוסף את תוקפם ההלכתי של מנהגי ארץ ישראל ופסק שאין להשאיר בתפקידו חזן שמתעקש לדבוק במנהגים אלו.^[5]

בעקבות תשובה זו והתעקשותו של רבי ידותון מונה חזן אחר שהיה מוכן לקבל על עצמו את מנהגי בבל. גם לאחר שמונה חזן נוסף, חלק מבני הקהילה שדבקו במנהגיהם לא הכירו במינוי זה, ונוצר מצב של שני חזנים באותו בית כנסת.^[6] רבי ידותון פנה לכמה חכמים נוספים שהתירו לו להמשיך כחזן ולקיים את מנהגי ארץ ישראל. במהלך המאבק פנה רבי ידותון לשלטונות המוסלמים ולחכמי הדת המוסלמים כדי שיגנו על מנהגי ארץ ישראל.^[7]

בסופו של דבר, רבי ידותון לא הצליח במאבקו ובית הכנסת בן עזרא עבר לנהוג כמנהג בבל. רבי אברהם בן הרמב"ם העיד ”ועינינו ראו ולא זר בעיר הזאת שאנו בה, מדינת פֻוסטאט, שני בתי כנסת מפורסמים. אחד מהם, ידוע "הבבלים". המנהג בו בתפילה ובקריאה בספר תורה כמנהג בני הגלות כולם. והשני, הידוע "הירושלמים", יש לו מנהג מנוגד לכל אחד. בזה קוראים בספר תורה פרשה, ובזה סדר. ועומדים בזה בקדושה, ויושבים בזה בקדושה, וחוץ מזה חילופים בפרטים רבים... ואנחנו אשר איחדנו בתחילת הנהגתנו... את מנהגי שני בתי הכנסת”.^[8]

גם לאחר שבית הכנסת קיבל את מנהגי בבל המשיך רבי ידותון לשאת בתואר 'חזן כניסת אל שאמיין' לצד החזן החדש שנהג כמנהג בבל, אך ככל הנראה משכורתו לא שולמה לו כבעבר והוא התקיים על קצבה קטנה יותר שניתנה לו מאת תומכיו בבית הכנסת. משכורת זו לא הספיקה לצרכיו ובגניזה שרד מכתב משנת 1219 שבו הוא מבקש נדבות מאחד מעשירי הקהילה כדי להתקיים.^[9] חלק מכתבי היד המצויים בהעתקתו, למשל העתקה של ספר תחכמוני מאת יהודה אלחריזי, נועדו כנראה לשמש תשורות לנדיבים כדי שיתנו לו נדבות.^[10]

מתוקף תפקידו כחזן בית הכנסת הירושלמי, היה מוטל על רבי ידותון לבחור יצירות פיוטיות לעטר בהם את התפילות. בזמנו כבר היה בבית הכנסת ספר בשם 'דיוואן אל-מעמדות' שבו היו קרובות למעמדי התפילה השונים במהלך השנה והחזן היה יכול לבחור רק באיזה מהיצירות שנכללו בספר זה לעשות שימוש בשנה זו. לעומת זאת, בסוגי היוצר והמעריב, היה לחזנים חופש בחירה רב יותר והם יכלו לבחור האם לקחת פיוט של פייטן קדום או לכתוב פיוט חדש משל עצמם. לטענת אליצור, זה ההסבר לכך שרבי ידותון לא כתב קרובות.^[11]

ככל הנראה, לא כל פיוטיו של רבי ידותון שרדו. הפיוטים ששרדו הם בעיקר אלה שרבי ידותון כלל באחד מהמחזורים שערך.

מיצירתו של רבי ידותון בתחום היוצר, שרד רק גוף יוצר המיועד לשבת שבה מגיע אבל לבית הכנסת. פיוט זה הוא קצר יחסית, וכולל רק גוש אחד של בתים, ולאחריו פזמון קצר, היקף זה של גוף היוצר, אינו נפוץ במיוחד אך כן קיים לעיתים בתקופה המזרחית המאוחרת שרבי ידותון הוא מאחרוני האחרונים שבפייטניה.^[12]

הקהילה הארץ ישראלית בפוספאט נהגה לעטר את תפילות ערבית בפיוטי מעריב רבים, ואמירת פיוטים אלו נתפסה בעיני רבי ידותון ומתנגדיו כאחד מסמלי המנהג הארץ ישראלי. גם רבי ידותון עצמו השקיע בכתיבת פיוטים מסוג זה, ובגניזה שרדו בשלמותם שני פיוטי מעריב שכתב רבי ידותון, אחד לפורים ואחד לשבת וכן פיוט זולת^[13] מתוך מערכת פיוטי המעריב לשבת נחמו.^[14]

ביוצר והמערביות של רבי ידותון, הוא הולך רק לפי כללי הפייטנות המזרחית ולא ניכרת בהם כלל השפעה ספרדית. בחירה תבניתית זו, כמו גם עצם הבחירה לכתוב בסוגי הפיוט המסורתיים הללו, מוסברות על פי אופיו השמרני הכללי.^[15]

בנוסף, עסק רבי ידותון גם בכתיבת סוגי פיוטים שחודשו בידי פייטני ספרד, ומפיוטיו שרדו רשות לנשמת שמיועדת לשבת חנוכה ורשות לברכו שמיועדת לשבת שבה האבל מגיע לבית הכנסת. בפיוטיו אלה הוא משתמש בחלק משיטות השירה הספרדיות, אך נשאר נאמן למסורת הפייטנות המזרחית בכך שגם בפיוטים אלה הוא נמנע משימוש במשקל.^[16]

בנוסף לפיוטים שנכתבו לצורך שימוש בבית הכנסת, כתב רבי ידותון שירים לכבוד מאורעות משפחתיים שאירעו לנכבדי הקהילה.

שרדו שבעה שירים שכתב רבי ידותון לצורך סעודת ברית מילה. חלקם מיועדים לבריתות מסוג מסוים כגון ברית שחלה בשבת, או ברית של כהן. ברוב השירים מזכיר רבי ידותון את אבי הבן כ'פלוני', כדי לאפשר שימוש חוזר בשיר בבריתות נוספות. ככל הנראה, שניים מהשירים נכתבו לכבודו של דיין בשם ר' מנחם שנולדו תאומים בן ובת. באחד השירים הזכיר רבי ידותון את שמו של האב במפורש (ולא בכינוי 'פלוני') ואף חרז במילה זו.^[17] השיר נחתם במשפט הקדשה ”חברך ידותון מקריב לאל תשר בעדך”. בכמה משירי ברית המילה שכתב ניכרת בקיאותו בהלכות מילה, ובאחד מהשירים ישנם כמה הרמזים להלכות מילה שבספר משנה תורה לרמב"ם.^[18]

בנוסף לסדרת שירי ברית המילה שלו, כתב רבי ידותון גם שירי חתונה, ובגניזה שרדו שני שירי חתונה פרי עטו. אחד מהשירים שרד בשני נוסחים שונים בכתב ידו של רבי ידותון שככל הנראה עיבד מחדש את שירו לצורך חתונה אחרת.^[19]

תבניות שירי הברית והחתונה של רבי ידותון, הם על פי תבניות השירה הספרדית, חוץ מהעובדה שרבי ידותון כמעט ולא השתמש במשקלים ספרדיים (חוץ מאחד משיריו שבו עשה שימוש חלקי במשקל).^[20]

כחלק מתפקידו כחזן, נדרש רבי ידותון לחבר שירי הספד לצורך הלוויותיהם של בני הקהילה ושל מנהיגי הדור. בגניזה שרד מסמך ובו מורה רבי אברהם הנגיד לתת לרבי ידותון שכר על שיר הספד שחיבר והקריא בהלוויה של אחד מבני הקהילה.^[21]

כאשר הגיעה למצרים ידיעה מארץ ישראל על פטירתו של רבי יהונתן הכהן מלוניל, מחכמי פרובנס שעלו לארץ ישראל, נערך בפוסטאט מעמד הספד ואבל לזכרו ורבי ידותון התבקש לחבר שירי הספד לרגל המעמד.^[22] סדרת קינות זו נדפסה בידי שמחה אסף.^[23] בהתחלה, חלק מהחוקרים סברו שקינות אלו נכתבו בראשית המאה ה-16 לרגל פטירתו של נגיד יהודי מצרים רבי נתן הכהן שולאל.^[24] אך לאחר שהתגלה שהקינות מועתקות בכתב ידו של רבי ידותון (שאף חתום באקוסטיכון של אחד מהפיוטים), הוכח למעלה מכל ספק שקינות אלו נכתבו על פטירת רבי יונתן מלוניל שהיה בן דורו של רבי ידותון ולא על פטירת רבי נתן הנגיד שפעל מאות שנים אחר כך.^[25]

רבי ידותון כתב גם קינות בעת פטירתם של קרובי משפחתו. בגניזה התגלו קינות שכתב על אביו רבי לוי ועל אחיו רבי משה, שנפטרו בשנת ד'תתקי"ב.^[26]

בגניזה התגלו שני סידורים מפוארים בהעתקתו ועריכתו של רבי ידותון שמכונים במחקר 'סדר פוסטאט א' ו'סדר פוסטאט ב'. בסידורים אלה מעתיק רבי ידותון פיוטים ותפילות כמנהג הירושלמים בפוסטאט ומצרף פסקי הלכות והוראות לחזן. ההלכות והוראות כתובים בערבית-יהודית והם נוסחו בידי רבי ידותון שמתגלה כאן גם כפוסק הלכה בנוסף להיותו משורר וסופר.^[27]

סידורים אלה משמשים מקור עיקרי לידיעות על מנהגי בית הכנסת הירושלמי בפוסטאט בתקופה האחרונה לקיומו של המנהג הארץ ישראלי, ועל רבים ממנהגי ארץ ישראל בכלל. עזרא פליישר הדפיס קטעים רבים מסידורים אלה ודן במנהגים ארץ ישראלים ייחודיים העולים מהם,^[28] על אף שאז הוא עדיין לא זיהה את רבי ידותון כמחברם של סידורים אלה, מה שהוכח מאוחר יותר בעקבות השוואה בין כתב ידו של רבי ידותון באוטוגרף של אחד מפיוטיו לבין הכתב של הסידורים.^[29]

על אף היותו גדול הלוחמים לשימור מנהגי ארץ ישראל, פסיקותיו מושפעות מאוד מהתלמוד הבבלי ומחכמי בבל, ולעיתים הוא מנסה לפשר בין המנהג הארץ ישראלי הקדום לבין פסיקותיהם של חכמי בבל. דוגמה לפשרה בין המנהג הארץ ישראלי לבין ההלכה הבבלית ניתן לראות בכך שבמחזוריו מביא רבי ידותון שבעתות גם לתפילות ערבית כמו מנהג ארץ ישראל הקדום, אך מכיוון שעל פי ההלכה הבבלית אין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית ויש חשש לברכה לבטלה הוא מעתיק את השבעתות בלי שם ומלכות. בחיבור המכונה 'סדר פוסטאט א' יש יותר מנהגים ארץ ישראלים מאשר בחיבורו המאוחר יותר של רבי ידותון 'סדר פוסטאט ב'.^[30]

בנוסף לסידורים שבעריכתו, העתיק רבי ידותון קונטרסי פיוטים לשבתות שכללו את מערכות יוצרותיו של רבי שמואל בן הושענא. הוא נהג להעתיק קונטרסים נפרדים לכל פרשה. בראש כל קונטרס צירף שער מיוחד שבו ציין את שם הפרשה, את שמו של המחבר רבי שמואל בן הושענא ואת שם המעתיק. לרוב הקונטרסים הוא צרף בנוסף ליוצרותיו של רבי שמואל גם פיוטי מערביות שבני הקהילה הארץ ישראלית בקהיר נהגו לומר בפרשה זו. החוקרים יוסף יהלום ונאויה קצומטה משערים שהעתקת הקונטרסים נעשתה כחלק ממאבקו לשימור מנהגי התפילה הארץ ישראליים בבית הכנסת בן עזרא בקהיר. במלאכה זו עסק גם אחיו רבי משה בן לוי הלוי, שהעתיק קונטרסים בתבנית זו לחלק מהפרשיות, וככל הנראה הם חילקו ביניהם את העבודה.^[31]

מספר לוחות שנה בכתב ידו של רבי ידותון נמצאו בגניזה: קובץ משנת ד'תתקע"ה שמכיל את השנים עד ד'תתקפ"ג וכמה חוברות לשנים מאוחרות יותר שכל אחת לשנה בודדת. הלוחות מפורטים מאוד יחסית לימי הביניים ומכילים מידע רב על הלוח העברי וכן את תחילות החודשים והחגים העיקריים בלוח השנה המוסלמי ובלוח השנה הקופטי.^[32]

ממסמכים בחתימת רבי ידותון שבהם הוא מציין את שמו ושם אביו, עולה ששמו העברי של אביו היה רבי לוי ושמו הערבי היה 'אבו סהל'. אליצור מציעה שייתכן שאביו של ידותון זהה לאדם בשם 'לוי הלוי' שחתום על כמה מסמכים מפוסטאט בשלהי המאה ה-12 ומכונה במסמכים אלו בתארים 'חזן' ו'חבר'. אם השערה זו נכונה, עולה שגם אביו של רבי ידותון שימש באותם משרות בהם החזיק בנו.^[33]

רבי משה, אחיו הגדול של רבי ידותון, שימש כדיין וחזן בעיר קליוב (אנ'). כמו אחיו גם הוא היה משורר ובגניזה שרדה מקאמה אוטוביוגרפית פרי עטו, שכתובה על פי כללי המשקל והשירה הספרדיים.^[34]

לא ידועים פרטים על בני משפחה נוספים של רבי ידותון.

• שולמית אליצור, ‏שירי ר' ידותון הלוי החבר, דיני ישראל ‏כו–כז (תשס"ט–תש"ע), עמ' 301–362
• מרדכי עקיבא פרידמן, "מעריב של שבת בבית הכנסת של הירושלמים בפוספאט בימי רבי אברהם בן הרמב"ם", תרביץ פה [א] (תשרי ה'תשע"ז), עמ' 145–199.
• מרדכי עקיבא פרידמן, "מחלוקת לשם שמיים עיונים בפולמוס התפילה של רבי אברהם בן הרמב"ם ובני דורו", תעודה י (ה'תשנ"ו), עמ' 245–298.
• שולמית אליצור, "אבל אישי ונחמת העם בפיוטים קדומים", גנזי קדם ז (תשע"א), עמ' 16–24.