ר' בנימין עם אשתו, דבורה וילדיו אלון (מימין) ויעקב (משמאל)ר' בנימין (משמאל) עם מרטין בוברביתו של ר' בנימין ברח' ר' בנימין 6 בבית הכרם. בחזית הבניין יצוקות בקרמיקה אמרותיו, פרי יצירתה של ידידתו האמנית לאה מג'רו-מינץ
”והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאויב ופקדת לשלום את יושב הארץ;
לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד בצדק ובאמונה;
שנאה תעורר מדנים ואהבה תשכך חימה;
אף היא תקרב אחים ובין רחוקים תשלים;
ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו;
מבשרך לא תתעלם...
כי הוריש לא תורישו מלפניך כאשר לא הורישו אבותיך את יושבי-הארץ מלפנים...
כי תבנה בית חרושת וחי הערבי עמך;
לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו;
אין הבדל ופדות בין עברי לערבי;
להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עמה;
ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם...
חֻקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי.”
ר' בנימין, "משא ערב"
אירופה
יהושע רדלר נולד בזבורוב שבגליציה שתחת שליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית (נכון ל-2023 באוקראינה). בשלב מסוים הוסיף לשמו גם את שם משפחתה של אמו: פלדמן. הוא למד ב"חדר" ובבית המדרש אשר בזבורוב, אך את רוב שעותיו בילה בקריאה בעברית ובגרמנית ובעיקר התעניין בראשית צמיחת הציונות. הוא נעשה פעיל ציוני באזור עד שבשנת 1901, כשהיה בן 21, נסע לברלין כדי להמשיך בלימודים כלליים בבית הספר הגבוה לחקלאות. בברלין נפגש עם סופרים אחרים שכתבו בעברית, ובשנת 1902 פרסם את מאמרו הראשון, "רשימות קטועות" ברוח הציונות ההרצליאנית ונגד אחד העם. בנוסף, עסק בברלין בפעילות ציונית כללית כגון ארגון סטודנטים לעלייה לארץ ישראל. עם שניים מחבריו הוא ייסד את הירחון "הקשת" – הירחון המצויר הראשון בשפה העברית.
בשנת 1906 עבר ללונדון שם נפגש עם יוסף חיים ברנר. פגישה זו הביאה לחברות נפש בין השניים. הם ייסדו וערכו יחד את הירחון "המעורר". ברנר ור' בנימין ראו בהוצאת "המעורר" משום שליחות, ואת החוברת הראשונה כתבו כמעט לבדם. כדי לגוון הם חתמו בשמות עט שונים על המאמרים בחוברת. ר' בנימין חתם על מאמר אחד בשם רדלר ועל שני בשם פלדמן. על השלישי החליט לחתום בשם ר' בנימין, והסבר על כך ניתן בספרו "מזבורוב ועד כנרת":
משום מה? הוא הזכיר את שם סבי רבי בונם ז"ל, שהיה יקר לי (רמז משפחתי). והוא הזכיר את בנימין הנוסע הנודד (רמז המצב) ועל הכל: הוא הזכיר את ר' בנימין בסיפור נפלא למנדלי "לא נחת ביעקב", דמות שהייתה באותן שנים חביבה עלי (רמז ספרותי). וכך הופיע שם זה על המאמר השלישי באותה חוברת, בלי שניחשתי ששם זה ידבק בי כצל, ושוב לא יעזבני עולמית[1].
הרגל הוא בסופרים שמתכבדים בכבוד תואריהם הגויים: כל שהוא פרופסור מפריס פרופסוריותו, ואם הוא דוקטור מדקטר את מאמריו; אבל סופר שקורא לעצמו בתואר שיהודי כשר נקרא בפי אחיו לא מצינו. עד שבא ר' בנימין וקרא לעצמו ר' בנימין[2].
בחורף של 1907 ארגן הכשרות חקלאיות ברומניה. שם במעין "התקף נבואי", כתב את מאמרו "משא ערב", מעין מניפסט לרעיון הפּאן-שמי.
במלחמת העולם הראשונה מונה לייצג את ענייני היהודים בארץ ישראל בפני הקונסול הגרמני בארץ ישראל; בעזרת קשריו מנע גזירות שונות מהיישוב היהודי בארץ. אחרי המלחמה היה ר' בנימין פעיל בציבור הדתי הציוני בארץ ישראל, ועם הזמן נעשה לאחד מחשובי דובריו. תקופה מסוימת ריכז את עבודת "המזרחי" בארץ ישראל וערך את פרסומיה.
לאורך השנים המשיך בפעילות ספרותית ענפה: הוא כתב מאמרים, ייסד עיתונים וכתבי עת (בהם העיתון היומי "הצופה"[4]), תרגם את רוב כתבי הרצל לעברית[5], סייע בתרגום ספרי לימוד לעברית ועוד.
יצירותיו ממזגות עיון, ליריוּת והומור.
חלק גדול מעמדותיו הציבוריות של ר' בנימין היו שונות במידה ניכרת מהשקפתו של רוב הציבור היהודי בישראל. הוא נלחם על דעותיו – לרוב ללא הצלחה ניכרת.
עם הצלחותיו נמנות קריאתו להקמת אוניברסיטאות בתל אביב ובחיפה, ובנוסף לייסד אוניברסיטה דתית – זאת בעידן של "דואופול" של האוניברסיטה העברית והטכניון. קריאתו זו, שנתקלה על פי עדותו ב"לגלוג כללי" ובסירוב לפרסם את מאמריו בנושא, הביאה לבסוף להקמת ועדה מטעם משרד החינוך ולייסודן של שלוש אוניברסיטאות כפי שהציע.
פעילותו הציבורית של ר' בנימין בנושא יחסי יהודים-ערבים הייתה שנויה במחלוקת עוד יותר. ב-1925 היה ר' בנימין בין מייסדיה של אגודת "ברית שלום", אגודה שקראה להקמת מדינה דו-לאומית בה ייהנו היהודים והערבים משוויון זכויות מלא, ואף ערך את ביטאונה "שאיפתנו". הוא עזב את "ברית שלום" לאחר מספר שנים היות שכ"ציוני נוסח הרצל" הוא התנגד לוויתורים להם היו מוכנים חבריו בענייני עלייתם של יהודים לארץ ישראל. עם זאת, פעילותו למען שלום ושיתוף פעולה בין יהודים וערבים נמשכה עד יומו האחרון באגודות כגון "הליגה להתקרבות יהודית-ערבית" ו"איחוד" ובירחון "נר" אותו ייסד וערך.
בשנת 1936 היה ר' בנימין בין מייסדי מוסד "אלומה" בירושלים; היה זה מן הניסיונות הראשונים בארץ ישראל לשילוב לימודי-ישיבה עם לימודי-חול. הוא אף הטיף לצמחונות ולגיור.
באוקטובר 1942, כשהחלו להגיע לארץ ישראל העדויות הראשונות על השמדת יהודי פולין, ארגן ר' בנימין אנשי רוח ופעילים חברתיים מכל המפלגות במסגרת שנקראה "אל דומי". מטרת ההתארגנות הייתה להעלות את המודעות ביישוב לנעשה באירופה בכל דרך אפשרית.
ב-1947, בזמן מלחמת העצמאות, נתן ר' בנימין מחסה בביתו לילדים רבים שפונו מכפר עציון (ביתו היה סמוך למנזר רטיסבון, שאליו פונו הנשים והילדים מהכפר). לאחר מותו, הוקם חדר לזכרו בכפר.
כששמע על הטבח בכפר קאסם ב-1956, בגיל 76, הכריז ר' בנימין כי יעבור לגור בכפר לאות הזדהות עם תושביו, אך לא עשה כן.
על שמו נקרא רחוב ר' בנימין בשכונת בית הכרם בירושלים ובבת-ים, וסמטת יהושע התלמי ליד נחלת בנימין בתל אביב. כמו כן נקרא על שם הרחוב (ולפיכך...) תחנת דנקל בפינת רחובות יוספטל ובנימין.
זכרו של ר' בנימין הונצח בבול דאר ישראלי. בתאריך 26 בנובמבר2002, דאר ישראל הנפיק סדרה של 4 בולי דאר שנקראה "פובליציסטים", שנועדה להנציח את זכרם. אחד מהבולים הוקדש לר' בנימין ונושא את דיוקנו. הבול עוצב על ידי האמן יגאל גבאי . דאר ישראל מכר כ- 700,000 בולים של הבול .[6]
משפחתו
ב-1909, במהלך נסיעה לאירופה לצורך עידוד עלייה, פגש את דבורה שפינר, המורה הראשונה לעברית בלבוב. השניים נישאו ודבורה עלתה איתו לארץ ישראל. לזוג נולדו שני בנים: האגרונום יעקב אלעמי ואלון תלמי, פרופ' לכימיה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב[7].
כתביו
מאמרים
רשימות קטועות – מאמר הביכורים שפורסם ב"לוח אחיאסף", תרס"ג.
פאנשמיות – מאמר בו ביסס ר' בנימין את תפיסתו בנוגע לשותפות-הגורל של הגזע השמי כולו.
משא ערב – מאמר שכתב ר' בנימין והוא מעין מניפסט לרעיון הפאן-שמי.
כתבי-עת שערך
הקשת – ירחון מצויר שר' בנימין היה ממייסדיו.
המעורר – ירחון שערך ביחד עם יוסף חיים ברנר (1906).
רביבים – ירחון שייסד יוסף חיים ברנר ור' בנימין השתתף בכתיבתו.
שאיפותינו – ביטאונה של אגודת ברית שלום שערך ר' בנימין (1925).
ההד – ירחון שערך ר' בנימין בין השנים 1926–1952, שמטרתו הייתה לקרב את היהדות החרדית למפעל ארץ ישראל. ירחון זה היה באותן שנים בימתה העיקרית של היהדות הציונית-הדתית.
אלפי מאמרים, מכתבים ואגרות פרי עטו של ר' בנימין מאוחסנים בארכיון הציוני בירושלים.
חוה אשכולי-וגמן, ר' בנימין ויחסו לנאציזם ולשואה, קתדרה 170, 2018 עמודים 125–146
מזכרונות ר' בנימין, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך שני, פרק עט: חות־פועלים בכנרת, תרס"ח (1908), עמ' 796–814; פרק פו: שליחות של שמואל יבנאלי, לתימן, ראשית תרע"א–תרע"ב (1910–1912), עמ' 883–893.
חנן חריף, אנשים אחים אנחנו: הפנייה מזרחה בהגות הציונית, מרכז שז"ר, 2019, עמ' 95–210
זוהר מאור, מתינות פוליטית מימין לשמאל: מרבי בנימין ועד ימנו, זהויות 1 (2011), עמ' 41–57.
אבי-רם צורף, קדמה מזרחה: ר'בנימין, דו-לאומיות וציונות-שכנגד, מרכז זלמן שזר, 2023.
אילה שקלאר, ולו רק הד: מחלקת החרדים בקרן הקיימת לישראל 1926-1945, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשפ"ה
