PROFILPELAJAR.COM

בליל זה יבכיון
	בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵילִילוּ בָּנַי. בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי. וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי. וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ: בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת. וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת. וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת. בְּיוֹם שֻׁלְּחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ. (קריאת הפזמון- בליל זה): בְּלֵיל זֶה זֶה הַגַּלְגַּל סִבֵּב הַחוֹבָה. רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה. וְעוֹד לֹא רֻחָמָה בַּת הַשּׁוֹבָבָה. הֻשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה. וְשֻׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה. גְּדוֹלָה הַשִּׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. וּכְאַלְמְנוּת חַיּוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ. (בליל זה): בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת. לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטּוּל מִשְׁמָרוֹת. בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי אֲפָפוּנִי צָרוֹת. וְגַם קָרָא מוֹעֵד בְּדִין חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת. בְּכִי חִנָּם בָּכוּ וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת. יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ. (בליל זה): בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת. גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת. יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת. וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ. (בליל זה)

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן, היא קינה הפותחת את אמירת הקינות בליל תשעה באב. מחבר הקינה אינו ידוע,^[1] והיא נאמרת לאחר תפילת ערבית ברוב^[2] קהילות ישראל בנוסחים מעט שונים, מיד לאחר קריאת מגילת איכה בציבור.

הקינה מתייחסת בקצרה לאסונות הגדולים שפקדו את עם ישראל בתשעה באב מדור המדבר ועד חורבן בית המקדש כמוזכר במגילת איכה ואף חורבן ביתר בכמה נוסחים. כמו כן בקינה משפטים בהשאלה מביטויים שונים שבתנ"ך על ענייני פורענות וחרון אף ה'. לקינה זו נכתבו לחנים רבים. הקינה נאמרת בשיתוף בין החזן והציבור. כאשר לאחר כל בית חוזרים על הפזמון.

בקהילות וורמס ומיינץ היה נהוג להוסיף לקינה זו בית מיוחד למוצאי שבת המתחיל ׳בליל זה סר נגהי׳^[3]:

על תוכן הקינה ומקורות עליהן היא נסמכת

תשעה באב היא תענית ציבור על אבלות החורבן היחידה שמתחילה כבר מהלילה. קינה זו הנאמרת בליל התענית, מעמידה במרכזה את תשעה באב כזמן המוּעד לפורענויות, החל מדור המדבר דרך חורבן בתי המקדש ושאר צרות שאירעו לעם ישראל בתאריך זה או בסמיכות לו במהלך הדורות. כאשר ראש וראשון להם הוא אירוע הבכיית החינם של דור המדבר, בגינה נגזר על עם ישראל שלא ייכנסו לארץ ישראל אלא ימותו במדבר כ-40 שנה. כמובא בדברי חז"ל במסכת סנהדרין^[4]

ואותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות

וכפי שמתארת בדיעבד הגמרא במסכת תענית^[5]

חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר

הבית הראשון (והפזמון) של הקינה, מדבר בגוף ראשון, כאשר זיהוי הדובר יכול להיות המשורר או הקורא המדברים בשם עם ישראל המדבר על עצמו בלשון יחיד. או אף הקב"ה המקונן בעצמו על עם ישראל, בדומה למדרש חז"ל במסכת ברכות^[6]

אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל... ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך...

הביטוי בפזמון: "ויבכו את השריפה אשר שרף ה'", מתייחס לשריפת בתי המקדש וחורבן הבית הלאומי בארץ ישראל ברם מקור הביטוי באותם מילים הוא פסוק מספר ויקרא^[7]. מילים אלו לקוחות מדברי משה רבנו לאהרן אחיו הכהן הגדול לאחר שריפתם של שני בניו, נדב ואביהוא, ביום חנוכת המשכן כיוון שהקריבו בה אש זרה אשר לא ציווה ה'. מאז חוזר ומשמש ביטוי זה בספרות ובהספדים כאשר ישנה התייחסות לקורבנות של עם ישראל באסונות שונים ובמיוחד בשואה או לפטירתם בטרם עת של תלמידי חכמים גדולים.

הביטוי בקינה:"וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת" רומז על דברי התוכחה בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם"^[8].

והביטוי באותו בית: "וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ." רומז על הפסוק בספר יחזקאל: "בֹּא אֶל־בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל־תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי־אֵשׁ גו' וּזְרֹק עַל־הָעִיר"^[9].

בבית הנ"ל נמשלים ישראל לבת המשולחת מבית אביה.

הבית הפותח במשפט: "בְּלֵיל זֶה הַגַלְגַל סִבֵּב הַחוֹבָה. רִאשׁוֹן גַם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה" מתייחס לתופעה שחזרו ונישנו צרות גדולות דווקא במועד זה. זאת על פי מאמר חז"ל במסכת תענית^[10]:

מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ומשמרתה של יהויריב היתה והלוים היו אומרי' שירה ועומדין על דוכנם ומה שירה היו אומרים (תהלים צד, כג) וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו נכרים וכבשום...

ואף על פי שחז"ל מדגישים שאין אנו תלויים במזלות הם מסבירים מדוע ייתכן שפורענות בדבר שחזרו וקילקלו אותו באופן שהגדישו את הסאה, אזי יכולה היא לחזור באותו זמן בו התחייבו על החטא לראשונה בעבר.

בבית זה נמשלים עם ישראל לאשה סוטה הנעזבת על ידי אישהּ. כאלמנה שאין בעלה עשוי לשוב, וכעגונה שאינה יכולה להינשא לאחר.

סיום הבית במילים: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'" לקוח מהפסוק בספר ישעיהו: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה', וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי"^[11].

מילות הקינה באחד מנוסחי עדות המזרח

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי, לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי, יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ

בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ לִי חֲמִשָּׁה דְבָרִים קָשִׁים, נִגְזַר עַל אָבוֹת וְהָיוּ נֶעֱנָשִׁים
לְבִלְתִּי יִכָּנְסוּ לְתוֹךְ אֶרֶץ קְדוֹשִׁים, וְנֶחֱרַב הַבַּיִת וְגַם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי יְשָׁנִים עִם חֲדָשִׁים, וְגַם נִלְכְּדָה בִיתֵר וְהֳיְתָה לְפַח מוֹקְשִׁים
בְּלֵיל זֶה כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ, יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ

בְּלֵיל זֶה תְּיֵלִיל מַר עֲנִיָּה נִבְדֶּלֶת, וּמִבֵּית אָבִיהָ כְּהַיּוֹם נֶחְדֶּלֶת
וְעוֹרֶכֶת בָּכוֹת וְקִינִים מְיַלֶּלֶת, כִּי נִשְׂרַף בֵּיתָהּ בְּלַבַּת אוֹכֶלֶת
וְיָצְאָה גַחֶלֶת וְאֵשׁ מֵאֵת יְיָ, יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ

בְּלֵיל זֶה הֶגְלָנִי וְאֶת בֵּיתִי הֶחֱרִיב, בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בִּשְׁעַת הַמַּעֲרִיב
אֲנִי עַל מִשְׁמַרְתִּי מִשְׁמֶרֶת יְהוֹיָרִיב, וְנִכְנַס הָאוֹיֵב וְאֶת זְבָחָיו הִקְרִיב
וּבָא אֶל מִקְדָּשִׁי וְלֹא צִוָּה יְיָ, יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ