אלסנג'ארי חיבר מאות פיוטים בסוגים מגוונים, ובהם קדושתאות ויוצרות למועדי השנה, סדרי עבודה ופיוטי הושענות. אולם, גולת הכותרת של מפעלו הפייטני הוא כתיבת מחזור שלם של מערכות יוצר לכל אחת מפרשות השבוע. מחזור זה הוא המחזור הקדום ביותר של יוצרות לפרשות התורה הידוע כיום, ובעקבותיו נכתבו עוד מספר מחזורים כאלה. פיוטיו היו פופולריים למדי במאתים השנים שלאחריו, והתגלו בעשרות העתקות בגניזת קהיר. בזכות ההעתקות המרבות, התאפשר שחזור כמעט מלא של מחזור היוצרות המקורי. למרות התפוצה הרבה שהם זכו לה בקהילות המזרח בתקופת גניזת קהיר, פיוטיו לא הגיעו כלל לקהילות אירופה, ומשום כך אינם מצויים באף נוסח תפילה המקובל כיום.
מקורותיו של אלסנג'ארי הם בעיקר פסוקי התנ"ך וספרות חז"ל ומדרשי האגדה, אך גם פיוטים של קודמיו, כיניי ורבי פינחס בן יעקב הכהן. כן נתגלתה השפעה הדדית בינו ובין רב סעדיה גאון. המחקר המודרני מבדיל בין שני סגנונות שונים ביצירתו של אלסנג'ארי: הקדושתאות כתובות בסגנון גבוה ועשיר יותר, תוך שימוש רב במדרשים. לעומתן, מחזור היוצרות לפרשות כתוב בסגנון עממי וקליל יותר, וגם התכנים בו דלילים יותר, אם כי לעיתים ניתן למצוא בו שירה לירית. בשל סגנון אחרון זה, המחקר נהג לזלזל ביצירתו של אלסנג'ארי, אולם עם השנים השתנה היחס המחקרי לפיוטיו והוא הוערך מחדש כאחד הפייטנים החשובים בתקופתו.
קורות חיים
מלבד שמו העברי "שלמה" ושמו הערבי "סולימן" שאותם חתם באקרוסטיכון בפיוטיו, ומלבד שם אביו 'עמר' וכינויו 'אלסנג'ארי', לא ידועים באופן ישיר פרטים ביוגרפיים על ר' שלמה סולימן. ניתן לדלות מידע מפיוטיו ומזיקתם לפיוטים של פייטנים אחרים שהשפיעו עליו או הושפעו ממנו, ובנוסף לראיות הסגנוניות, ניתן לעיתים למצוא בפיוטיו אזכורים למאורעות היסטוריים שונים, שיכולים לסייע בקביעת זמן פעילותו ומקומו.
זמנו
בראשית המחקר המודרני על פיוטי ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי, סבר מנחם זולאי שהוא מחברו של מכתב שנמצא בגניזת קהיר. מאחר שהמכתב מזכיר את רב האי גאון בלא ציון "ז"ל", שיער זולאי שזמנו של רבי שלמה סולימן במאה ה-11, צעיר מעט מרב האי גאון.[א][3] במקום אחר הוא הראה קשר בין פיוט של אלסנג'ארי לפיוט של רב שלמה בן יהודה גאון (שפעל גם הוא במחצית הראשונה של המאה ה-11), והעלה את ההשערה שפיוטו של אלסנג'ארי מאוחר לשל הגאון.[4] חוקרים מאוחרים יותר הראו שקריאתו של זולאי הייתה שגויה, והמכתב רק מצטט קטע מתוך פיוט של אלסנג'ארי, ולא נכתב כולו בידיו.[5][6]
חיים שירמן תיארך את רבי שלמה סולימן בין המאה ה-9 למאה ה-11, ושיער שהוא קודם בדור או שניים לרבי שמואל השלישי.[5] אולם, המסקנות שהביאו אותו לכך מקובלות היום במחקר כלא נכונות.[ב]עזרא פליישר הראה כי רב שלמה גאון הוא שחיקה את אלסנג'ארי ולא להפך,[8] ובהמשך מצא ראיות להשפעה של אלסנג'ארי על פיוטי רב סעדיה גאון, ומשום כך קבע את זמנו קודם לימי רס"ג ותיארך אותו למאה ה-9. מסקנה זו נתמכת גם בראיות מסגנונו של אלסנג'ארי ומסממנים תבניתיים העולים בפיוטיו. סממנים אלה מראים מחד גיסא על זיקה הדוקה לתקופת הפייטנות הקלאסית (שלפי המקובל הסתיימה במאה ה-8), ומאידך גיסא על תופעות מאוחרות יותר הבאות לידי ביטוי בפיוטיו.[6][9] אולם, עדן הכהן מצא ראיות כי לצד השפעת אלסנג'ארי על רס"ג, מצויות גם השפעות מועטות של השיטה הלשונית של רס"ג על כתיבתו של אלסנג'ארי, וכן רעיונות פרשניים שמקורם בתורתו של רס"ג. משום כך, הוא מסיק כי בשלבים מתקדמים של פעילותו כפייטן אלסנג'ארי הכיר את תורתו של רס"ג והושפע ממנה, ולכן מרחיב את תקופת פעילותו לעשורים הראשונים של המאה העשירית.[10]
עדן הכהן מצא בפיוטי אלסנג'ארי רמיזות לאירועים היסטוריים התואמים תיארוך זה: מלבד התייחסויות רבות לשלטון המוסלמי בכלל, בפיוט לפרשת מצורע הוא מזכיר כפייה על היהודים ללבוש בגדים צבעוניים. גזרות לבוש מעין אלה ידועות ממקורות אחרים בעיקר מימיהם של הח'ליפיםאל-מתוכל ואל-מקתדר, בחציה השני של המאה ה-9 ובתחילת המאה ה-10. עוד הוא מזכיר את מנהג המוסלמים ללבוש בגדים קרועים, התואם את מנהגי השיעים, שהיו בתקופה זו חלק ניכר מהאוכלוסייה המוסלמית בארץ.[11]
מקומו ומנהגיו
מכינויו (הנזכר בכותרות בכתבי היד של פיוטיו) "אלסנג'ארי" עולה שמוצאו או מוצא משפחתו ממחוז סנג'אר, כיום בצפון עיראק. אולם, לפי המקובל באותה עת, כונה על שם מוצאו רק מי שהיגר משם, ולכן נאמרו השערות שונות היכן פעל אלסנג'ארי.
מנחם זולאי שיער שפעולתו הייתה בארץ ישראל או במצרים, אולי בשל התפוצה העצומה של פיוטיו בגניזת קהיר, שמלמדים על פעילותו במקום קרוב.[3] שירמן חלק עליו, וטען כי אי-הופעת שמו בתעודות ובמסמכים מן הגניזה מוכיח כי לא חי באזור,[ג] ולכן הציע שאלסנג'ארי הוא פייטן בבלי. עוד הוא כתב שהעובדה שהוא חותם בשמו הערבי 'סולימן' מלמדת שארצו הייתה מדינה שבה היהודים נטמעו במידה רבה בסביבה הנכרית.[5]
השערות מבוססות יותר על מקום פעילותו של אלסנג'ארי עלו מבדיקת מנהגי התפילה שפיוטיו מתבססים עליהם. למשל, שולמית אליצור מצאה כי אף שאלסנג'ארי כתב את יוצרותיו לפי מחזור פרשות השבוע, הוא נוהג לרמוז בפיוטים גם לחלוקה הארץ-ישראלית הקדומה לסדרים, וכן לסדר ההפטרות הארץ-ישראלי לסדרים.[12]קדושתא שחיבר אלסנג'ארי לפסח כוללת בתוכה נוסחים רבים המלמדים שהתפילה נאמרה בנוסח ארץ ישראל, כגון חתימת ברכת עבודה בנוסח "שאותך ביראה נעבוד".[13] לאחר שנחקר "מחזור ארץ ישראל" – מחזור תפילה גדול ומפואר ובו פיוטים למועדים לפי מנהגה של קהילה ארץ-ישראלית כלשהי, נמצא כי במחזור מופיעים פיוטים רבים משל אלסנג'ארי. פליישר ראה בכך ראיה סופית לכך ש"עיקר פעלו נתון בהקשר ארץ ישראלי".[14] לכן, הסיקו החוקרים שסביר שאלסנג'ארי חי ופעל בארץ ישראל, ולכל הפחות בקהילה סמוכה לארץ ישראל שנהגה כמנהגיה.[6]
אולם, בקדושתאותיו למועדים, לצד רמזים רבים למנהגי קריאה בתורה ארץ ישראליים (למשל קריאת "שור או כשב" ביום הראשון של פסח והפטרת שירת דבורה בשביעי של פסח), נמצאו גם ראיות סותרות. כמה מן הקדושתאות מיועדות ליום טוב שני של גלויות, מה שמוכיח שנכתבו מחוץ לארץ ישראל. כמה מהן גם מעידות על מנהגי קריאה בבליים (כגון קריאת "משכו וקחו" ביום הראשון של פסח, וקריאת "כל הבכור" ביום השני של שבועות).[15] עובדה זו מלמדת שלכל הפחות חלק מפעילותו הייתה בקהילה מחוץ לארץ ישראל. מקרה חריג הוא קדושתא ליום טוב שני של סוכות, המפייטת את קריאת "ביום השני". קריאה זו היא הקריאה ליום השני בארץ ישראל, שהוא חול המועד, אולם הקדושתא נועדה בוודאי ליום טוב ולא לחול המועד,[ד] ולכן נכתבה עבור קהילה בחו"ל, אך בחו"ל הקריאה ביום זה היא קריאה של חג (ולא של חול המועד), "שור או כשב". ההסבר לכך הוא שהקדושתא נועדה לקהילה ארץ-ישראלית ששכנה בחו"ל, ולכן נהגה יום טוב של גלויות, אך מנהגי הקריאה שלה היו כבארץ ישראל.[15]
ראיה נוספת היא שאלת פיוטיו של אלסנג'ארי לשבתות תלתא דפורענותא (הפטרות הפורענות לתקופת בין המצרים). המנהג להפטיר בהפטרות אלה הוא ארץ ישראלי, ובתחילה בבבל לא הפטירו בהן כלל. במקור, בשל הקריאה הארץ ישראלית לפי הסדרים, לא הייתה קביעות בין הפטרות אלה לקריאה מסוימת. אולם, לאחר שהתקבל סדר הפרשות הבבלי, ישנה קביעות בין פרשות מסוימות להפטרות אלה, ולמשל, פרשת דברים היא לעולם השבת השלישית מתלתא דפורענותא. באופן מפתיע, פיוטי היוצר של אלסנג'ארי לפרשות אלה מתעלמים כליל מהפטרות הפורענות, ומן הצד השני נתגלו יוצרות שלו לשבתות הפורענות, שאינם קשורים לאף פרשה. פליישר הסביר זאת במנהג הארץ ישראלי הקדום, שאינו מצמיד בין הפטרות הפורענות לקריאה מסוימת, וסבר שמנהג זה המשיך להתקיים גם לאחר המעבר לקריאת הפרשות. בכך הוא ראה ראיה נוספת למנהג ארץ ישראל אצל אלסנג'ארי. לעומת זאת, טען עדן הכהן כי זו ראיה הפוכה, ולדעתו אלסנג'ארי נהג ביוצרות אלה לפי המנהג הבבלי, שלא הפטיר כלל בהפטרות הפורענות המיוחדות. אם כן, הוא מציע שהיוצרות לפרשות נכתבו כאשר אלסנג'ארי שהה בקהילה בבלית.[ה][16]
על בסיס מכלול הראיות, הסיק הכהן כי אלסנג'ארי פעל כנראה בכמה מקומות לאורך שנות פייטנותו. נראה שחלק מפעילותו הייתה בארץ ישראל, וחלק אחר בקהילות חו"ל. בקהילות חו"ל, הוא פעל כנראה הן עבור קהילות שנהגו כמנהגי בבל, והן עבור קהילות ארץ ישראליות בחו"ל שנהגו כמנהגי ארץ ישראל.[17] לכך יש לצרף את ההשערה שבתקופה מתקדמת של פעילותו פגש אלסנג'ארי את רב סעדיה גאון. לפי הידוע על חייו של רס"ג, נראה שמפגש זה היה בטבריה. אם כן, נראה שבתחילת ימיו נדד אלסנג'ארי בין קהילות שונות בארץ ישראל ומחוצה לה, ובסוף ימיו פעל בארץ ישראל, כנראה בטבריה, לצדו של רב סעדיה גאון הצעיר.[10]
פיוטים של אלסנג'ארי לפרשת נח, מתוך קונטרס יוצרות לפרשות ספר בראשית מגניזת קהיר, מאוספי הספרייה הבודליינית. ניתן להבחין בכותרות לחלקים השונים במערכת היוצר: 'אופן', 'מאורות' ו'אמת' (קרוי גם 'זולת'). בתחתית העמוד תחילתו של פיוט ה'זולת' המובא למעלה.
כאמור, מקום מרכזי בין פיוטיו של אלסנג'ארי הוא מחזור היוצרות לפרשות השבוע. באופן בסיסי, מייצג מחזור זה את התבנית הקלאסית של מערכת היוצר, הכוללת שבעה פיוטים, לכל ברכות קריאת שמע: גוף יוצר, אופן, מאורה (גם 'מאורות'), אהבה, זולת (גם 'אמת'), מי כמוך, וה' מלכנו.[24] מערכת זו אינה חידוש של אלסנג'ארי, ובכך הוא צועד בעקבות ההרכב המסורתי של מערכת היוצר, כפי שהתקבע בראשית הפיוט, בתקופה הקדם-קלאסית.[25] מחזור היוצרות של אלסנג'ארי הוא מחזור היוצרות לפרשות התורה הקדום ביותר שחלקים נרחבים ממנו הגיעו לידינו,[ז] והפייטן הקדום ביותר שכמות ניכרת של פיוטי יוצר שרדה ממורשתו הפייטנית.[ח] בשל כך, נחשב אלסנג'ארי למייצג המובהק של מערכת היוצר הסטנדרטית, כפי שעוצבה במאות ה-9 וה-10.
היוצרות לפרשות השבוע מגובשים כמחזור (קורפוס) אחד, ולכן מתעצבים בדרך כלל בתבניות דומות זה לזה. עם זאת, שלא כפייטנים אחרים שמחזורי היוצרות שלהם לפרשות כתובים כולם בתבנית מדויקת וקפואה, המחזור של אלסנג'ארי כן מתאפיין בגיוון בין תבניות שונות ברבים ממרכיבי המערכת. לעיתים הוא נהג גם לשכתב את פיוטיו שלו בנוסח חדש. מאחר שאלסנג'ארי הוא הראשון שנותרו ממורשתו כמות נכבדת של מערכות יוצר שלמות, סברו בעבר כי הוא עצמו זה שעיצב את התבנית המקובלת של מערכת היוצר. אולם, נראה כי למרבית פרטי התבנית ביוצרותיו ישנם שורשים בפיוטים שקדמו לו, וכי הוא התבסס בעיקר על מסורות פייטניות מן התקופה הקלאסית.[25][28] מאידך גיסא, חידושים שונים, כגון פיוטי 'מצדר' כהקדמה למערכת היוצר, שיופיעו אצל פייטנים מאוחרים, אינם קיימים ביוצרותיו.[29]
גוף היוצר של אלסנג'ארי בנוי תמיד בתבנית דמוית 'קיקלר', הכוללת כמעט תמיד ארבעה גושים של שלוש מחרוזות בנות שלושה טורים. בין גוש לגוש ישנה מחרוזת משולשת המסתיימת במילה "קדוש". גופי היוצר מפייטים תמיד את פרשת השבוע, והטור השלישי בכל מחרוזות הוא פסוק מן הפרשה. לעיתים הפסוקים מצוטטים ברצף מתחילת הפרשה, ולעיתים מדלג הפייטן בין פסוקים שונים בפרשה.[ט] מחרוזות הקדוש בדרך כלל חורגות מרצף הפיוט הרגיל, ומסכמות באופן כלשהו את שנאמר במחרוזות הרגילות. פיוטי האופן מתארים כרגיל את פעילות המלאכים, ובנויים באחת משתי תבניות: לעיתים הוא נבנה במחרוזות מרובעות, ולעיתים במחרוזות משולשות עם מחרוזת בינים, בדגם הקרוב לדגם הקיקלר שתואר בגוף היוצר (אך ללא פסוקים). פיוטי המאורה והאהבה בנויים תמיד כמחרוזת מרובעת אחת, המזכירה בסופה את עניין הברכה (אור במאורה, ואהבת ה' לעמו באהבה), ולאחריה באה שרשרת פסוקים וחתימת הברכה. בפיוטי הזולת גיוון אלסנג'ארי בין תבניות שונות: לעיתים בנוי הזולת ממחרוזות ארוכות שני שמונה או שבעה טורים קצרים. מנהג אחר הוא זולת במחרוזות מרובעות, כאשר הטור הרביעי הוא פסוק מן ההפטרה. דגם נוסף הוא ה'מסדס' (בערבית: משושה): מחרוזות מרובעות, שלאחריהן שני טורים הנאמרים בידי מקהלה. סיום הזולת רומז בדרך כלל לקריעת ים סוף ושירת הים, כמתבקש ממיקומו בתפילה. פיוט ה"מי כמוך" עוסק בדרך כלל בשבחים לה', וגם לו תבניות מגוונות. המבנה הרווח הוא מחרוזות מרובעת החתומה באקרוסטיכון 'שלמה', או שלוש מחרוזות מרובעות באקרוסטיכון אלפביתי. פיוט 'ה' מלכנו' עוסק תמיד בבקשה לגאולה. לעיתים הוא בנוי בתבנית מקבילה ל'מי כמוך': מחרוזות מרובעת אחת או שלוש, אך פעמים רבות פיצל אלסנג'ארי את הפיוט לשני חלקים: 'ה' מלכנו' ו'ועד מתי'.[31][6]
בניגוד למבנה הקלאסי של מערכת היוצר, ביוצרות רבים פיצל אלסנג'ארי את הפיוט האחרון לשני חלקים: 'ה' מלכנו', ואחריו, חלק נוסף, שמיני במערכת כולה, הקרוי 'ועד מתי'. המבנה הרווח של פיוט מפוצל זה הוא חמישה טורים לכל חלק, החתומים יחד 'שלמהס/ולימן' (הו' נוצרת מהפתיחה "ועד מתי"). אף שלהארכת הפיוט האחרון במערכת היוצר ולהכפלתו יש רמזים כבר בפיוטיו רבי אלעזר בירבי קליר, משערים כי עיצובו של ה'ועד מתי' כפיוט עצמאי, וקביעתו כמרכיב שמיני של מערכת היוצר, הם חידוש של רבי שלמה סולימן אלסנג'ארי, שבעקבותיו הלכו שאר הפייטנים.[32]
סגנונו
בסגנון כתיבתו של רבי שלמה סולימן אלסנג'ארי קיים פער ניכר בין הסגנון המאפיין את קדושתאותיו למועדים, ובין הסגנון המאפיין את מחזור היוצרות לפרשות השבוע. במובנים רבים, הקדושתאות כתובות בסגנון גבוה ומפואר יותר, הדומה יותר לדרכי הכתיבה שאפיינו את אחרוני הפייטנים הקלאסיים (רבי פינחס בן יעקב הכהן, למשל), ואילו סגנון היוצרות מתאפיין ביתר רדידות לשונית וסגנונית. דוגמה אחת לדבר היא השימוש בכינויים. כמו בכל תקופות הפיוט, נפוץ אצל אלסנג'ארי השימוש בכינוי כאמצעי ספרותי.[י] אולם, בעוד בקדושתאותיו הוא מרבה לחדש כינויים חדשים ויצירתיים, שאינם רווחים בפיוטי קודמיו,[34] ביוצרות הוא משתמש בעיקר בכינויים שחוקים, הלקוחים ממאגר הכינויים שכבר נוצר קודם לכן. באופן זה, איבד השימוש בכינויים את ההיבט החידתי שהעניק לפיוט קודם לכן, והפיוט כולו קיבל אופי קליל יותר. תופעות דומות קיימות גם אצל פייטנים אחרים, והדבר עולה בקנה אחד עם המסורת הפייטנית, שהתייחסה לקדושתא כסוג נכבד, ואל היוצר כסוג משני, חשוב פחות וקליל יותר.[35]
לשון
לשונו של אלסנג'ארי דומה בבסיסה ל"לשון הפייטנית" המאפיינת את הפיוט העברי שקדם לו. עם זאת, ניתן להצביע את תמורות מסוימות בלשון פיוטי אלסנג'ארי. אוצר המילים שלו מבוסס על לשון המקרא, אולם הוא מרבה יותר מקודמיו לשבץ מילים וביטויים שמקורם בלשון חז"ל. הבדל נוסף הוא השימוש בשאלה משפות זרות: הפייטנים הקלאסיים מיעטו מאוד במילים שאינן עבריות, אך אצל אלסנג'ארי ניתן למצוא שימוש רב בארמית. לעומת זאת, אין אצלו כמעט שימוש במילים יווניות או ערביות. לשונו של אלסנג'ארי מתאפיינת במרבית התכונות המצויות של לשון הפיוט: יצירת פעלים משמות עצם ולהפך, מעבר בין בניינים, צירופי סמיכות הפוכה, צירוף אותיות השימוש לפועל, ועוד.[י"א] אולם, בדרך כלל, אין הוא מחדש בתחום זה, אלא נצמד לדרכים ידועות של קודמיו. מרבית חידושי הלשון שכן נרשמו בפיוטיו מצויים בעיקר בקדושתאות. הוא נוהג גם להשתמש במשמעויות המייחדות את לשונם של בני ארץ ישראל, אך נדמה שהוא כבר אינו בעל זיקה אמיתית ללשון זו (שאפיינה מלבד את הפיוט הקלאסי, גם את מדרשי האגדה הארץ-ישראליים), ושימושו בה נובע מהיצמדות לדרכי קודמיו. ייתכן שלכך יש קשר למוצאו בבבל.[36]
חריזה ומקצב
כמו שאר הפייטנים מאז יניי, מקפיד אלסנג'ארי על חריזה בפיוטיו. החריזה הרגילה בפיוטיו היא זו המקובלת בפייטנות המזרחית המאוחרת, הדורשת זהות בכל הברה האחרונה של המילה. לעיתים נוהג אלסנג'ארי להקפיד על הנורמה המכונה "חרוז קלירי", והוא משתף בחריזה שניים מעיצורי השורש. נורמה זו איננה מחייבת בפיוטי אלסנג'ארי, והוא נוהג בה באופן לא עקבי. בקדושתאות, הוא נוטה יותר להקפיד עליה בחוליה הראשונה של הקדושתא (ה"מגן", ה"מחיה", וה"משלש"). כדרך פייטני ארץ ישראל (בעקבות ההגייה הארץ-ישראלית והניקוד הארץ־ישראלי), אלסנג'ארי מתיר לעצמו לחרוז זה בזה קמץ ופתח, צירי וסגול, וכן להחליף בין העיצורים הגרוניים. לצד זאת, לעיתים הוא נוהג גם לחרוז פתח עם סגול, ואפילו קמץ עם סגול. הדבר נובע כנראה ממוצאו הבבלי ובהשפעת ההגייה הבבלית והניקוד הבבלי.[37] מבחינת המשקל, אלסנג'ארי נוהג לשקול את פיוטיו ב"מקצב ההטעמות" המאפיין את הפיוט הקדום, ובו שומרים על מספר קבוע של הטעמות "כבדות" בכל טור (כשמילים קצרות או צירופים נספרים כהטעמה אחת).[38] בעניין זה הוא נוהג להקפיד יותר משאר הפייטנים בתקופה המזרחית המאוחרת, שהשימוש שלהם במשקל רופף למדי. מספר קטן של פיוטים שקל אלסנג'ארי ב"משקל התיבות", המונה מספר מילים קבוע לכל טור.[39]
אמצעים ספרותיים
בדומה לרווח בפיוט לדורותיו, אלסנג'ארי ממעט בשימוש במטפורות ובתיאורים ציוריים, ובדרך כלל את מקומם של אלה ממלאים הכינויים.[י][40] אמצעי ספרותי אחר, המופיע אצלו בשכיחות גבוהה, יותר מן הפייטנים שלפניו, הוא הדיאלוג. אלסנג'ארי מרבה לשים את דבריו בפי גיבורי הפיוט, תוך יצירת קטעים מומחזים ודיאלוגיים, ובכך הוא ממשיך מגמה שהחלה בפיוטי רבי פינחס הכהן בסוף התקופה הקלאסית (המאה ה-8). מגמה זו בולטת אצל אלסנג'ארי בעיקר ביוצרות, ובקדושתאות הוא נמנע מיצירת פיוטים דיאלוגיים, אולי בשל אופיים ה"מודרני", המנוגד לאופי השמרני של קדושתאותיו.[41]
גם בתחום קישוטי התבנית קיים הבדל בין היוצרות לקדושתאות בפיוטיו של אלסנג'ארי. ביוצרות, ממעט אלסנג'ארי בקישוטי תבנית כמו שימוש במילות קבע בראשי טורים או בשרשור (אנ'). מלבד באקרוסטיכון (אלפביתי או של חתימת שמו), הוא מרבה לעשות שימוש רק בסיומות מקראיות (סיום מחרוזת בציטוט פסוק מן המקרא). גם פתיחות מקראיות אינן שכיחות ביוצרות.[42] לעומת זאת, בקדושתאות מרבה אלסנג'ארי בקישוטי תבנית מכל הסוגים. בפיוטיו שכיחים קישוטי תבנית גם בחלקים שהדבר לא היה מקובל בהם בפיוט הקלאסי, כגון בחוליה הראשונה של הקדושתא. מבחינה זו, אלסנג'ארי מייצג מהלך המתאים לפייטני התקופה המזרחית המאוחרת.[43]
תוכני פיוטיו
פיוטיו של אלסנג'ארי כוללים בתוכם תכנים רבים המבוססים בעיקר על התנ"ך ועל ספרות חז"ל ומדרשי האגדה. אולם, בניגוד לפייטני התקופה הקלאסית כיניי ור' אלעזר בירבי קליר, הידועים בשימוש העשיר והצפוף במדרשים, פעמים רבות תוך רמיזה בלבד באופן שיוצר טקסט חידתי, פיוטי אלסנג'ארי דלילים יותר ביסוד הלמדני שבהם, כמקובל בפיוט המזרחי המאוחר. הפיוטים עוסקים בדרך כלל בתכנים מדרשיים מוכרים למדי, שפענוחם אינו דורש מאמץ מן השומע.[44] בקדושתאותיו, הוא משתמש אמנם במדרשים מוכרים למדי, ואין בדבריו חידושים רבים, אך בכל זאת כולל תכנים עשירים ומגוונים בסגנון הקרוב לסגנונו לשל רבי פינחס ברבי יעקב הכהן מכפרא. בין התכנים השגורים, בולטת חיבתו לפייט רשימות ומניינים שונים (כגון רשימת הפסחים שעשו ישראל, רשימת דברים שקדמו לבריאת העולם ועוד), ולעסוק בחישובי זמנים. כן הוא מרבה לעסוק בתינוי צרות הגלות ובבקשת הגאולה.[45] לעומת זאת, במחזור היוצרות של אלסנג'ארי התוכן דליל יותר, ופעמים רבות אין הפיוט אלא עיבוד מחורז לפסוקי הפרשה. מאידך, נראה שישנן פרשות שבהן הצליח אלסנג'ארי ליצור בסגנון גבוה ועשיר יותר.[46] לעיתים, למרות רדידות התכנים, מצליח אלסנג'ארי ליצור שירה לירית.[47]
ככלל, אלסנג'ארי אינו מרבה לחדש דרשות עצמאיות שאינן מופיעות במקורותיו, אך לעיתים ניתן למצוא אצלו דרשות שהן חידושים שלו עצמו. הדרשות הללו הן בעיקר מדרשי שם או דרשות הדורשות מניינים שונים. למשל, הוא אומר כי שש הכנפיים של המלאכים הן כנגד ששת ימי המעשה בשבוע. מהלכים תוכניים נוספים שהם חידוש של אלסנג'ארי נובעים מנטייתו לקשור את כל חלקי מערכת היוצר בנושא אחד. לשם קישור כל הפיוטים זה לזה, מחדש לעיתים הפייטן דרשות שונות, הקושרות בין נושא הפרשה או נושא מערכת היוצר ובין הנושא הראשי של הפיוט (למשל, ב'אופן' – המלאכים, וב'ה' מלכנו' – הגאולה).[48]
מקור השפעה נוסף של אלסנג'ארי הוא הפייטנים שפעלו לפניו. מקור השפעה מובהק הוא פיוטי יניי. אלסנג'ארי מושפע מיניי בשיטת החריזה שלו, וישנן גם מסורות מדרשיות שאלסנג'ארי נטל מיניי. מנחם זולאי גילה כי שניים מפיוטיו של אלסנג'ארי לפרשת בהר הם למעשה עיבוד של פיוטים מקדושתא של יניי.[51] קיימת גם זיקה בין פיוטי ר' אלעזר בירבי קליר לפיוטי אלסנג'ארי. פיוט אחר שלו, הזולת "אח מכרתם" לפרשת ויגש, הוא חיקוי צמוד של הזולת המפורסם "אח בנעליכם מכרתם" מאת ר' פינחס בן יעקב הכהן.[52][50]
שאלת ההשפעה ההדדית בין אלסנג'ארי לרב סעדיה גאון (רס"ג) העסיקה את המחקר רבות. מערכות היוצר של רס"ג מושפעות בתבניותיהן באופן הדוק מאלו של אלסנג'ארי, כמו גם ההושענות שלו.[20] במקרים אחדים ניתן למצוא גם השפעה תוכנית של אלסנג'ארי על רס"ג. רס"ג נהג לחתום את יוצרותיו בשם 'שלמה' ולעיתים גם 'סולימן'. נאמרו השערות שונות בפשר חתימה זו, אך יש סבורים שזוהי מחווה למודל שעל פיו עבד, מחזור היוצרות של אלסנג'ארי. מאידך גיסא, ניתן לאתר גם מעט השפעות של רס"ג על פיוטי אלסנג'ארי, בעיקר בתפיסה הלשונית שלו. בשל כך, משער הכהן כי בסוף ימיו של אלסנג'ארי הוא פגש ברס"ג, ופעילותם במקביל הביאה להשפעה הדדית.[10]
מורשתו
תפוצת פיוטיו
פיוטי רבי שלמה סולימן היו אהובים במיוחד על המתפללים בקהילות המזרח ב'תקופת הגניזה' (התקופה המשתקפת במרבית כתבי היד של גניזת קהיר, סביב המאה ה-11), כפי שעולה מהעובדה שהם הועתקו שוב ושוב. מנחם זולאי העריך בשעתו כי אלסנג'ארי הוא הפייטן המיוצג ביותר בגניזת קהיר כולה, אולי למעט רבי אלעזר בירבי קליר.[18] יוצרותיו לפרשות נתגלו בגניזה בעשרות העתקות, המלמדות על התפוצה העצומה שהם זכו לה. בזכות העתקות מרובות אלו, שרדו עד ימינו פיוטי היוצרות כמעט במלואם, והתאפשר שחזור כמעט מלא של מחזור היוצרות השלם, דבר נדיר למדי ביחס לפיוטי הגניזה.[53]
לעומת התפוצה הרבה של פיוטי אלסנג'ארי בקהילות המזרח, הם לא הגיעו לנוסח אשכנז, לנוסח הספרדים או לשאר מנהגי התפילה באירופה, שלימים הפכו למנהגי התפילה השליטים בעולם היהודי כולו. משום כך, לא נדפסו פיוטי רבי שלמה סולימן במנהגי התפילה המודפסים השונים, והם אינם כלולים במנהגי ימינו. פיוט בודד של רבי שלמה סולימן, הזולת לפרשת כי תשא, נדפס כזולת לשבת שקלים ב"מחזור חזונים כמנהג המערביים שנתגוררו בסיזיליא", שהוא כנראה ענף של נוסח צפון אפריקה.[55][53]
השפעתו על הפייטנים שאחריו
לרבי שלמה סולימן אלסנג'ארי נודעה השפעה רבה על הפייטנים בדורות הבאים אחריו. מחזור היוצרות שלו, שהיה כנראה הראשון בסדרה של מחזורים דומים של יוצרות לפרשות השבוע,[י"ד] זכה לתפוצה רבה ועמד לנגד עיניהם של פייטנים נוספים, הן באשר לעיצוב התבנית הן באשר לתכנים. חלק מפיוטיו זכו גם לחיקויים צמודים של פייטנים אחרים. לפיוטיו הייתה השפעה על עיצוב פיוטי מערכת היוצר בפייטנות המזרחית המאוחרת. שולמית אליצור כתבה עליו: ”לא יהיה זה מוגזם לקבוע שכל כותבי מחזורי היוצרות לפרשות הם, במידה זו או אחרת, תלמידיו של שלמה סולימן”.[28] לעיל נזכרה ההשפעה העמוקה של אלסנג'ארי על רב סעדיה גאון. מלבד ההשפעה הכללית, כמה מן הפייטנים הושפעו באופן ישיר מפיוטים של אלסנג'ארי, ולעיתים אף חיקו אותו. ביניהם ניתן למנות את רבי אלעזר ברבי קילר, רבי יוסף אלברדאני, רבי שמואל בן הושענא, רבי יוסף אבן אביתור ורבי שלמה בן יהודה גאון[56].
במחקר המודרני
ראשוני החוקרים שעסקו בפיוטי הגניזה זלזלו בפיוטי אלסנג'ארי. מנחם זולאי כתב שחשוב לכנס את פיוטיו משום שהם ”מתגלגלים תחת ידך בכל עת ובכל שעה, ומטרידים דעתך ומעכבים ומפריעים. יש לאספם ולסלקם הצידה...”[57] הערכה זו נבעה בעיקר מראיית פיוטי היוצר שלו כחרזנות רדודה ודלילת תוכן. עזרא פליישר ראה אותו כאחד מן הפייטנים-החרזנים הבינוניים של התקופה המזרחית המאוחרת, והגדירו "משורר נכבד אך פורה מדי".[58] עם השנים השתנתה ההערכה המחקרית לפיוטיו. בתקופה מאוחרת יותר כתב פליישר כי אלסנג'ארי היה "משורר טוב, אבל רמת חיבוריו אינה אחידה", והבחין בין גופי היוצר, שקלושים למדי מבחינת סגנונם ותוכנם, ובין הפיוטים האחרים במערכת, שהם יפים יותר.[6] עם פרסום הקדושתאות למועדים, הכתובות ברמה גבוהה יותר, כתב פליישר שהן "מן העידית שביצירות פייטנינו". חוקרים מאוחרים יותר עמדו על כישרונו הלירי הבא לידי ביטוי בכמה מפיוטיו, ועל העובדה שלצד עממיותם, ניתן למצוא בפיוטיו חידושים לא מעטים.[28]
לקריאה נוספת
מנחם זולאי, "קוריוזים מפיוטי הגניזה", סיני י (1945), עמ' 558–576.
^אמנם, הוא העלה את האפשרות שמדובר בגאון אחר בשם זה, כגון רב האי בן נחשון.
^הוא התבסס על ההנחה שאלסנג'ארי חי בבבל, ושבבבל לא נכתבו פיוטים עד המאה ה-9, ועל ההנחה שכתיבת יוצרות לפרשות התורה לא התקיימה לאחר ראשית המאה ה-11. כל ההנחות הללו מקובלות היום כלא נכונות.[7]
^לאחר שהקדים את פעילות אלסנג'ארי למאה ה-9, פליישר חלק על הוכחה זו, משום שאם פעל בתקופה מוקדמת, מובן שלא תמצאנה תעודות שלו.[6]
^קדושתאות נכתבו לתפילות שחרית של שבת ויום טוב, ולא לתפילות חול המועד (שעבורן נכתבו בדרך כלל "קדושתאות י"ח").
^לפי הסברו, את היוצרות לשבתות הפורענות המתעלמות מן הפרשות כתב אלסנג'ארי בתקופה מאוחרת יותר, כאשר הגיע לקהילה שנהגה להפטיר בהם, ומתוך רצון 'להשלים' את מחזור היוצרות.
^הפיוט הועתק מתוך כתב יד אוקספורד MS Heb. e. 39/12, דפים 78–79 (ראו תמונה למעלה), באדיבות אתר כתבי היד העבריים של הספרייה הבודליינית באוניברסיטת אוקספורד.[23]
הזולת מבוסס, כרגיל, על ההפטרה לפרשת נח, בספר ישעיהו, פרק נ"ד. זולת זה הוא דוגמה לניסיונו של אלסנג'ארי ליצור קשרים בין חלקיה השונים של מערכת היוצר, במקרה זה בין ההפטרה, העומדת במרכז הזולת, ובין המבול שהוא הנושא המרכזי של פרשת נח ולכן של שאר חלקי המערכת. לפירוש וניתוח של הפיוט ראו שולמית אליצור, שירה של פרשה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ט, עמ' 27–33, באתר אוצר החכמה.
^ממחזור יוצרות לפי סדרי התורה שחיבר רבי יוסף ברבי ניסן הגיעו לידינו שרידים בלבד. שרידים אלה כוללים גופי יוצר בלבד.[26]
^מפייטני התקופה הקלאסית שרדו מעט פיוטים בסוגת היוצר אף שכנראה נכתבו גם בה פיוטי יוצר, נראה שעיקר היצירה הפייטנית בתקופה זו התמקד בקרובה לסוגיה.[25][27]
^כפי שנזכר לעיל, מנהג רווח אצל אלסנג'ארי הוא דילוג לפי ראשי הסדרים הכלולים בפרשה, כך שכל גוש מחרוזות מפייט את תחילתו של סדר אחר.[30]
^ 12הכינוי הוא האמצעי הספרותי הבולט ביותר בפיוט הקדום: במקום לכנות עצם כלשהו (ה', עם ישראל, דמויות מקראיות שונות, גרמי שמים, וכו') בשמו המפורש, משתמש הפייטן בכינוי על מנת לרמוז לו. הכינוי אפשר העשרה וגיוון במקום חזרה שוב ושוב על אותו שם, ואפשר גם הדגשה של תכונה ספציפית של העצם המדובר, ועשוי היה להעניק לפיוט גם אופי חידתי. לעיתים הכינוי מבוסס על פסוק או מדרש כלשהו, המוכר לשומעים, ובאמצעותם הם יכולים "לפענח" את כוונתו.[33] לדוגמה, ב'זולת' המצורף כאן מכנה הפייטן את דור המבול "אנשי חמס" (על פי בראשית, ו', י"א), ו"זועקי סור" (על פי ספרי דברים, מג); את המבול עצמו "יום זעם" (על פי בראשית רבה, פרשה ל"ג, פסקה ו'), ואת הארץ "רקועת מים" (על פי תהלים, קל"ו, ו').
^למשל יצירת "לְהַנְאוֹת" מ"נאה"; "תָּרַם" מתרמית; "גִּיהַּ" מנגה; "יָאֳסַר" במקום יֵאָסֵר; "תורת משנה" במקום "משנה תורה"; "כְּיָצְאוּ" במקום "כאשר יצאו".
^"נוסח כפא" שהיה נהוג בין יהודי קרים נקבע בידי רבי משה מקיוב כפשרה בין קהילות שונות שהתגוררו בעיר. נוסח הקבע התבסס על נוסח רומניא, אך מבחר הפיוטים במחזור זה הושפע ממנהגי יהדות פרס ומסידור רב סעדיה גאון. החל מן המאה ה-17, צומצם היסוד הפרסי במנהגי כפא, והם הלכו ותאמו את מנהג רומניא.
^ 123Eden Hacohen, "Affinities between the Yoṣerot of Saadya Gaon and Shelomo Suleiman al-Sanjary: a window onto the Gaon's early Career", Journal of Jewish Studies 71 [2] (autumn 2020), p. 320. הכהן, מחזור היוצרות לפרשות, עמ' 240–244.
.jpg)
