עגנון היה הבן הבכור של אסתר לבית פארב[5] ושלום מרדכי צ'צ'קס, שהיה בעל סמיכה לרבנות, אך עסק במסחר בפרוות. אחריו נולדו להוריו בן ושלוש בנות. בגיל שלוש החל ללמוד בחדר עד גיל תשע, שבו החל ללמוד תלמוד בקבוצה. כעבור שנה וחצי הפסיק ללמוד בצורה זו, ואת המשך השכלתו קיבל מאביו (עליו סיפר עגנון: "ממנו קבלתי את רוב צורתי המועטת והוא השרה עלי גם רוח השירה").[6] כשהיה בן שמונה החל לכתוב בעברית וביידיש, ובנעוריו הרבה לקרוא את יצירותיהם של סופרי דור ההשכלה ויצירות קלאסיות, ובהן יצירותיהם של גתה, שילר ושייקספיר, וכן יצירות של סופרים סקנדינביים: קנוט המסון, ביירנסטרנה ביירנסון וינס פיטר יאקובסן.
קודם לשיר זה פרסמתי בדפוס בלדה בלשון יהודית וסמוך לה הסכמה בעברית על ספר מנחת יהודה ביאור אגדות רבה בר בר חנה. מרובים מהם הדברים שפרסמתי לאחר מכן. מה שעשה בי ליבי עם קריאת השיר שבהמצפה לא עשה כן בשום ספר שהוצאתי בששים שנה. כבן שגלה ממקומו והגיעתו איגרת כבוד חתומה בחותם קודש לחזור למקומו כן הייתי בעיני. עד לאותה השעה רואה הייתי את עצמי בתוך עירי בין אנשי מקומי שלא מקומם מקומי ולא לשונם לשוני, משראיתי את שמי ואת שירי בעתון עברי בלשון הקודש הכרתי את מקומי ואת לשוני.
עגנון הצעיר המשיך לפרסם מיצירותיו (שירים, סיפורים קצרים, רשימות ועוד), בעברית וביידיש, בעיתונים ובכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.[8]
בשנת 1906 ובתחילת 1907 שימש כעוזר-עורך לאליעזר רוקח בעריכת השבועון ביידיש "דער יודישע וועקער" (בתרגום לעברית - "המעורר היהודי"), שיצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בשנים 1905–1907. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, שירה ופרוזה, בשבועון זה. בפברואר 1907 עבר עגנון ללבוב, לאחר שהוזמן על ידי גרשום באדר לשמש כעוזר לעורך בעיתון "העת" שייסד. כעבור כחודש וחצי נסגר העיתון עקב קשיים כלכליים.
ביפו נעזר עגנון בסופר ר' בנימין, וכעבור זמן מה עבר להתגורר בנווה צדק. הסופר ש. בן ציון, שנערך להוצאת כתב העת "העומר", מינה את עגנון למזכירו, המטפל בכל ענייני המנהלה של כתב העת, ועגנון עסק בכך במשך שלושה חודשים. בגיליון השלישי של "העומר", שיצא לאור באוקטובר 1908, התפרסם סיפורו של עגנון "עגונות" - יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ ישראל, בעידודו ובעריכתו של ש. בן ציון. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 לשם משפחתו הרשמי. ביוזמת ר' בנימין שלח עגנון למרטין בוברתרגום לגרמנית של "עגונות", ובובר פרסמו בשנת 1910 בשבועון הציוני "די ולט". כשכינס עגנון את סיפוריו, היה "עגונות" הסיפור המוקדם ביותר שנכלל באוסף כל כתביו.
ב-29 במרץ1909 הגיע המשורר חיים נחמן ביאליק לביקורו הראשון בארץ ישראל, שהחל ביפו. ש. בן ציון הפגיש את ביאליק עם עגנון, ובעקבות זאת הצטרף עגנון אל ביאליק לסיורו במושבות ארץ ישראל. בכך החלה ידידותם של ביאליק ועגנון, שנמשכה עד פטירתו של ביאליק.
ב-12 במאי 1909 החל להתפרסם ב"הפועל הצעיר" הסיפור "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש", שפורסם בחמישה המשכים.[9] בחודשים אוקטובר-נובמבר 1911 הופיע ב"הפועל הצעיר", בארבעה המשכים, הסיפור "תשרי" (שגרסה מאוחרת שלו נקראת "גבעת החול"). בקורות גיבורם של שני סיפורים אלה, חמדת, משתקפים יסודות ביוגרפיים של עגנון.
בשנת 1910, במהלך עבודתו כמזכירו של ש. בן ציון, נפטרה אשתו של בן ציון בטבריה, ועגנון דאג לקבורתה בעיר. לאחר שנפסקה עבודתו אצל ש. בן ציון היה עגנון מזכיר "ועד חובבי ציון", ועבד בבית משפט השלום ובמשרד הארצישראלי.
ביפו נטש עגנון את אורח החיים הדתי, אך השתתף בשיעורים שנתן הרב קוק, רבה של יפו.
בסוף שנת 1911 כתב עגנון, בעבודה אינטנסיבית שנמשכה ארבעה ימים, את הנובלה "והיה העקוב למישור". ב-9 בינואר1912 החלה הנובלה להתפרסם ב"הפועל הצעיר", ונדפסה בו בתשעה המשכים עד חודש מאי. לאחר מכן הוציאה ברנר לאור בצורת ספר בן 64 עמודים.
בסוף ינואר 1912 עבר עגנון לירושלים בעקבות ברנר, באביב חזר ליפו, ובקיץ חזר לירושלים.
כעבור זמן מה חזר רופין לארץ ישראל, ועגנון נשאר בברלין. תחילה התפרנס ממתן שיעורים פרטיים בעברית, וכעבור חודשים אחדים קיבל, בהמלצתו של מרטין בובר, משרה בהוצאת הספרים "יודישער פרלאג" (Jüdischer Verlag). עגנון קשר קשרים הדוקים עם בובר, שסייע לו להיקלט בקהילה היהודית בברלין. בין השאר פגש עגנון בברלין את המשורר דוד שמעוני, את בן-ציון דינור, את זלמן שזר, את גרשם שלום ואת המבקר והמו"לפישל לחובר. זמן רב בילה עגנון בספריותיה של ברלין, ובפרט בספריית הקהילה היהודית. גרשם שלום, שהרבה אף הוא לבקר בספרייה זו, סיפר שראה את עגנון מאריך בעיון בקטלוג הספרייה, וכאשר שאל את עגנון לפשר הדבר נענה: "חיפשתי ספר, שאולי לא קראתיו עדיין".[10] עוד סיפר שלום על ימיו אלה של עגנון בברלין: "הרבה שירים כתב בתקופה ההיא, שרוח של בדידות נוראה הייתה שרויה עליהם".[11]
יצירה בולטת של עגנון בתקופה זו היא הסיפור "החופה השחורה" (בגרסה מאוחרת "חופת דודים"), שפורסם בירחון "השילוח" לפי בקשת עורכו, יוסף קלוזנר.
בסוף שנת 1915 הפגיש בובר את עגנון עם איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהעניק לעגנון תמיכה כספית וחברתית.[12] מדי פעם שלח שוקן את עגנון למנוחה בעיירת הנופש באד בריקנאו. בין שוקן לעגנון התקיים קשר מכתבים רצוף. לימים הפך שוקן למו"ל של עגנון, הוציא לאור את כל ספריו בהוצאת שוקן, ופרסם סיפורים קצרים שלו בעיתון "הארץ", לאחר שהעיתון עבר לבעלותה של משפחת שוקן.
בגרמניה כתב את הסיפורים "הנדח", "בנערינו ובזקנינו", "בדמי ימיה" ועוד, וכן עסק, יחד עם בובר, באיסוף סיפורי חסידים. בנוסף עסק בשכתוב ובליטוש של יצירות קודמות שלו, כולל כאלה שכבר יצאו לאור. בין השאר ערך שינויים ניכרים בנובלה "והיה העקוב למישור", וזו פורסמה מחדש בהוצאת "יודישער פרלאג". בתקופה זו הרבה עגנון לפרסם בגרמנית, בין השאר בירחון "דר יודה" (Der Jude) שיסד בובר ב-1916. בנוסף ערך שתי אנתולוגיות: "ספר יהודי פולין" ו"מעוז צור - ספר החנוכה".
בשנת 1919 שלח שוקן את עגנון למינכן, על מנת שיחבר, יחד עם הציירת תום פרויד, ספר מאויר לילדים על אותיות האלפבית העברי. "ספר האותיות" של עגנון ופרויד נכתב אך לא יצא לאור ("ספר האותיות" יצא לאור בסופו של דבר רק בשנת 1984, ובו הטקסט של עגנון, אך ללא ציוריה של פרויד). בעת שהותו במינכן פגש עגנון את אסתר מרכס, שאותה לימד עברית בעבר, שבאה למינכן כדי ללמוד באקדמיה לציור. השניים החליטו להינשא, חרף התנגדותו של אביה, הבנקאי גאורג מרכס, שלא שש לרעיון שבתו תינשא ליהודי מן המזרח ("אוסטיודה") שפרנסתו על הכתיבה,[13] אבל אחרי ששמו של עגנון התפרסם בכל העולם השלים עם הרעיון.[14] ב-6 במאי1920 נישאו השניים[15] (שם החיבה של אסתר מופיע בכותרת אוסף המכתבים "אסתרליין יקירתי", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון). השניים שכרו דירה בוויסבאדן.[13]
מו"ל חשוב שקשר קשרים עם עגנון הוא אברהם יוסף שטיבל, בעליה של הוצאת שטיבל. בשנת 1919 פורסם סיפורו של עגנון, "הנדח", ברבעון "התקופה" של הוצאת שטיבל בוורשה, בעריכתו של דוד פרישמן. סדרת הסיפורים הקצרים "פולין: סיפורי אגדות" פורסמה אף היא ברבעון "התקופה". ברבעון "מקלט", שאותו פרסמה הוצאת שטיבל בניו יורק, פורסמו סיפורים נוספים של עגנון, ובהם סיפור שהיווה גרעין לרומן "הכנסת כלה".
בשנת 1921, לאחר הולדת בתם הבכורה, אמונה, עברו עגנון ואשתו לדירה מרווחת בבאד הומבורג. כעבור שנה נולד בנם שלום מרדכי, שנקרא כך על שם אביו של עגנון, אך אשתו של עגנון העדיפה את הכינוי "חמדת", כשם דמות בשניים מסיפורי עגנון. בבאד הומבורג הייתה קהילה יהודית גדולה. בשנת 1922 עבר גם חיים נחמן ביאליק להתגורר בה, והקשרים בינו לבין עגנון התהדקו.
בשנת 1921 יצא לאור בהוצאת "יודישער פרלאג" קובץ סיפוריו הראשון של עגנון, "בסוד ישרים". בשנת 1922 יצא לאור באותה הוצאה ספרו של עגנון "על כפות המנעול", שהוא קובץ סיפורי אהבה.
במכתבים ששלח לאנשים שונים סיפר עגנון על ספרים וסיפורים רבים שהוא עוסק בכתיבתם, ובהם רומן בשם "בצרור החיים", רומן בשם "קיטה וגריטה", מחזה בשם "רמברנדט ואסתר", סיפור המתרחש בתקופת מסעי הצלב, ועוד. כן עסק במיזם משותף עם בובר לפרסום קובץ של סיפורי חסידים.[16]
ב-6 ביוני1924 פרצה שרֵפה בביתו של עגנון בבאד הומבורג, וכל כתבי-היד שלו ואוסף ספריו הגדול עלו באש.[17] שוקן שיגר פועלים שניסו לאתר שרידים מכתבי היד, אך אלה כמעט לא העלו דבר. עגנון היה מאושפז בבית חולים בעת השרפה, ואשתו וילדיו ניצלו ברגע האחרון. טראומה זו מופיעה מדי פעם בסיפוריו. עגנון תיאר את נזקי השרפה: "בתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של שישים גליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה, 'בצרור החיים' שמו, נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ ישראל לגולה, וכן הספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקמצתי מלחם".
השתקעותו בארץ ישראל
השרפה נתפסה בעיניו כעונש על תקופת שהותו הממושכת בגלות וכסימן לכך שעל המשפחה לעבור לגור בישראל.[14] בני הזוג עגנון החליטו בעקבותיה לעלות לארץ ישראל - תחילה עגנון לבדו, ולאחר שיתבסס יצטרפו אליו אשתו וילדיו, שבתקופה זו התגוררו בבית הוריה של אסתר בקניגסברג.[13] באוקטובר 1924, בהיותו כבן 37 שנים, עלה עגנון שנית לירושלים, והפעם לצמיתות. הוא החל לחבוש כיפה, שב בכל לבו לשמירת המצוות, ודבק בהן עד סוף ימיו. חוקר הספרות דן לאור מציין: "קשה לקבוע במדויק את סיבותיו של השינוי שחל בו בעניין זה, ואף קשה לקבוע באיזו מידה היה השינוי קשור לטראומה שחווה בעקבות שרֵפת ביתו בבאד הומבורג. אולם עובדה היא כי סימני השינוי כבר ניכרו במכתביו למכותבים שונים בחודשים שלאחר השרפה, והם הפכו לעובדה מוגמרת לאחר בואו לארץ."[18]
בירושלים התגורר עגנון בבית משפחת גרינהוט שבמרכז העיר (ברחוב שמאי של היום), בעלייה ששימשה אותו למגורים ולכתיבה. הוא פרסם סיפורים בכתבי העת "הפועל הצעיר", "מאזנים", "הדים", "מולדת" ובעיתון "דבר" (שפרסם סיפור מאת עגנון כבר בגיליונו הראשון). בשנה הראשונה לשהייתו בירושלים עסק עגנון בהרחבת סדרת הסיפורים הקצרים "פולין", והסדרה בשלמותה (14 סיפורים) יצאה לאור כספר בשם "פולין: סיפורי אגדות" בהוצאת "הדים", בהנהלתו של אשר ברש.
עשרה חודשים לאחר הגעתו לישראל כתבה לו אסתר מקניגסברג על רצונה להיפרד על אף אהבתה אליו. עגנון כתב לה בתשובה על געגועיו ואהבתו הרבים ועל דאגתו הרבה לה ולילדיו. בסופו של דבר בני הזוג לא נפרדו וחודשיים אחרי מכתב הפרדה שכתבה, עלו אסתר והילדים לישראל.[14] בנובמבר 1925, הצטרפו אל עגנון לדירה שבה התגורר, לאחר שבעלי הדירה יצאו ממנה.
במאי 1925 הגיע שלמה זלמן שוקן לביקור בארץ ישראל, ועגנון העלה בפניו את רצונו להוציא לאור אוסף של כל כתביו. תוך זמן מה החליט שוקן להיות המו"ל של ספרים אלה. עגנון נערך לפרסום כל כתביו. תהליך זה נמשך זמן רב, משום שעגנון לא הסתפק בליקוט הסיפורים, אלא טרח על עריכתם ושיפורם. במקביל להכנות לפרסום כל כתביו, עסק עגנון בהרחבתו של הסיפור "הכנסת כלה", שפורסם בכתב העת "מקלט", לרומן בשם זה. בשנת 1931 יסד שוקן בברלין את הוצאת שוקן (Schocken Verlag), שהפכה להוצאה מובילה בגרמניה לספרי יהדות.
ב-11 ביולי1927 נפגעה דירתו של עגנון ברעידת אדמה, והוא ומשפחתו עברו לדירה שכורה בשכונת תלפיות שבדרום העיר. במאורעות תרפ"ט עברו אשתו וילדיו לבית אחותה בחיפה. כשגברה הסכנה נדרש גם עגנון לפנות את ביתו, והוא ציית לכך תוך שהוא לוקח איתו אחדים מכתבי היד שלו. כאשר הגיע למרכז העיר, שיגר מברק לשוקן: "כתבים וחיים ניצלו", אך למחרת גילה שפורעים פרצו לביתו, ופגעו ברכוש ובכתבי היד שנותרו.[19] הדירה הפכה לבלתי ראויה למגורים. גם טראומה זו מוזכרת ביצירתו.[20] לשוקן כתב: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם, מה אני מבקש, לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל, שאם לא כן חס ושלום אנו אבודים".[21] ביטוי נוסף לעמדתו נתן עגנון בשני משלים שכותרתם "מדרש זוטא", שפורסמו בכתב העת "מאזנים" ב-14 בנובמבר1930:[22] "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים", שבהם ייצג הזאב את ערביי ארץ ישראל, והכבשים - את יהודי הארץ. המשלים נתפסו כמתקפה של עגנון על גישתם הפייסנית של ידידיו, אנשי "ברית שלום".
בית ש"י עגנון בשכונת תלפיות בירושלים
כדי לקדם את הוצאתם לאור של כל סיפוריו, יצא עגנון בפברואר 1930 ללייפציג, שם סודרו הכתבים בדפוס דרוגולין,[23] ושהה בה כחצי שנה, תוך שהוא מתגורר בבית אחיו הצעיר, הפרוון אנשל צ'צ'קס. הוא עסק בהגהה קפדנית, חוזרת ונשנית, של גיליונות הדפוס. מלייפציג יצא עגנון לביקור בפולין, כולל ביקור בן שבוע בעיר הולדתו, בוצ'אץ'.[24] משם נסע לברלין, לפגישה עם שוקן, שלאחריה חזר לארץ ישראל.
ירושה שקיבלה אסתר מאביה אפשרה לבני הזוג להקים את בית הקבע שלהם בתלפיות, סמוך לביתם הקודם שם.[13]
הדפסת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", בארבעה כרכים, נשלמה בשנת 1931, אך עקב סכסוך על זכויות יוצרים הם יצאו לאור רק באביב 1932, שבע שנים לאחר שעגנון הציג את הרעיון לשוקן. ארבעת הכרכים כללו: שני כרכים של "הכנסת כלה", כרך בשם "מאז ומעתה", שבו נכללו הסיפורים "הנדח", "והיה העקוב למישור", "פולין: סיפורי אגדות" ועוד, וכרך רביעי בשם "סיפורי אהבים", שבו נכללו הסיפורים "בדמי ימיה", "גבעת החול", "חופת דודים" ואחרים. ארבעת הכרכים התקבלו בהתלהבות על ידי המבקרים. הגדיל לעשות העיתון "דבר", שהקדיש שמונה עמודים למאמרים לכבוד פרסום ארבעת הכרכים, ובהם מאמרים מאת ש. שלום, ר' בנימין ודב סדן.[25]
במאי 1932 פרסם עגנון ב"דבר" מקבץ של חמישה סיפורים שכותרתו "ספר המעשים".[26] סיפורים אלה היו שונים באופיים מסיפוריו הקודמים של עגנון, ויש שהשוו אותם לסיפוריו של קפקא. גם הסיפור "בלבב ימים" פורסם בתקופה זו.
בשנת 1935 יצאו לאור בהוצאת שוקן בברלין שני כרכים נוספים בסדרת כל כתבי עגנון: הכרך החמישי, ובו הנובלה "סיפור פשוט", שעלילתו מתרחשת בבוצ'אץ' של סוף המאה ה-19, והכרך השישי, שנקרא "בשובה ונחת".
משה שפיצר, העורך הראשי של הוצאת שוקן בברלין, פנה לעגנון בדצמבר 1934 בהצעה לערוך אנתולוגיה שעניינה הימים הנוראים. עגנון נענה להצעה, ועבד תקופה ארוכה על מימושה. שוקן גייס את ד"ר שמואל ביאלובלוצקי שיסייע לעגנון במלאכת הליקוט. האנתולוגיה, "ימים נוראים" שמה, יצאה לאור בשנת 1937.[27]גרשם שלום סיפר על אנתולוגיה זו: "בחוש ההומור הסרקסטי קמעא שלו, כלל עגנון ב"ימים נוראים" כמה קטעים מצוינים משל עצמו, שיחס לספר הדמיוני "קול דודי", אשר נזכר בתמימות גמורה בביבליוגרפיה, ככתב-יד שברשות המחבר."[28] באותה שנה יצר עגנון אנתולוגיה נוספת, "ספר סופר וסיפור", כשי לשלמה זלמן שוקן לקראת יום הולדתו השישים. בהפקת הספר, שהודפס בהידור ב-120 עותקים בלבד, עסק בנו של שוקן, גרשום שוקן.
בשנת 1935 רכש שלמה זלמן שוקן את העיתון "הארץ" ובעקבות זאת עבר עגנון לפרסם את סיפוריו הקצרים בעיתון זה, אף שקשתה עליו הפרידה מ"דבר", שבו היה מיודד עם העורך הראשי, ברל כצנלסון, ועורך המוסף לספרות, דב סדן. במאי 1939 מונה גרשום שוקן לעורך "הארץ", והביא למסורת של פרסום סיפור מאת עגנון בגיליון ערב ראש השנה ובגיליון ערב פסח מדי שנה.
עגנון ואסתר בחצר ביתם, 1966
עיקר מרצו של עגנון הוקדש בתקופה זו לכתיבת הרומן "אורח נטה ללון", העוסק בשבוש (היא בוצ'אץ') כפי שהיא נראית בעיניו של אורח מארץ ישראל, בן דמותו של עגנון. בכתיבת הרומן עסק עגנון באינטנסיביות במשך כשנה וחצי. ב-18 באוקטובר1938 החל הרומן להתפרסם, כסיפור בהמשכים, מעל דפי "הארץ". הסיפור פורסם על גבי 139 גיליונות של העיתון, והפרק האחרון שלו פורסם בגיליון של 7 באפריל 1939. לאחר מכן עמל עגנון על פרסום הרומן כספר, השביעי בסדרת כל סיפוריו, וכהרגלו תיקן ושינה את הסיפור, חרף מחאותיו של גרשום שוקן. הספר יצא לאור בספטמבר 1939, זמן קצר לאחר הפלישה לפולין בתחילתה של מלחמת העולם השנייה.
בשנים ה'תרפ"ו - ה'תש"ב היה עגנון חבר בוועד הלשון העברית. הוא התפטר מוועד הלשון לאחר שאחדים מחברי הוועד מתחו ביקורת על לשונו, וייחסו לו שגיאות שלדעתו כלל לא היו שגיאות.[29] עם ייסוד האקדמיה ללשון העברית בכסלו ה'תשי"ד נמנה עגנון עם חמישה עשר חברי האקדמיה הראשונים.
בקיץ 1941 יצא לאור "אלו ואלו", הכרך השמיני בסדרת כל סיפורי עגנון, ובו 47 סיפורים, ובהם סיפורי "ספר המעשים", הסיפור "הרופא וגרושתו" ועוד.
בשנת 1945 יצא לאור "תמול שלשום", רומן המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20. סיפורים ששולבו בו פורסמו קודם לכן, החל משנת 1909, כסיפורים קצרים עצמאיים.[30]
מיופה הכוח של שוודיה בישראל, קרל לינדול, מבשר לעגנון על החלטת האקדמיה השוודית להעניק לו את פרס נובל לספרות. 20 באוקטובר 1966.ש"י עגנון, 1966
בתחילתה של מלחמת העצמאות המשיכו עגנון ומשפחתו לגור בתלפיות, חרף הסכנה הכרוכה בכך בהיותה שכונת ספר, אך עם גבור הסכנה עברה אשתו של עגנון לגור בשכונת טלביה, ועגנון נותר לבדו בתלפיות. לאחר הכרזת העצמאות גברה הסכנה, ועגנון עבר לחדר שכור בשכונת רחביה, לא רחוק ממקום מגורי אשתו, והמשיך בעבודתו הספרותית. בסוף דצמבר 1948 יצא עגנון למנוחה בטבריה, אצל קרובי משפחה של אשתו. הבית בתלפיות נפגע מפגז במהלך המלחמה ונזקק לשיפוץ ממושך. בפברואר 1949 יצא גרשם שלום לשבתון בארצות הברית, ועגנון ורעייתו עברו להתגורר בבית משפחת שלום. באוקטובר 1949 חזרו עגנון ורעייתו לביתם בתלפיות.
במהלך מלחמת העצמאות החל עגנון בכתיבת הרומן "שירה", המתרחש בירושלים בשנות ה-30, ובמרכזו עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. פרקים ראשונים של הספר התפרסמו כבר ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ט ובכמה מהלוחות הבאים, אך עגנון נמנע מלהשלים את הרומן ולפרסמו, והוא יצא לאור רק לאחר מותו.
בשנת 1950 פרסם עגנון את הנובלה "תהִלה", סיפורה של זקנהצדקת הגרה בירושלים. בהמשך אותה שנה פורסמו סיפוריו "המלבוש" ו"עידו ועינם", וכן מהדורה מתוקנת של "אורח נטה ללון". בשנת 1951 יצא לאור קובץ הסיפורים "סמוך ונראה" ובשנת 1952 יצא לאור קובץ הסיפורים "עד הנה". בעת ביקור בשוודיה בקיץ 1951, שנועד לשפר את סיכוייו לזכות בפרס נובל, לקה עגנון בהתקף לב. בתקופה זו החלה הוצאת שוקן, בראשותו של גרשום שוקן, להיערך להוצאה לאור של מהדורה חדשה של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", וזו יצאה לאור בשבעה כרכים בקיץ 1953.
מאמצע שנות ה-50 התמקד עגנון ביצירות שאת מטרתן תיאר גרשם שלום "לשמר לדורות הבאים את צורות החיים שנדונו לכליה".[28] ביצירות אלה נכללים הספרים "עיר ומלואה" ו"קורות בתינו" והסיפור "הדום וכיסא", שפורסמו לאחר מותו של עגנון (חלקים מהן פורסמו עוד בחייו). כן עסק ביצירת האנתולוגיות "אתם ראיתם", על מתן תורה, "ספר סופר וסיפור" וסיפורי הבעש"ט. חלקה הראשון של האנתולוגיה "אתם ראיתם" ראה אור בשנת 1959, והוקדש לשלמה זלמן שוקן, שנפטר זמן קצר קודם לכן. חלקיה הנותרים של האנתולוגיה ראו אור לאחר מותו של עגנון.
קברו של ש"י עגנון בהר הזיתים
בספטמבר 1959 סגרה עיריית ירושלים לתנועה בשעות הערב את הרחוב הסמוך למגוריו של עגנון, בעקבות תלונתו של עגנון שהרעש מפריע לו להתרכז בכתיבה.[31]
בעקבות לחצו של המו"ל, גרשום שוקן, יצא לאור בשנת ה'תשכ"ב קובץ הסיפורים "האש והעצים", הכרך השמיני בסדרת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון".
עגנון הוצע מספר פעמים כמועמד לפרס נובל[32] ולבסוף בשנת 1966 הוענק לו פרס נובל לספרות בצוותא עם נלי זק"ש. היה זה אחד המקרים הבודדים שבו התחלקו שני זוכים בפרס הספרותי החשוב ביותר בעולם.[33]
ב-18 במאי1967 יצא עגנון לסיור בארצות הברית, אך עם פרוץ מלחמת ששת הימים החליט לקטוע את הסיור ולחזור ארצה. על החלטתו אמר לעיתונאים: "זה ביתי, זו ארצי. אני רוצה להיות עם עמי. הייתי חוזר אפילו ידעתי כי את פני יקדמו כל התותחים שבעולם". כשלושה חודשים לאחר מכן נענה עגנון לפנייתו של הסופר משה שמיר והצטרף אל מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקראה להחזיק בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ולהתיישב בהם.
עגנון החל את דרכו הספרותית כנאו-רומנטיקן, מקורי בסגנון ובתוכן גם יחד. בהמשך דרכו פיתח סגנון מודרני-ארכאי ייחודי. מבחינת התוכן, ביקש לגלות פנים חדשות ביהדות ובמיוחד בחסידות. מבחינת הסגנון, שילב אוצרות מהמדרש, מהספרות התורנית, מהקבלה, מסיפורי חסידים ומהמקרא. עגנון ניצל את כל אלה על מנת ליצור סגנון וירטואוזי, שקול ומחושב, שבולטת בו אהבה עזה ליהדות. עם זאת, קיימת ביצירתו של עגנון גם הסתייגות מסוימת ביחסו לגיבוריו ולהווייתם, הסתייגות הניתנת להתפרש בפנים שונות. עגנון הקפיד על מרחק ופרספקטיבה בין הסופר לנושאיו, מה שאפשר לו גישה אמנותית בגיבוש החומר שבידו. כתיבתו של עגנון איננה כתיבה של חסיד נלהב או מאמין דוגמטי, אלא של אמן בעל עין פקוחה, היודע את חוש הסאטירה לא פחות משהוא יודע את סוד אמונתם של גיבוריו. עגנון שם דגש לא רק על העלילה המרכזית אלא גם על הרבדים המוצנעים, הן של מרי והן של סבל, שהקשר שלהם לזמן, לתקופה ולהוויה המקומית הוא יותר בחזקת משל וסמל לתופעות כוללות יותר העומדות לפרקים על סף התפיסה הקוסמית-אוניברסלית.
דוגמה לכך היא הנובלה "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" בה מוצגת תמונה של העולם היהודי שאמנם חלף אם כי העמידה של עגנון על הטבע האנושי שמגלמות דמויות שני החכמים (כמו קנאה וכבוד) אוניברסלית בבסיסה.
במרבית יצירתו של עגנון קיים יסוד של סיפור עם או אגדה (כדוגמת הסיפור "האדונית והרוכל", הנובלה "בלבב ימים" או אוספי הסיפורים "סמוך ונראה" ו"סיפורי הבעש"ט"). עגנון מקפיד לא לפגוע בשלמות העניין על ידי גילוי נחפז של הלמדנות המסתתרת מאחורי הפרימיטיבי, הן במיצוי המאוויים העממיים (פולקלור), והן במיצוי המאוויים הדתיים. אמנם הוא משלב בסיפורים זרמי מעמקים של מרידה וכפירה, אך אלו אינם חורגים מהגבולות המותרים על פי התפיסה העממית בסיפור-עם או באגדת-עם. מנגד עגנון מחדיר בהדרגה, בנשימה אפית ארוכה וסבלנית, את הרובד הרעיוני המוצנע, שהוא לעיתים היפוכה הגמור של נימת הסיפור הגלוי. מכאן הבעיות המרובות שמעוררים היסודות הרעיוניים שבסיפוריו, יסודות סמליים, יסודות סאטיריים, יסודות פולקלוריסטיים כפשוטם ויסודות פואטיים. על כן פירושם הספרותי נקלע בהכרח למבוך של ספיקות, פרשות דרכים נסתרות של ניחוש מוטעה, מרחיק לכת או פשטני מדי. בסיפורי עגנון מתמזג יסוד האמונה עם יסודו הסקפטי המובהק של אמן, המשתמש ברקע, באווירה, בנוסח ובסגנון, כדי להטביע בסיפורים בעיות נרחבות ביותר, ולא תמיד מיוחדות דווקא למסכת החיים של היהדות, שאותה תיאר.
מקורות והשפעות ביצירתו
שלט שנהג עגנון לתלות ליד ביתו, ובו בקשה לעוברים ברחוב שלא להפר את מנוחת השבת.
יצירתו של עגנון יונקת מהיהדות על כל מרכיביה, בהם התנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה, סיפורי חסידים, מנהגים, האמונה והלשון, וכל אלה באים לידי ביטוי ביצירתו, שהיא ייחודית מבחינת תוכנה ומבחינת שפתה. עגנון הושפע גם מהספרות הגרמנית בפרט, ומהספרות האירופית בכלל (שאותה קרא בתרגום לגרמנית). גם הספרות העברית החדשה השפיעה על יצירתו, ובין גיבוריו ניתן למצוא את בני העלייה השנייה.
גרשם שלום ציין כי "סיפורי עגנון מרובים בהם גלגולי מוטיבים שבאו לידו מדברי ראשונים, פשטו צורה ולבשו צורה ונעשו דבר חדש ואחיד בידיו. סיפורי האגדה הקטנים שלו הם חטיבות ספרותיות מושלמות, ששלמות צורתם משכיחה את גלגוליהם ברוחו של האמן מעניין לעניין".[38] בהתאם לגישה זו עסקו חוקרים רבים בגילוי מקורותיו של עגנון. דוגמה לכך היא הסיפור "בלבב ימים" שאליו התייחסו חוקרים אחדים:
חוקר הספרות שמואל ורסס מציג הקבלות בין אירועים אחדים בסיפור "בלבב ימים" ובין אירועים המתוארים בספרים קודמים, כגון "ספר ידי משה", מאת משה ירושלמי, שיצא לאור ביידיש בשנת 1760, ונדפס מחדש בהוצאת שוקן בשנת תרצ"ח.[39]
חוקר הקבלהמשה חלמיש מוצא זיקה בין "בלבב ימים" ובין שלל מקורות קבליים.[40]
שרה כ"ץ מוצאת זיקה בין "בלבב ימים" ובין שירי המסע בים של רבי יהודה הלוי, העוסקים בניסיונו לעלות לארץ ישראל.[41]
על עמדתו של עגנון בנושא זה העיר חוקר החסידות גדליה נגאל:
עובדה היא שעגנון לא זו בלבד שהסתיר את מקורותיו החסידיים אלא שהוא אף הכחיש בפה מלא את קיומן של "השפעות" זרות. בשיחה עם דוד כנעני הודה עגנון אמנם שפעם אחת שיבץ סיפור חסידי באחד מסיפוריו, אך הודאתו זו באה להדגיש את חד-פעמיותו של המעשה ואת חריגותו.[42]
נגאל הציג הסבר לגישתו זו של עגנון:
"מחד גיסא, המספר הדגול הכיר את קהל קוראיו וידע שלרובו, אם לא לכולו, המקורות החסידיים הם כספר החתום. מאידך גיסא, ידע עגנון כי אותם מתי מעט הבקיאים בסיפורת החסידית לדורותיה אינם "חשודים" על קריאת כתבי עגנון. ואילו במלומדים, החוקרים את סיפוריו ומדקדקים בהם לעיתים עד קוצו של יוד, בהם רצה עגנון להתל, בהעלימו מהם את מקורותיו."[42]
נגאל הציג דרכים אחדות לקליטתם של מקורות חסידיים ביצירתו של עגנון: העתקה (מעשה נדיר), קליטה משבצת, קליטה מתמצתת, קליטה מרומזת ועיבוד ספרותי-אומנותי מרחיב.[43]
לשונו המיוחדת
לשונו של עגנון ייחודית ומבוססת על מרכיבי לשון שמקורם במסורת היהודית: מקרא, מדרשים, לשון המשנה וחז"ל, אגדות חז"ל וסיפורי חסידים. חלק מן המילים בהן השתמש השתלבו בשפת היום-יום עד לימינו.
מלבד מילים מיוחדות היה לעגנון גם ריתמוס ייחודי, מבנה ייחודי של משפטים וסגנון ייחודי ובולט. אך עם זאת קשה להסביר אותו, ולכן הוא הפך לנושא של מחקרים רבים. סגנונו הייחודי של עגנון מועבר לקורא עם כל משפט ביצירותיו.
דוגמאות:
הכנסת כלה: "מעשה בחסיד אחד שהיה עני גדול ומדוכא בעניות רחמנא ליצלן והיה יושב על התורה ועל העבודה ורחוק מהויות העולם ולא היה לו שום מסחר ומשא ומתן כשאר כל אדם, רק בתורת ה' חפצו בנגלה ובנסתר."
אורח נטה ללון: "ערב יום הכיפורים אחר חצות יצאתי מן הרכבת המהירה לרכבת הפשוטה שהולכת לעירי. יהודים שהיו עמי בדרך נפטרו והלכו להם ועירונים ועירוניות נכנסו ובאו."
בדמי ימיה: "בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה. רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה וגם אבי לא הקדיש את קרואיו. דומם עמד ביתנו ביגונו, דלתיו לזר לא נפתחו."
סיפור פשוט: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה. רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא רפאו. אלקים בשמים ידע את מכאובה ונטלה מן העולם."
תמול שלשום: "כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה."
עד הנה: "בימות המלחמה הגדולה דרתי במערבה של ברלין. בפנסיון קטן ברחוב הפסיונים מצאתי לי חדר וגזוזטרא. קטן היה החדר, כיוצא בו הגזוזטרא. אבל אדם שכמותי שיודע לצמצם עצמו מוצא בהם בית ודירה."
בחנותו של מר לובלין: "כדרכי כל ערב שבת כך אותו ערב שבת הלכתי לשוק ליקח לי צורכי השבת ולילך לבית המרחץ."
בקיאותו הפנומנלית של עגנון בכל עבריה של העברית, והיכרותו האינטימית והנרגשת עם הביטויים הספרותיים של היהודים לאורך ההיסטוריה, יצרו בו מעין לשון מרחפת: לשון הנמצאת גם בעל־זמן של העברית. תודעתו היוצרת הקשיבה תמיד לכל מיתריו של כלי הנגינה הגדול הזה של העברית, והייתה קשובה במיוחד להדים הפנימיים שלה – לאותן זיקות־הד בין מילים וסמלים בתוכה. היוצא מכך הוא שלמרות הרושם המובהק כל כך של הסגנון העגנוני, הוא משנה את צביונו בגמישות בלתי רגילה, ואין סיפור, בין סיפוריו הגדולים, הדומה לרעהו בסגנונו.[44]
הבלשןמנחם צבי קדרי ציין שכדי ללמוד על יחסו של עגנון לשפה העברית אין להתייחס להצהרותיו, אלא למעשיו, כפי שהם מתבטאים ביצירתו. להמחשת קביעה זו הביא שני פרטים:
דמויותיו של הסופר לא פסקו מללגלג על "בית החרושת למלים" - ועד הלשון, אך עגנון היה חבר פעיל בוועד זה ולאחר מכן באקדמיה ללשון העברית.
[14]עגנון נלחם בחידושי המילים של בן-יהודה ובמשך זמן רב התנזר מהם, אולם הבדיקה באוצר המילים של "שירה" העלתה שרבים מחידושים אלו ומחידושי האקדמיה משמשים בלשונו של המחבר.[45]
הקשר בין ש"י עגנון ואסתר אופיין באהבה קירבה ושותפות. אסתר הגיעה ממשפחה מבוססת בעוד עגנון הגיע מעיירה שכוחה בגליציה. בגרמניה גרו בני הזוג וילדיהם בשגשוג ונוחות. עגנון ידע שבארץ אסתר וילדיהם יתמודדו עם תנאי חיים קשים ודאג מכך. בנוסף לקושי הקשור לתנאים אלו, נאלצו להתמודד מספר פעמים עם נדודים וערעור הבית - שריפת הבית בהמבורג, רעידת אדמה גדולה ב-1927, שפגעה מאוד בביתם שברחוב שמאי, בזיזה והרס מוחלט של ביתם בתלפיות במאורעות תרפ"ט שהובילה למעבר של אסתר והילדים לחיפה. עגנון שנשאר בעת המאורעות בירושלים כתב לאסתר: אנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש, הבית שודד ומה שלא לקחו השודדים שיברו...אנחנו נחדש את ימינו. אל תדאבי ואל תשימי ליבי לכך".[14]
עיסוקיה העיקריים של אסתר היו העתקת כתבי היד של עגנון מכתב יד למכונת כתיבה, ניהול משק הבית וטיפול בילדים. אך עיסוקים אלה בלבד לא סיפקו את אסתר שרצתה גם ללמוד ולעבוד. הדבר יצר מחלוקת בין בני הזוג כיוון שעגנון לא רצה שתצא לעבוד מחוץ לבית. כשרצתה לעבוד כמורה להתעמלות כתב לה כי הוא איש מהדור הישן וככזה קשה לו שתצא למקום זר ושתעזור בפרנסתם. הוא העדיף שתלמד משהו לשם שעשוע בלבד. אף על פי כן אסתר הודיעה לבעלה כי היא יוצאת לעבוד במוזיאון הארכאולוגי וכי היא מקווה שישלים עם הדבר.[14]
ברגעים המשותפים האחרונים של בני הזוג, אסתר שלקתה בדמנציה ולא זיהתה את עגנון מזה תקופה ארוכה, זיהתה אותו לפתע. בלילה שלאחר מכן לקה בליבו ומת.[14]
עגנון הרבה לכתוב על עיירת ילדותו, בוצ'אץ'. ביצירותיו המוקדמות שיבש עגנון את שמה של עירו מ"בוטשאטש" ל"שבוש", אולם לאחר השואה חזר לקרוא לה בשמה האמיתי:
אף זה אתה מוצא מפורש בספרי אורח נטה ללון, אלא ששם שיבשתי את שם עירי ועכשיו ואחר שהטמאים המטורפים השמידו את יושביה היהודים ובטלה העיר אני קורא לה בשמה ביטשאטש (השורוק מבוטא כחיריק בהגייה גליציאנית), כשם שקראו לה אבותינו נוחי עדן, או בוטשאטש כשם שנקראת בכתבי העמים.
ביצירות רבות השתמש עגנון בעיירת ילדותו בוצ'אץ' כמיקום העלילה: "סיפור פשוט", "אורח נטה ללון" ורבות אחרות. על פי רוב העיירה אינה משמשת אך ורק כמיקום אלא כחלק חשוב מן היצירה, אם דרך ביקורת ואם מתוך געגועים. הנובלה "בתוך עירי" עוסקת כולה בעיירה, ולה מוקדש הכרך "עיר ומלואה", שיצא לאור שלוש שנים לאחר פטירתו של עגנון.
באוסף הסיפורים "עיר ומלואה" מנסה עגנון לשחזר את קורות העיר בוצ'אץ' לאחר השואה וחורבן הקהילות באירופה. וכך הוא כותב בהקדמה לספר, שהוא הארוך בספריו:
זה ספר תולדות ביטשאטש היא בוטשאטש אשר כתבתי בצערי וביגוני למען ידעו בנינו אשר יקומו אחרינו שעירנו עיר מלאה תורה וחכמה ואהבה ויראה וחיים וחן וחסד וצדקה הייתה למן היום הוסדה ועד שבא השיקוץ המשומם והטמאים והמטורפים אשר עמו ועשו בה כליה.
הסיפורים הכלולים בספר מספרים על העיר מראשיתה, על אנשיה בעיקר היהודים אך גם על האוכלוסייה הכללית, על שקיעתה ועל חורבנה של הקהילה היהודית בידי הנאצים וכוללים קטעים אוטוביוגרפיים רבים. הסיפור החותם כרך זה, "הסימן", הוא קינה על חורבנה של קהילת בוצ'אץ' בשואה.
ברבים מספריו מתאר עגנון גם ערים בארץ, בעיקר בתקופת העלייה השנייה, התקופה בה הוא עצמו עלה ארצה. ירושלים, העיר שבה התגורר יותר מ-40 שנה, זוכה למקום נרחב בסיפוריו.
בספרו "תמול שלשום" עגנון מרבה לתאר את היישוב, ובעיקר את ירושלים ויפו. לקראת סוף הספר הוא מתאר את השקיעה בירושלים:
פאתי מערב האדימו והחמה נתגלגלה ככדור של אש בתוך שלהבת של אש, בתוך גדודי להבה, בתוך בריכה של דם, בתוך חיצים של זהב, שנקלעים בתוך עננים אפורים בתוך ערפלים וורודים, בתוך לפידים של נוגה, כלפי ההרים הסגוליים, כלפי האדמה הכהה.
— תמול שלשום, ספר רביעי, פרק שישי, ה'
צמחונות
עגנון היה צמחוני, בין השאר בהשפעת ביקור בבית-מטבחיים בימי נעוריו ובהשפעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הצמחונות היא מוטיב נפוץ המוזכר בהרבה מיצירותיו. בין השאר, חמדת, גיבור הסיפור "גבעת החול" הוא צמחוני, האורח, גיבור הספר ״אורח נטה ללון״, וכך גם דמותו של המספר ב"עד הנה", ודודו של הירשל ב"סיפור פשוט".[46]
יחד עם זאת, עגנון כתב בפירוט רב תאורים עסיסיים של ארוחות ושל פריטי מזון שעלו על שולחנותיהם של גיבוריו, וביניהם גם של מאכלי בשר, עופות ודגים, על תבליניהם ורוטביהם (בין היתר, בסיפורים "אצל חמדת", "הכנסת כלה", ועוד). כרגיל בסיפוריו של עגנון, לא ברור אם כוונתו הייתה לבטא את אהדתו של הכותב לסועדים ולהנאתם מהאכילה, או שלהפך - אם יש בכך ביקורת עדינה ומרומזת על תאוות האכילה, ובפרט על התאווה לבשר. ייתכן גם, ששני המניעים התקיימו זה בצד זה.
ספריו וסיפוריו
בסיפורו "עגונות" הפתיחה כתובה כולה על דרך המדרש והאגדה בדבר אהבת הקב"ה לעמו. המשך הסיפור - בעיית האהבה הנכזבת. בעיית הקנאה והעגינות הנפשית, בעיית קנאתה של אישה באישה. גיבורת הסיפור, דינה, מפילה את ארון הקודש, מפני שסברה וקיבלה שארון זה משך אליו את האומן בן-אורי שאותו אהבה. דרך ההרצאה והתיאור נשארת בתחום העממי-אגדי, ואילו מאוויי הגיבורים מפליגים לעולם אנושי מורכב, שגם הטרגדיה היוונית יכלה להעלותם.
"והיה העקוב למישור", יסודו בסיפור-עם מראשו ועד סופו, ועיקרו - סיפורו של אמן המדובב מאורעות חיים וסבל של אנשים. הלשון היא מקראית בחלקה ופרוזה פיוטית בחלקה, אפוס עממי כנתינתו, על כל העיוותים שבו ועל ההגות החסידית-עממית שבו. מנשה-חיים, גיבור הסיפור, יורד לקבצנות ולחטא. התעלותו בייסוריו, בפרישה מביתו, אחרי שנודע לו כי אשתו הייתה לאחר, בחייו בבית-הקברות. מי שהיה חלאת-אדם, נעשה קדוש מעונה – מוטיב מקובל גם ביצירותיהם של נאו-רומנטיקנים לא-יהודיים.
חדר העבודה של עגנון עם ספרייתו הענקית
ב"הכנסת כלה" נכנס המספר לפני-ולפנים של מעיין השראתו העיקרי - החסידות הגליצאית. המאחד את הסיפורים השונים הוא ר' יודל החסיד, שנודד ממקום למקום ומקבץ כסף כדי להשיא את בנותיו. בנדודיו מתגלות קהילות יהודיות ואנשים יהודים בגליציה, אמונותיהם ודעותיהם – יסוד סיפורי ידוע גם בספרות הכללית וגם בספרות העברית. בצד היסודות הפולקלוריים העשירים יש בסיפורים אלה ממיטב הסאטירה של עגנון. רבי יודל חסיד, עם כל הגרוטסקי שבו, הוא מהסמלים השלמים ביותר של הרוחניות היהודית ושל האידיאליזם היהודי בתפיסתו של עגנון.
ב"הנידח" תיאר עגנון את שני המחנות, של החסידים ושל ה"מתנגדים". ואילו "הנידח" הוא גרשום, הנאבק בין שני המחנות.
על עלייתם לארץ ישראל של תשעת החסידים הראשונים מבוצ'אץ' מספר עגנון ב"בלבב ימים". במתווה הסיפורי מוטעמת אהבת גיבוריו לארץ, אמונתם האידיאליסטית, מאווייהם לעולם של "ירושלים של מעלה", אגדת-עם מהולה בפלא ובמציאות המגושרים בחלומות-אידיאלים, הגישור האופייני לעגנון.
ב"סיפור פשוט", שהיה לשני מבין ספריו, נטש עגנון את סגנון הכתיבה הפיקרסקי שאפיין את "הכנסת כלה", עבר לכתיבה בסגנון רומן המשפחה האירופי, דוגמת "בית בודנברוק" של תומאס מאן,[47] וטווה סיפור ריאליסטי לחלוטין המתרחש על רקע המציאות החברתית של גליציה היהודית בראשית המאה ה-20, מציאות שעגנון הצעיר הכיר באופן בלתי-אמצעי. הספר מעלה את הקונפליקט של היחיד העומד בין שאיפתו למלא את רצונותיו לבין לחצי החברה בעלת הערכים הבורגניים. הסיפור מתרחש בעיירה שבוש (למעשה, בוצ'אץ') ובסביבותיה, ומופיעות בו דמויות רבות, המייצגות יחד קשת חברתית רחבה. במרכז מוצבות שתי משפחות: משפחת הורוביץ', חנוונים מהעיירה שבוש, ומשפחת צימליך, בעלי אחוזה בכפר מאליקרוביק. שתי המשפחות נקשרות בקשרי נישואין, ופרשת השידוכים והנישואים של ילדי שתי המשפחות האלה - הירשל הורוביץ ומינה צימליך - היא הציר שעליו נשען הרומן, וממנה נבנית עלילתו. כך בדיוק הגדיר עגנון את הרומן כשהעלה לראשונה את שמו במכתב לשוקן במאי 1931: "ספור פשוט תולדות נישואין".[48]
הרומן "אורח נטה ללון" מתאר ביקור שעורך המספר בעיירת הולדתו שבוש (היא בוצ'אץ' מולדתו של עגנון). יש הרואים ספר זה כסיכום חוויותיו של עגנון מביקורו בבוצ'אץ' בשנת 1930. המספר מתאר את העיירה בשיממונה ובשקיעתה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בספר נישאת קינה חרישית על העבר שחלף, על אשר היה ואיננו עוד.
המעבר מארץ-האידיאל אל ארץ-המציאות משנה את הנוסח ואת המאוויים, כמו שמתואר ברומן הארצישראלי של עגנון - "תמול שלשום". הימים הם ימי העלייה השנייה. המספר מתגלה במלוא כוחו כסטיריקן וכמוכיח, הרואה צורך להפסיק מדי פעם את השלווה הציורית-אפית. שני העולמות, המתקיימים כאן זה במחיצת זה, מתוארים על המיוחד להם ובעיקר על המומים שבהם, מומים שהאידיאליסט נתקל בהם בהכרח בארץ-ההתגשמות. מצד אחד - חוסר השורשיות בקרקע שנועדה להיאחזות שורשית, ומהצד האחר - עולמם של החשוכים והצבועים. בין ציוריו המושלמים ביותר בסימבוליקה שבהם, ציור הכלב בלק, שעל עורו כתב יצחק קומר "כלב משוגע". גורל השניים דומה במידה רבה. ואולם בלק הכלב מביא עמו את סערת ההתפרצות, שבמרבית סיפורי עגנון היא, לכל היותר, נמה במעבי ההרצאה האפית השקטה. בלק הוא זה שקורע צעיף זה. כאן מבקש עגנון להשמיע את תוכחתו, והפעם בקול מוגבה ונשמע לרבים.
ב"ספר המעשים", שהוא מקבץ של סיפורים קצרצרים בעלי אופי סוריאליסטי, הציג עגנון בפעם הראשונה בחייו סדרה של סיפורים המושתתים על עלילה שבה האירועים מתרחשים בזה אחר זה ללא כל קשר סיבתי ביניהם, תוך ויתור מוחלט על הצורך ליצור עולם דמוי מציאות. עגנון, שהיה לסופר המקפיד על אורח חיים יהודי והצטייר בעיני רבים ממבקריו ככרוניסטן של החיים היהודים וכמי שהקים לתחייה את הסיפור היראי, התגלה לפתע, בעזרת סיפורים אלו, כסופר מודרני במלוא מובן המילה, שכתיבתו נותנת ביטוי למצבי חרדה קיומיים באמצעות טכניקה חדשנית המערערת על המסורת של הריאליזם, שבמסגרתה פעל עד אז. מהלך מפתיע זה בכתיבתו של עגנון התרחש במידה רבה בהשראתם של זיגמונד פרויד ופרנץ קפקא, שכתביהם היו מוחזקים דרך קבע בין ספריה של אשתו. למרות זאת, לא פסק עגנון מלומר כי סיפורים אלו הם האישיים ביותר בכתביו והם לא הושפעו מאף אדם אחר, כולל קפקא[49]:
מעשה פעם אחת פשפשתי בכתבי. נזדמן לידי ספר המעשים. נתחזק לי פתאום לפרסם כמה מהם. אבל לבי היה נוקפני, מחמת שלא מצאתי להם אב לא בספרות העברית ולא בספרות של אומות העולם [...] ומה שמזכירים עלי את קפקא טעות היא. קודם שפרסמתי את ספר המעשים לא ידעתי מסיפורי קפקא חוץ מסיפורו די פערוונדלונג (הגלגול) ואף עכשו חוץ מן המשפט שקראתי בימי חוליי לפני עשר שנים לא לקחתי ספר של קפקא לידי. פעמים הרבה ביקשה אשתי שתחי' לקרות לפני סיפור של קפקא ולא עלתה בידה. אחר שקראה לפני עמוד או דף משכתי את אזני הימנו. קפקא אינו משורש נשמתי, וכל שאינו משורש נשמתי אני איני קולט אותו ואפילו הוא גדול כעשרה זקנים שכתבו את ספר תהילים.
"בחנותו של מר לובלין" הוא רומן קצר המספר את סיפורו בגוף ראשון במהלך שהותו בגרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. במהלך הרומן מתאר עגנון את שהותו בלייפציג ואת קורותיו שם על מגוון האנשים אותם הוא פוגש. הרומן פורסם רק לאחר מותו של עגנון.
"שירה" הוא הרומן האחרון שכתב עגנון לפני שחלה ואותו לא הספיק להשלים. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית בירושלים הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. עלילת הרומן מתרחשת בירושלים של ימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20.
הרומן "עד הנה" מתאר את שיטוטיו חסרי הפשר של המספר בעריה של גרמניה, כשהתערערות סדרי חייו, כמו גם המראות והאנשים שהוא פוגש, הם עדות לתהליך התפוררותה של הרקמה החברתית של גרמניה בעטיה של מלחמת העולם הראשונה. שיטוטיו מגיעים לקִצם עם עלייתו של המספר לארץ ישראל. הרומן שנכתב בלשון דיווחית היה חידוש בספרות העברית ולכן חשש עגנון להוציאו לאור בימי חייו עד הגעתה של ביקורת חיובית מצדו של קורצווייל. קורצווייל טען כי המבנה המפורק נובע במישרין מן הכרה כי העולם הישן, המסודר הקלאסי, נמצא בתהליכי התפוררות, ולכן הצורות הקלאסיות של הביטוי אינן הולמות עוד את תיאורה של המציאות החדשה כאשר המניע העיקרי לשינוי בראיית המציאות הוא מלחמת העולם הראשונה, שבעבר הייתה נוכחת במובלע בכתבי עגנון ("פרנהיים", "בין שתי ערים") אולם זו הפעם הראשונה שהייתה אצלו לנושא ראשי. בעקבות "עד הנה" הוזכר עגנון בנשימה אחת עם שמותיהם של קפקא, ג'יימס ג'ויס, רוברט מוסיל או הרמן ברוך בישראל ומחוצה לה. על כך אמר קורצוויל: "כאן, בישראל, בלשון העברית, מתחולל אחד התהליכים המעניינים ביותר בדרך התפתחותו של הסיפור המודרני."[50]
מאפייני כתיבתו
התמקדותו בכתיבה
עגנון ראה את הכתיבה כמרכז עולמו והקדיש לה את כל זמנו, תוך שהוא נמנע כמעט לחלוטין מפעילות ציבורית (בניגוד לסופרים אחרים בני דורו, כדוגמת חיים נחמן ביאליק, שהקדישו חלק ניכר ממרצם גם לפעילות ציבורית). הוא העיד על עצמו: "אין אני איש מעשה, ואילו נתנו לי את הברירה מן השמים, קרוב לוודאי שהייתי בוחר ברוח ולא במעשה",[51] וכן "מטבעי אני איני מדיני. רואה אני כל צורה של שלטון כדבר שעשוי מלכתחילה להשתנות וצריך שישתנה והכרח שישתנה, אלא אפילו משתנה, אינו אלא חילוף צורה בצורה וצרה בצרה".[51]
עגנון העיד על עצמו: "פעמים הרבה ראיתי מעשים שידעתי שאני צריך לומר אל תעשה אבל ידעתי שלא ישמעו לי, וכבר אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כן מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".[51] הוא חרג מגישה זו בסאטירות "פרקים של ספר המדינה".
בתחילה עוד יכולתי לפענח את כתב-ידו במכתביו ובסיפורים, שנתן בידי לקריאה ואף לתרגום. ברם כבר ניכרו אז נטיותיו לעשות את כתב-ידו לכתב-סתרים, המדהים את עיני הקורא. ברבות הימים הגיעו הדברים לידי כך, שמרת אסתר, שעה שביקשה לעשות לך טובה, צירפה תעתיק למכתביו, להקל עליך את מלאכת הפענוח של כתב-הרזים, שהיה דומה יותר לנקודות של זבובים מאשר לאותיות עבריות.[52]
ליטוש בלתי פוסק
מאפיין מובהק של כתיבתו של עגנון היה עיסוקו הבלתי פוסק בליטוש כתביו, ליטוש שביצע הן במהלך כתיבת הסיפור קודם מסירתו לדפוס, הן בעת מסירתו לדפוס על גבי דפי ההגהה, ואף לאחר שפורסם, כהכנה למהדורה מתוקנת שלו. גרשם שלום ציין כי מאפיין זה ניכר כבר בראשית ימיו כסופר: "נטייתו החזקה לשלמות נעשתה בולטת למדי כבר באותה תקופה. הוא היה כותב וחוזר וכותב את סיפוריו שש או שבע פעמים, תכונה שהפכה במשך הזמן לצרתו הצרורה של המו"ל שלו, מפני שנוהג היה להכניס שינויים בכתביו, אפילו תוך כדי הגהתם".[28] במסיבה ליום הולדתו החמישים סיפר עגנון: "לפי שעה אזכיר לברכה את המספר הנלבב ש. בן ציון שטרח עלי הרבה והדריכני בעבודת הסיפור. עד שלא באתי לארץ ישראל כותב הייתי שבעה סיפורים ביום אחד ולא טרחתי עליהם לעבור עליהם ולתקן בהם אות. על ידי ש. בן ציון הכרתי שטוב פלפל חריף אחד מסל מלא דלועים".[53]
עגנון נהג לכתוב בעודו עומד ליד דוכן הכתיבה מול החלון
הסיפור "עגונות", למשל, פורסם במהלך השנים בארבע גרסאות. בקרב חוקרי עגנון יש המנתחים את ההבדלים בין גרסאותיו השונות של הסיפור, ומאתרים את מגמת השינוי.
תכונה זו אפיינה את עגנון עד לאחרית ימיו. אף בחודשים האחרונים לחייו, בעת שאושפז בבית חולים וניטלה ממנו יכולת הדיבור והכתיבה, ישבה איתו בתו, אמונה ירון, ונועצה בו בעניין עריכת ספרו "שירה", תוך שהוא עונה לה במנוד ראש על תיקונים שראוי לעשותם.
דן לאור משער שמאפיין זה ושאיפתו לשלמות היו בין הגורמים לכך שעגנון נמנע מלפרסם ספרים חדשים בשנותיו האחרונות, אף שהמשיך לכתוב: "ייתכן שגילו ומחלת הלב שלקה בה עשו את שלהם, ולעגנון היה קושי אמִתי להשלים את הכנת הספרים לדפוס - מלאכה שתבעה ממנו השקעה עצומה בסידור החומר, בארגון המבנה, בליטוש אחרון, בהתקנת כתב-היד לדפוס, בתיקונים, בקריאת הגהות ובתיקונן. היקף התיקונים שנדרש בעיניו של עגנון היה לעיתים כזה שחייב אותו לכתוב את הטקסט כמעט מחדש."[54]
מלאכת הליטוש נמשכה גם לאחר פטירתו של עגנון - בשנת 1998 יצאה לאור מהדורה מחודשת של שמונת הכרכים "הלבנים" (אלה שיצאו לאור בחיי עגנון), ובה 551 תיקונים, מרביתם תיקונים שרשם עגנון בעותקים שבביתו.[55]
עגנון זכה להוקרה רבה, שהתבטאה בפרסים רבים שהוענקו לו, ובמוספים נרחבים בעיתונים לציון יום הולדתו החמישים, השישים, השבעים, השבעים וחמישה והשמונים. כן מעיד על כך הסיפור הבא: עגנון התלונן כי התנועה בכביש ליד ביתו ברחוב קלאוזנר, בשכונת תלפיות בירושלים, מפריעה לשנתו, ובתגובה הפכה עיריית ירושלים את הרחוב לחד-סטרי, וקבעה שלט שעליו נכתב: "נהג אדיב! אנא שמור על השקט בנסיעתך ברחוב זה".[56]
ב-1946 זכה בפרס אוסישקין על ספרו "תמול שלשום". בנאום הזכייה אמר:
[...] שבח גדול הוא לספרי "תמול שלשום" שזכה בפרס. והלוואי ששאר ספרי לא יקפידו עליו שנטל שכר כולם. [...] מחצית הפרס אני מוסר לשם חינוך ילדים עזובים לעילוי נשמתו של ר' מנחם אוסישקיןזכרונו לברכה ודומני שדבר זה יהיה לנחת רוח גם לשלשת דייני הפרס, לממונה על החינוך, לממונה על הקרקע, ולממונה על הספרות. אפשר שנזכה שתינוק אחד מישראל יגיע על ידי המעות הללו להתחנך חינוך הגון ויעמוד על הקרקע ויקרא בספר. אז ידעו הפרופיסור קלוזנר וידידי הפרופיסור יצחק וולקני והד"ר סולובייצ'יק שלא טרחו על חינם שטיפלו ב"תמול שלשום" לשם מחר ומחרתיים.
בשנת 1951 הגישה האוניברסיטה העברית בשנית את מועמדותו של עגנון לפרס. עגנון יצא לביקור בסטוקהולם שבו נפגש עם סופרים ומבקרים, אך הביקור נקטע לאחר שעגנון לקה בהתקף לב ואושפז במשך שבועות אחדים.
בשנת 1963 יזם גרשום שוקן את תרגום כתבי עגנון לשוודית ("והיה העקוב למישור" תורגם לשוודית עוד ב-1925), לאחר שכבר תורגמו לשפות אחדות. בעקבות זאת פורסמו בשוודית, בהוצאת "בונייר" (Bonnier), אחדים מכתבי עגנון. בשנת 1964 יצא לאור תרגום לגרמנית של "אורח נטה ללון", וזכה לביקורות אוהדות.
בדצמבר 1964 חידש גרשום שוקן את יוזמתו של אביו, ופנה לקורצווייל, שבינתיים הפך לראש המחלקות לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, וזה שלח לקרן נובל המלצה להענקת הפרס לעגנון, שאליה צירף את המלצתו משנת 1947.
בשנת 1966 נשאה היוזמה פרי (לאחר ששמו של עגנון הוגש הפעם על ידי הסופר השוודי אייווינד יונסון),[57] ועגנון הוכרז כחתן פרס נובל לספרות. הפרס הוענק במשותף לעגנון ולמשוררת היהודייה נלי זק"ש[58] (הענקת פרס נובל לספרות במשותף לשני זוכים היא אירוע נדיר למדי, והוא נשנה מאז רק פעם אחת). כאשר הגיע לביתו שר החינוך והתרבותזלמן ארן לבשר לו על החלטת ועדת הפרס, הגיב עגנון בחוסר אמון ואמר "עורבא פרח".[59]
בנאומו בטקס קבלת הפרס הציג עגנון את עצמו במילים הבאות:[60]
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שֶׁמִּיִּרְאָתָם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אֵחַי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.
קטע זה מנאומו הודפס ברבות השנים על השטר של חמישים שקלים חדשים בסדרה ב' (1999–2014), שהנציח את דמותו של עגנון.
מורשתו
עגנון הופיע על שטר 50 שקל בשנים 2014-1985מעטפה לזכרו של עגנון שיצאה לאור באוקראינה
לאחר מותו של עגנון המשיכה בתו, אמונה ירון, לעסוק בהוצאה לאור של כתבים מעזבונו, ומספר ספריו שפורסמו לאחר מותו עולה על מספר הספרים שפרסם בחייו.
ארכיונו של עגנון נמסר על ידי משפחתו לבית הספרים הלאומי בירושלים.[61]בית עגנון שבשכונת תלפיות עבר לרשות עיריית ירושלים, והוא פתוח למבקרים.[62] בבית עגנון נמצאת הספרייה של עגנון, בה כתב את ספריו. יש בה ארכיון גדול של ספרי קודש, חלקם עתיקים ביותר מהמאה ה-16, ואפשר למצוא שם, לצד ספרי קודש וקבלה, גם ספרים של גתה, שפינוזה, ואחרים.
עגנון הוא הסופר הנחקר ביותר בספרות העברית, ומספר הספרים והמאמרים שיצאו לאור ועוסקים ביצירתו רב. בין חוקריו המובהקים ניתן למנות את ברוך קורצווייל, דב סדן, הלל ויס, ניצה בן-דב, דן לאור ורוחמה אלבג. אל קורצווייל היה לעגנון יחס מיוחד, ובמכתב ששלח אליו כתב: "איש לא העמיק כמוך בניתוח הסיפורים". עגנון ראה בו את הפרשן ליצירותיו, ושלח את השואלים לכוונתו בסיפורים לעיין במחקריו של קורצווייל. מתוך כך נוצר קשר אישי ביניהם, ועגנון פעל למינויו של קורצווייל לראש המחלקות לספרות עברית ולספרות עולם באוניברסיטת בר-אילן, כאשר זו הוקמה. להנגשת יצירתו של עגנון פרסם אברהם הולץמהדורה מוערת ומאוירת של "הכנסת כלה", ונפתלי גינתון פרסם מהדורות מוערות לאחדים מסיפורי עגנון.
ב-17 במרס1981, דאר ישראל הנפיק בול דאר להנצחת זכרו של עגנון שעליו מופיע דיוקנו . הבול עוצב על ידי האמנית רות בקמן מלכא. בתקופת מכירת הבול, מכר דאר ישראל 1,842,000 בולים אלה.[63]
בשנת 1985 ושוב בשנת 2000בנק ישראל הנפיק שטר של חמישים שקלים חדשים (בשתי גרסאות) שעליו דיוקנו.[64] בצדו האחד של השטר הופיעו דיוקנו של עגנון, מעמד הכתיבה שעליו כתב ונמצא בספריית ביתו בירושלים, וקטע מדבריו בטקס קבלת פרס נובל. בצדו השני של השטר מוצג ציור של ירושלים, רשימה של כל ספריו, וברקע - אותיות שעפות באוויר, כזכר לשרֵפה בגרמניה בשנת 1924, כעין גווילים שרופים של כתביו שאותיותיהם עולות השמימה בעת השרפה.
בשנת 2013 יצא לאור סרט תיעודי על חייו בהשתתפות בני משפחתו, ששודר בערוץ הראשון. שם הסרט "מוקדש לנוות ביתי"[65] וחלק גדול מהסרט עצמו מתמקד בזוגתו של עגנון וביחסים המורכבים ביניהם.[66]
יידישע ווערק, אריינפיר דב סדן, הערברעישער אוניווערסיטט אין ירושלים, יידיש אופטיליג, קאמיטעט דאר יידשער קולטר, קול-ישראל, תשל"ז, 1976 - אוסף סיפורים ושירים שכתב עגנון ביידיש בשנים תרס"ג-תרס"ז.
נורית גוברין, "במחיצתו של עגנון"; "עגנון ומבקריו הראשונים"; "עגנון ומפרשיו". בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח 2008, עמ' 245–270.
אילה גורדון (עורכת), בין ש"י עגנון לש"ד גויטיין: מאמרי ביקורת וחליפת מכתבים, 1919-1970, הוצאה עצמית, ירושלים, 2008.
זיוה שמיר, מאוהב לאויב - עגנון מהרהר על ביאליק, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
רות נצר, חלומו של עגנון על היעוד הרוחני והחמצתו וקרבת מוטיבים לרבי נחמן מברסלב. חוברת 'גג' מס. 43. 2017
רות נצר. ארבעה מאמרים על עגנון (על ספור פשוט, עידו ועינם, על אבן אחת, הסיף). בתוך: השלם ושברו. כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג. כרמל. 2009.
זיוה שמיר, הניצנים נראו בארץ: הסיפורים המוקדמים של ש"י עגנון, תל אביב: ספרא, 2021.
רות נצר. ארבעה מאמרים על עגנון (האדונית והרוכל, עד הנה, טלית אחרת, חלום מחנותו של מר לובלין). בתוך: נפש הספרות. מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני. כרמל. 2021.
אלו ואלו: והיה העקוב למישור, תכריך של סיפורים, אגדת הסופר, מעלות ומורדות, יתום ואלמנה, מן השמים, עם פטירת הצדיק, גר צדק, כיבוד אב, קול האם, שלש אחיות, הנגר והתרנגול, כפורים, באהל ביתי, הדרשה, ש"ס של בית זקני ז"ל, מקטרתו של זקני עליו השלום, הילדה המתה, מנעלים, שכר שתיקה, צפורי, סיפור נאה של סידור תפילתי, שני זוגות, המטפחת, ביער ובעיר, עפר ארץ ישראל, ולא נכשל, חוש הריח, על אבן אחת, עם לבי, דורות עולמים, יששכר וזבולון, מנוחה, בני שמואל, כדויד חשבו להם כלי שיר, מפני מה לא הניחו את מורנו הגאון רבי ישראל איסרליין ליכנס לגן עדן מיד לפטירתו, דמעות, אחוזת קבר, תחילת שימושו של השרף, בעל הריחים והטוחן, האדומים החמים, קינוח סעודה, העצה, סייעתא דשמיא, סיפורים של שבת, שבתי, הפרוטה, כנגד אותם שקובעים ישיבות של שחוק וקלות ראש / פולין - סיפורי אגדות: קדומות, משומרים לבוקר, גשם, מחולת המוות או הנאהבים והנעימים, הלב והעינים, בית הכנסת הגדול, במצולות, חבית של רבי יוחנן, על השחיטה, מעשה העז, נפלאות שמש בית המדרש הישן, חרב דוביש, אור תורה, מעגלי צדק, מעשה עזריאל משה שומר הספרים, מעשה המשולח מארץ הקדושה ת"ו / סיפורים נאים של ארץ ישראל: עגונות, מעשה רבי גדיאל התינוק, רבי כתריאל שליח ציבור, כהן אמת, מעשה רבי יוסף או תורה לשמה, ברית אהבה, לבב אנוש, המנין, אבני המקום, תחת העץ, ההדלקה, השנים הטובות, עינינו הרואות, מאויב לאוהב / בלבב ימים.
סמוך ונראה: שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו / אצל חמדת / בין שתי ערים / האדונית והרוכל / ספר המעשים: לבית אבא, אל הרופא, האבטובוס האחרון, התעודה, הנרות, ידידות, על התורה, פי שנים, פת שלימה, האבות והבנים, הבית, מדירה לדירה, השיר אשר הושר, קשרי קשרים, הפקר, התזמורת, טלית אחרת, הפנים לפנים, בדרך, המכתב / פרקים של ספר המדינה: פתיחה לספר המדינה, פרק אחד - החוטפים, פרק שני - שלום עולמים, פרק שלישי - קליפת תפוח זהב, פרק רביעי – על המיסים / פתיחה לקדיש: אחרי מטתם של הרוגי ארץ ישראל.
האש והעצים: לפי הצער השכר / קורות בתינו: קורות בתינו, דלתי לאורח אפתח, לעבד נמכר יוסף, ר' משה מבקש / מעוז ומחסה: בזכות רש"י ז"ל, זכות אבות, הגאון ר' רפאל הכהן בקטנותו, כח התורה / סיפורים נאים של ר' ישראל בעש"ט: סיפורים נאים של ר' ישראל בעש"ט, בלתי לה' לבדו, אתרוגו של אותו צדיק, אל תבקש לעצמך יותר ממה שנותנים לך, בינו לבין קונו, למען שמו, זה בזה, הנהגת העולם, הכוס, סטרעטין, האשה והחיצונים / ספר תכלית המעשים: בקרונין של רכבת, אהבת ישראל, יסורי הדעת, עם שבשדות / בני עירי: עיני לאה, מלאך המוות והשוחט / עם עצמי: האתרוג, הסימן / עד עולם / התנצלות.
^מנחם צבי קדרי, "ה'אני מאמין' של ש"י עגנון המחבר בענייני הלשון העברית", בספר: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון - עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994, עמ' 341.
.jpg)
.jpg)
