PROFILPELAJAR.COM

דבורה בארון
	דבורה בארון
לידה	4 בדצמבר 1887; אוזדה, בלארוס
פטירה	20 באוגוסט 1956 (בגיל 68); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
שפות היצירה	יידיש, עברית
בן או בת זוג	יוסף אהרונוביץ'
פרסים והוקרה	פרס ביאליק (1933); פרס ברנר (1951) ;

דבורה בארון-אהרונוביץ (י"ח בכסלו תרמ"ח, 4 בדצמבר 1887 – י"ג באלול תשט"ז, 20 באוגוסט 1956) הייתה סופרת, עורכת ומתרגמת עברייה.

ביוגרפיה

דבורה בארון נולדה לרב שבתי בארון בעיירה אוזדה שליד מינסק שבבלארוס (אז באימפריה הרוסית). מגיל צעיר בלטה בכישרון כתיבה: בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, ובגיל 12 החלה לכתוב בעברית. בגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" (1903) ו"הצפירה" (1904), ויצרה לה קהל מעריצים. בנוסף פרסמה את יצירותיה בעיתון הזמן. יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי". אביה שבתי, על אף היותו רב, ושלא כמקובל באותה עת, נתן לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות.

יחד עם אחיה בנימין, סטודנט לרפואה, שעימו היה לה קשר הדוק, יצאה למינסק.

אירוסיה לסופר משה בן אליעזר הסתיימו לאחר חמש שנים, ובארון עלתה ארצה בכסלו תרע"א (דצמבר 1910). היא עבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", שם הכירה את עורך העיתון, יוסף אהרונוביץ', שלו נישאה. לזוג נולדה בת, צפורה אהרונוביץ.

בשנת 1915 הוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, בשל גזירותיו של ג'מאל פאשה, והדבר חולל שבר בחייה. היא התמסרה לטיפול בילדתה ומיעטה לצאת מן הבית, מסתירה את מחלת האפילפסיה שבה לקתה הילדה.

ב-1919, מששבו לתל אביב עם תום מלחמת העולם הראשונה, שמעה שאחיה נדבק בטיפוס ומת ממחלתו, דבר שזעזע אותה קשות. בארון שבה לעבודתה ב"הפועל הצעיר", ובה התמידה עד שנת 1924. מ-1920 עד 1923 ערכה את המדור הספרותי בעיתון.^[1]

בניגוד לסופרים כמו שופמן^[א] וי"ד ברקוביץ, שפרצו בתנופה לעולם הספרות העברית, תהליך ההבשלה של בארון היה איטי וממושך. רק בשנת 1927 יצא לאור ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר). כתביה זכו בפרסי ביאליק, רופין וברנר.^[1]

כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד. היא אפילו לא הלכה להלווית בעלה, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים. לאחר מות בעלה, ב-1937, ערכה את כתביו.

בביתה קיבלה אורחים, כגון אשר ברש ונחום גוטמן, כשהיא שוכבת במיטתה. עם זאת, הייתה מעורה בחיים הציבוריים. באותו הזמן עסקה במרץ בכתיבה ובתרגום וקיבלה תמיכה מן הבנק.

השואה נטעה בה תחושה כי שליחות מוטלת עליה, להמשיך ולכתוב על חיי היהודים בעיירה: "הרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עליי, למען הקים להם לדברים זכר, להטביע את רישומיי על הנייר".

נוסף על כתיבתה, תרגמה ספרות יפה ממספר שפות. כך, לדוגמה, תרגומה המופתי של "מאדאם בובארי" (מאת גוסטאב פלובר) מצרפתית לעברית (ספריית פועלים, יצא לאור 1957).

בשנת 1951 זכתה בפרס ברנר על ספרה " פרשיות"^[2].

הפסיכולוגית וחוקרת הספרות פרופ' עמיה ליבליך סבורה שבארון ובתה פיתחו יחד "שיגעון בשניים", עולם של הזיה משותפת. צפורה, בתה של בארון, גדלה נטולת קשרים חברתיים - אמהּ הייתה, למעשה, חברתה היחידה. בשנים שאחרי פטירת אמהּ, עברה צפורה להתגורר בחדר על גג הבית, שם נמצאה מתה ב-1971, כמה ימים לאחר שמעדה ונפלה בו.

ארכיונה האישי מופקד במכון גנזים ארכיון הסופרות והסופרים בישראל^[3].

ספריה

סיפורים (1927)
גניזה (1930)
קטנות (1933)
מה שהיה (1939)
לעת עתה (1943)
משם (1946)
הלבּן (1947)
שברירים (1949)
פרשיות (1951)
חוליות (1953)
מאמש (1955)
אגב אורחה (1960)
הגולים (1970)
שלושה סיפורים (1975)
כריתות וסיפורים אחרים (1997)
פראדל/שפרה (2001)

בתיאטרון

המחזה "דבורה בארון" מאת יהודית קציר המבוסס על חיי הסופרת וביתה ציפורה, פורסם בהוצאת הספרייה החדשה, "האונתולוגיה החדשה" (כרך שני). הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת 2000, בבימוי זהרירה חריפאי.
המחזה וההצגה "אדם לא מת סתם", המבוססים על סיפוריה של דבורה בארון. המחזה עלה בתיאטרון הבימה בשנת 2013. יצרו יחדיו שחר פנקס המחזאית ושיר גולדברג הדרמטורגית והבמאית.

הנצחה

בבאר שבע, ראשון לציון ובמזכרת בתיה נקראו על שמה רחובות.
גינת דבורה בין סמטת גור אריה לבין סמטת יל"ג בקרבת ככר רבין בתל אביב קרויה על שמה.

לקריאה נוספת

'ברון, דבורה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 107. (הספר בקטלוג ULI)
לאה גולדברג "פרשיות לדבורה בארון" אורלוגין במה לדברי ספרות, א. שלונסקי עורך, אפריל 1951
יוסף שה-לבן, דבורה בארון - הנחיות ללימוד, הוצאת אור עם, 1976
נורית גוברין, המחצית הראשונה: דבורה בארון - חייה ויצירתה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1988
אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "דבורה בארון - שכבה במיטה 33 שנה", עמ' 31-23
דוד אסף‏, מסע בבלארוס היהודית (ב): בעקבות דבורה בָּארוֹן והרב משה פיינשטיין, בבלוג "עונג שבת", ספטמבר 2015
הילה שלומית קינל-לימוני, תלושות ומורדות: סיפורת נשים בספרות התחייה העברית- חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי, הוצאת רסלינג, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
אילת נגב, דבורה בארון: שכבה במיטה 33 שנה בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן-יהודה
אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995 (הספר בקטלוג ULI)
עמיה ליבליך, רקמות, הוצאת שוקן, 1991 (הספר בקטלוג ULI)
מיכל דורון, ציפור בכלוב : דבורה בארון על ספת הגרפולוג (מאזנים: ירחון לספרות, כרך פ"ד, גל' 5–6 (שבט תשע"א, ינואר 2011), עמ' 52–53,)
לאה גולדברג – על דבורה בארון (מעיזבון המשוררת), דחק, כרך טו', 2022.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דבורה בארון בוויקישיתוף

כתבי דבורה בארון בפרויקט בן-יהודה
דבורה בארון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
רשימת הפרסומים של דבורה בארון, בקטלוג הספרייה הלאומית
הצצה לארכיון של דבורה בארון, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
דבורה בארון, דף שער בספרייה הלאומית
דבורה בארון, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
דבורה בארון, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
הספרים של דבורה בארון, באתר "סימניה"
יעקב פיכמן, דבורה בארון, בפרויקט בן-יהודה
עמיה ליבליך, דבורה בארון, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
דבורה ברון איננה, דבר, 21 באוגוסט 1956
דינה ציונית, דבורה בארון, בתוך: נשות ואנשי ספרות ושירה, מטח, 2003, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
רוחמה אלבג, העיירה ההיא, שכולה אביב, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2007
משה בסוק, נשי דבורה בארון בפרויקט בן-יהודה
- פראדל, אמריקה, שפרה - ספורי רדיו
שי בר יעקב, במיטה עם דבורה, באתר ynet, 26 בספטמבר 2000
סיפור מפיה של דבורה בארון מאת נורית זרחי, "ד. ב. מדברת", באתר הארץ, 4 בנובמבר 2016
אביבית משמרי, חיי הקהילה של דבורה בארון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2021

ביאורים

^ עם שופמן הייתה בקשר מיוחד, כפי שעולה ממכתב שכתבה לו ביוני 1949, ואשר פורסם בבלוג של מכון גנזים (שם מופקד גם ארכיונה האישי). לעיון במכתב עם כתב ידה ראו כאן.