קובה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים. תרבותה ומנהגיה הושפעו מהתרבות האינדיאנית המקומית, מהאימפריה הספרדית ששלטה בה במשך קרוב ל-400 שנה ומתרבויות העבדים האפריקאים שהובאו אליה.
קובה נמנית עם המקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס ביבשת אמריקה, ב-28 באוקטובר1492. הספרדים החלו ליישב את קובה ב-1511 והפכו אותה למושבה. התנגדות התושבים המקומיים לספרדים דוכאה בכוח, לעיתים תוך ביצוע מעשי טבח באוכלוסייה המקומית[דרוש מקור]. מנהיגם, אטואי, הוצא להורג ב-1512, וב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי.
ב-1513 ייסד פרננדו השני את מוסד האנקומיינדה, לפיו ילידי המושבות שבהן שלטה ספרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. הניסיון ליישם את המדיניות הזו בקובה נכשל, לאחר שחלק מהילידים נחשפו למחלות שהביאו הספרדים, ואחרים סירבו לעבוד ונמלטו[דרוש מקור]. חרף היחסים הקשים בין הספרדים לבין הקובנים הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה. הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים. נישואי תערובת, בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים – "גוּאַחִירוֹ" ("אחד משלנו"). בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות.
במהלך השלטון הספרדי בקובה התפתחו בה תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה.[דרוש מקור]
המאבק לעצמאות
בראשית המאה ה-19 זכו כל מושבותיה של ספרד באמריקה הלטינית בעצמאות, למעט קובה ופוארטו ריקו. אף שלא זכו בעצמאות, הושפעו הקובנים מהמתרחש ביבשת, ותנועות עממיות החלו לקום. חלק מהתנועות קראו לביטול העבדות, אחרות לשוויון בין לבנים למולאטים, תנועות שדרשו רפורמות שיפחיתו בשליטה הספרדית במסחר, והיו תנועות בדלניות שקראו לעצמאות מלאה. רוב התנועות דוכאו במהרה.[דרושה הבהרה]
קרלוס מנואל דה סספדס
ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בכך שבהנהגתו היו כמה מהעשירים שבבעלי המטעים בקובה, ובהם קרלוס מנואל דה סספדס, שהיה לדמות הבולטת בו. ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם "Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ מלחמת עשר השנים. המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואיי אספה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס. הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, אך הצליח להכניע את המורדים רק ב-1878.
כבר ב-1879 ניצתה האש מחדש, במה שכונה "המלחמה הקטנה", אך המרד לא זכה לתמיכה נלהבת, מאחר שהקובנים היו מותשים מהמלחמה הקודמת[דרוש מקור], והמרד הסתיים ב-1880. ב-1886 הייתה קובה לאחד המקומות האחרונים בעולם בהם בוטלה העבדות, צעד שהביא לשינויים דמוגרפיים וחברתיים באי. במקביל, גברה המעורבות האמריקאית בקובה, והיקף ההשקעות האמריקאיות בה עמד על כ-50 מיליון דולר בשנת 1895. כלכלתה של קובה הפכה במידה רבה תלויה בארצות הברית.
בראשית דרכה הייתה קובה מדינה דמוקרטית, אך השלטון בה נטה לחוסר יציבות[דרושה הבהרה], והיה נתון למעורבות עמוקה של ממשלת ארצות הברית וחברות אמריקניות. ב-1933 אירעה במדינה הפיכה, שבעקבותיה תפס את השלטון הרודן פולחנסיו בטיסטה. מ-1940 עד 1944 הוא שלט כנשיא נבחר ולאחר מכן כיהן כחבר סנאט וב-1952 ביצע הפיכה נוספת והשתלט על קובה שוב. בטיסטה דיכא את הכוחות הסוציאליסטיים במדינה וארצות הברית תמכה בשלטונו.
בשל האמברגו שהוטל עליה, הייתה כלכלתה של קובה תלויה בבעלת בריתה החדשה, ברית המועצות, ומרבית הסחר של קובה היה עם מדינה זו[דרוש מקור]. עם פירוק ברית המועצות ב-1991, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף. בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות. כתוצאה ממדיניות זו, השתפר מצבה הכלכלי והמשטר שרד גם לאחר קריסת בעלת בריתו העיקרית.
ב-2006 העביר קסטרו את השלטון לאחיו, ראול קסטרו, עקב מצבו הבריאותי, והלה שימש כנשיא בפועל. ב-2008 נבחר ראול קסטרו לנשיא באופן רשמי. מאז החל ראול קסטרו למלא את התפקיד, נערכו במדינה רפורמות מדודות, שאפשרו באופן חלקי החזקת רכוש פרטי.
הרשות המחוקקת בקובה היא האספה הלאומית של כוח העם ("Asamblea Nacional del Poder Popular"), המונה 609 חברים, הנבחרים אחת לחמש שנים. מחצית מהחברים ממונים בידי ארגונים יציגים שונים (ארגוני חקלאים, ארגוני סטודנטים וכיוצא באלה) ומחציתם נבחרים בבחירות אישיות באסיפות אזוריות, בהן רשאי להשתתף כל אזרח שמלאו לו 16 שנים. בבחירות אלה מתחרה מועמד אחד בלבד על מושב באספה, ההצבעה היא בעדו או נגדו, והוא נדרש להשיג 50% לפחות מהקולות. ככל הנראה יעד זה אינו קשה במיוחד, שכן בבחירות שנערכו בשנת 2008, למשל, השיגו כל המועמדים לפחות 85% מהקולות.[12]
בסמכותה של האספה הלאומית לחוקק חוקים, לתקן את החוקה, לאשר את התוכניות הכלכליות של מועצת השרים ואת תקציב המדינה, וכן להעניק חנינות. האספה הלאומית מחולקת לוועדות, הממונות, בין היתר, על נושאים אלה: כלכלה, תעשיית הסוכר, מזון, תעשייה, תחבורה ותקשורת, תשתיות, יחסי חוץ, בריאות, ביטחון וסדר ציבורי.
הסמכות ליזום הצעות חוק אינה מצויה רק בידי הממשלה או חברי האספה הלאומית, וגם אזרחים שאספו 10,000 חתימות רשאים ליזום חקיקה ולהציעה לאספה הלאומית.
הרשות המבצעת
ראש המדינה בקובה הוא יושב-ראש מועצת המדינה ("Consejo de Estado"), המכהן גם כיושב-ראש מועצת השרים ("Consejo de Ministros de Cuba"). עד 1976 היו לקובה נשיא וראש ממשלה, אך משרות אלו בוטלו עם קבלת החוקה הנוכחית באותה שנה. עם זאת, יושב-ראש מועצת המדינה עדיין מכונה לעיתים, באופן שגוי, כנשיא קובה. יו"ר מועצת המדינה וחבריה נבחרים בידי האספה הלאומית אחת לחמש שנים. עד 2008 כיהן בתפקיד זה פידל קסטרו, ולאחר שהודיע על כוונתו שלא להתמודד לכהונה נוספת, היה ראול קסטרו, אחיו, ליו"ר. בשנת 2011 נבחר ראול למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בידי האספה הלאומית. ליושב-ראש מועצת המדינה סגן ראשון וחמישה סגנים נוספים. במקרה של מות היו"ר, מחלתו או היעדרותו, ממלא את מקומו סגן יושב-ראש מועצת המדינה הראשון. מכוח הוראה זו, מילא ראול קסטרו את מקומו של אחיו בין 2006 ל-2008. מ-19 באפריל2018 מכהן מיגל דיאס-קאנל כיושב ראש מועצת המדינה.
במועצת המדינה 31 חברים, הנבחרים על ידי האספה הלאומית. תפקידה של המועצה לאשר וליישם את החקיקה של האספה הלאומית, ובסמכותה לכנס אותה לכינוסים מיוחדים בזמן הפגרה.
מועצת השרים כוללת, פרט לשרים גם את סגני יושב-ראש מועצת המדינה ואת מזכירה. מועצת השרים מתווה את מדיניותה הכלכלית של קובה ואת יחסי החוץ שלה, ואחראית על יישום ואכיפת החוקים, לאחר שאלה מאושרים בידי האספה הלאומית ומועצת המדינה.
הרשות השופטת
מערכת המשפט הקובנית מורכבת משלוש ערכאות: בית המשפט העליון העממי (Tribunal Supremo Popular), בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט העירוניים. שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי האספה הלאומית, השופטים המחוזיים בידי האסיפות המחוזיות והשופטים העירוניים בידי מועצות הערים.
הספרדים הם אלה שהניחו את התשתית למערכת השיפוט הקובנית, והדבר ניכר גם לאחר עצמאותה של קובה. הקודקס האזרחי הספרדי, למשל, היה בתוקף עד 1987, בשינויים מסוימים. לאחר המהפכה הקובנית ערך השלטון החדש מספר שינויים מבניים, עד לעיצובו של המבנה הנוכחי שעוגן בחוקה של 1976.
מטע טבק בפינאר דל ריו. טבק היה ועודו אחד מחשובי המוצרים שמייצאת קובה
המשטר הקובני נוקט במדיניות סוציאליסטית בניהול כלכלת המדינה, המולאמת ברובה. מרבית מפעלי הייצור שייכים למשטר ומנוהלים על ידיו, ומרבית כוח העבודה הקובני מועסק על ידי המדינה. בשנים האחרונות התעוררה מגמה של גידול במספר העסקים הפרטיים. בשנת 1981 91.8 אחוזים קיבלו את משכורתם מהמדינה, ובשנת 2000 77.5 אחוזים מכוח העבודה הועסק על ידי המדינה. השקעה חיצונית בכלכלה הקובנית מוגבלת ודורשת אישור של הממשל. המשטר הוא הקובע את מחיריהם והמנות שיקבלו האזרחים למרבית המוצרים.[דרוש מקור]
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, אזרחי קובה אינם משלמים מסים. אולם משנת 1996 המשטר החל להטיל מיסים על קובנים המרוויחים בשוק הפרטי.[13]
התפרקות ברית המועצות וסיום השלטון במזרח אירופה בראשית שנות ה-90 הובילו להפסקת הסובסידיות הזרות לכלכלת קובה. לפני התפוררות המשטר הסובייטי, קובה נהנתה מסיוע כלכלי סובייטי, מנפט במחירים מוזלים ומיכולת לייצא סוכר במחיר גבוה בהרבה ממחירי השוק. הפסקת סיוע זה הובילה במהרה לשפל כלכלי עמוק. ב-1992 הידק הממשל האמריקני את אמברגו הסחר על קובה, והוריד עוד יותר את רמת החיים בקובה עד למצב של משבר.
בדומה למדינות קומוניסטיות ופוסט-קומוניסטיות אחרות לאחר קריסת ברית המועצות, קובה החלה לנקוט בצעדים מוגבלים לכיוון כלכלת שוק חופשי, כדי להקל על המחסור החמור במזון ומוצרים אחרים. צעדים אלו כללו הרשאה להעסקת עובדים פרטיים בחלק מהמפעלים, לשימוש בדולר האמריקני בעסקאות ועידוד התיירות. כך, בעשור האחרון הצליחה קובה לשלש את חלקה בתיירות בקריביים, תוך השקעות רבות בתשתית לתיירות. 1.9 מיליון תיירים ביקרו בקובה ב-2003, מרביתם מקנדה ומדינות האיחוד האירופי, ויצרו הכנסות של 2.1 מיליארד דולרים.[14] הגידול המהיר של מגזר התיירות שיפר מאוד את מצבה הכלכלי של קובה.
בעבר הייתה קובה המפיקה והמייצאת העיקרית של סוכר. לאחר מספר הוריקנים ובצורות, שהרסו רבים משטחי הגידול של קני הסוכר, תפוקת הסוכר נפלה. בנוסף, היעדר ההשקעה בתשתיות הוביל לסגירתן של מטחנות רבות. בעוד שבעבר ייצאה קובה 35 אחוזים מכלל הסוכר בעולם, כיום היא מייצאת רק 6.3 אחוזים.[14]
סיוע כלכלי מוונצואלה שיפר אף הוא את מצבה הכלכלי של קובה. מאז שנת 1999, עקב בחירתו של הוגו צ'אווס הסוציאליסט לנשיא ונצואלה, החלה ונצואלה לסייע לקובה באמצעים שונים, העיקרי שבהם הוא העברת 80,000 חביות נפט ביום בתמורה לשירותים מקצועיים ותוצרת חקלאית מקובה. לאור השיפור המסוים במצב הכללי, הידק המשטר הקובני שוב את שליטתו בכלכלה, וביטל רבים מההיתרים שהעניק לתעשיות הפרטיות בשנות ה-90 המוקדמות. ב-2004 תמכה קובה באופן רשמי בשימוש באירו כמטבע הבינלאומי, ובוטל ההיתר מ-1993 לשימוש בדולר האמריקני במדינה. ההגבלות הגוברות של הממשל האמריקני על ביקור בקובה וסכום הדולרים שניתן להכניס למדינה, חיזקו את שליטת המשטר הקובני בשימוש בדולרים במדינה. בעשור האחרון קיבלו קובנים בין 600 מיליון למיליארד דולר, מרביתם מבני משפחותיהם בארצות הברית.[14]
ב-2001 הראו מחקרים כי רמת החיים הממוצעת בקובה נמוכה משהייתה לפני התפוררות המשטר הסובייטי. המשכורות שמעניקה המדינה אינן מספקות את צורכיהם של רבים, ובמערכת תקצוב המנות חסרים מוצרים רבים. ככל שכמות ומבחר המוצרים שניתן לרכוש במערכת התקצוב פחתה, כך פנו יותר קובנים לשוק השחור כדי לרכוש מוצרי מזון בסיסיים, לבוש, מוצרים לבית ותרופות. בנוסף, בקובה עדיין נפוצה שחיתות בתעשיות הממשלתיות, וכך גם גנבת תוצרים של המדינה ומכירתם בשוק השחור.[15]
ב-2005 ייצאה קובה מוצרים בשווי 2.4 מיליארד דולרים אמריקניים, והיא נמצאת במקום ה-114 מתוך 226 המדינות או השטחים הנסקרים. קובה ייבאה מוצרים בשווי 6.9 מיליארד דולרים, והיא נמצאת במקום ה-87.[16] שותפת הייצוא העיקריות של קובה הן הולנד, קנדה וסין, שותפות הייבוא המשמעותיות הן ונצואלה, ספרד וארצות הברית. המוצרים העיקריים שמייצאת קובה הם: סוכר, ניקל (25% מסך היצוא שלה[17]), טבק, דגים, מוצרים רפואיים, פירות הדר וקפה.[17] קובה מייבאת מזון, נפט, ביגוד ומכונות. החוב החיצוני של קובה מסתכם כיום ב-13 מיליארד דולר,[18] המהווים כ-38 אחוזים מהתוצר הלאומי שלה.[19] בשנת 2006 נמצאו מצבורים גדולים של נפט וגז טבעי במים הטריטוריאליים של קובה בצפון המדינה.[20]
הרפורמות תחת ראול קסטרו
לאחר שראול החליף את אחיו בשלטון קובה ב-24 בפברואר 2008, הוא פתח בסדרה של רפורמות, בהן: חוק דיור חדש שיאפשר לאזרחים ששוכרים דירות מהמדינה לקבל בעלות עליהן; ביטול איסור על שימוש בטלפונים סלולריים,[21] שהיו מותרים עד אז רק לתיירים ולעובדי מדינה; ביטול איסור לינה לתושבים מקומיים בבתי מלון לתיירים; היתר לקנות מחשב אישי[22] ועוד.[23]
ב-2024 ובעקבות השפעת מגפת הקורונה, הגיעה קובה לשבר כלכלי עמוק מזה 30 שנים, כשיש מחסור באוכל, דלק ותרופות, נוצר משבר בענף האנרגיה, שעות חשמל מועטות ביום, ומאות אלפי מהגרים היגרו מקובה לארצות הברית (כ-400,000). לאור זאת, יצאו אזרחים להפגין כנגד המשטר במרץ 2024, במחאה הנחשבת נדירה במשטר בקובה. נשיא קובה דיאס-קנאל טוען שהסנקציות האמריקניות על המדינה הובילו למצב, בעוד שמתנגדיו טוענים שהאשמה במדיניות הממשלה.[24].
הגבול היבשתי היחיד של המדינה הוא עם המובלעת האמריקנית במפרץ גואנטנמו, בדרום-מזרח המדינה, ואורכו 29 ק"מ.
קובה היא המדינה הגדולה בים הקריבי, ושטחה 110,860 קמ"ר. האי קובה הוא האי ה-16 בגודלו בעולם ומהווה קרוב ל-95% משטחה הכולל של המדינה, כשהוא משתרע על פני 105,006 קמ"ר. שטחו של האי השני בגודלו במדינה, איסלה דה לה חובנטוד, הוא 3,056 קמ"ר. יתר האיים המרכיבים את המדינה קטנים בהרבה, ומספרם עולה על 4,000.
אורכו של האי קובה (ממערב למזרח) הוא 1,199 ק"מ ורוחבו נע בין 35 ל-200 ק"מ. מרבית האי מישורי, אך יש בו שלושה רכסים בולטים: סיירה מאסטרה בדרום-מזרח, אסקמבריי במרכז וסיירה דל רוסריו במערב. הפסגה הגבוהה במדינה היא פִּיקוֹ טוּרְקִינוֹ שבסיירה מאסטרה, שגובהה 2,005 מ' מעל פני הים. רכס אסקמבריי נמוך מהסיירה מאסטרה, וסיירה דל רוסריו נמוכה אף ממנו – גובהה של הפסגה הגבוהה בה 692 מ' בלבד.
אין בקובה אגמים רבים ושטחו של הגדול שבהם, לגונה דה לֶצֶ'ה (לגונת החלב) בצפון מחוז סייגו דה אווילה שבמרכז המדינה, 67.2 קמ"ר בלבד. מאגר זאזה המלאכותי, בסמוך לסנקטי ספיריטוס גדול ממנו, ושטחו 113.5 קמ"ר. הנהר הארוך בקובה הוא קָאוּטוֹ, הזורם לאורך 343 ק"מ מרכס הסיירה מאסטרה וצפון-מערבה ממנו, עד לחוף הים הקריבי צפונית למנסניו.
אקלים
האקלים בקובה טרופי. גשמים יורדים במשך כל השנה, אך במיוחד בין מאי לאוקטובר. בהוואנה, שבצפון-מערב המדינה, יורדים מדי שנה כ-1,200 מ"מ גשם, והטמפרטורה הממוצעת נעה בין C° 21 בינואר ל-C° 27 ביולי.
קובה מצויה באזור המועד לסופות הוריקן, והן פוקדות אותה בעיקר בחודשים ספטמבר ואוקטובר.
החי והצומח
טרוגון קובני, הציפור הלאומית של קובה
בקובה למעלה מ-8,000 מיני צמחים, למעלה ממחציתם אנדמיים. ב-1812, 90% משטחה של קובה היה מיוער. ב-1900 ירד שיעור זה ל-54%, וב-1959 ל-14% בלבד. ב-1987 הכריזה ממשלת קובה על תוכנית מנטי (Plan Manatí) לנטיעת 3 מיליארד עצים שיעלו את שיעור היערות במדינה ל-20%. 43% מהיערות הם נשירים למחצה, 31% הם יערות מנגרובים ו-12% יערות אורן. העץ המזוהה ביותר עם קובה הוא דקל רוסטויניה, המכונה גם "הדקל המלכותי", והוא אף מופיע בסמל המדינה. הפרח הלאומי הוא המריפוסה הלבנה.
בשנת 2022 מנתה אוכלוסיית קובה, על-פי הערכה, כ-11,008,112 נפש. תוחלת החיים נאמדה ב-2022, ב-79.64 שנים, והיא הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית, וקרובה לזו של מדינות המערב. הריבוי הטבעי נמוך: שיעור הילודה נאמד ב-10.11 לידות ל-1,000 תושבים, פחות מהמקובל במדינות המערב ומעט יותר מחצי מן הממוצע העולמי.
הוואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינה, ומתגוררים בה כ-2.149 מיליון נפש, שהם כ-20% מאוכלוסיית המדינה.
עשר הערים הגדולות בקובה
אשכולות האוכלוסין המשמעותיים שמצויים ברחבי המדינה, נמצאים בערים ובעיירות הגדולות יותר, במיוחד בבירת קובה, הוואנה. כ-77.5% מאוכלוסייתה של קובה גרים ביישובים עירוניים (נכון לשנת 2023). שיעור העיור בקובה הוא בקצב שינוי שנתי של 0.19% (הערכה לשנים 2020–2025).[26] הערים העיקריות של קובה מפורטות להלן על פי נתוני האוכלוסייה משנת 2020.
הערים הגדולות של קובה אומדן רשמי מתאריך 31 בדצמבר 2020[אוכלוסין 1]
תושביה השחורים של קובה הם צאצאיהם של עבדים אפריקאים שהובאו אליה בין המאה ה-16 למאה ה-19. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות ששלטו באיים הקריביים, צרפת, בריטניה והולנד, הספרדים הטילו מגבלות על הסחר בעבדים, ומספרם היה נמוך יחסית. במהלך התקופה הקצרה בה שלטו הבריטים בקובה, בין 1762 ל-1763 (במהלך מלחמת שבע השנים) הם הספיקו להביא עמם עבדים מהמושבות הסמוכות ומאפריקה, לשם עבודה במטעי הסוכר והטבק. גל נוסף של עבדים הגיע עם הצרפתים שנמלטו מהאיטי בעקבות מרד העבדים, בסוף המאה ה-18. מקורם של מרבית העבדים בניגריה ובקונגו של ימינו, ובפרט עמי היורבה והאיגבו. עבדים נוספים הובאו מאזור גינאה המשוונית ומוזמביק של ימינו.
הספרדים הביאו עמם לקובה את הנצרות הקתולית, והיא הייתה לדת המרכזית במדינה. באופן רשמי, מאז המהפכה הקובנית, קובה היא מדינה אתאיסטית, ונכון ל-2016, 23% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם כחסרי דת. בשנתיים הראשונות לאחר המהפכה עזבו אותה כ-80% מהכמרים ואנשי הדת. הממשל הטיל מגבלות על הכנסייה, ואף האשים אותה בשיתוף פעולה עם ה-CIA בזמן הפלישה למפרץ החזירים. מאז 1991 הקל הממשל את יחסו לכנסייה, וב-1998 אף ביקר במדינה האפיפיור יוחנן פאולוס השני. נכון ל-2016, 60% מהתושבים מגדירים עצמם קתולים[27]
במהלך השנים התפתחו בקובה אמונות סינקרטיות שונות, הבולטת שבהן היא הסנטריה, שאף התפשטה למדינות נוספות באיים הקריביים. הסנטריה, המשלבת בין הנצרות הקתולית לבין אמונות מערב-אפריקאיות, התפתחה אצל עבדים בני היוריבה, ששאפו לשמר את אמונותיהם, אך לקבל גם את עיקרי הנצרות. נכון ל-2016, 17% מהאוכלוסייה מאמינים באמונות סינקרטיות.
בין הספרדים שהתיישבו באי בשנת 1511, לאחר כיבושו, היו בין השאר אנוסים, יהודים שאולצו להמיר את דתם בתקופת האינקוויזיציה. אל היהודים שהיו באי הצטרפו עם הזמן יהודים מברזיל לאחר שנמלטו מכיבוש החוף הצפוני-מערבי על ידי פורטוגל, שרדפה את היהודים, וכן מהגרים מהולנד.
בשנת 1914 הוקם לראשונה בקובה ארגון קהילתי ספרדי לרווחת התושבים היהודים. בשנת 1917 חיו בקובה כ-2,000 יהודים, רובם בהוואנה. בשנות ה-30 החלו להיחקק חוקים שהגבילו את היהודים ואת ההגירה היהודית לתוך המדינה. נוסעי האונייה סנט לואיס שהפליגה מאירופה לקובה ועליה יהודים רבים שנמלטו מפני גרמניה הנאצית לא הורשו לרדת בקובה ולכן נאלצו לחזור לאירופה.
יהודי עשיר, ד"ר ריקרדו וולף, מימן חלק מפעילותו של קסטרו בתקופת המחתרת ולאות תודה מונה על ידי קסטרו, לאחר שהגיע לשלטון, לציר קובה בישראל.
תרבות
התרבות הקובנית היא תוצר של השפעות תרבותיות ממקורות שונים. היא מבוססת על התרבות האינדיאנית המקומית, התרבות הספרדית הקולוניאלית ותרבות העבדים ממערב אפריקה ומהאיים הקריביים. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, נתנה הנוכחות האמריקאית בקובה את אותותיה בתרבות, וגם למשטר הקומוניסטי הייתה השפעה על התרבות המקומית.
בין הסגנונות המוזיקליים העיקריים שהתפתחו בקובה נמנים הסון הקובני, הממבו, הגוואחירה והסלסה[28]
הסון משלב בין מוזיקה ספרדית המבוססת על גיטרות לבין מוזיקה אפריקאית. הוא התפתח במזרח קובה במהלך המאה ה-16 וצבר פופולריות רבה במהלך המאה ה-19. השיר "צ'אן צ'אן" שהתפרסם בביצועו של קומפאי סגונדו בפסקול הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" הוא דוגמה לסגנון זה. הממבו התפתח ממוזיקה אפריקאית בקובה ובהאיטי, והתבסס כסגנון במהלך שנות הארבעים של המאה ה-20. הגוואחירה קרובה יותר לסגנון הטרובדורים הספרדים. הסלסה היא אולי הסגנון המוזיקלי המזוהה ביותר עם קובה, אך הוא התפתח דווקא מחוץ לה, בקהילות המהגרים הקובנים והפוארטוריקנים בארצות הברית.
למוזיקה הקובנית עצמה הייתה השפעה על סגנונות שונים מחוץ למדינה, ובהם הג'אז, הטנגו, ההיילייף, האפרוביט והפלמנקו החדש.
הספרות הקובנית החלה להתבסס בראשית המאה ה-19, ועסקה בתחילה בנושאי העבדות. עם הסופרים הבולטים באותה תקופה נמנים חרטרודיס גומס דה אוויינדה וסירילו ויאוורדה. לאחר ביטול העבדות ב-1886, עיסוקה העיקרי של הספרות הקובנית היה השאיפה לעצמאות. הסופר הבולט באותה עת היה אבי האומה הקובני, חוסה מארטי.
הפקות קולנוע בקובה החלו בראשית המאה העשרים, אך עד המהפכה הופקו בה כ-80 סרטים בלבד. ב-1959 הוקמה "מחלקת התרבות של צבא המהפכה" ("Dirección de Cultura del Ejercito Rebelde"), שעסקה בתחילה במימון סרטים תיעודיים. בהמשך הוקם המוסד הקובני לאמנות ולתעשיית הקולנוע (ICAIC – Instituto Cubano del Arte y la Industria Cinematográficos), ונחקק חוק התרבות, שתרמו לפיתוח הקולנוע המקומי. שנות השישים נחשבות לתור הזהב של הקולנוע הקובני, ובמהלכן הופקו סרטים כ"Memorias del Subdesarrollo" ו-"Lucía". אחד הסרטים הבולטים שהופקו בקובה בעשורים האחרונים הוא "תותים ושוקולד" (1994), שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. סרט נוסף וחשוב שהופק בקובה בשנת 1999 הוא הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", של הבמאי הגרמני וים ונדרס ובו הוא מתחקה אחרי להקת פולקלור קובנית אשר מקפידה לשמור על הסגנון הקובני השורשי בכל שיריה. הסרט מאפשר גם הצצה נדירה לנופיה האורבניים של הוואנה ומלווה גם בראיונות אישיים עם חברי הלהקה.
מאז 1979 נערך בהוואנה פסטיבל שנתי לקולנוע לטיני, שנחשב לאחד החשובים מסוגו.
אמנות
אמיליה פלאס
האמנות הקובנית מאחדת בתוכה את השפעות האמנות האירופית-אמריקאית עם אלו של האמנות האפריקאית. פתיחתה של האקדמיה לאמנות 'סן אלחנדרו' (San Alejandro) בשנת 1818 מהווה עדות לניסיון של הבורגנות הקובנית לעודד אמנות בסגנון מערבי. בתחילת המאה ה-20 אומצו סגנונות המודרניזם והאוונגרד האירופי ובעזרתם הובלטו מגמות "פרימיטיביות" או "אפריקאיות". בין האמנים המייצגים סגנון זה ניתן למנות את הציירים אמיליה פֶּלָאֵס (Amelia Peláez), וילפרדו לם (Wifredo Lam) ואחרים. לאחר ההפיכה של שנת 1959 בודדה האמנות הקובנית מן המערב. אמנים אוונגרדיים רבים היגרו לאירופה ולארצות הברית וקהילה גדולה של אמנים מהגרים התפתחה בעיר מיאמי.
בשנת 1984 נפתחה בהוואנה ביאנלה לאמנות, אשר הצליחה לחשוף בפני המערב שורה של אמנים בעלי רוח אוונגרדית יותר. תערוכה נוספת, שהוצגה לאחר השתחררות קובה מהשפעת ברית המועצות, חשפה את האמנות הקובנית במערב הוצגה בשנת 1995 במוזיאון "קונסטהאלה" שבדיסלדורף. בעקבות התערוכה הוקמה "קרן לודוויג", התומכת באמנות מודרנית קובנית. בין האמנים הקובנים ידוע בעיקר במערב הפסל קאצ'ו (Kcho), היוצר מיצביםפיסוליים העשויים מחומרי "רדי מייד".
ספורט
בדומה למדינות קומוניסטיות אחרות, גם קובה בעידן קסטרו השקיעה מאמצים בקידום הספורט, וזכתה להצלחה רבה במשחקים האולימפיים שבהם השתתפה, הרבה מעבר לגודלה היחסי (קובה מדורגת במקום ה-22 בטבלת המדליות של כל הזמנים). כשליש מהמדליות שהשיגו ספורטאיה הן בענף האיגרוף, וענפים בולטים אחרים כוללים את האתלטיקה, הג'ודו, ההיאבקות והסייף.
בניגוד למרבית מדינות אמריקה הלטינית, הספורט הפופולרי ביותר במדינה אינו הכדורגל, כי אם הבייסבול. משחק זה הובא לקובה בידי עובדי נמל אמריקנים במהלך המאה ה-19, ולאחר שהספרדים הוציאו אותו מחוץ לחוק ב-1895 הפופולריות שלו רק גברה. מאז 1939 זכתה נבחרת הבייסבול של קובה 25 פעמים בגביע העולם, 12 פעמים במשחקים הפאן-אמריקאיים ו-10 פעמים בגביע הבין-יבשתי. בכל האולימפיאדות מאז אולימפיאדת ברצלונה (1992) סיימה הנבחרת הקובנית לפחות במקום השני. שחקנים קובנים בכירים אף משחקים במייג'ור ליג בייסבול האמריקנית.
החינוך הוא חובה מגיל 6 עד גיל 15 או 16. הלימודים בבתי הספר היסודיים נמשכים שש שנים. הלימודים בבתי הספר העל יסודיים מתחלקים לשניים: החלק הראשון אחיד לכולם, ובהמשך בוחרים התלמידים בין לימודים קדם-אוניברסיטאיים (מסגרת עיונית) לבין הכשרה מקצועית וטכנולוגית. המשך הלימודים באוניברסיטה אינו תלוי בציונים בלבד, אלא ב"דו"ח הלימודים המצטבר". דו"ח זה כולל, פרט להישגים הפדגוגיים, גם את מידת הזיקה של התלמיד ושל בני משפחתו למהפכה – האם הם משתתפים בפעילות של המפלגה ובעצרות המונים, האם הם נוטלים חלק בפעילות דתית, וכדומה.[29]
בקובה פועלות 47 אוניברסיטאות, הוותיקה שבהן היא אוניברסיטת הוואנה, שהוקמה ב-1728. המשרד להשכלה גבוהה מפקח על פעילות האוניברסיטאות, והוא שולט בהוראה, במתודולוגיה ובתוכניות הלימודים שלהן.
לפני המהפכה עמד שיעור האנאלפביתיות בקובה על כ-20%. אחד היעדים המרכזיים של ממשל קסטרו היה ביעור הבערות, ועם עלייתו לשלטון הוקם המפעל הלאומי לאוריינות. עד 1961 צנח שיעור האנאלפביתים במדינה ל-3.9%, ושיעור זה, שהוא הנמוך ביותר באמריקה הלטינית פרט לארגנטינה, נשמר גם כיום.
לקריאה נוספת
תמי כץ-פרידמן, רשומון קובני, אמנות ופוליטיקה בהוואנה – רשמי ביקור, סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 95, יולי–אוגוסט 1998, עמ' 38–51.
.jpg)
