הדת הבהאית (בפרסית: آئین بهائی או بهائیت) היא דתמונותאיסטית עצמאית חדשה שמקורה בדת הבאבית שנוצרה בפרס ב-1844 על ידי סייד עלי מוחמד שיראזי, הבאב. אמנם שורשי הדת הבהאית נטועים באסלאם השיעי, אך היא אינה מוגדרת כזרם בתוכו. מרכזה של הדת בעכו ובחיפה. רוב כתביה הקדושים נכתבו על ידי הנביאבהאא אללה, שטען כי הוא ממשיך בשורתו של הבאב. מעריכים שקיימים כשישה מיליוני מאמינים ברחבי העולם, במספר רב של ארצות. כתבי הדת הבהאית תורגמו למאות שפות. על אף שורשיהם המוסלמיים של מייסדיה, מעטים הם המאמינים הבהאיים ממדינות האסלאם. באיראן היא נרדפת קשות, והבהאים נחשבים ל"מורתדון", כלומר, מוסלמים שנטשו את אמונתם. אך ישנן מדינות אחרות במזרח התיכון כמו איחוד האמירויות הערביות, שם הבהאים נחשבים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.[1] את עיקר הצלחתה השיגה הדת הבהאית במערב ובהודו, בשל מסריה האוניברסליים.
המסר של הבאב ובהאא אללה הוא שישנו אל אחד, שמתגלה בפני האנושות לאורך השנים וחושף את רצונו. כל הדתות הן בעלות מוצא אלוהי משותף, וניתנו על ידי נביאים שהם שליחי האל, בהם משה, בודהה, מוחמד, קרישנה, ישו, זרתוסטרא והבאב. הם מייצגים שלבים עוקבים בהתפתחות הרוחנית של האנושות. בפי השליח האחרון ברצף, בהאא אללה, הייתה בשורה למתחבטים מול האתגרים המוסריים והרוחניים של העולם המודרני, ובשורה זאת, על פי האמונה, תעמוד למשך אלף שנים. היא מדגישה שלום כלל-עולמי, התקדמות מדעית והתנהגות מוסרית.
הדת הבהאית התפתחה מהדת הבאבית - שנוסדה על ידי הבאב ב-1844 בפרס. בפרס של אמצע המאה ה-19, גברו הציפיות לבואו של האימאם הנעלם, המהדי. הבאב טען שבואו הגשים ציפיות אלו והכריז בכתביו ובפומבי ששליחותו נועדה להכין את האנושות לבואו של 'זה אשר אלוהים יגלה אותו', והאיץ במאמיניו לתמוך בנביא החדש לכשיופיע. בשיאה סחפה הבאביות עשרות אלפים ודוכאה ביד קשה על ידי השלטונות האיראניים והשאה בראשם, ובסופו של דבר, הובילו הדברים לכך שמייסד הדת, הבאב ("שער" בערבית, כינויו של עלי מוחמד שנולד בשיראז), הוצא להורג בידי כיתת יורים ב-1850. עצמותיו רוסקו על-ידי השלטונות ושרידיהן נשמרו בסתר בידי חסידיו הנותרים, עד אשר הועברו לקבורה במאוזוליאום שעל הכרמל בחיפה, בשנת 1909.
הבאב סימן את מירזא יחיא, אחד ממאמיניו הראשונים, כיורשו. אולם יחיא היה אז נער בן 18 והתקשה לשאת במעמסה הכבדה של הנהגת שארית הפליטה של הבאבים, שחיו במחתרת בפרס. לכן פנתה הקהילה הבאבית לאחיו הגדול ממנו בארבע-עשרה שנה, שנודע לימים כבהאא אללה (מפרסית - "תהילת האל") וביקשה את הדרכתו. עם דיכוי מרד הבאבים נכלא בהאא אללה יחד עם באבים נוספים ואז חווה את חוויית התגלותו ומשיחתו לנביא. בהאא אללה לא גילה תחילה את דבר התגלותו אלא לקומץ מקורבים. הוא עשה כן בגני רידוואן שבבגדאד ב-1863.
הארכיון הבינלאומי בחיפה
בהאא אללה טען להיותו לא רק נביא "זה אשר אלוהים יגלה אותו", אלא גם התגלמותו של האל. הוא ביטל רבים מעיקרי אמונתו של הבאב וייסד תחתם דת חדשה, בעלת אופי אוניברסלי ופציפיסטי יותר. עדת מאמיניו של אחיו מירזא יחיא - אשר כונו על שמו "אזלים" - נותרה נאמנה יותר לפשוטם של כתבי הבאב. אך בסופו של התהליך, הייתה ידם של הבהאים, נאמני בהאא אללה, על העליונה ורוב הבאבים נהיו לבהאיים. האזלים נותרו כת מבודדת וקטנה.
בהאא אללה נולד בשם מירזא חוסיין עלי בשנת 1817, ומת ב-1892. למעשה, נחשב בהאא אללה למייסדה של הדת הבהאית כפי שהיא מוכרת בשנות האלפיים. בהאא אללה הכריז שהופעתו של הבאב בישרה את הופעתו של בהאא אללה (כשם שבנצרותיוחנן המטביל בישר את בואו של ישו; ומכאן הקשר אל קבורת שרידיו של הבאב על הר הכרמל, שכן זהו ההר של אליהו הנביא אשר על-פי המסורת יבשר את בואו של המשיח). בהאא אללה הטיף וכתב איגרות אודות הדת החדשה. גם הוא נרדף על ידי השלטונות, אך כיוון שהיה בן אצולה לא הוצא להורג, ולכן גורש לבגדאד, וב-1868, לאחר תלאות רבות, הוגלה ונכלא בידי הטורקים במצודת עכו.
למרות היותו אסיר האימפריה העות'מאנית עד סוף ימיו, כעבור זמן מה הורשה לצאת מהמצודה, התגורר זמנית בבית עבוד בעכו והגיע לבית מבודד ליד הכפר מזרעה שמצפון לעכו. בערוב ימיו הוא התגורר באחוזת בהג'י, בבית זה אסף את דרשותיו ואגרותיו, החשובים שבהם - הכתאב-י איקאן ואל-כתאב אל-אקדס. לאחר מותו ב-1892 הוא נקבר בבהג'י, וזה נהיה המקום הקדוש ביותר לבהאים.
בנו עבד אל-בהאא' ("עבד הבהאא"), שירש אותו, העתיק את פעילותו לחיפה ורכש אדמות בכרמל. במקביל רכשו בהאיים אחרים בהם אחיו של בהאא אללה, אדמות באזור הכנרת.[2]
הבהאים מאמינים באחדות - של האלוהות, של הדתות ושל האנושות; חיפוש אחר האמת; אמונה בהרמוניה בסיסית בין דת למדע; התנדבות; שוויון בין גברים לנשים; מונוגמיה; שלילת דעות קדומות ואמונות טפלות; ציות קפדני לחוקי הממשלה המקומית, אי נשיאת נשק ולוחמה ואיסור על השתתפות בכוח צבאי של מדינה כלשהי, למעט כוחות או"ם; חינוך חובה בכל העולם; חיפוש אחר פתרון לבעיית הכלכלה העולמית; שימוש בשפה עולמית (בעבר אספרנטו וכיום לוז'באן)[דרוש מקור] וחתירה לשלום עולמי תחת ממשלה בינלאומית שתקבל לידיה חלק מסמכויותיהן של המדינות.
בנוסף, המספרים 9 ו-19 מקודשים בעיני הבהאים. לכן בלוח השנה הבהאי, יש 19 חודשים בשנה - בכל חודש 19 יום. ארבעה או חמישה ימים נוספים נקבעו בין החודש ה-18 וה-19 בסוף פברואר כדי להשלים את שנת השמש, ואלה מכונים "איאם-י הא". ראש השנה, הנורוז, חל בלוח הבהאי ב-21 במרץ.
אצל הבהאים אין פולחן ציבורי או ריטואלים דתיים, ואין להם כוהני דת. המתפללים הבהאים פונים לכיוון עכו, ולאחר מותם הם נקברים כשראשם לכיוון העיר הקדושה ביותר לדת, עכו. לדת עניין מיוחד בערכי ההיגיינה והאסתטיקה המשתקפים במרכזים ובמתקנים שלהם. הבניין המפואר בחיפה שאותו מזהים בטעות כמקדש הוא למעשה מאוזוליאום, קבר הבאב, ומשמש גם מקום תפילה ומדיטציה.
ההצטרפות לדת אינה אוטומטית: כל צאצא להורים בהאים בגיל 15 יכול להכריז על נכונותו לקבל על עצמו את עקרונות הדת. בן הדת הבהאית מורשה להתחתן עם מי שאינם בני הדת הבהאית.
ברוב האנציקלופדיות ועל פי המקורות הבאהים מעריכים כי בתחילת המאה ה-21 מנתה אוכלוסיית הבהאים הכלל-עולמית בין 6 ל-7 מיליון נפש. מאז שנת 1844 בה נוסדה הדת, היא התפשטה בעיקר באימפריות הפרסית והעוֹתְ'מָאנִית, עד תחילת המאה ה-20 גדלה הדת מבחינה מספרית הן מריבוי טבעי והן מהצטרפות אנשים שהמירו את דתם במדינות שונות, בהן דרום ודרום-מזרח אסיה, אירופה וצפון אמריקה. הודות פעילותו של ג'ורג' ג'ייקוב אוגור הדת הבהאית הגיעה ליפן במהלך העשור השני של המאה ה-20. בשנת 1920 החלה פעילות הקהילה הבהאית באוסטרליה. במהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה-20 הושקעו מאמצים רבים במסעות ברחבי העולם בניסיון ללמד את הדת הבהאית ובפעולות מיסיונריות. זו הסיבה לכך שניתן למצוא מאמיני הדת הבהאית במדינות שונות על פני כדור הארץ. כיום הדת הבהאית היא המיעוט הדתי הגדול ביותר באיראן.
הריכוז הגבוה ביותר של הבהאים הוא ביבשות הבאות: באסיה (3.6 מיליון), אפריקה (1.8 מיליון) ואמריקה הלטינית (900.000). הקהילה הבהאית הגדולה ביותר, על פי הערכות שונות, ממוקמת בהודו ומונה 2.2 מיליון בהאים.
הבאה אחריה היא איראן עם קהילה המונה 350.000 וארצות הברית, עם 150.000. במדינות אחרות בעולם המספרים משתנים ממדינה למדינה. כיום, לא ידוע על מדינה בה יש רוב בהאי.
לפי אנציקלופדיה בריטניקה, הדת הבהאית היא הדת העצמאית השנייה בגודלה בעולם מתוך הדתות הנפוצות בעולם, ביחס למדינות המיוצגות. "בריטניקה" טוענת כי הדת הבהאית מבוססת ב-247 מדינות ושטחים טריטוריאליים ומיוצגת מעל 2,100 קבוצות אתניות שונות ושכתבי הקודש שלה תורגמו לכ-800 שפות.
הדת הבהאית דורגה על ידי ירחון ה-Foreign Policy magazine כדת השנייה בגודלה בקצב גידול האוכלוסייה בעולם באחוזים (1.7%) נכון לשנת 2007.
בהאי לשעבר ידוע הוא הסופר הבריטי-אירי דניס מק'יואן, שנודע גם בשמות העט שלו "ג'ונתן אייקליף" ו"דניאל איסטרמן". הוא הצטרף לדת הבהאית בשנת 1965 ונטש אותה ב-1980. זאת בשל חילוקי דעות אישיים עם הנהגתה בבריטניה.
בישראל, בני הדת הבהאית מונים כמה מאות בלבד.[דרוש מקור] הרוב ממוקמים בחיפה ובעכו, על מנת לעבוד במקומות הקדושים להם. רובם תושבים זרים שאינם נשארים בישראל, הם באים לתקופות קצרות של עד שנה, ולאחר מכן מוחלפים במתנדבים אחרים. העולים לרגל למקומות הקדושים, יש להם אישור להגיע פעם אחת כל שנה וחצי. מדי פעם מגיעות קבוצות של מאמינים. ורק תשעת המנהיגים שמנהלים את בית הצדק העולמי ביחד עם המזכירות הכללית של הקהילה, מתגוררים בישראל למשך מספר שנים וגם הם מוחלפים.
בשנת 2013 נבחר ד"ר ג'ושוע לינקולן לתפקיד המזכיר הכללי של הקהילה הבהאית הבין-לאומית.[3] בשנת 2019 הוא הוחלף על ידי ד"ר דייוויד רוטשטיין.[4]
המרכז הבהאי העולמי נמצא בחיפה על הר הכרמל, שאותו ראה בהאא אללה כקדוש, משום שזיהה אותו כ"הר ציון" שאליו יבואו כל הגויים באחרית הימים. המוסד העליון של המרכז הבהאי העולמי הוא "בית הצדק העולמי", מושב תשעת המנהיגים הנבחרים של הדת. מרכז נוסף של הבהאים נמצא בעכו, בבאהג'י, שם קבור בהאא אללה, שהוגלה לעיר על ידי שלטון האימפריה העות'מאנית. מרכז זה קדוש יותר, מבחינה דתית, מאשר זה הנמצא בחיפה. המבנים הבהאיים בחיפה ובעכו אינם מציגים פרטים הקשורים באמונה ובפולחן, ומוצגים בהם סמלים בודדים של הדת. תחת זאת הם מתרכזים באטרקציות נופיות ובפיתוח גינון מרהיב עין, המשלימים את עקרון חשיבות האסתטיקה עבור מאמיני הדת ומכבדים את מקום קבורתם של מייסדי הדת. המרכז ללימוד כתבי הקודש, הארכיון, המרכז ליועצים בינלאומיים ומושב בית הצדק העולמי, שנבנו בלב הגנים בחיפה, משמשים כמבנים מנהליים. מסיבה זו הם פתוחים לבהאים אשר עובדים שם בלבד ולאורחים, ולא לקהל הרחב.
על אף שהם שואפים להפיץ את דתם ברחבי העולם, בתקופה העות'מאנית קיבלו הבהאים על עצמם שלא להטיף לתורתם בארץ ישראל ואין הם מקבלים חברים מארץ ישראל (מי שבכל זאת מעוניין להצטרף נדרש לעזוב את הארץ לשם כך). הוראה זו ניתנה על ידי בהאא אללה, שלא לעסוק במסיונריות באזור זה. ישנם אף כמה מקורות הלקוחים כביכול מהכתבים הבהאים המוקדמים, הכוללים נבואה על שובו של עם ישראל לארצו[5] וכמו כן ישנה תזת דוקטורט מאת החוקר הבריטי בהאי, סטיבן למבדן, העוסקת ביחסי הגומלין ובקשרים הענפים המצויים במסגרת המסורות האסלאמיות יהודיות לבין הדתות הבאבית והבהאית (Israiliyyat).[6]
הגנים הבהאיים המפוארים במרכז הבהאי העולמי שבחיפה הורחבו בתהליך אשר הושלם בשנת 2001 והם מסמליה המוכרים של ישראל. בשנת 2008, הוכרו הגנים לצד אתרים בהאים קדושים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית.
את הגנים בעכו ובחיפה, הספרייה ושאר המבנים מתחזקים עובדים שכירים, וכן מתנדבים בהאים, המגיעים לישראל לתקופות התנדבות קצובות במסגרת צליינות.
הבהאים בחיפה
העיר, המשמשת מתחילת המאה ה-20 כ"מרכז העולמי של האמונה הבהאית", משמשת כמוקד עלייה לרגל עבור הבהאים מכל העולם. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הושלם בכספי תרומות פרויקט שבמרכזו הוקמו "הגנים התלויים" במורדותיו הצפוניים של הכרמל, שחולקו ל-19 טראסות - המספר הקדוש עבור הבהאים - חציין מעל מקדש הבאב וחציין מתחתיו. בעקבות מבצע הנדסי זה, שבו לקחו חלק בוטנאים, אדריכלי נוף ומהנדסים מכל רחבי העולם, זינקה תנופת המבקרים בגנים ובסביבתם, הן מקרב הבהאים והן תיירים, והגנים נכללו ברשימת פלאי-עולם.
הקהילה בחיפה מכילה מיעוט של תושבים קבועים ורוב גדול של ארעיים שאינם אזרחי ישראל או תושבי קבע במדינה - ואלה מונים עולי רגל ומבקרים - הבאים בתחלופה מוסדרת, לעיתים לאחר המתנה של שנים בארצות מוצאם, לתקופות של ימים ספורים - ומתנדבים הבאים לתקופות של שלושה חודשים ויותר. המתנדבים מועסקים בעבודות שונות כגינון ועבודות מנהלה. תושבי הקבע בעיר מבין הבהאים כוללים את הנציגים הנבחרים של הקהילה העולמית, שבסיסה ב"משכן הצדק העולמי" בשדרות גולומב, הדר. בית הצדק העולמי מורכב מ-9 חברים שנבחרים כל 5 שנים על ידי בהאים מכל רחבי העולם. מספר עולי הרגל אינו קבוע ומכאן שהאוכלוסייה הבהאית בעיר היא בעלת מספר משתנה של חברים, שוני שיכול להיות גדול מאוד. פרט לאמונתם אין מכנה משותף בין הצליינים המהווים את רוב האוכלוסייה הבהאית בחיפה. הם מגיעים ממדינות שונות, ממעמדות חברתיים-כלכליים שונים ובמגוון גילאים.
מרבית פעילותם של חברי הקהילה מתוחמת לאזור הגאוגרפי של הגנים הבהאים וסביבתם הקרובה, ומכך נגזר גם התחום הגאוגרפי בו הם גרים. רובם גרים בבתים וברחובות שסמוכים לשערי הכניסה השונים אל הגנים - ובראשם השכונות הדר עליון, המושבה הגרמנית ושכונת עבאס במערב הדר. לבהאים חלק בשיפוץ הנרחב של המושבה הגרמנית, שמבחינה טופוגרפית ונופית "ממשיכה" את הגנים ועל כן שיקומה היה חלק מפרויקט הגנים עצמם, ונעשה בשותפות מלאה של המרכז הבהאי והעירייה.
נוקייב הייתה חווה באזור שכיום הוא חלקו הדרומי של קיבוץ עין גב. החווה התפנתה לפני מלחמת העצמאות מחשש לחייהם של יושביה. בית הקברות של אנשי היישוב שכן במקום הכלול בשטחי עין גב לכיוון סוסיתא. בשנת 1985 בתיאום עם ישראל הועבר בית הקברות לשטח מוסדר בקרבת סוסיתא. והבהאיים קיבלו בתמורה שטחים חלופיים בגליל.[2] המקום שמור ומטופח ויש בו חמש עשרה מצבות שיש גדולות. על אחת המצבות יש כתובת ולפיה אחיו למחצה של בהאא אללה קבור במקום.
