PROFILPELAJAR.COM

ערך זה עוסק בישראלים המגדירים עצמם כשומרי מסורת. אם התכוונתם לזרם היהודי המודרני הקיים בפרט בארצות הברית, ראו יהדות קונסרבטיבית.

מסורתיים,^[1] מסורתים^[2] או שומרי מסורת הוא כינוי והגדרה עצמית של קבוצה גדולה של יהודים, בעיקר בישראל, שרואים עצמם בטווח שבין "דתיים" ל"חילונים". לרוב, המסורתיים מקיימים מצוות אחדות ומנהגים שונים הנחשבים סמלי מסורת מובהקים, לא בהכרח בשל הקפדה על שמירת ההלכה, אלא מתוך הזדהות ותחושת השתייכות לעם היהודי, מתוך המחשבה שיש לשמר ערכי מסורת כדי לשמור על קיומו של העם או מתוך רצון להמשיך את מנהגי המשפחה. המסורתיות מזוהה במידה רבה עם היהודים המזרחים בישראל.

הלמ"ס מציע לנסקריו להזדהות כ"מסורתיים-דתיים" או כ"מסורתיים-לא כל כך דתיים"; בספטמבר 2023 פרסם הלמ"ס כי בשני הקטגוריות יחד ישנם כ-1,541,200 מסורתיים מעל גיל 20, כ-32% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל.^[3]

מאפיינים

המסורתיים אינם זרם מוגדר ויחסם לדת קשור בנטיית לבם וברצון להיות חלק מהמסגרת היהודית הכוללת מבלי לראות עצמם מחויבים לשמירת כלל המצוות. למרות זאת אפשר לייחס לרובם שמירה על מספר מצוות ומנהגים הנחשבים מרכיבים חשובים ביהדות. כגון:

שמירה על כשרות ברמה כלשהי - לדוגמה, הימנעות מבשר חזיר, מפירות ים ומבשר אחר שאינו כשר, הפרדה בין אכילת מאכלי בשר וחלב, והפרדה במטבח בין כלים בשריים וחלביים. ישנם מסורתיים שיאכלו במסעדות לא כשרות, אך יימנעו מאכילת מזון לא כשר בעיניהם. לפי הסקר החברתי של הלמ"ס מ-2009, 5.6% מהמסורתיים שומרים כשרות "במידה רבה מאוד", ו-94% "במידה כלשהי".
יום השבת - הדלקת נרות שבת ועריכת סעודת ליל שבת משפחתית, הכוללת קידוש על כוס יין. יש מסורתיים ששומרים בצורה חלקית את יום השבת; חלק נמנעים מהדלקת אש ומחממים אוכל על גבי פלטה חשמלית. יש הנמנעים גם מנסיעה ברכב.
ביקור בבית כנסת - בחגים (במיוחד ראש השנה ויום הכיפורים), ולעיתים גם בשבתות במשך כל השנה או לפחות בשבתות מיוחדות.
תפילין - מיעוטם מניחים תפילין מדי יום חול ובעיקר בשני וחמישי וקוראים פרשת שמע. רבים יותר מניחים מפעם לפעם ובעיתות שמחה או צרה ובימים מיוחדים (במיוחד עשרת ימי תשובה).
שמירה על גוון דתי (לפחות בצורה חלקית) באירועי שמחה כגון חתונה, בר מצווה וברית מילה.
מזוזה - קביעת מזוזה בכניסה לבית נהוגה בקרב הרוב המוחלט של המסורתיים.
חגי ישראל ומועדיו, ציון החגים בקיום מצוות או מנהגי החג כמו אכילת מצה בפסח, מאכלי גבינה בחג השבועות, הדלקת נרות בחנוכה, משלוח מנות בפורים, בניית סוכה בסוכות וכדומה.
לרוב, הגבר המסורתי אינו חובש כיפה ואינו נראה כלפי חוץ כדתי. יש המחזיקים כיפה בכיס המכנסיים או במכוניתם או בתיקם, כדי להשתמש בה במקרה הצורך - כגון בבית הכנסת או באירוע בעל צביון דתי. ישנם מסורתיים החובשים כיפה בחגים דתיים.
חלק מהמסורתיים מקפידים גם על טהרת המשפחה.

ישנם מסורתיים המעדיפים לשלוח את ילדיהם, בעיקר בגיל הרך ובבית הספר היסודי, למסגרת דתית. יש הנוהגים גם לבקר אצל רבנים ומקובלים כדי לקבל מהם עצה או ברכה או העשרה בידע דתי בנושאי יהדות. הכל תלוי ברצונו החופשי של המסורתי להקפיד על מצוות ומנהגים הנראים רלוונטיים בעיניו.

עדתיות

גם בקרב המזרחיים וגם בקרב האשכנזים ישנם רבים המגדירים עצמם כמסורתיים. עם זאת המסורתיות נפוצה יותר באופן יחסי אצל יהודי ארצות האסלאם מאשר אצל יהודים אשכנזים. הסיבה העיקרית לכך היא הדיכוטומיה היחסית שנוצרה בהדרגה לאחר תקופת האמנציפציה בין אורתודוקסים, רפורמים ואחרים במרכז אירופה (ובהמשך בארצות הברית), ובין חילונים, ציונים-דתיים וחרדים במזרח אירופה בראשית המאה ה-20. בקרב יהודי ארצות האסלאם הייתה ירידה בשמירת המצוות והתקיים מתח בין הדת ובין כוחות המודרניזציה, אך הקיטוב בין הדבקים במסורת ובין מי שהתרחקו ממנה במידה זו או אחרת היה מתון יותר מבאירופה. לא קמו כוחות מאורגנים שביקשו לאתגר את סמכות הרבנות המסורתית. רבים מהעולים מארצות המזרח וצאצאיהם, מגדירים עצמם שומרי מסורת גם אם חלק מאורחות חייהם חילוניים.^[^{דרוש מקור]}

רקע רעיוני לדגם המסורתי

דיון בזיקה לחברה הדתית בישראל עובר לרוב באחד משני דגמים:

המודל הדיכוטומי או המודל הבינארי - מודל זה מניח כי ישנם יהודים חילונים ומולם ישנם קבוצה נוספת של יהודים דתיים. כל קבוצה מהווה קבוצה הומוגנית.
מודל הרצף^[4] - ישנן שתי קטגוריות: קיום מצוות ואמונה וניתן לסווג את האדם על פי המיקום שלו ברצף. המודל הזה הוא המודל המקובל כיום יותר בסוציולוגיה הישראלית.

היהודי המסורתי נתפס לרוב מתוך קנה המידה של היהדות האורתודוקסית. מתוך קנה מידה זה הוא נתפס כבעל אמונה מחד אך לוקה בחסר בתחום קיום המצוות. היהודי המסורתי יכול ללכת בשבת לבית הכנסת ולאחר מכן למשחק כדורגל או לנסוע לים. אדם שאינו חילוני ואינו דתי, או להפך חילוני ודתי גם יחד. על פי מחקרם של ליבמן וידגר,^[5] הם מהווים קבוצה עצמאית אם כי יש שרואים בהם "קוקטייל" לא עקבי של אמונות ופרקטיקות המתאפיין בעיקר על ידי חוסר הבהירות. ליבמן וידגר ראיינו מסורתיים ושאלו אותם על אמונותיהם ואורח חייהם. אחת התשובות שחזרה פעמים רבות הייתה כי המסורתיים מקבלים את עקרונות הדת אבל אלה נשארים ברמה המופשטת ולאו דווקא הקונקרטית. שורה של מעשים דתיים חדשים מאפיינת את הקהילה המסורתית. ביניהם בולטת למשל העלייה לקברי צדיקים שהידועה בהם היא הילולת מירון.

שלמה דשן טוען כי המסורתיים אינם רואים עצמם כ'חילונים' בנוסח ה"אשכנזי" (בניסוחו) ובוודאי שאינם מתנהגים כך. אמונה באל, מעמד חכמי התורה, שכר ועונש ועוד – כל אלה מקובלים למדי, ואיתם גם נוהגים מעשים הקשורים בחיי המשפחה. התשתית המשפחתית–חברתית-קהילתית מלכדת את המזרחיים באופן המונע מהם 'חילוניות' גמורה, מנוכרת. יהודה שנהב טוען יותר מכך, כי למעשה אין חילוניות מלאה בקרב יהודים במדינה. לדעתו, כל מי שיש לו זיקה שכלית, אמונית או פרקטית למסורת היהודית - איננו באמת חילוני.

מאיר בוזגלו טוען כי המסורתי רואה את עצמו נאמן לעולם של הוריו ומוריו ודוחה את הרעיון המערבי החילוני על ההכרח בכינון עצמי ובכך שהכול פתוח לביקורת. המסורתי מקבל מהוריו ומעביר הלאה למשפחתו ותלמידיו, מתוך כבוד ולא מתוך חיקוי מכני. הירושה שקיבל מהוריו אינה קובעת סדרת פעולות קשוחה, אלא דורשת ממנו עבודת פירוש ועדכון. לדברי בוזגלו, אין כל ניגוד בין מסורת לשינוי, אלא ההפך הוא הנכון: המסורת היא תנאי הכרחי לאפשרות של כל שינוי - אחרת יש סדרת המרות בזו אחר זו ולא שינוי והתפתחות שדורשים גרעין קשיח או שאליו מחויבים. החיים המודרניים מציבים בפני המסורתי אתגרים שלא עמדו בפני אבותיו, ועשויים להיפתר בדרכים שונות. מה שברור הוא שאין הוא מצטרף לקהילה שמקבלת את הפתרון ההלכתי של רב לבעיות אלה וכאן נעוץ ההבדל המשמעותי ביותר בינו לבין אדם דתי. למעשה, הוא מחפש דרכים להגביל את מרחב השאלות ההלכתיות - המסורתי אינו ממרה את פי הרב, אבל בהרבה שאלות אין הוא שואל את הרב.^[6]