ג'ודו
柔道

הטלת ג'ודו
ארץ מקור	יפן יפן
תאריך ייסוד	1882
מייסד	ג'יגורו קאנו
סגנון	גראפלינג
התפתחה מ	ג'ו ג'וטסו
אמנים מפורסמים	ג'יגורו קאנו, יאסוהירו ימאשיטה, טדי רינר, טדהירו נומורה, אנטון חסינק, איליאס איליאדיס, קוסיי אינווה, משפחת גרייסי, היפומי אבה. ישראלים: יעל ארד, אורן סמדג'ה, אריק זאבי, ירדן ג'רבי, אורי ששון, שגיא מוקי.
ספורט אולימפי	מאז 1964 (גברים), מאז 1992 (נשים)

ג'וּדוֹ (קאנג'י: 柔道, רומאג'י: Jūdō, מילולית: "הדרך הרכה") היא אמנות לחימה יפנית מודרנית (גנדאי בודו) וספורט לחימה מקטגוריית הגראפלינג שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. אדם המתאמן בג'ודו נקרא ביפנית "ג'ודוקא" ובעברית "ג'וּדַאי".

בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אך חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום. ג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. לשם כך קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'ו ג'יטסו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים), שכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלי לפצוע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.

הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.

מרכז הג'ודו הוא בקודוקאן שבטוקיו, ביפן.

בשנת 1899 התבקש ג'יגורו קאנו לעמוד בראש ארגון "Dai Nippon Butoku Kai" (אנ'), אשר ריכז את אמנויות הלחימה ביפן. הוא התבקש ליצור מערכת ניקוד וכללי תחרות רשמיים עבור אמנות הלחימה העממית ג'ו ג'וטסו. כללים אלו שימשו עבור תחרויות ג'ו ג'וטסו וג'ודו אזוריות בין בתי ספר והסדירו כללי משחק משותפים.

אליפות יפן בג'ודו, "All-Japan Judo Championships", מתקיימת החל משנת 1930, ובשנת 1956 נערכה לראשונה אליפות העולם בג'ודו.

הפעם הראשונה שענף הג'ודו הופיע במשחקים האולימפיים הייתה באולימפיאדה העשירית בלוס אנג'לס 1932 שם הוצג כספורט הדגמה (Demonstration sport) לא רשמי. למרות זאת, קאנו לא היה אופטימי לגבי הכללה עתידית של הג'ודו במשחקים האולימפיים.

עם זאת, בשנת 1964 הפך הג'ודו לספורט אולימפי כאשר נכלל באולימפיאדת טוקיו (1964). הוועד האולימפי הבינלאומי תחילה הוריד את הג'ודו מענפי הספורט באולימפיאדת 1968, אך נתקל בהפגנות והחזיר את הג'ודו למשחקים החל ממינכן 1972. ג'ודו הנשים תחילה הוצג במשחקים האולימפיים כספורט הדגמה בסיאול 1988 אך שותף באופן רשמי החל מברצלונה 1992.

• האולימפיאדה^[1]
• אליפות העולם
• תחרות המאסטרס
• אליפות אירופה (עד גיל 23, לבוגרים)
• הגראנד פרי
• הגראנד סלאם

לאורך השנים אירח איגוד הג'ודו הישראלי טורנירים בינלאומיים. בדצמבר 2022 התקיים טורניר המאסטרס בירושלים, עם 500 הג'ודאים המובילים בעולם.^[1]

קרבות ג'ודו מוכרעים בשני אופנים:

• קרב עמידה – בו מטרת הקרב היא להפיל את היריב בצורות שונות עם ניקוד שונה עבור כל הפלה, כאשר הניקוד הגבוה ביותר הוא איפון, עבור הטלה מלאה.
• קרב קרקע – בו המטרה היא להכריע את היריב באחת משלוש שיטות:
  • ריתוק הצמדת שכמות היריב לקרקע, כאשר הוא על גבו, למשך 20 שניות.
  • חניקה האטת מהירות זרימת הדם לראש או בחסימת קנה הנשימה, ובכך הבאת היריב לכניעה או לעילפון. בישראל, הטכניקה מותרת לילדים מגיל 13 ומעלה (ילדים ב').
  • בריח הפעלת לחץ באמצעות מנוף על מפרק היריב או על האזור הקרוב לו, ובכך הבאתו לכניעה. בג'ודו מותרים בריחים על המרפק בלבד. בישראל, מותר לנערים מגיל 15 ומעלה (קדטים).

כניעה מתבצעת על ידי שתי טפיחות קלות ביד פתוחה על המזרן או על גוף היריב (וזאת אם הנכנע אינו מסוגל להגיע למזרן עקב תפיסתו בידי יריבו).

אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוחד, אוצ'יקומי (כניסות לתרגילים מבלי להפיל), תרגול 'כניסות'. תרגול הטלות משלושה סוגים עיקריים: כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים, כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים.

כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם. כל תנועה והטלה מתבצעת באמצעות כל הגוף. התרגול נעשה בזוגות וכולל, כאמור, תרגול כניסות ללא הטלה ותרגול טכניקות בעמידה ועל הארץ.

חלק חשוב באימון הוא ה'ראנדורי', הקרב הידידותי, שנעשה בשתי צורות עיקריות: טאצ'י ואזה – בעמידה ונה-ואזה על הארץ (קרב קרקע). בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים, חניקות ובריחים. בנוסף יש בג'ודו גם 'שיאיי', שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו המתרחש עד להשגת נקודה אחת או באיפון (הכרעה מושלמת) או בצבירת חלקי נקודות עד לסוף הזמן וניצחון.

חלק נוסף חשוב מאוד בתרגול הג'ודו הוא תרגול קאטות, סדרות של תנועות ותרגולים מובנים מראש המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו. הקאטות מתורגלות גם כדי שלוחם יוכל לעבור מחגורה כחולה לחגורה חומה ומחומה לשחורה. המעבר מחגורה לחגורה נעשה על ידי קאטות שונות.

קרב ג'ודו תחרותי אורך 4 דקות בבוגרים, 4 דקות בנוער ו-2 דקות אצל ילדים. בכל פעם, שהקרב מופסק על ידי השופט והמתחרים חוזרים למצב ההתחלתי, השעון עוצר (בדומה לכדורסל). הניקוד הגבוה ביותר הוא איפון (השווה ערך ל-2 ואזארי), והמתחרה שמשיג ניקוד זה מנצח באופן מיידי את הקרב. ניקוד זה מושג על ידי הטלת היריב במהירות ועוצמה על הגב, ריתוק גב היריב לקרקע למשך 20 שניות, או הכנעתו על ידי חניקה או בריח (בריחים מותרים על המרפק בלבד). הניקוד המשני הוא ואזארי. במקרה שלא הושג איפון עם תום הזמן שהוקצב ינצח בעל הניקוד הגבוה ביותר, ובמקרה של שוויון הקרב יימשך ל"ניקוד זהב" ללא הגבלת זמן. במקרה של ניקוד זהב ינצח המתחרה שהשיג ואזארי או איפון. קיימים שני סוגי עונשים: שידו, שהוא אזהרה, והנסוקו-מאקה שהוא הרחקה. שידו יכול להינתן למתחרה פעמיים בקרב, כאשר בפעם השלישית יינתן למתחרה הנסוקו-מאקה. מתחרה שנענש בהנסוקו-מאקה מפסיד את הקרב באופן מיידי. עונש מסוג שידו ניתן על עבירות קלות (כגון פאסיביות) ועונש מסוג הנסוקו-מאקה ניתן על עבירות חמורות (כגון תרגיל מסוכן). אם מתחרה נענש בהנסוקו-מאקה באופן ישיר, בנוסף להפסדו בקרב, הוא לא יוכל להשתתף בהמשך התחרות.

במקרה של איפון (הניקוד הגבוה ביותר) או עונש הנסוקו-מאקה (העונש החמור ביותר), מוכרז ניצחון מיידי. במקרה שלא הושג אחד התנאים האלה, מושג ניצחון בתום הזמן, מצבירת נקודות.

שני המתחרים לובשים גי, האחד בצבע לבן והשני בצבע כחול.^[2]

הוראות השופטים ניתנות ביפנית. מספר מילות מפתח לדוגמה:

• ריי – לקוד קידה.
• האג'ימה – להתחיל/להמשיך את הקרב^[3]
• מאטה – לעצור/להפסיק את הקרב
• סורה-מאדה – סוף הקרב
• אוסאה קומי – הכרזת השופט על ריתוק חוקי
• טוקטה – הכרזת השופט כאשר המתחרה ברח מהריתוק, כלומר הריתוק הסתיים
• אוזיגיישי – ניצחון בהחלטת שופט
• מאיטה – הכרזה על כניעה במקום טפיחה על המזרן

ניקוד הקרב נעשה על פי פרמטרים שונים. ככל שמתחרה מפגין עליונות על המתחרה השני, כך ניקודו יהיה גבוה יותר.

• איפון – ניצחון מוחלט. השגת איפון מסיימת באופן מיידי את הקרב. איפון יוענק עבור כל אחד מהמקרים הבאים:
  • הטלת היריב על גבו, בכוח ובמהירות, תוך כדי שליטה
  • ריתוק גב היריב למזרן למשך 20 שניות
  • הכנעת היריב על ידי חניקה או בריח על המרפק
  • עונש הנסוקו-מאקה ליריב, כלומר עונש פסילה, שווה ערך לאיפון
• ואזארי (אנ') – זהו הניקוד המשני. במקרה בו לא יושג איפון, ינצח המתמודד שהשיג ואזארי. במקרה שמתחרה השיג בקרב שני ואזארים, הוואזארי השני שקול לאיפון (ואזארי אווסטה איפון). ואזארי יוענק עבור כל אחד מהמקרים הבאים:
  • הטלת היריב על גבו, תוך כדי שליטה, ללא מידה מספקת של כוח או מהירות
  • הטלת היריב, תוך כדי שליטה, על גב חלקי או על הצד
  • ריתוק גב היריב למזרן למשך 10 עד 20 שניות
• עד סוף שנת 2016 היה נהוג ניקוד שלישי: יוקו – מוענק עבור הטלת היריב על הצד או ריתוק גב היריב למזרן למשך 10 עד 14 שניות (כאשר בין 15 ל-19 שניות היה מוענק ואזארי).
• בעבר היה ניקוד רביעי שנקרא "קוקה", ניקוד נמוך יותר מ"יוקו". כמו "יוקו", "קוקה" היה שובר שוויון, והתחשבו בו רק כאשר לשני היריבים היה מאזן שווה של "ואזארי" ו"יוקו". הובלה של "יוקו" הייתה מביסה כל מספר של "קוקה".

העבירות הן שונות:

• יציאה (סתמית) מחוץ לאזור הקרב, כמו גם הוצאת היריב מחוץ לאזור הקרב בכוונה תחילה
• הפגנת פאסיביות
• מתקפת דמה (כניסה מלאכותית לתרגיל ללא השפעה כלשהי על היריב)
• הכנסת אצבעות לשרוולו של המתחרה
• עבודה נמוכה (גב מכופף)
• תפיסה אלכסונית בלי התקפה מיידית
• תפיסת רגל (מתחת לקו החגורה)
• חיבוק דב ללא אחיזה קודמת
• הורדת היריב (כיפוף)
• תפיסת שרוולים בלבד במשך חמש שניות בלי תרגיל.

כל אלה יגרמו לענישה בשידו, כאשר העונש השלישי יגרום לפסילה מסוג "הנסוקו-מקה". שני העונשים הראשונים לא מקנים כל ניקוד לצד השני.

יש כמה עבירות:

• אמירת הערה לשופט
• עילפון/אובדן הכרה בעקבות חניקה
• נפילה על הראש על מנת להתהפך ולא ליפול בניקוד
• פריקה/שבירה של המרפק בעקבות בריח (לפצוע)
• פציעה מכוונת של היריב
• דימום (מתקבל בפעם השנייה לאחר החבישה)
• נפילה/התגלגלות על העורף (עלול לגרום לשבר במפרקת, דבר הגורם למוות מיידי)

פסילה ישירה (הנסוקו-מקה ישיר) תינתן במקרים בהם מתחרה מסכן את עצמו או את היריב או מבצע פעולה שנוגדת את רוח הג'ודו. במקרה של פסילה עקב פעולה נגד רוח הג'ודו, כולל פסילה עקב פעולה שמסכנת את היריב, המתחרה שנענש לא יוכל להמשיך בתחרות.

משך הקרב הוא 4 דקות (נטו), אלא אם כן התקבל איפון.

לאחר 4 דקות, אם יש תיקו בין שני הצדדים הלוחמים (0–0 או ואזארי–ואזארי), הקרב יימשך לניקוד זהב (GOLDEN SCORE). בניקוד הזהב, כל ניקוד (איפון או ואזארי) יכריע את הקרב. ניקוד הזהב אינו מוגבל בזמן.

עונשים מסוג שידו, לא יכריעו את הקרב, לא במשך הקרב הרגיל ולא במשך ניקוד הזהב, אלא אם כן יתקבל שידו שלישי-שווה ערך להנסוקו-מקה. רק עונש מסוג הנסוקו-מקה, השקול לאיפון, יכריע את הקרב.

בשנת 2006 חל שינוי בחוקת הג'ודו בו שונה גם מבנה הזירה. לפי חוקה זו אזור התחרות מחולק לשני חלקים: אזור הקרב ואזור הביטחון:

• אזור הקרב יהיה לפחות 8×8 מטר ולא יותר מ-10×10 מטר.
• אזור הביטחון יהיה ברוחב של לפחות 4 מטר ובצבע שונה

אזור הסכנה שהיה בעבר (בצבע אדום ברוחב 1 מטר) בוטל ויחד איתו גם העונש של 5 שניות שהייה על הקו האדום.

בשנים האחרונות בוצעו שינויים רבים בחוקה, בעיקר להפוך את הג'ודו ליותר אטרקטיבי, ולשמור על בריאות הספורטאים.

מעט מן החוקים ששונו:

• ניקוד: ניקוד היוקו והקוקה, שנוספו לחוקה בשנות ה-70 של המאה ה-20, בוטלו. הקוקה בוטל החל מ-2009, והיוקו בוטל החל מ-2017. למעשה, היוקו והוואזארי אוחדו ובשני המקרים כיום ניתן ואזארי. שיטת הניקוד הייתה כך: במקרה של איפון, הקרב מסתיים. שני ואזארים שקולים לאיפון. במקרה ולא הושג איפון בזמן עד לסיום הזמן החוקי, מנצח המתחרה שהשיג יתרון בוואזארי. במקרה של שוויון בוואזארי מנצח המתחרה שהשיג יתרון ביוקו, ובמקרה של שוויון ביוקו מנצח המתחרה שהגיע יתרון בקוקה.
• ניקוד זהב: בעבר, ברגע שהיה מסתיים הזמן החוקי ללא הכרעה, הקרב היה מוכרע בהחלטת שופטים (האנטיי). בשלב ראשון הוחלט להאריך את הקרב בשיטת ניקוד זהב (כלומר, ברגע שהושג ניקוד או עונש הקרב הסתיים), ואם בניקוד הזהב אין הכרעה אז הקרב הוכרע בהחלטת שופטים. בהמשך הוחלט לא להגביל את החלטת השופטים ולהאריך את ניקוד הזהב ללא הגבלה.
• עונשים מקנים לניקוד: במקרה של עונש ראשון (שידו), היה מקנה למתמודד השני קוקה, עונש שני (צ'וי) היה מקנה למתמודד השני יוקי, עונש שלישי (קייקוקו) היה מקנה למתמודד השני ואזארי, ועונש רביעי (הנסוקו-מאקה) היה מקנה למתמודד השני איפון ומסיים את הקרב. כיום, למעט עונש הנסוקו-מאקה, העונשים אינם מומרים לניקוד עבור המתחרה השני.
• מספר העונשים עד לפסילה צומצם מ-4 ל-3 (כלומר, ניתנים שני עונשי שידו ועונש שלישי הנסוקו-מאקה המקנה ליריב איפון וניצחון).
• במקרה של שוויון, הקרב היה מוכרע על ידי עונשים. כיום, למעט עונש פסילה הנסוקו-מאקה, עונשים אינם משמשים כשובר שוויון.
• "לחיצת יד" – נאסר על המתמודדים ללחוץ ידיים לפני הקרב כיוון שישנם מתמודדים שמנצלים זאת לרעה ומתחילים בתרגיל כאשר הם לוחצים את יד היריב.
• נאסר שימוש בחניקה מסוג "חניקת ג'רבי" (Gerbi choke) – מכיוון שמדובר בתרגיל המכיל בתוכו שחרור מתוכנן של הקימונו שפעולה זו שווה לעונש הנסוקו מקה.
• "תפיסות רגליים" – נאסר לתפוס מתחת לחגורה במצב עמידה, מתמודד שתופס מתחת לקו החגורה נענש בפעם הראשונה בעונש "שידו". תפיסת הרגל מותרת רק בעבודת קרקע (תחילה היה ניתן "הנסוקו מאקה" על תפיסת רגליים).

בתחרויות הג'ודו מסווגים המתחרים בהתאם למשקלם. כיום ישנן 7 קטגוריות משקל:

בג'ודו מקובל מבנה של דרגות האופייני לאמנויות הלחימה היפניות, למעשה מבנה זה הומצא על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו ולאחר מכן חדר אל אמנויות הלחימה האחרות. ההתקדמות בדרגות מיוצגת על ידי חגורות ומחולקת לשני חלקים: עד לחגורה שחורה (חגורות: לבנה, צהובה, כתומה, ירוקה, כחולה וחומה) ולאחריה (הדירוג נקבע לפי דאן ולאחר מכן מספר).

ביפן כל הדרגות הנמוכות עד לחגורה חומה הן חגורות לבנות. ראשיתו של השימוש בצבעים באירופה ב-1935. מספרי הדרגות הנמוכות הולכים וקטנים עם העלייה בדרגות. מועדון הג'ודו היפני הראשון, הקודוקאן לא מכיר בדרגות שהוענקו על ידי איגודים או מועדונים אחרים.

• קְיוּ 6 (KYU6) – חגורה לבנה, בדרגה זו מתחילים ללמוד את הג'ודו.
• קיו 6 (KYU6) – חגורה לבנה-סגולה.
• קיו 6 (KYU6) – חגורה סגולה.
• קיו 6 (KYU6) – חגורה סגולה-צהובה.
• קיו 5 (KYU5) – חגורה צהובה.
• קיו 5 (KYU5) – חגורה צהובה-כתומה.
• קיו 4 (KYU4) – חגורה כתומה.
• קיו 4 (KYU4) – חגורה כתומה-ירוקה.
• קיו 3 (KYU3) – חגורה ירוקה.
• קיו 3 (KYU3) – חגורה ירוקה-כחולה.
• קיו 2 (KYU2) – חגורה כחולה.
• קיו 1 (KYU1) – חגורה חומה, חניך בכיר.^[4]

חגורות שחורות, מוענקות על ידי איגוד הג'ודו של המדינה

• דַאן 1 (DAN1)
• דַאן 2 (DAN2)
• דַאן 3 (DAN3)
• דַאן 4 (DAN4)
• דַאן 5 (DAN5)

חגורות לבנות-אדומות^[5]

• דַאן 6 (DAN6), מוענקות על ידי איגוד הג'ודו של המדינה
• דַאן 7 (DAN7), מוענקת על ידי איגוד הג'ודו של היבשת
• דַאן 8 (DAN8), מוענקת על ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי

חגורות אדומות^[5]

• דַאן 9 (DAN9), מוענקת על ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי
• דַאן 10 (DAN10), מוענקת על ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי

• ריוקו טאני (יפן, 1975–), הג'ודוקא האישה המצליחה ביותר. מחזיקה בחמש מדליות אולימפיות (מתוכן שתי מדליות זהב) ושבע פעמים אלופת העולם. בשנת 2013 נכנסה להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
• דריאוליס גונזאלס (קובה, 1973–), אלופה אולימפית ושלוש פעמים אלופת העולם. בשנת 2015 נכנסה להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
• קיילה האריסון (ארצות הברית, 1990–), פעמיים אלופה אולימפית ופעם אחת אלופת העולם.
• קיה סון-הי (צפון קוריאה, 1979–), אלופה אולימפית וארבע פעמים אלופת העולם.
• אידאליס אורטיס (קובה, 1989–), מחזיקה בארבע מדליות אולימפיות (אחת זהב, שתיים כסף ואחת ארד) ופעמיים אלופת העולם.
• טונג וון (סין, 1983–), אלופה אולימפית ושבע פעמים אלופת העולם.
• נוריקו אנו (יפן, 1976–), אלופה אולימפית וארבע פעמים אלופת העולם.
• אינגריד ברגמאנס (בלגיה, 1961–), מחזיקה ב-11 מדליות מאליפות העולם (מתוכם שש מזהב). בשנת 2013 נכנסה להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
• קרן בריגס (בריטניה, 1963–), ארבע פעמים אלופת העולם. באוגוסט 2015, נכנסה להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.

• יאסוהירו ימאשיטה (יפן, 1957–), ג'ודוקא תחרותי מהמצליחים בכל הזמנים. אלוף אולימפי וארבע פעמים אלוף העולם. השלים 203 ניצחונות רצופים (ביניהם 7 תוצאות תיקו) עד פרישתו. בשנת 2015 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
• אנטון חסינק (הולנד, 1934–2010), אלוף העולם הראשון שלא מיפן, האלוף האולימפי מטוקיו 1964, 20 פעמים אלוף אירופה והג'ודוקא האירופי הראשון שמקבל דרגת דאן 10. בשנת 2003 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
• וים רוסקה (הולנד, 1940–2015), פעמיים אלוף אולימפי ופעמיים אלוף העולם. בשנת 2013 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
• טדי רינר (צרפת, 1989–), ארבע פעמים אלוף אולימפי, אחת עשר פעמים אלוף העולם וחמש פעמים אלוף אירופה.
• טדהירו נומורה (יפן, 1974–), שלוש פעמים ברציפות האלוף האולימפי ופעם אחת אלוף העולם.
• אנג'לו פאריזי (צרפת, 1953–), מחזיק בארבע מדליות אולימפיות (אחת מזהב, שתיים מכסף ואחת מארד), יותר מכל ג'ודוקא גבר אחר.
• דויד דוייה (צרפת, 1969–), פעמיים האלוף האולימפי וארבע פעמים אלוף העולם. בשנת 2013 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
• איליאס איליאדיס (יוון, 1986–), מחזיק במדליות זהב וארד אולימפיות ושלוש פעמים אלוף העולם.
• טושיהיקו קוגה (יפן, 1967–2021), מחזיק במדליות זהב וכסף אולימפיות ושלוש פעמים אלוף העולם.
• קוסיי אינווה (יפן, 1978–), אלוף אולימפי ושלוש פעמים אלוף העולם. בשנת 2013 נכנס להיכל התהילה של איגוד הג'ודו העולמי.
• נאויה אוגאווה (יפן, 1968–), סגן אלוף אולימפי וארבע פעמים אלוף העולם.

• נבחרת ישראל בג'ודו

מדיה וקבצים בנושא ג'ודו בוויקישיתוף

• אתר מידע על ג'ודו, מידע מקיף על ג'ודו באנגלית
• איגוד הג'ודו בישראל
• ג'ודו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ודו, דף שער בספרייה הלאומית