וינג צ'ון קונג פו ובקיצור וינג צ'ון (詠春/咏春) היא אמנות לחימה סינית שנוסדה ככל הנראה במאה ה-17. לפי רוב הגרסאות המקובלות להיסטוריה של אמנות לחימה זו, היא נקראת על שם האשה שייסדה אותה, ים וינג צ'וּן ("האביב היפה"). גרסה אחרת, נפוצה פחות, גורסת כי השיטה נקראה על שם אולם אימונים במנזר הבודהיסטי שבו פותחה השיטה.
ההיסטוריה של שיטת וינג צ'ון קונג פו הועברה בעל-פה, וקיימות לה גרסאות רבות שלא מתיישבות זו עם זו. לפיכך, יש לציין כי עצם סיפור ייסודה של השיטה אינו אמין, ואין לו סימוכין היסטוריים ברורים. עם זאת, רוב הגרסאות מציינות שתי דמויות מרכזיות בפיתוחה של האמנות: האחת היא נזירה בודהיסטית בשם אינג מוּי (伍枚), והאחרת היא יִם וִינג צ'ון (严咏春), על שמה נקראת השיטה.
אינג מוי, על-פי כמה מקורות, התמחתה תחילה באמנות הלחימה אגרוף-פרח השזיף (מקור השם בכך שלשם פיתוח שיווי המשקל והיכולת האקרובטית היו הלוחמים בה נוהגים להתאמן בראש מוטות עצי שזיף שנעצו בקרקע).
על רקע פלישתם לסין ב-1644 של המאנצ'ורים, ביקשו נזירי מנזר שאולין לפתח אמנות לחימה חדשה, שתאפשר הכשרה של לוחמים רבים בזמן קצר, ותחליף את אמנות הלחימה שהייתה נהוגה במנזר, שחייבה תקופת אימונים ארוכה (מסורת שבעל-פה גורסת: כעשרים שנה). נטען כי לאחר פשיטתם של המאנצ'ו על מנזר שאולין, ששימש אז מקלט למורדים סינים, הייתה אינג-מוי אחת מחמשת מפתחי השיטה החדשה ששרדו.
לאחר החרבת המנזר פגשה אינג-מוי במסעותיה את יִם וינג צ'ון ("האביב היפה", בסינית). ים וינג צ'ון ואביה סבלו אז מנחת זרועו של ראש כנופיה מקומי, שניסה לאלץ את הנערה להינשא לו. אינג מוי, שביקשה לעזור להם, הבטיחה כי תוך שנה תוכל להכשיר את ים וינג צ'ון כלוחמת שתוכל להביס את ראש הכנופיה, שהתמחה בסגנון הקונג-פו "טופר-הנשר".
ים וינג צ'ון, נטען, אכן הצליחה לנצח באותו קרב, ולאחר מכן המשיכה בפיתוח האמנות ובייעולה. היא נישאה לשחקן התיאטרון הנודד לִיאוֹנג בּוּק צַ'או (מקורות היסטוריים מסוימים טוענים כי התיאטרון שלו שימש מסווה למחתרת שנלחמה בכיבוש המאנצ'ו). תלמידים שאספו השניים במהלך נדודיהם הפיצו את השיטה ברחבי סין.
בדורות האחרונים עברה השיטה מלִיאוֹנג לַאן קוַואי אל וֹונג וַוה בּוֹ, ממנו אל לִיונג לִי טַאי, ממנו אל לִאוּנג צַ'אן, ממנו אל צַ'אן וַה שוּאֶן וממנו אל יִפּ קַאּי מַאן, מייסד הזרם המכונה כיום "וינג-צ'ון הונג-קונגי", כדי להבדילו מן הזרם הווייטנאמי, הפופולרי גם הוא.
בתי הספר השונים המתאמנים כיום בזרם ההונג-קונגי התפצלו מבית הספר של יפ קאי מן, שהיגר מסין להונג קונג ב-1949, בעקבות המהפכה הקומוניסטית, שאסרה על השימוש באמנויות לחימה. יפ קאי מן התפרסם במערב גם בזכות היותו הסיפו ("אב רוחני", בסינית) של ברוס לי, שהתאמן בווינג-צ'ון קונג-פו ופיתח את אמנות הלחימה שלו בהתבסס גם עליה.
מאפיינים
יציבות, מבנה והשקפה
ווינג צ'ון פותחה כאמנות של הגנה עצמית, שבה מגיבים לאיום יזום. "קו המרכז" נתפס כחלק המובהק ביותר של מערכת הווינג צ'ון, שכן תקיפות רבות מתמקדות במרכז הגוף, ורבות מנקודות הפגיעה הקטלניות נמצאות לאורכו. על ידי הגנה על קו המרכז והתקפה ממנו, למתרגל הווינג צ'ון יש יתרון טוב בהגנה עצמית. למעשה, הצורה חשובה יותר מהחוזק, היא מיועדת לכסות שטח רחב, להתקפל בלחץ קיצוני, ולעולם לא מאפשרת לזרוע להילכד. ווינג צ'ון קונג פו מבוסס על העיקרון הטאואיסטי של 'הדרך האמצעית': הצלחה מבוססת על איזון הרמוני בין מהירות, כוח, וכושר, כאשר שום איכות אינה חשובה יותר מהאחרות.[1]
חלק מהעוסקים בווינג צ'ון מאמינים שהאדם עם מבנה הגוף הטוב יותר ינצח. עמידת ווינג צ'ון נכונה היא כמו חלק מבמבוק, יציב אבל גמיש, מאובן אך מניב. מבנה זה משמש גם להסיט כוחות חיצוניים או להפנות אותם.
היציבות קשורה גם למבנה, מכיוון שגוף עם יציבות טובה יתאושש מהר יותר מהתקפה עמוקה והיציבות תישאר. וינג צ'ון מאמן את המודעות של תנועת הגוף עצמו שמופקת בשריר, בגיד, ובמקור המפרק. ביצוע צורות של וינג צ'ון כגון צ'אם קיו ובובת העץ משפרות במידה עצומה את הפרופריוספציה. העדפה גבוה בוינג צ'ון, מבנה עמידה צר, עם שמירה של המרפקים קרוב לגוף. בתוך העמדה, זרועות ממוקמות לאורך האיברים החיוניים של קו האמצע. הסטה או מפנה מתבצעת באמצעות העקבים, כדורים או באמצע כף הרגל בהתאם להשתלשלות. כל ההתקפות וההתקפות המתפרצות פותחו מהבסיס הזה, בסיס מאוזן. לעיתים נדירות הוינג צ'ון עושה פשרות במבנה להשיג יותר כוח התקפי בגלל הסברה שייווצר פתח הגנתי שיוכל להיות מנוצל.
המבנה נתפס כחשוב, לא רק מטעמי הגנה, אלא גם עבור התקפה. מתי שהעוסק במקצוע יעיל "מושרש", מיושר כדי להיות צמוד בחוזקה כנגד הקרקע, הכוח של המכה הזאת ככל הנראה יהיה הרבה יותר הרסני. בנוסף, הפרקטיקה של "שיקוע" היריב כדי להתייצב בצורה יעילה יותר כנגד הקרקע מסייעת לספק כוח גדול ככל האפשר.
רגיעה
עדינות (דרך רגיעה) וביצוע טכניקות באופן רגוע, מהווים את הבסיס בווינג צ'ון.
מתח מפחית את מהירות האגרוף ואת כוחו. השרירים פועלים בזוגות בניגוד זה לזה (למשל שרירים בולטים). אם הזרוע מתוחה, לא ניתן להשיג את המהירות מרבית של האגרוף כשהשרירים מנוגדים לסיומת הזרוע. בוינג צ'ון, היד צריכה להיות רפויה לפני תחילת תנועת האגרוף.
מתיחה של שריר לא נחוץ תבזבז אנרגיה ותגרום לעייפות.
דריכות, זרועות נוקשות פחות גמישות ורגישות במהלך לפיתה וצ'אי סאו.
מתח, גפה נוקשה מספקת ליריב התמודדות קלה לדחוף או למשוך, בעוד גפה משוחררת פחות עוזרת ליריב לפעול.
רפוי, אך מפוקס, לאפשר לגפה את האפשרות לחוש ב"חורים" או חולשה במבנה היריב (ראה סעיף רגישות). עם התקדמות נכונה ה"חורים" העלה התקבל נתיב לתקיפת היריב.
מאבק שרירים מפחית קרב של מי חזק יותר. מינימום כוח פראי בכל תנועה הופכת שוויון לעימות עם כוח לא ברור. זה במידה רבה רוחו של הסיפור של אינג מוי.
