תמיכה כספית ממשלתית (בישראל נפוץ הכינוי סובסידיה מלטינית: Subsidium) היא תשלום המועבר על ידי הממשלה לצרכן הרוכש מוצר או שירות מסוים או ליצרן המייצר אותו. התמיכה מפחיתה את מחיר המוצר בעבור הצרכן וכך מגבירה את זמינותו ומעודדת את רכישתו. הממשלה מעניקה תמיכה כספית משום שהיא רואה עניין ציבורי בהגברת הייצור.
ניתן לראות בתמיכה מס עקיף שלילי המוטל על המוצר וכשם שמס עקיף על מוצר מעלה את מחירו ומקטין את הכמות המיוצרת כך התמיכה מפחיתה את המחיר לצרכן ומעלה את הכמות.
לעיתים גם תשלום מעין זה המועבר, לא על ידי הממשלה, אלא על ידי גוף ציבורי אחר נקרא סובסידיה.
סבסוד חלקי או מלא, כפי שנהוג בחלקים נרחבים מהאיחוד האירופי, של השכלה גבוהה מתוך הנחה, שבטווח הארוך, התועלת שתצמח למשק מכח האדם המשכיל תחזיר את ההשקעה ויותר.
ב-1 בפברואר2016 הוזלו תעריפי הנסיעה באוטובוסים וברכבות בישראל ב-14.5%, באמצעות הגדלת הסובסידיה הממשלתית לחברות התחבורה.[1]
להוזלת מחירי הדירות מפעילה ממשלת ישראל את תוכנית "מחיר למשתכן", במסגרתה ניתנת סובסידיה לרוכשי הדירות בדרך של הנחה במחיר הקרקע שמוכרת המדינה ליזמים המשתתפים ב"מחיר למשתכן". בשנת 2016 הסתכמה הנחה זו ב-1.1 מיליארד ש"ח.[2]
כדי להבין את ההשלכות הכלכליות של מתן סובסידיה נבחן שוק של מוצר מסוים לפני ואחרי הסבסוד. בהנחה שהביקוש וההיצע של המוצר נורמלים כפי שמיוצג בתרשים על ידי עקומת הביקוש ועקומת ההיצע , השוק מגיע לשווי משקל בו הכמות המיוצרת היא ומחיר המוצר הוא .
הממשלה מכריזה על סובסידיה של המוצר בסכום קבוע ליחידה. כתוצאה מזה את אותה כמות שרצו הצרכנים לרכוש בכל מחיר נתון הם ירצו לרכוש באותו מחיר בתוספת הסובסידיה (משום שאותה אינה משלמים) וכדי לייצג שינוי זה עקומת הביקוש זזה במקביל למעלה בגודל הסובסידיה ל- .
בשיווי המשקל החדש הכמות המיוצרת היא ומחיר המוצר הוא , שניהם גבוהים יותר מהערכים שלפני הסובסידיה. הצרכנים מצידם משלמים מחיר נמוך וקונים יותר יחידות מהמוצר.
מטרתה של הממשלה הייתה להגדיל את הכמות ומידת הצלחתה (ההפרש ) תלויה בגמישותם של הביקוש וההיצע ביחס למחיר.
השינויים שאירעו בשוק המוצר משליכים גם על שווקים אחרים: הביקוש למוצרים אחרים עשוי לעלות או לרדת (תלוי בגודל הסובסידיה ובגמישות העקומות). בשוק העבודה הספציפי (של פועלים המועסקים בייצור המוצר) יעלה הביקוש לעובדים, משום שהחברות המייצרות את המוצר מייצרות יותר יחידות במחיר גבוה יותר ליחידה. הוצאות הממשלה עולות והדרך שבה היא מממנת עלייה זו גם היא משפיעה על הכלכלה.
ההשפעות השליליות של סובסידיות
כלכלנים התומכים בתיאוריות השוק החופשי מתנגדים למתן סובסידיות משום שלשיטתם התערבות ממשלתית בשוק תמיד מזיקה יותר משהיא מועילה בחשבון כולל.
מתן הסובסידיה יוצר עיוות במשק משום שהכמות המיוצרת מהמוצר המסובסד גדולה יותר מהכמות האופטימלית שהייתה נקבעת על ידי כוחות השוק ללא התערבות ומשום שכדי לממן את הסובסידיה הממשלה מטילה מיסים ומקטינה את ההכנסה הפנויה של הפרטים ואת יכולתם לרכוש את שאר המוצרים.
מעבר להתנגדות העקרונית לסובסידיה באשר היא, סובסידיות מסוימות נחשבות כמזיקות במיוחד מאחר שהן מחזיקות בחיים תעשיות שאין הצדקה כלכלית לקיומן. כאשר תעשייה מקומית אינה מסוגלת להתחרות בשוק הגלובלי כנגד יבוא מבחוץ, הדבר הנכון לעשות לפי השקפת העולם הקפיטליסטית היא לתת לה לגווע ולהפנות את ההון והעבודה שעסקו בה לתחומים אחרים בהם יש למשק יתרון יחסי. מה שקורה בפועל במקרים רבים הוא שהממשלה מתערבת על ידי סובסידיות או מכסים לטובת התעשייה הלא יעילה, אם בגלל לחצים פוליטיים של התעשיינים (שדלנות) או בשל הרצון להימנע מאובדן מקומות עבודה בטווח המיידי.
דוגמה קלאסית להתערבות ממשלתית מהסוג הזה היא ההגנה במדינות מפותחות על החקלאות ועל תעשיות שאינן עתירות ידע, כגון טקסטיל. לסובסידיות האלה יש תוצאה שלילית נוספת: הן מונעות ממדינות מתפתחות, שעיקר תוצרתן בענפים האלה, מלייצא את תוצרתן ולהתגבר על עוניין.
סובסידיות מסוימות עשויות לגרום לשחיתות או הונאה, למשל כאשר הסובסידיה ניתנת לסקטור מסוים בלבד ובכך מאפשרת לו לסחור במוצר ולמוכרו לאחרים.
בישראל בשנות ה-80 של המאה ה-20 חקלאים האכילו תרנגולות בלחם, שעקב סבסודו היה זול יותר מתערובת מזון[3].
הדעה הכלכלית הרווחת היא שהדרך היעילה ביותר להעניק סיוע כלכלי לפרטים אינה מתן סובסידיות אלא העברת כספים ישירות לנזקקים. כלל זה, המתומצת באמירה "סובסידיה לנצרך ולא למצרך" נובע מצד אחד מכך שסבסוד מחירי מוצרים מיטיב גם עם בעלי יכולת שצורכים אותם ומצד שני מכך שהעברת הכנסה נוספת לנזקקים מאפשרת להם להחליט לבד איך להוציא את כספי הסיוע לתועלתם המרבית.
כמובן שהאלטרנטיבה האמורה אינה תקפה כאשר העניין הציבורי הוא במוצר עצמו, כמו למשל בסובסידיה למקורות אנרגיה חלופיים או למחקר מדעי.
