עד המחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה ה-20 זוהה מוסד ה"ישיבה" בארץ ישראל עם היישוב הישן ועם העולים מישיבות הגולה. שפת הלימוד ברובן הייתה יידיש והן לא נחשבו כחלק ממסלול החינוך של הנוער ביישוב החדש.[1] סנונית ראשונה בדמות גימנסיה תורנית שראשיה נמנעו בדרך כלל מלכנותה בתואר "ישיבה"[1] היה מכון אלומה שהוקם בירושלים ב-1936 אך תוכנית הלימודים שלו לא דמתה לישיבות המסורתיות.[2][1]
בסוף 1937 הוקמה בתל אביב ישיבה חדשה על ידי הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של העיר[3], ביוזמת המרכז העולמי של תנועת המזרחי[4] ובמימון משותף של התנועה ושל קרן היסוד והקרן הקיימת.[5] הישיבה הוקמה כמוסד המשך לבוגרי "ישיבת תל אביב", מוסד תורני לתלמידי כיתות ה-ח של בית הספר היסודי, שהוקם 14 שנה קודם לכן והתאחד עם הישיבה החדשה תחת הנהלה אחת.[6] ישיבה זו קיימה תוכנית לימודים ואווירה ישיבתית ולכן יש לראות בה את אב הטיפוס של הישיבות התיכוניות ביישוב החדש בארץ ישראל.[1] הישיבה פנתה לבני היישוב החדש הן בשפה העברית שבה התקיימו הלימודים והן באווירה ובהכללת לימודים כלליים להשכלה תיכונית במסגרת הלימודים בישיבה.
בתקופה זו עמד רעיון הישיבה המשלבת השכלה כללית לצד לימוד התורה, במוקד ויכוח רעיוני שנטלו בו חלק גדולי הרבנים בעולם האורתודוקסי. כשעלה רעיון לפתיחת ישיבה עם קולג', סניף של ישיבה יוניברסיטי האורתודוקסית האמריקאית, בארץ ישראל, שיגר הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה ובו שלל את הרעיון: "הצעד הזה מסוכן ליהדות ומוסדות התורה בארץ הקודש".[7] הוא לא הזכיר את ישיבתו של הרב עמיאל שכבר פעלה בארץ ישראל באותם ימים.
שנות בראשית
בית הכנסת הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20. בקומה השלישית של הבניין שכנה הישיבה בשנותיה הראשונותשרטוט חזית המבנה המרכזי המתוכנן של הישיבה. 1945שרטוט חזית מבנה הפנימייה המתוכנן של הישיבה. 1945
בעידוד הרב עמיאל עסקו בחורי הישיבה במסגרת הישיבה גם בכתיבה ועריכה תורנית, בקיץ ה'תש"א הדפיסה הישיבה כתב עת תורני בשם "הנצנים" בעריכת הרב יהושע יגל ששימש אז מדריך בישיבה ובסיוע מוסד הרב קוק. חלק מהתלמידים שהשתתפו בקובץ התפרסמו לימים ובהם: השופט אלישע שינבוים והרב גדליה נדל, אך הוצאתו לאור נפסקה כעבור זמן קצר.[15] הספר "שיטה מקובצת" על מסכת פסחים בשלושה כרכים שיצר הרב יהודה גרשוני ביוזמת הרב עמיאל נערך בשנים שלאחר פטירת הרב עמיאל בידי תלמידי הישיבה[16] באופן חריג.[17]
לאחר פטירת הרב עמיאל בשנת ה'תש"ה, 1945, שונה שמה הרשמי של ישיבת היישוב החדש לישיבת הרב עמיאל.
בראשות הרב קולודצקי
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, חלה הרב טרופ ונסע לתקופה ממושכת לארצות הברית, כשחזר בעודו חולה (חורף ה'תש"י[18]) פרש מן הישיבה. לדברי בנו נתפסה ההנהלה בידי מדריך פליט מלחמה שמנע ממנו "כמעט בכח", מלהשמיע את שיעוריו.[14] הרב טרופ התפטר מהנהלת הישיבה ובעצת החזון איש נענה להצעה לעמוד בראש ישיבת תומכי תמימים חב"ד בעיר לוד, לקראת קיץ תשי"א, אך בטרם החל להעביר בה בפועל את שיעוריו, התדרדר מצבו והוא נפטר (– ו' באייר תשי"א).[14] בעקבות פרישת הרב טרופ עזבו חלק מהתלמידים את הישיבה וסייעו לביסוסה של מדרשית נעם בפרדס חנה.[19]
הרב קולודצקי בשיתוף פעולה עם הרב יהושע יגל, אז כבר ראש ישיבת מדרשית נעם, ועם הרב משה צבי נריה הצליחו להחריג את הישיבות התיכוניות במבחני הבגרות כך שבחינת הבגרות בתלמוד לתלמידי ישיבות אלו תיערך אך ורק בעל פה ובידי בוחנים שיאושרו בידי ראשי הישיבות (זכות זו נשללה בשנת לימודים 2013/2014). שלישיית ראשי הישיבות התיכוניות (ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה פעלה כישיבה תיכונית משנת 1951) סייעו בצוותא לשיקום עולם התורה לאחר מלחמת העולם השנייה כשהפנו את תלמידיהם לישיבות: פוניבז', מרכז הרב, חברון, סלבודקה, ומאוחר יותר ישיבת כנסת חזקיהו וישיבת באר יעקב.[22]
מניין הבחורים בישיבה הלך וגדל, עם הקמתה עמד מניין הבחורים על עשרים, בשנת 1939 על למעלה ממאה,[23] ובשנת 1958 כבר למדו בה מאות תלמידים.[24] מהישיבה התפצל סניף לישיבה תיכונית עצמאית ביפו.
בין המורים בישיבה בשנות ה-60 של המאה ה-20 היה פרופ' הלל ויס.[25] הרבנית מאשה עמיאל, אשת הרב עמיאל, ניהלה את פנימיית הישיבה עד סמוך לפטירתה בגיל 82 בשנת 1964.[26] גם מצבת הר"מים התרחבה, עד ראשית שנות ה-60 העבירו את השיעורים בישיבה, הרב קולודצקי והרב חדש.[27] בשנת הלימודים ה'תשכ"ב (1961–1962) הצטרף כר"מ, הרב מנחם פישל,[28] ובשנת ה'תשכ"ו (1965–1966), הצטרפו הרבנים שמואל גרוסברד ונפתלי לב.[29]
מצבת הרבנים לא השתנתה עד פטירתו של הרב חדש בשנת ה'תשל"ז, 1977. בשנה הבאה הצטרף לצוות הישיבה הרב כתריאל קולודצקי, בנו של ראש הישיבה.[30] רק כעבור חמש עשרה שנים, בשנת הלימודים ה'תשנ"ג (1992–1993), הצטרפו לצוות שני ר"מים חדשים: הרב יעקב בן-ציון קרמר והרב אברהם נחשון והרב שמואל גרוסברד פרש.[31] בשנה שאחריה הצטרף גם הרב פנחס קצבורג[32] והרב פישל פרש.[33] בחורף ה'תשע"ט, 2019, פרש הרב נפתלי לב, הוא נפטר זמן קצר לאחר פרישתו.
במאה ה-21
בעשורים הראשונים של המאה ה-21 מתמודדת הישיבה עם הקמת ישיבות תיכוניות חרדיות רבות הפונות לאותו קהל יעד (ישיבת מאורות, ישיבת חדוות התורה, מערבא, נהורא, נהרדעא, מתיבתא ואחרות), בעוד במקביל רבים מבוגרי הישיבה שולחים את בניהם לישיבות חרדיות שאינן תיכוניות. למול אלו מדגישה הישיבה את ההישגים הגבוהים בה ואת המשמעת הקפדנית שנוהגת בה. התומכים בסגנון פדגוגי זה מציינים את יוקרתה של הישיבה ואת הישגיהם הגבוהים של התלמידים.
ראש הישיבה הוותיק שדמותו זוהתה עם הישיבה, הרב יהודה קולודצקי נפטר, ובשנת הלימודים ה'תשס"ח (2007–2008) החליף אותו בנו כראש הישיבה. במקומו כר"מ, נכנס הרב אברהם קולודצקי. בסוף ימיו של הרב נפתלי לב, נכנס לצוות הישיבה הרב דוב קרמר, בנו של הרב בן ציון קרמר, כמחליפו.
מבנה הישיבה
בשנותיה הראשונות השתמשה הישיבה בקומה השלישית של בית הכנסת הגדול[34] ששימשה קודם לכן את ישיבת תל אביב מיסודיו של הרב שלמה אהרונסון עד למעברה למשכנה הקבוע. בהמשך הצליח תלמידו של הרב עמיאל, אליהו-משה גנחובסקי, להעביר בדירקטוריון קרן היסוד החלטה להקדשת "עזבון ג. קרנץ" שיועד באפוטרופסות לצורכי מוסד דתי, לטובת הקמת בניין עבור ישיבת היישוב החדש.[35] בשלב זה תוכנן לבנות את הבניין בכספי קרן היסוד על אדמת הקרן הקיימת ברחוב זמנהוף, ואף נבחרה תוכנית אדריכלית של יהודית ובנימין צ'לנוב.[36] הצעה מאוחרת יותר לבנות את בניין הישיבה לפי דגם בית הכנסת של רש"י בוורמייזא, בשילוב סגנון הבנייה העתיק עם בנייה מודרנית, נשקלה בידי הרב מאיר בר-אילן שהופקד על התכנון לקראת הקמת המבנה, אך נשללה מחשש ליצירת בלבול ארכיטקטוני בייבוא סגננונות זרים השואבים מתרבות הבנייה של ארצות הגולה ותקופות קדומות.[37] לקראת הקמת בניין הישיבה נערכה תחרות אדריכלים, בה זכה האדריכל יעקב נטל. נרכש מגרש גדול ברחוב פומבדיתא בתל אביב ומעמד הנחת אבן הפינה התקיים בנובמבר 1941. הבנייה התעכבה ונמשכה לתוך שנות ה-50 של המאה ה-20.
בשנת 1950 החכירה עיריית תל אביב לישיבה את מתחם הישיבה, לתקופה של 49 שנים[38].
עד להקמת מבנה הקבע של הישיבה ביוני 1956,[41] התפצלה הישיבה בין מבנים מרוחקים זה מזה. אולם הלימודים היה ברחוב טרומפלדור 30 בתל אביב ואילו חדר האוכל והפנימיה, ברחוב מונטפיורי 5.[42]
בשנת 1977, החכירה העירייה לישיבה מתחם סמוך לישיבה, בו נבנה בית ספר שנקרא 'ישיבת תל אביב'. ביולי 2010, בעקבות ירידה במספר התלמידים, חתמה הישיבה על הסכם עם עמותת 'מרכז לחינוך תורני – ישיבת זכרון יעקב', שתפעיל את בית הספר בניהול משותף, עבור הישיבה. בסביבות שנת 2020 פונה בית הספר ונהרס, ובמקומו נבנה מתחם גני ילדים של עיריית תל אביב[38].
אופי הישיבה
לאורך השנים נחשבה הישיבה נחשבת לאליטיסטית והישגית. ראש הישיבה הדומיננטי הרב קולדצקי הנהיג בישיבה מיד בתחילת דרכו משטר נוקשה, שזכה לביקורת בקרב חלק מבוגרי הישיבה. כך למשל: משה חלמיש, שסיים את לימודיו בישיבה ב-1954 סבר שיש להשיג על "היד הקשה מבחינה חינוכית והיחס אל אישיות הפרט, אם כי רבים בוודאי יטענו אחרת".[43] בוגר מתקופה מאוחרת יותר, הרב ישעיה שטיינברגר מראשי ישיבת הכותל ורב שכונת רמת שרת בירושלים, צוטט: "הרב קולודצקי הנהיג משטר נוקשה, ושלט ביד רמה בנפשות חניכיו, לפעמים גם בוגריו. הנפגעים האשימוהו במניפולציות רגשיות פוגעניות. אבל ההצלחה חסרת אח ורע של עשורים רבים מדברת בעד עצמה. היום כאשר החיבוק והליטוף, הידידות עם התלמידים, הם הבסיס של החינוך כמעט בכל אתר – ה"ישוב" היווה חריג מרתק ומאתגר בנוף הומוגני".[44]
בישיבה נוהג יום לימודים ארוך בן 13 שעות, שמתוכן רק כשלוש שעות מוקצות ללימודי חול. כדי לאפשר את מינון לימודי החול הנמוך, נמשכים הלימודים בישיבה עד להשגת תעודת הבגרות חמש שנים, ולא ארבע כמקובל בישיבות תיכוניות אחרות.[45] החל משנת תשפ"ד הישיבה קיצרה את לימודה לארבע שנים.[46] לתלמידים שאינם מתגוררים בגוש דן מקיימת הישיבה מסגרת פנימייתית.[47]
בחורי הישיבה מגיעים בעיקר ממשפחות חרדיות מודרניות, חלקן משפחות שעלו לישראל מחו"ל, המעוניינים בתעודת בגרות. וגם בני דור שני ושלישי לבוגרי הישיבה. רוב מוחלט של הבוגרים ממשיכים לאחר הלימודים בישיבה ללימודים בישיבות גבוהות חרדיות ורק מיעוט ממשיך בישיבות הסדר או במסלולי שירות צבאי אחרים.
במשך השנים שימשו בישיבה כראשי ישיבה ור"מים: הרב משה אביגדור עמיאל, הרב ראובן טרופ, הרב דב מעייני, הרב צבי יהודה מלצר, והרב אלעזר מנחם מן שך; הרב יהודה קולודצקי, הרב דוד הלוי חדש, הרב אפרים בורודיאנסקי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב ישעיהו גולדשמידט, הרב דב לפין,[48] הרב מנחם פישל, הרב שמואל גרוסברד והרב נפתלי לב; הרב יעקב בן ציון קרמר והרב פנחס קצבורג חתניו של הרב יהודה קולודצקי והרב אברהם נחשון בנו של מנהל הישיבה משה זאב נחשון (1932–1997). לאחר פטירת ראש הישיבה הרב קולדצקי, התמנו ר"מים חדשים בישיבה: הרב אברהם קולודצקי (המכונה "ר' אברום" בקרב התלמידים) והרב דוב קרמר.
מאז פטירת הרב קולדצקי (2006), עומד בראשות הישיבה בנו הרב כתריאל קולודצקי ששימש עד אז ר"מ בישיבה.
בין מנהלי לימודי התיכון בישיבה בעבר: ד"ר פויכטוונגר; הרב ד"ר מיכאל פוזן, אביו של החוקר רפאל בנימין פוזן; פרופ' מאיר הילדסהיימר; עו"ד יעקב וולץ; ניסים דהן. מנהל התיכון הנוכחי הוא ארקדי (אריק) בקרמן. בין המורים בעבר: פרופ' אביעזר וייס.
עול בנעוריו: פרקי עבר והווה בדברי ימיה של 'ישיבת הרב עמיאל' - 'ישיבת היישוב החדש', תל אביב תשע"א
דוב כ"ץ, ישיבה מרכזית ליישוב החדש, הארץ, כ"ח בתשרי ה'תרצ"ח, 3 באוקטובר 1937 (נדפס שנית בספר 'דברי הגות וראות: מאמרים', ב, ירושלים תשמ"א, עמ' 253 ואילך)
מרדכי ברויאר, שורשיה ההיסטוריים של הישיבה התיכונית (בתוך "במשוך היובל - 50 שנה למדרשית נעם"), יוני 1996
גבריאל יצחק רוונה, פיתוח כושר ההסברה כמפתח ליכולת ההבנה – על דמותו ומשנתו הדידקטית של הרב יהודה קולודצקי ז"ל, שמעתין 165, תמוז-אלול תשס"ז 2007
^ 1234אברהם רון, החזרת עטרתה של הישיבה, אור המזרח, ניו יורק, גיליון כא, טבת תשי"ט, עמ' 50 ואילך. (הערה: אברהם רון הוא בנו של מנהלה האדמיניסטרטיבי הראשון של ישיבת היישוב החדש, יצחק הלפרין).
^ר' ב., הישיבה הישנה והחדשה, סיני, שנה ה כרך ט, עמ' קפט-קצו
^ 123הרב נפתלי טרופ, תולדות הגאון המחבר זצ"ל, בתוך: הרב ראובן טרופ, בינת ראובן - נשים, ירושלים תשל"ב.
^הנצנים (תל אביב), בתוך: יצחק לוין (עורך), אוצר כתבי־עת תורניים: ביבליוגרפיה של כתבי עת תורניים... בשנות תנ"א – תש"ח. ניו יורק: דפוס האחים שולזינגר, תש"מ עמ' 206.
^נפטרה הרבנית מאשה עמיאל ז"ל, הליכות : בטאון המועצה הדתית תל אביב יפו, גיליון 23, עמ' 44.
^תמונת מחזור תשכ"א. ראו להלן "לקריאה נוספת", 'עול בנעוריו', תמונות המחזור של הישיבה לאורך חמישים השנים תשכ"א-תש"ע. עמ' 68
^תמונת מחזור תשכ"ב. ראו להלן "לקריאה נוספת", 'עול בנעוריו', תמונות המחזור של הישיבה לאורך חמישים השנים תשכ"א-תש"ע. עמ' 69. הרב פישל היה חתנו של הרב דב זוכובסקי.
^תמונת מחזור תשכ"ו. ראו להלן "לקריאה נוספת", 'עול בנעוריו', תמונות המחזור של הישיבה לאורך חמישים השנים תשכ"א-תש"ע. עמ' 71.
^תמונת מחזור תשל"ח. ראו להלן "לקריאה נוספת", 'עול בנעוריו', תמונות המחזור של הישיבה לאורך חמישים השנים תשכ"א-תש"ע. עמ' 83
^תמונת מחזור תשנ"ג. ראו להלן "לקריאה נוספת", 'עול בנעוריו', תמונות המחזור של הישיבה לאורך חמישים השנים תשכ"א-תש"ע. עמ' 98
^תמונת מחזור תשנ"ד. ראו להלן "לקריאה נוספת", 'עול בנעוריו', תמונות המחזור של הישיבה לאורך חמישים השנים תשכ"א-תש"ע. עמ' 99
^תמונת מחזור תשנ"ה. ראו להלן "לקריאה נוספת", 'עול בנעוריו', תמונות המחזור של הישיבה לאורך חמישים השנים תשכ"א-תש"ע. עמ' 100
^בית הכנסת הגדול יום יום, בית הכנסת: גליונות בית הכנסת הגדול תל אביב, גיליון א, ערב ראש השנה תש"ו, עמ' 21.
^בית הכנסת הגדול יום יום, בית הכנסת: גליונות בית הכנסת הגדול תל אביב, גיליון א, ערב ראש השנה תש"ו, עמ' 19. (הידיעה מכילה שרטוטים של מבני הישיבה המתוכננים).
^להרחבה על סדרי הלימוד בישיבה, בימי חול ובשבת, כבר מתקופות מוקדמות, ראו: הרב צבי אלימלך נויגרשל, עטרת צבי : בירורים ועיונים בהלכה ובמחשבה, בני ברק תשס"ט, בעיקר מעמ' רכד ואילך.
