חורון נולד ב־1907, בקייב בירת אוקראינה, כאדולף גורביץ', בן למשפחה יהודית אמידה. אביו, ליאון, היה בעל אדמות שכללו שמונה כפרים בפולין. אמו, רחל, הייתה למדנית וציונית, ומתה בהיותו בן שבע. דמות רבת השפעה נוספת בילדותו הייתה אומנתו הפרוסית, בת לבכיר בצבא הקייזר, שגידלה אותו תחילה ברוסיה, ולאחר מכן בשווייץ ובממלכת פרוסיה. בגיל 14, בעת שהיה במחנה צופים בצרפת, התחבר עם נער בלארוסי, שטען כלפיו כי לא יוכל להשתייך לרוסיה (האימפריה בה נולד), פרוסיה (מולדת אומנתו) או כל ישות לאומית אחרת, שכן הוא "איננו אלא יהודון מזוהם", אמירה שלדברי חורון השפיעה עליו עמוקות בהמשך. בשובו מהמחנה החליט להתעמק בשאלת מוצאו, תוך פנייה לשורשים הקלאסיים. הוא החל ללמוד עברית כדי לקרוא בתנ"ך. ב־31 בדצמבר 1921, יום השנה למות אִמו, העיד שפקדה אותו חוויה "מיסטית": העברים נגלו אליו כמציאות אחת־ויחידה, שאת כל חייו הוא עתיד להקדיש לה, ואותם עברים דמו לפרוסים־הרומאים־האכאיים יותר מאשר ליהודים כלשהם.[1]
לאחר סיום לימודיו הגיע לפריז והתוודע לשאלה היהודית, והיה ברור לו שפתרונה הוא במסגרת 'התחייה העברית', אך הוא "לא נזקק ל'שאלה' לצורך ה'תשובה'", ו'התחייה העברית' הייתה לו למטרה כשלעצמה. בהגיעו לפריז החל ללמוד עברית מדוברת, ובשנת 1927 התיידד עם ערי ז'בוטינסקי, בנו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטיתזאב ז'בוטינסקי, ידידות שנותרה בעינה שנים רבים וגם קרבה בין חורון לז'בוטינסקי האב. בשנת 1929 (שנת חשיפת לוחות אוגרית), החל ללמוד בלשנות שמית בסורבון. בלימודיו הושפע רבות מפרופסור אדולף לודס ומתפיסתו על תהליך המעבר מהפוליתאיזם העברי־כנעני של ימי השופטים והמלכים בישראל וביהודה, אל המונותאיזם היהודי, שמוצאו בגלות בבל, התפתחות פולחן יהוה האוניברסלי ואכיפת הדת החדשה של שבי הגולה על "עם הארץ". השקפותיו של לודס, וכתבי אוגרית בהמשך, השפיעו על תפיסת חורון לגבי 'אחדות לשונית ותרבותית עברית' בין ישראל הקדמון ועמי הסביבה, והיו יסוד בהשקפת עולמו ההיסטורית. בהמשך, הרחיב חורון את השכלתו ולמד גם היסטוריה משווה של הדתות, מתמטיקה וסוציולוגיה, ונרשם גם לבית הספר החופשי ללימודים גבוהים. אז פגש חורון את שארל וירולו (אנ'), חושף לוחות אוגרית.[2] וירולו, שהיה אשורולוג, לא היה בקיא בניבים שמיים מערביים, ולפענוח שפת הלוחות נעזר בתלמידו חורון. חורון לא היה אזרח צרפתי אלא החזיק בדרכון ננסן, ולכן לא היה זכאי להיות מועסק באוניברסיטה. בעקבות כך חלקו במלאכת הפענוח הוצנע, והטקסטים התפרסמו תחת שם וירולו, בתמורה להמשך העסקתו.[3][4]
הידידות בין חורון וערי ז'בוטינסקי הביאה לקרבה לחוגים הרוויזיוניסטיים בפריז, ולפרק זמן אף שימש חורון כמזכירו האישי של ז'בוטינסקי.[5] בשנת 1931 החל לפרסם מאמרים בראזסווייט הפריזאי שזיהו את הפיניקים והפונים עם העברים, עליהם חתם בכינוי "אל־ראיד" – 'הצופה' בעברית. ז'בוטינסקי האב התלהב מרעיונות אלה, ופרסם מאמר ביידיש (שתורגם לעברית בחזית העם ב־5 בפברואר 1932) בשם "ישראל וקרתגו", ובו המליץ על מאמרי חורון והסביר את הרעיון לפיו אנשי אימפריית קרתגו דיברו עברית, הפיניקים מייסדי המושבות בעבר־הים היו בני העם העברי, וחניבעל היה גיבור עברי. ז'בוטינסקי סיכם זאת כך:[6]
בקיצור, המסקנה של אל־ראיד היא זאת: הפניקים היו "עברים" כמו שהיו כל התושבים הקדמונים של כנען וכמו שהיו בני ישראל בעצמם; מייסדי קרת־חדשת ויוצרי הספנות העולמית ומגלי מיצר גיברלטר היו לא רק "שארי בשרנו", אלא, אם אפשר להגיד כך – היינו אנו בעצמנו.
— זאב ז'בוטינסקי, "ישראל וקרתגו"
באותה שנה, בוועידה העולמית של תנועת בית"ר, דאג ז'בוטינסקי לתמיכה בייסוד תנועה בשם "ברית נוער הים – צוּר רוֹדֵי־גל", אותה הקים חורון בסוף 1930 כדי ליצור גרעין ימאים עבריים ולפתח את הרעיון הימי בקרב העם העברי "הנפוץ על גדות כל הימים".[7] גרעין התנועה הראשון הוקם בתוניס, ליד חורבות קרת־חדשת. חברי התנועה אף תכננו לכבוש את האי טיראן כפתיחה להשתלטות על הארץ בכוח הזרוע, ותרגלו בדרום צרפת תמרונים לכיבוש ימי. לימים, בוגרי התנועה כמו ירמיהו הלפרן וזאב מלינוב (המכונאי הראשי בחברת צים) הביאו לידי ביטוי את יכולותיהם הימיות והובילו את הספנות בישראל.[8] בשנת 1933 הציע לחורון "שלטון בית"ר" להוציא לאור כספר את סדרת מאמריו בראזסווייט, כיוון שחוברה "מתוך גישה לאומית הקרובה מאד לגישה הבית"רית בכל שאלות הלאום והמדינה", אך התכנית לא יצאה אל הפועל, בעיקר בשל חוסר יכולתו של חורון להשלים את החיבור בצורה מספקת בעיניו.[9]
פרישה מהתנועה הרוויזיוניסטית
בשנת 1935 ייסד ז'בוטינסקי את "ההסתדרות הציונית החדשה", לאחר פרישתו הזועמת מן ההסתדרות ה"ישנה". בקונגרס היסוד הכריז ז'בוטינסקי על ברית עם היהדות הדתית. בנאומו כנגד ההחלטה אמר "עלינו להתנער מן הניסוחים הציוניים שאבד עליהם הכלח. אין להצניע מאחרי צעיף יהודי את מעש הולדתה של אומה חדשה, מתוך ניסיון לשכנע עולם־ומלואו כי סוף־סוף קורה דבר־מה יהודי בפלשתינה, שעה שקורה – סוף־סוף – דבר מה עברי בכנען", וחתם במשפט "אינני יהודי מיבנה אלא עברי משומרון!". לפי בנו ערי, ז'בוטינסקי האב ביקש שגם מתנגדי הדת יצביעו בעד ההחלטה כדי להדגיש את אופייה הטקטי ולא־מחייב; אולם חורון, יחד עם עוד אחד־עשר צירים בלבד, הצביע נגד ופרש מהתנועה. הקשר עם ז'בוטינסקי לא נותק, ובסוף המעשה אמר לו זאב "לך, אם כן, בדרך מצפונך; ואף אם עלינו להיפרד, תהיה כל הערכתי שמורה לך". התכתבויות ענפות בין חורון לז'בוטינסקי נשמרו אף משנת 1938.[10][11]
מעט לפני פרישתו מהתנועה הרוויזיוניסטית, החל להתגבש סביב חורון חוג אינטלקטואלי הנקרא "שֵם". לצד חורון פעל בחוג במסירות ג'רוג' בלומברג, מהגר יהודי־רומני שנפגש עם חורון בתיווך בוריס סוברין. החוג כלל משכילים יהודים שדחו את היהדות הגלותית אך נדחו על־ידי הלאומיות בארצות מגוריהם (בעיקר צרפת), ומתוך כך הלאום העברי היה להם פתרון מוצלח. בלומברג אמר אז לחורון: "הודות לך אני שומע במקום צעקות רבנים את הפעמונים של פילי חניבעל!".[12][13]
בשנת 1938 פגש חורון את אוריאל הלפרין, המשורר שנודע לימים כיונתן רטוש. השניים נפגשו עוד בביקור אוריאל בפריז בשנת 1930, אך הפעם המפגש ביניהם הוליד ידידות מתמשכת. במפגש נחשף רטוש לתפיסה העברית, אליה יקדיש את חייו ומרצו, ולימים יתאר אותה כ"הלם משחרר".[14] כך החלה הפריה הדדית בין השניים למשך שנה וחצי, עד שנקטעה בשל מלחמת העולם השנייה, עת רטוש מיהר לשוב לארץ וחורון התגייס לצבא צרפת, ושירת בו כקצין.[15][16] לאחר תבוסת צרפת, הגיע חורון לארצות הברית באמצעות אחת מכ־5,000 האשרות שחילקה למלומדים,[17] שם עבד כמרצה במכללות, ולאחר המלחמה גם ניהל משרד תרגומים במזכירות האו"ם.[18][19]
קברו של עדיה חורון בבית הקברות הישן של ראש פינה
עלייה לארץ
לאחר הקמת מדינת ישראל, עלה חורון לארץ והיה מקורב לתנועה הכנענית ולביטאונה "אלף". בזמן זה, עזר לו ערי ז'בוטינסקי לקבל מעורך האנציקלופדיה העברית, ד"ר בן־ציון נתניהו, משרת כתיבה באנציקלופדיה.[20][21] בשל בעיות קליטה, וכן בעיות כלכליות ורפואיות, חורון חזר במהרה לארצות הברית, שם הוא פעל ליצירת קשרים עם פעילים מרוניםפיניקיסטים, וכן הקים את "מכון אסיה", שמומן על־ידי ממשלת צרפת, בין השאר משום שהתנגד לעצמאות אלג'יריה במסגרת מאבקו בפן־ערביות. באותה עת הסתכסך עם רטוש, שהוכיח אותו על פעילותו למען ארץ העברים דווקא מארצות הברית. אולם, כאשר רטוש החל למשוך ידיו מהחיים הציבוריים בשל משברים אישיים בשנת 1951, חזר חורון להוות גורם משפיע בתנועה.[21] בשנת 1960 שב לארץ, בהשפעת דרישות אשתו ובעקבות קטיעת המימון הצרפתי ל"מכון אסיה".[22]
בשנת 1965 השתתף חורון ב"מועדון למחשבה עברית" – גוף קטן ביוזמת אהרון אמיר, ובו היו חברים גם משה אלימלך, עזרה זהר, איתמר אבן־זהר, יגאל בן־נון, יוסף בן־מנשה, דניאל הרמן, רעיה הרמן, חיים באר ועוד (אך לא רטוש או אחיו עוזי אורנן), ובו נדונו בעיותיה הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של מדינת ישראל.[24] אף בזמן הזה המשיך לשמור חורון על קשר עם רטוש, והשתדל לקרבו לנעשה ב"מועדון למחשבה עברית" וברבעון "קשת" שהקים בלעדיו אהרון אמיר.[25]
כאשר חזר רטוש לחיים הציבוריים בשנת 1966 בהקימו את "הועד להדרכה עברית", והשיב את כתב העת "אלף" ב־1968, חבר אליו חורון ושב לפרסם מאמרים ב"אלף".[26] באותה תקופה הכירו בו הכנענים, ובראשם רטוש, כשותף מלא ליצירת האידאולוגיה כנענית והנהגת התנועה. "הועד להדרכה עברית" הוציא לאור ב־1970 את ספרו של חורון "ארץ הקדם", ובו מפות ונתונים דמוגרפיים המשתדלים להפריך את התפיסה לפיה בסהר הפורה יושבת אוכלוסייה ערבית אחידה עצומה.[27]
ב־1976 יצא לאור הספר "מניצחון למפולת", שהוקדש לזכר חורון "חושף עולם הקדם העברי". הספר הורכב ממאמרים קצרים של חברי התנועה הכנענית, בעיקר יונתן רטוש ועוזי אורנן, והכיל באחד מפרקיו את השלד לספרו המתוכנן של חורון שלא יצא אל הפועל, והיה אמור לגולל את תולדות העברים. אותו ספר הוצא לאור, בהתבסס על עזבונו, על ידי בתו מרגלית שנער, בשם "קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים".
חיים אישיים
במהלך שהותו בפריז, נישא חורון לעדה שטיינברג, לעתיד עדה גור, שהייתה בתו המאומצת של גיסו של ז'בוטינסקי. לזוג שתי בנות: עליזה, שנולדה בניס לפני מלחמת העולם השנייה, ומרגלית, שנולדה ב־1948. המשפחה חיה בארצות הברית ובישראל לסירוגין, ולבסוף השתקעה בישראל.
משנתו
משנתו ההיסטורית
בשנות ה־30 של המאה ה־20, בפריז, פרסם חורון מאמרים רבים אשר יצרו תשתית רעיונית לתנועה הכנענית. את רעיונותיו, שנבעו הן מרעיונות מקוריים והן מתאוריות של ארכאולוגים וחוקרי מקרא רדיקליים, ניתן לסכם כך:
כל עמי הקדם "השמיים המערביים" הם עברים. המדובר בפיניקים ובאמורים, במואבים ובעמונים, בחיקסוס (נוודים שמיים שכבשו את מצרים), ואף באנשי אימפריית קרתגו, דוברי העברית. חניבעל היה, לפיכך, גיבור עברי. כל מקום שבו שהו העברים – הוא ארץ עבר.
בתקופת גלות בבל, לא ביהודה כי אם "על נהרות בבל", הופיע הרעיון המונותאיסטי. רעיון זה בא כדי למלא צרכים ספציפיים של האליטה העברית שהוגלתה והתקשתה לעבוד את אלוהי ארצה בנכר[30], אך הוא השתלט על המחשבה העברית, וסופו שדחק אותה הצידה. התפוצה היהודית לא נוצרה בעקבות החורבן, אלא לפניו, כתוצאה מפעילות מסיונרית מסביב לים התיכון, בעיקר במושבות פיניקיות.
הגלות היא מצבו הטבעי של היהודי, אך אינה מצבו הטבעי של העברי. היהדות היא רעיון אוניברסלי, לא של עם או לאום, כי אם רוח תרבותית־דתית. היא אינה ביטויה של הרוח העברית כי אם שלילתה.
היהדות שמרה על השפה ועל חלק מאוצרות התרבות העבריים בגלות, אך שיבת העם העברי לארצו מחייבת התנתקות ממנה, וחזרה לרוח המקורית העברית, העולה ובוקעת מתוך יצירת עמי הקדם המתגלה בגילויים הארכאולוגיים.
רעיונות אלה מהווים את הגרעין המחשבתי של התנועה הכנענית, וחורון היה הראשון להביעם. אף כי לא רבים קיבלו אותם כלשונם, הרי הייתה להם השפעה של ממש על רבים בארץ, ובמיוחד בחוגי האצ"ל.
ביסוד תפיסת עולמו של עדיה חורון ניצבת ראיית כל העמים הקדומים באזור, דוברי העברית לניביה, כחטיבות שונות של עם אחד, בעל אחדות לשונית, תרבותית, אתנית ודתית. עם זאת, הוא לא ראה בעברים גזע, ואף שלל את השימוש במושג כמאפיין לתיאור אוכלוסיות לאורך זמן.[31] בין השבטים העבריים ניתן למצוא את האמורים, האדומים, המואבים, העמונים, היהודים, הישראלים, הארמים, הצידונים, ושבטי המדבר, וגם אנשי המושבות הפיניקיות, ובראשן קרתגו, שמכִּתְביהם עולה כי דיברו עברית וקיימו תרבות עברית. החלוקה בין כל אלה היא שבטית־מדינית בלבד, ולא מעידה על הפרדה לאומית, כשם שלפני איחוד גרמניה היו הגרמנים מחולקים למדינות שונות ודיברו ניבים שונים (אנ') אך היוו לאום אחד.
תור הזהב היהודי, לראיית היהדות והציונות, הוא בימי בית שני, והתנועה הלאומית היהודית החייתה את גיבורי התקופה, כמו בהדגשת הגבורה הצבאית בל"ג בעומר ובחנוכה.[37] חורון, כמו רוב התנועה הכנענית, ראה את תור הזהב העברי במלכות דוד ושלמה, שאיחדו תחת שלטונם את רוב העברים בעבר המערבי של הפרת, ובמסגרת שלטונם צברו עושר רב והתהוו שיתופי פעולה בין שבטים עבריים שונים.[38] על דוד המלך אמר חורון: ”דמותו בחייו אינה כדמות שבה יציגוהו אחרונים. הוא דומה יותר ליוליוס קיסר ולנפוליאון מאשר ל"משיח צדק"”.[39] חורון ראה בימי בית שני את תקופת התפרקות העולם העברי לעדות, דתות וכתות, ולאיבוד התקוות הלאומיות בהשפעת האימפריות העצומות (פרס, יוון ורומא).[40]
את היווצרות היהדות תיארך חורון לתקופת גלות בבל. ניסיון לריכוז הפולחן נעשה אמנם כבר בתקופת יאשיהו, אך הוא נבע בעיקר מרצונם של כהני ירושלים לרכז את פולחן האל הממלכתי במקדשם. הגולים, שנזקקו להסבר מדוע נתן אלוהיהם יד בחורבן ממלכתם ומקדשו, וכן לפתרון פולחני על עבודתו בגולה[30], הפכו את הציפייה לשיבת ציון לחלום דתי כאשר ציון היא מלכתחילה מקום קודש ולא מסגרת עצמאות, ואת יהוה לאל יחיד. בימי זרובבל החלה תסיסה, דווקא בקרב "עם הארץ" שלא יצא לגולה, לחידוש ימי בית דוד. הדבר נגד את רוח האימפריה הפרסית, שנהגה בסובלנות דתית אך בדיכוי לאומי, והיא מינתה את נחמיה לנציב על ירושלים כדי שיכונן עדה קנאי וסגורה ביהודה, שלא תשאף לעצמאות ולא תמרוד במלכות. למען הביסוס הדתי, עזרא הסופר אסף ו"תיקן" כתבי קודש מתאימים, ואף ארגן אירועים דתיים המונים לחיזוק והפצת הדת.[41][42] המונותאיזם פרח באימפריה הפרסית, בשל קרבתו לאמונה באהורא מזדא.
היהדות עברה שלב התפתחות נוסף בגולת אלכסנדריה באימפריית בית תלמי. במסגרת מגמת ההפרדה לעדות ומעמדות, היו היהודים עדה מועדפת יחסית, בעלת משקל גם בענייני צבא ומדינה. העדה באלכסנדריה, בעלת היסודות ההלניסטיים, איבדה חלק מהסתגרנות שאפיינה את עדת היהודים ביהודה, והחלה לפתח שאיפות מסיונריות. שאיפות כאלה דרשו את הפיכת האל לאל אוניברסלי, וכך החלה היהדות בגיורים המוניים סביב הים התיכון, ובהמשך גם בממלכת החשמונאים.[43]
ממלכת החשמונאים, שכללה ברוב מחוזותיה מתייוונים בנוסף למאמיני היהדות (שכן המרד פרץ כתגובת נגד להתייוונות – כלומר בערים בהן פרץ המרד, הייתה התייוונות), הייתה הטרוגנית, יהודית, כנענית והלניסטית. היהודים בה נקלעו לסכסוכים פנימיים, כגון בין הפרושים והצדוקים. מנהיגי הדת לרוב לא תמכו במרד נגד האימפריה הרומית, ואף דאגו להתפייס עם מנהיגיה אחרי כל מרד כזה.[45]
גיור והפצת היהדות
חורון קיבל מאלכסנדר קולישר את הרעיון, לפיו תפוצת היהדות מסביב לים התיכון בימיה הראשונים התבססה על מושבות הפיניקים. לפי הרעיון הזה, הפצת היהדות החלה מאות שנים קודם לחורבן, בקרב פיניקים, ששפתם ועולמם התרבותי קרוב לאלה של היהדות, ולכן קיבלו את היהדות ביתר קלות. דוגמה לכך היא, ככל הנראה, האי קפריסין: האי שַפע כתובות כנעניות (אנ') בהן מתוארים יישובים וממלכות חסות לצור, אך בתקופה הרומאית נעלמים הכנענים מהאי, וצצים יהודים כה רבים, עד שהצליחו להשתלט על האי במרידה נגד רומא. עם זאת, ידועים גם מקרים רבים של מתייהדים שאינם פיניקים, אף מקרב אצולת רומא. הפיניקים היוו את חוט השדרה והיסוד לקהילות יהודיות מסביב לים התיכון ואולי אף את רוב המתייהדים, אך לא את כולם.[46]
גיורים המוניים נעשו (מרצון או בכפייה) גם בממלכת החשמונאים: ממחוז המפרנס 200,000 איש בתחילתה, התפשטה במהרה והכפילה את גודלה (וכנראה גם את אוכלוסייתה) פי עשרה, כאשר בשטחיה רוב יהודי. הדבר חייב גיורים, שחלקם אף ידועים לנו (כגון גיורי האדומים[47] והיטורים). מקרב מתגיירים אלה רבים הצטיינו בנאמנות ואף בקנאות ליהדות.[45]
חורון האמין שהמרונים הם צאצאי הפיניקים, והדרוזים וערביי הלבנט הם צאצאי הכנענים בעיקרם.[48]
עולם בהשקפה עברית
עולם המונחים של ימינו הוא עולם מונחים יווני־אירופי. "המזרח הקרוב", "הים התיכון", "המזרח הרחוק", הם מונחים יחסיים לאזור אירופה ובפרט ליוון (המזרח הקרוב הוא קרוב ליוון ממזרח, המזרח הרחוק הוא רחוק מאירופה לכיוון מזרח, והים התיכון הוא לא צפוני ולא דרומי ליוון ולכן הוא 'תיכון'). בתנ"ך קיימת השקפת עולם שונה:
המזרח הוא מקדימה: "וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה", "צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה".
הצפון הוא משמאל: "וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק", ממלכת שמאל התקיימה בצפון תחום השפה העברית, והמושג אף התגלגל לערבית במילה شمال המציינת את הצפון, אך לא את כיוון שמאל.
על כיוון ההשקפה כתב חורון: "להבנת הארץ ותולדותיה חשובה השקפה מקורית זאת. כי עמים שונים ראוה – אותה ואת עולמם – באור שונה, בהתאם להשקפתם הם לגבי מיקומם על פני כדור הארץ."[49] חורון האמין כי תפיסה זאת נובעת מכיווּן ההגירות הקדומות לארץ העברים מצפון אפריקה, הן בדרך היבשה והן בדרך הים, כאשר המהגרים שהגיעו השקיפו על הארץ כאשר היא כולה לפניהם לכיוון מזרח, הים מאחוריהם, המדבר מימינם והרי הצפון משמאלם.
משנתו הרעיונית
חורון, כיתר התנועה הכנענית, ראה ביישוב העברי לאום חדש המתהווה בארץ, על יסודות העם העברי הקדום. הוא האמין כי לאום זהה עם ארצו, ולכן כפר בראיית הציונות לפיה יכולה פזורה עולמית יהודית להוות לאום, ובראייה לפיה דוברי הערבית על ניביה, החיים בארצות שונות, הם בני לאום אחד. פן נוסף של הלאומיות העברית הוא החייאת התרבות העברית, ולשם כך שאף חורון לחשיפת התרבות דרך הארכאולוגיה, והפצתה במאמרים בעיתונות.
חורון האמין שמהות היהדות היא גלות. המסורת השואפת להגיע לארץ ישראל יכולה להתקיים בכל מקום, מלבד בארץ ישראל עצמה. לכן, הציונות לא יכולה להתבסס או לשתף פעולה עם היהדות – מאחר שהגשמת הציונות, השיבה לארץ ישראל, תחסל את מהות היהדות. את היהדות ראה כקשורה לאלפיים שנות הגלות, ולא מעבר לכך: "הדת, בצורתה של היום, אינה אלא גדר מסביב לעם שאיבד את לאומיותו". את עצמו לא ראה כשייך לדת, אך ידע להעריך את תרומת המסורת לקיום העם ושימור, במידה מסוימת, של תרבותו.[50]
על אף הראייה לפיה הלאום זהה לארצו, חורון ראה בתפוצה היהודית מקור לתחיית העם העברי, אם יסכימו לעלות לארץ. בכך חלק על יונתן רטוש, שהאמין שאת העלייה לארץ יש לאפשר לפי צורכי הארץ וכישורי האדם בלבד, ללא קשר למוצאו, לאומו או עדתו. האמנציפציה נראתה לו כאשליה שנועדה לכישלון,[51] הוא האמין בעלייה המונית, וטען (לפני השואה) ש"יש להעביר איפוא את 18 מיליון היהודים בעולם לארץ העברים ולכונן לשם כך מדינה עברית מיד". הוא לא התנגד לחלוטין למדיניות החלוקה. הוא האמין שהעיסוק במדינה עברית ברחבי העולם חיובי, ושניתן לקבל מדינת חלוקה אם גבולותיה בני־הגנה ושטחה יוכל לקלוט עלייה, כל עוד ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים ימשיכו לשאוף למדינה בשתי גדות הירדן. מלבד זאת, הוא שלל לחלוטין את המנדט הבריטי והאמין שאין לו זכות לשלוט על הארץ, ודחה כל הצעה שהיא פחות מעצמאות גמורה.[52]
חורון טען כי הערבים מחולקים למעשה, לעדות, שבטים, כתות ואזורים רבים וזרים, והפן־ערבאות היא ניסיון העתקה של הלאומיות האירופאית לעולם שעודו שקוע בתפיסות ביניימיות. המדינות הערביות חולשות על שטח רחב, אך רק אחוזים בודדים מהשטח מיושבים ביישובי קבע, ואומדוני האוכלוסין הרשמיים של אותן מדינות מוגזמים ומציגים עלייה מופרזת בילודה. הערבים הם, בניגוד לתפיסה הנפוצה, רק אחוז קטן מהעולם המוסלמי, שכולל מאות מיליוני אירנים, הודים, אינדונזים ועוד.[53]
את מדינת ישראל לא ראה כ"מדינת היהודים", אלא כשלב בתחייה הלאומית של כנען, בהיותה מולדת העברים עוד לפני הולדת היהדות. חורון ייעד את המדינה לשקם את ילידי הארץ והמהגרים אליה, המחולקים לעדות, דתות וכתות, ולשם כך דרש הפרדה בין דת ומדינה, ושויון זכויות וחובות, כולל חינוך לאומי חילוני בעברית לכולם ושירות בצבא. חורון קרא למדינת ישראל לשתף פעולה עם כל הגורמים באזור שאינם ערבים, לרבות המרונים והדרוזים, ליצירת פדרציה.[54] את יחס ישראל כלפי העולים מארצות המזרח ביקר חורון בחריפות, וכינה את מדיניות ההפרדה לערי פיתוח "גיטאות". הוא טען שמדינת ישראל העלתה מארצות אלה בעיקר "מקרי סעד", מבלי להתחשב במרקם בייווצר בעקבות העלאת העניים בלבד, ושהפתרון נעוץ בפיזור ועירוב בין העולים החדשים לוותיקי הארץ.[55]
בשנים 1931–1932 פרסם חורון סדרת מאמרים בראזסווייט, בהם פירט את משנתו המוקדמת: "על אודות ההיסטוריה: מקורות השבט העברי", "העברים בכנען", "הפיניקים – רשימה היסטורית", "האימפריה העברית לפני שלושת אלפי שנים", "ירושלים וקרתא־חדתא" ו"היהדות ערב ההתנגשות ברומא". בסדרה העלה את האפשרות שכיבוש כנען לא נעשה מן המדבר בלבד, ולמדבר עצמו חדרו עממים מצפון מזרח. הוא טען שהאמורים היו עברים, ושהתפשטותם מזרחה תרמה להתפתחות ארץ הנהריים יותר משארץ זאת תרמה לתרבותם, וכן שכנען תחת שלטונם הייתה מפותחת יותר ממזרח מסופוטמיה. לדעתו, החוק התנ"כי וחוקי חמורבי דומים בשל מקורם העברי המשותף, ושפתם שונה מאחר שהאמורים אימצו את האכדית במשך ישיבתם הממושכת במסופוטמיה. רק אחרי התפוררות הממלכה האמורית, הופיעה ברית השבטים העברית ישראל. הברית הישראלית היא שהצליחה לשחרר את הארץ מהכיבוש המצרי. הוא הוסיף כי ב'ארץ כנען' התקיימה רציפות תרבותית, אתנית ולשונית, והפירוד בה היה מדיני־שבטי בלבד. השם "עברים" התייחד כאתני־לשוני, בעוד שמות כגון ישראל, אדום, מואב, עמון, צידון וכו' שימשו לציון התאגדויות שבטיות־מדיניות. בין ישראל לערי החוף (גבל, צידון וצור בראשן) התקיים קשר הדוק, והם פעלו יחד כנגד הפלשתים. המוני העם התקשו להסתגל למהפכה המדינית הזאת, והנביאים פעלו נגדה. הם ניסו ליצור לברית בסיס רוחני חדש בדמות אמונה באל אחד, אך עד שהצליחו בניסיונם, עברה העת לכונן מחדש את הברית, והאשורים כבשו את הארץ. תנועת בית"ר הציעה לו לפרסם כספר את סדרת המאמרים, אך הדבר לא יצא אל הפועל.[56]
במסגרת תנועת רודי גל, חורון חיבר לתנועה המנון והדפיס רבעון בשם Le Cran (השם בעל דו־משמעות בצרפתית: גם "העזה", וגם שם של כידון שחובר לספינת עתיקות לצורך ניגוח ספינות אויב). לרבעון יצאו שלושה גליונות, והוא עסק בימאות, ושנים לאחר מכן הוא שימש את התעמולה הבית"רית לעידוד הרעיון הימי.[6]
ב־1938 סיכם חורון סדרת הרצאות שהעביר במועדון Renaissance בפריז, בחוברת ששמה Canaan et les Hébreux (כנען והעברים). החוברת נשלחה לז'בוטינסקי, והוא החל להתכתב עם חורון על תכנה.[57]
ב־1939 הדפיס ארבע הרצאות שנשא בשם Perspectives du Mouvement National Hébreu (השקפות התנועה הלאומית העברית). בחוברת נותחו המצב במזרח התיכון ושאלת היהודים, והבריטים זוהו כאויב הראשי לתקומה העברית. העמדות המובאות פותחו בהשפעת המפגש עם יונתן רטוש.[57] באותה שנה הוציא, יחד עם החוג האינטלקטואלי "שֵם", את כתב העת Shem - revue d'Action hébraïque (שם – בטאון הפעולה העברי), בו נטען כי הארץ שמשני עברי הפרת היא ארץ העברים, ומבחינה לאומית על התנועה העברית להילחם בפן־ערבאות – כי גורלנו קשור בגורל 'ארץ־הפרת' כולה. בכתב העת כתב חורון שני מאמרים, ובהם עסק בעבר העברי של היהודים, בהופעת היהדות, ובשאלה היהודית בתקופת כתיבת המאמר.[58] כאשר היה אורי אבנרי כתב בירחון "החברה", הוטל עליו לכתוב ביקורת על כתב העת "שם". ביקורתו היללה את החוברת ורעיונותיה,[59] ובעקבעות פרסום הביקורת יצר בנימין תמוז, שהיה מקורב ליונתן רטוש, קשר עם אבנרי. בכך נחשף לראשונה לרעיונות התנועה הכנענית, ממנה הושפע בשארית חייו.[60] במסגרת הניסיונות לשיתוף פעולה בין יונתן רטוש ואברהם שטרן עת התפלג מהאצ"ל, נתן רטוש לשטרן "חוברות שגורביץ' הוציא בפריז" כדי לשקף לשטרן את עמדותיו.[61]
מ־1950 תרם בקביעות לכתב העת הכנעני "אלף" מאמרים היסטוריים־אידאולוגיים.[62] לאחר עלייתו לארץ, כתב את כל הערכים הפרהיסטוריים באנציקלופדיה העברית.[20] כשהיגר לארצות הברית יצר קשרים עם פעילים מרונים פיניקיסטים ואף כתב בביטאון פיניקיסטי שיצא לאור בדטרויט בשמות ערביים בדויים. "מכון אסיה" שהקים בארצות הברית הוציא לאור עיתון תעמולה נגד עצמאות אלג'יריה, במימון ממשלת צרפת.[63]
בעידוד אהרון אמיר (אף הוא חבר התנועה הכנענית) פרסם חורון במרץ 1964 ב"האומה" מאמר בשם "ישראל והמיתוס הערבי". בשנים 1965 עד 1966 פרסם חורון סדרת מאמרים בשם "עולם בהשקפה עברית" ברבעון "קשת", בהוצאת אהרון אמיר. במאמרים אלה הבדיל בין השקפת עולם כללית – ה"איזמים" למיניהם, שטיבה שהיא אוניברסלית, נעלה וחסרת אחיזה בקרקע, ובין השקפת עולם "לאומית" שהיא עובדתית ונטועה במקומה. במאמריו שאל מהי השקפת העולם העברית, והשיב כי את התשובה לכך יש לחפור (פשוטו כמשמעו) מאדמת הארץ, ולהשיב לחיים את "הד הגדולה הכנענית". בניגוד לעמדת רוב התנועה הכנענית, הוא לא התנגד ניגוד מוחלט ליהדות, ואף כתב "היהדות, במידה שאכן שמרה ומסרה את ידיעת השפה העברית כ'לשון קודש', וגם טיפחתה כלשון־ספר תרמה בזה אולי תרומה ראשונה־במעלה לתחיית לאום עברי בימינו; אף כי התעוררות השפה כדיבור חי נזומה לא על־ידי יהודים חרדים דווקה אלא להפך – על־ידי מתמרדים בכבלי היהדות".[64]
"הועד להדרכה עברית" שהקים יונתן רטוש הוציא לאור ב־1970 את ספרו של חורון "ארץ הקדם", ובו מפות ונתונים דמוגרפיים המשתדלים להפריך את התפיסה לפיה בסהר הפורה יושבת אוכלוסייה ערבית אחידה עצומה.[53]
חורון חידש בחייו מספר מילים בעברית, ביניהן דאון ותעוזה.[65]
בשנת 2000 יצא לאור בהוצאת דביר ספרו "קדם וערב", המהווה תמצית של עיקרי תורתו בתחום המחקר, בעריכת בתו מרגלית שנער, עם פתח דבר מאת אהרן אמיר והקדמה ארכאולוגית מאת חנן אשל.[66][67]
ספריו שיצאו לאור בעברית
עדיה גור חורון, ארץ הקדם: העולם הערבאי, הארץ, עמי ארצנו, 1967 והלאה, הוצאת חרמון, 1970.
ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000.
שרל פיקר ז'ילבר וקולט, חיי יום יום בקרת חדשת בתקופת חניבעל, תרגם משה אלטבאואר, עריכה מדעית ע. חורון.
האנציקלופדיה העברית, כרכים א'–ה'. חורון כתב את ערכים בנושא פרהיסטוריה ונושאים קרובים,[68] והוא מוזכר ברשימת הכותבים בתחילת הכרכים.
לקריאה נוספת
יונתן רטוש, ראשית הימים – פתיחות עבריות, הדר, 1982
יהושע פורת, שלח ועט בידו – חייו של יונתן רטוש, ראם, 1989
^ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 70: "עצם הרעיון של "גזע" הוא הפשטה מעורפלת למדי, אשר כוללת את התווים התורשתיים, הממוצעים והמשותפים פחות או יותר, אשר מותר לגלותם – או להדגישם במידה שרירותית כלשהי – בתוך קבוצת־אדם מקומית, אותה מבודדים דווקא לצורך הגדרה זו של "גזע"... מעצם מהותו, אם כן, גזע הוא דבר מורכב, יחסי וחולף. הוא הולך־ונוצר, הולך־ומשתנה לארק בהשפעת גורמים תורשתיים אלא גם, כנראה, בהשפעת גורמים סביבתיים."
^ 12ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 263
^ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 149
^ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 151
^ 12ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 156
^ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 112
^François Guesnet, "Chanukah and Its Function in the Invention of a Jewish-Heroic Tradition in Early Zionism", in: Nationalism, Zionism and Ethnic Mobilization of the Jews in 1900 and Beyond, Brill, 2004, pp. 231–244
^ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 333–334
^ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 336–337
^ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 337–338
^ 12ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 340–341
^ע. ג. חורון, קדם וערב, כנען – תולדות ארץ העברים, דביר, 2000, עמ' 341–343
^”הורקנוס לכד את אדורה (אדוריים) ומרישה, ערי אידומאיה (אדום), ולאחר הכניעו את כל האדומים התיר להם להישאר בארץ אם יימולו את מבושיהם ויאבו להשתמש בחוקי היהודים. בשל דבקותם בארץ אבותיהם האדומים נכנעו למילה ולהפיכת אורח חייהם האחר, זהה לזה של היהודים. מאותו זמן ואילך היו הם ליהודים”, ”הוא [יהודה אריסטובולוס] נלחם ביטורים וסיפח חלק גדול של ארצם ליהודה והכריח את התושבים, אם רצונם להישאר בארץ, להימול ולחיות לפי חוקי היהודים”. ממקורות היסטוריוגרפיים אחרים עולה, לחלופין, שהיטורים והאדומים הכפריים התגיירו מרצון. ראו: אריה כשר, יחסי יהודים ויטורים בתקופה החשמונאית, קתדרה 33, אוקטובר 1984 (תשרי תשמ"ה), עמ' 26–32 אך ראו גם: ישראל שצמן, "על גיורם של האדומים", מתוך לאוריאל: מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ו
^ביניהם: כרך ב' – איבריה (טורים 599–606), איברים (טורים 607–616), פרהיסטוריה (עד תקופת הברזל) של איטליה (טורים 727–731); כרך ג' – פרֶהיסטוֹריה של אירופה (טורים 133–142); כרך ד' – פרֶהיסטוֹריה (כל התקופה ההתקופה הפרה־קולומביאנית) של אמריקה (טורים 167–175), פרהיסטוֹריה של אסיה (טורים 916–931); כרך ה' – פרהיסטוֹריה (עד תקופת הברזל) של אפריקה (טורים 329–347).
.jpg)
