מרד התפוצות

מרד התפוצות
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריכים 115–117 (כשנתיים)
מלחמה לפני המרד הגדול
מלחמה אחרי מרד בר כוכבא
מקום קירנאיקה, מצרים, קפריסין ומסופוטמיה
תוצאה ניצחון רומי מכריע
הצדדים הלוחמים

יהודי המקום

האוכלוסייה הילידית והקיסרות הרומית

מפקדים

לוּקוּאַס או אנדריאס (קירינאיקה ומצרים)
ארטמיון (קפריסין)

קווינטוס מרקיוס טורבו (קירינאיקה ומצרים)
לוסיוס קווייטוס (קפריסין ומסופוטמיה)

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרד התפוצות או מרד הגלויות (בלטינית: Tumultus Iudaicus; ביוונית: Ιουδαϊκός τάραχος,[1] "התקוממות היהודים") היה מרד שבמהלכו התקוממו היהודים בקירנאיקה, קפריסין ואלכסנדריה כנגד הקיסר הרומי טראיאנוס, בעת שהוא היה במסע מלחמתי כנגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115–117 לספירה.

רקע היסטורי

מרד התפוצות היה השני מבין שלוש מרידות גדולות של היהודים בשלטונות הרומיים במחצית השנייה של המאה ה-1 לספירה ובמחצית הראשונה של המאה ה-2. קדם לו המרד הגדול (66–73) ואחריו פרץ מרד בר כוכבא (132–135). אף שמרד זה הוא הפחות ידוע מביניהם, הרי שהדינמיקה שהובילה לכל אחת משלוש המרידות - כיסופי גאולה אל מול שלטון משעבד - היא זהה, כמו גם התוצאה הסופית הטראגית.

הפזורה היהודית

ימי הבית השני התאפיינו בכך שבעוד שישראל יושבים על אדמתם, ומקיימים בירושלים את המרכז הרוחני והמדיני, התקיימו במקביל - במקומות אחרים - מרכזים יהודיים שקיימו קשרי גומלין ביניהם. כמו יהודי ארץ ישראל, בתקופה הרומית היו רוב יהודי התפוצות כפופים אף הם לשלטון האימפריה הרומית, אשר בשטחה התקיימו קהילות יהודיות רבות, ביניהן הקהילות באלכסנדריה, בקירנאיקה ובקפריסין.

יהדות והלניזם

התרבות השלטת באותה התקופה, התרבות ההלניסטית, התיימרה להיות תרבות עולמית, אליה יכול כל אדם להשתייך בכל מקום, ואשר השייכות אליה מבוססת על נטיית לב, על חינוך, על מסגרת פוליטית היכולה להתהוות בכל מקום, ולא על מוצא אתני או גאוגרפי. בדומה לכך, עברה היהדות ההלניסטית בימי הבית השני, אותו מהפך: ממסגרת אתנית התלויה במיקום גאוגרפי לשם הגדרתה העצמית, כפי שהייתה היהדות לפני חורבן הבית הראשון, לעדה כלל עולמית, המבוססת על סממנים דתיים-פולחניים-תרבותיים. בערי המזרח הקדום שכנו הלניסטים ויהודים זה בצד זה ומספרם של הגרים הפונים לדרכי היהדות, ללא גיור מלא, היה רב. על ליבם של האנשים התחרו מספר השקפות עולם נפרדות, שפרצו את המסגרות הישנות של התרבות הרומית העתיקה; לצד ההלניזם התקיימה היהדות, כשבתוכה קמה היהדות ההלניסטית.

המאבק בין ההלניסטים הלא יהודים ליהודים היה חריף במיוחד בממלכת יהודה. הן מרד החשמונאים והן המרד הגדול כללו אלמנט של מאבק בין-תרבותי בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. לעיתים נשא מאבק זה אופי אתני, אך לעיתים היה לו אופי תרבותי-פולחני, כמלחמתו של מתתיהו הכהן במתיוונים.

מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית לזו היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית לאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כפי שנמשך ביהודה. דברי ימי קהילות יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות; במיוחד ידועה מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה ב-38 לספירה, שבאה על רקע מאבק היהודים להשגת זכויות שוות לאלו של ההלניסטים. מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול ב-66 לספירה, במהלכו גלשו האירועים מארץ ישראל לתחומי אלכסנדריה, והנציב מטעם רומא - היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר - הפעיל את צבאו כנגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש.

לאחר המרד הגדול חשו רבים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית בערים המעורבות רצון "להיפטר" מן היהודים. ביטוי לתחושה זו נתנו אנשי אנטיוכיה, שביקשו מטיטוס לשלול את הזכויות מהיהודים ולגרשם מן העיר - אך בקשתם נדחתה. התנכלות התושבים ליהודי הערים הייתה כנראה תופעה נפוצה באותם ימים. הרקע לאלימות ההדדית היה לפיכך מוכן, וההתפרצות חיכתה לשעת-כושר היסטורית.

כיסופי הגאולה לאחר המרד הגדול

בקרב קהילות התפוצות, כמו גם בקרב יהודי ארץ ישראל, גאו כיסופי הגאולה. מצב יהודי התפוצות לא היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי ארץ ישראל אחרי המרד הגדול: "המס היהודי" שהוטל לאחר המרד, נגבה גם מהם בעוצם יד. הפליטים היהודים שהגיעו מארץ ישראל לערים בתפוצות, הביאו עימם את סיפורי המרד, ויחד איתם את רוח הרגש הלאומי שהניעה את המרד. דומה, כי היו אלו בעיקר קבוצות סיקריים, שנמלטו מידי הרומאים - מיד הזרוע הצבאית, כמו גם מהמשפטית-ענישתית; כל אלה עשו דרכם למצרים ולקיריני. בהיותם 'טעוני משיחיות' הם ביקשו להפיח שוב את אש המרד ברומאים, והפעם - מחוץ ליהודה. הללו יכלו לנצל את המתיחות ששררה בין יהודים לשאינם יהודים בערים מרכזיות כגון אלכסנדריה שבמצרים, בעיקר על בסיס פוליטי-משפטי: שאלת מעמדם האזרחי של היהודים בערי ה'פוליס'. בנסיבות העניין, עשוי היה הדבר לשרת מטרות לאומיות משיחיות.

שעת הכושר ההיסטורית

אל מול עוצמתה של האימפריה הרומית עמדה האימפריה הפרתית במזרח. מסע הכיבושים של טראיאנוס הצליח להכניע מדינות רבות במזרח, כשמטרתו הייתה כנראה כיבוש האימפריה הפרתית, והגעה עד לגדות נהר הגנגס. האימפריה הפרתית עצמה הייתה אך אגד רופף של מלכויות אוטונומיות למחצה, ועד מהרה העמיק טראיאנוס חדירתו, עד שכבש את מסופוטמיה ואת ארם נהריים; ואולם, העמים הכבושים התקוממו עתה כנגד הפולש הזר בבבל, בצפון אפריקה ובארמניה. במלחמות אלו היה לעיתים ליהודים תפקיד מתסיס וממריד, וידם הייתה רבה ביצירת התנגדות לרומאים.

מקומות מגוריהם של היהודים בין הפרת לחידקל היו רחוקים מזירת ההתנגשויות בין הרומאים לפרתים. אך לא מן הנמנע שקבוצות של יהודים הצפינו והצטרפו לכוחות הפרתיים בניסיונם להדוף את הפולש המאיים - אם מתוך רצון להצית מרידה כלל אזורית שתחליף את התרבות ההלניסטית השלטת בארצות המזרח בתרבות היהודית, ואם מתוך זה שמסעות טראיאנוס הביאו לכך שהצבא הרומי התרכז באזור המזרח. כתוצאה, הנוכחות הצבאית הרומית במקומות רבים באימפריה הייתה דלה, ונראה היה ליהודי התפוצות כי שעת הכושר ההיסטורית לתחילתו של מרד הגיעה. נדמה היה להם שמכה מתואמת היטב שתפרוץ במקביל בחלקים שונים של האימפריה, תוכל להביא להם הישגים ממשיים, אולי גם מול רומא, כמו גם להישגים במאבק האתני בין האוכלוסיות השונות בערים המעורבות. ברם, כאן ראוי לבחון את האירועים בראייה היסטורית: הקשר בין התפוצות היהודיות היה רופף; יכולתם של יהודים לזהות את מקורות החולשה בצבא הרומי ולתזמן מרידה רב מוקדית אף היא הייתה בספק. הסיבות הייחודיות למרדנות היו שונות מתפוצה לתפוצה; רק מהלך רומי אימפריאלי אנטי-יהודי, בנקודת זמן מסוימת, יכול היה לעורר גל מרדני יהודי מקיף אסיאתי-אפריקאי, שאף גלש לקפריסין.

מהלך המרד

מקורות שונים, המשקפים ברובם את הצד הלא-יהודי של המלחמה, מספרים לנו על מהלכו של המרד. ההיסטוריונים דיו קסיוס[2] ואוסביוס מקיסריה,[3] כמו גם ההיסטוריה אוגוסטה[4] וסופרים נוספים כהירונימוס,[5] ארטמידורוס,[6] פאולוס אורוסיוס[7] וגאורגיוס סינקלוס, מתארים את המרד ואת נסיבותיו. הדבר מראה עד כמה גדול היה הרושם שעשה המרד, גם על בני זמנו וגם על הדורות הבאים.[8] המקורות היהודיים (המשנה, התלמוד והמדרשים) מזכירים את המרד, אך באופן עקיף.

קיריני

המרד פרץ, כפי הנראה, בקירנאיקה, בלוב של ימינו. חבל ארץ זה הוחזק על ידי חיילים רומים מעטים, שכן הלגיונות ששהו בו דרך קבע נשלחו למלחמה במזרח. דיו קסיוס מספק תיאור הכולל אגדה על זוועות שבוצעו על ידי יהודים[9] ברומאים וביוונים בעריהם:

"אותה שעה העמידו עליהם היהודים שבקיריני אדם אחד לראשם ושמו אנדריאס, והרגו ברומאים וביוונים. את בשרם אכלו ומבני מעיהם צנפו להם צנפה (חגורות), ובדמם סכו עצמם, ואת עורם עשו לבוש לגופם. ורבים פילחו בשיפודים מראשם ולמטה. מהם הטילו לחיות טורפות ומהם אנסו להתגושש. כך נרצחו בסך־הכל מאתיים ועשרים אלף (רומאים ויוונים)".[10]

רק דיו קסיוס קורא למנהיג המרד בשם "אנדריאס". אצל אוסביוס הוא נקרא "לוּקוּאַס" (אנ'). "לוקואס" אינו שם יווני, אלא ככל הנראה לובי מקומי, וייתכן והיו לו שני שמות. הוא היהודי היחיד הנזכר בשמו במקורות המתייחסים למרד היהודי בקירנאיקה ובמצרים. ישנה דעה הגורסת כי תיאור הזוועות אינו של דיו קסיוס, אלא יש להסבירו בגישתו האנטישמית של קסיפילינוס, שכתב תקציר לספרו של דיו, ושממנו נלקח התיאור. אולם לדעת מנחם שטרן קשה לקבל הצעה זו, מאחר שקיימים אצל דיו קסיוס תיאורי זוועה דומים של אירועים שהתרחשו במרידות אחרות באימפריה הרומית. בנוסף לכך, גם מתוך פפירוס שנמצא במצרים משתקף פחד מהמורדים היהודים ומשיטות הלחימה שלהם. על פי אוסביוס, לעומת זאת, המלחמה התנהלה באכזריות על ידי שני הצדדים.[11]

יהודה

ערך מורחב – פולמוס קיטוס

בהיסטוריה אוגוסטה נכתב כי ב"לוב ופלשתינה" החלה תסיסה. הצמדת השם "פלשתינה" ל"לוב" (כלומר, קירינאיקה) מרמזת על כך שסוג זהה של מאורעות התרחש בשתי הארצות, כלומר מהומות יהודיות. אולם אין ראיות ברורות להשתתפות של יהודים בארץ ישראל במרד התפוצות בשנותיו האחרונות של טראיאנוס. ברם, תמיכה לטענה זו שבהיסטוריה אוגוסטה ניתן למצוא במקורות התלמודיים, הנותנים את הרושם שהתרחש עימות כלשהו בין יהודי ארץ ישראל ובין שליטיהם הרומיים.[12]

מצרים

לא ברור מה אירע קודם, המרד במצרים או המרד בקירנאיקה. נראה כי רצף האירועים הניתן על ידי דיו קסיוס, רומז כי המרד המצרי בא לאחר זה שבקירנאיקה. רצף זה נתמך בעובדה שהמנהיג היחיד הידוע בא מקיריני. אצל אוסביוס, לעומת זאת, מצרים נזכרת ראשונה.[11] על פי אוסביוס, בשנתו השנייה של המרד (116), בזמן שאדם בשם לוּפּוּס היה מושל מצרים, התגלגלו האירועים למלחמה גדולה. בהתקפה הראשונה ניצחו היהודים את היוונים, שנמלטו ומצאו מקלט באלכסנדריה. היוונים המובסים כלאו באלכסנדריה את היהודים שהיו בעיר וטבחו בם, בזמן שהמורדים היהודים מקירני המשיכו לפשוט על מחוזותיה של מצרים, תחת הנהגתו של "המלך שלהם", לוּקוּאַס. על פי כינויו זה, נראה כי לוקואס משך אליו תקוות משיחיות.[11]

לדברי דיו קסיוס, גם במצרים ביצעו היהודים זוועות דומות לאלו שטען שעשו בקירנאיקה. תיאור הקניבליות שלו, גם אם ניזון משמועות המושפעות מדמוניזציה של האויב היהודי, משקף חרדה עמוקה שבאה לידי ביטוי גם בפפירוסים שנמצאו. במכתב מתקופת המלחמה, כתבה אודיימוניס לבעלה אפולוניוס: "ברצון האלים ובייחוד הרמס הבלתי מנוצח, מי יתן ולא יִצְלוּ אותך".[13]

פפירוס נוסף מאשר את ניצחון היהודים על תושבי מחוז הרמופוליס:

"התקווה האחת והתוחלת היחידה שנותרה הייתה המתקפה של הכפריים שלנו, המקובצים מן הנומוס (מחוז), על היהודים מחללי־הקודש. ואולם תוצאת הפעולה הייתה הפוכה, שכן ביום העשרים (?) נכנסו אנשינו לקרב, ידם הייתה על התחתונה ורבים מהם נטבחו [...] אבל עתה קיבלנו מכמה אנשים שהגיעו מן [...] את הידיעה, כי לגיון אחד של רוטיליוס הגיע לממפיס ביום העשרים ושניים ומצפים לו."[13]

ההיסטוריון האלכסנדרוני אפיאנוס (המאה ה-2) מספר בסוף הספר ה-24 של חיבורו "היסטוריה רומאית", על כך שנאלץ "להימלט מהיהודים בזמן המלחמה שהתחוללה במצרים", ש"הארץ הייתה במצב מלחמה", שבעת בריחתו במטרה להגיע אל פלוסיום היה "מוקף אויבים מכל עבר", ושניצל כאשר עלה על ספינת קרב ששטה אל פלוסיום במקום הספינה שהמתינה לו שכבר "נתפסה על ידי היהודים". תיאורו של אפיאנוס מספק תמונה חיה של האווירה במצרים בזמן המרד ומדגים את ההתפשטות הרחבה של מעשי העוינות.[14] אפיאנוס מספר גם שבזמנו שלו היהודים החריבו "במצב החירום של המלחמה" את מקדש נמסיס.[15]

לדיכוי המרד שלח הקיסר את המצביא קווינטוס מרקיוס טורבו, בלווית כוח רגלי, ימי וגם פרשים. המלחמה נמשכה זמן רב וכללה קרבות רבים ובסופה נהרגו אלפי יהודים מקירני, כמו גם יהודים ממצרים שהצטרפו אליהם. בהיסטוריה אוגוסטה[16] נזכרת ברמז פעילותו של טורבו נגד המורדים היהודים בקירנאיקה ובמצרים.[17] לדברי אפיאנוס, שהיה בעצמו עד-ראייה למלחמה, טראיאנוס "היה משמיד את העם היהודי במצרים".[15]

העדויות הארכאולוגיות, הפפירולוגיות והספרותיות מצביעות אכן על התנהלות של תנועת מרדנות והתקוממות משמעותית ביותר באותן פרובינקיות: קיריני ומצרים. התיאורים המזוויעים והחורבן הנורא שניטש בקיריני ובאלכסנדריה - שגם עולה מאוצר הממצאים הארכאולוגיים - מלמדים על העוצמה הרגשית של הקרבות בין היהודים לבין המקומיים בתקופת המרד. ההרס שנגרם למקדשים היווניים מזה ולמרכזי הפולחן היהודי מזה, מלמד על עוצמת האלימות, אך גם על המתיחות הדתית ששררה בין שני הצדדים, כמו גם על העובדה הפשוטה שמבנים אלה היו חזקים, כמעט מבוצרים, ושימשו במהלך הקרבות מקום הימלטות אידיאלי והתנהלות קרבות מצור הדדיים.

בספרות חז"ל

ערך מורחב – דיופלוסטון של אלכסנדריה

בהקשר זה של החרבת בתי כנסיות, מספר התלמוד הירושלמי:[18]

"תני (שנה, ציין) אמר רבי יודה: 'כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (השער הכפול של הסטואה, שדרת העמודים) של אלכסנדריאה (מבנה בית הכנסת האלכסנדרוני), לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי (אולם מוארך שתקרתו המקומרת נשענה על שתי שורות של עמודים) גדולה ... ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם ... ומי החריבה? טרוגיינוס (כלומר טראיאנוס) הרשע' ...".

טקסט זה מסתיים באמירה "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד", המציינת את קצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות. בתלמוד בבלי[19] מופיע שמתו שם מיליון ומאתיים אלף יהודים.[20]

סיפור דומה על בית הכנסת של אלכסנדריה מביא התלמוד הבבלי, ומסיים:

אמר אביי וכולהו קטלינהו (אלכסנדרוס מוקדן) [הגר"א מגיה[21]: טרכינוס]. מאי טעמא איענשו? משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואינהו הדור אתו (= למה נענשו? משום שעברו על איסור חזרה למצרים). כי אתא אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא "ישא ה' עליך גוי מרחוק" אמר מכדי ההוא גברא בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי, נפל עלייהו וקטלינהו.

כלומר כאשר הגיע בדרך נס תוך חמישה ימים, במקום עשרה ימים כמתוכנן, מצא אותם שעוסקים בפסוקי פורענות וראה את שני דברים אלה כסימן משמיים שצריך להרוג אותם.

דברים אלה של אביי מבוססים על דברי רשב"י במדרש[22]. במדרש זה מוזכרת גם עלילה שהעלילו על ישראל בעקבות לידת בנו של טראיאנוס בתשעה באב ומותו בחנוכה, שנראה שהיהודים בכו בלידתו ושמחו במותו. לפי המדרש אשתו של טראיאנוס שלחה לו: "שלחה וכתבה לבעלה עד דאת מכבש ברבריין, בא וכבוש אילין יהודאין דמרדו בך", להפנות כוחות לתוך הממלכה במקום לעסוק במלחמות עם הפרתים.

קפריסין

על-פי דיו קסיוס, בנוסף לאירועים במצרים, התקוממו גם יהודי קפריסין בראשות אדם בשם ארטמיון (שנזכר רק אצלו[11]). אצל אורוסיוס, הירונימוס וסינקלוס[23], נכתב כי העיר סלמיס הוחרבה. לדברי דיו, "מאתיים וארבעים אלף איש מתו, ומסיבה זו אף יהודי לא יכול להניח את רגלו על האי הזה, אולם אם אחד מהם נסחף אל חופיו על ידי סערה הוא מוצא להורג. בין אלה שהכניעו את היהודים היה לוסיוס, שנשלח על ידי טראיאנוס". יש להניח כי השלטון הרומאי הטיל את העונש החמור הזה על היהודים, כדי לפייס את תושבי קפריסין הזועמים, שרחשו שנאה ליהודים.[24]

גם בתלמוד הירושלמי קפריסין נזכרת בקשר לטבח היהודים בזמנו של טראיאנוס: "ועירב דמן בדמן והלך הדם בים עד קיפרוס".[18] אולם מרחץ הדמים של טראיאנוס הנזכר כאן, אינו של יהודי קפריסין, אלא ככל הנראה של יהודי מצרים (או ארץ ישראל), שזרם הרחק עד קפריסין.[11] תמונת מצב זו, הרוויה בדמם של יהודים, חוזרת על עצמה מספר פעמים בטקסטים התלמודיים כדי ללמד על עוצמת החורבן, ומתוכו על ממדי המרידה. בתיאור חורבן ביתר בתלמוד הבבלי נאמר: "עד שהלך דמן ונפל לים הגדול שמא תאמר קרובה הייתה רחוקה הייתה מיל תניא רבי אליעזר הגדול אומר שני נחלים יש בבקעת ידיים אחד מושך אילך ואחד מושך אילך ושיערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם במתניתא תנא שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל".[25] גדליה אלון סבר שמשום שרבי אליעזר הגדול נפטר לפני מרד בר כוכבא, הכרח הוא שדבריו מכוונים למרד טראיאנוס. כמו כן, סבר אלון כי "בקעת ידיים" הוא תיאור של עמק הדלתא של הנילוס, ושהביטוי ידיים הוא "ידי ים" או תיאור של זרועות הנילוס.[26]

מסופוטמיה

בשנת 114 פלש הצבא הרומאי בפיקודו של טראיאנוס, למלכות הפרתים, מתוך תקווה שסיפוח מסופוטמיה לאימפריה הרומית ישים קץ לאיום המתמיד מצדה של פרתיה על הפרובינקיות המזרחיות.[27] בשנת 116 הצליח טראיאנוס לכבוש את קטסיפון, בירת הממלכה הפרתית, אולם אז פרצה התקוממות נגד הכיבוש הרומאי באזורי הממלכה שכבר נכבשו, ובין המתקוממים היו גם יהודים, שמספרם היה רב באזורים אלה. טראיאנוס דיכא ביד קשה את המרידה במסופוטמיה, בעזרתו של המפקד לוסיוס קווייטוס.[27]

בשונה מהמרידות שפרצו במצרים, בקירינאיקה ובקפריסין, שם החלו פעולות המלחמה נגד האוכלוסייה המקומית, ורק כאשר החלו פעולות הדיכוי של הצבא הרומאי, הפך המרד למלחמה גם נגד השלטון הרומאי, המרד של יהודי מסופוטמיה הופנה מלכתחילה נגד השלטון הרומאי, שנכפה על האוכלוסייה המקומית במסע הכיבושים של טראיאנוס.[28]

היהודים התקוממו במסופוטמיה כשהמרד בתפוצות האחרות היה כבר בעיצומו. אולם על פי אוסביוס,[29] יהודי מסופוטמיה כלל לא מרדו: הקיסר חשש שגם במסופוטמיה יתנפלו היהודים על שכניהם, כפי שקרה במוקדים האחרים של מרידות היהודים, ולכן החליט להקדים תרופה למכה, ושלח את לוסיוס קווייטוס לפנות אותם מפרובינקיה מסופוטמיה החדשה. בעקבות הצלחתו (ולאחר הרג של יהודים רבים) מונה על ידי טראיאנוס למושל פרובינקיה יהודה.

סוגיית המרידה היהודית במסופוטמיה היא בעייתית, משום שגורמיה שונים מאלה של המרידות בארצות האחרות, ובראשם מאבק בצבא הרומאי הפולש; חלק מהטקסטים כלל לא מדבר על מרידה, אלא על "פעולת מנע" רומית, שתמציתה - תקיפת היהודים מתוך חשש שיצטרפו למקומיים; מוקד התיישבותם של יהודי בבל היה רחוק מאוד מזירת הקרבות, מה שמעלה התלבטות משמעותית לעצם ההתערבות היהודית במרידה.

תוצאות

דיכוי מרד התפוצות ארך שנתיים. המרד היה ליהודי התפוצות, מה שהמרד הגדול ומרד בר כוכבא היו ליהודי ארץ ישראל. קהילת אלכסנדריה, העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות - חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. בפפירוס שנכתב באוקסירינכוס במצרים מעל 80 שנה לאחר המרד, צוין "שאף עתה חוגגים הם מדי שנה בשנה את יום הניצחון" (על היהודים).[13] גם קהילת קפריסין חרבה, ואף נקבע עונש מוות לכל יהודי שיגיע לאי; כן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לוב.

ייתכן שהמרד פגע בסיכויי הקיסר טראיאנוס להכות בפרתים ולכבוש את כל המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת ב-117, בסמוך לאחר דיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושי קודמו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך הקיסרות, וביצור גבולותיה.

אירועי מרד התפוצות נמצאים בנקודת רצף זמן על הרצף ההיסטורי בין ראיית הנצרות הקדומה ככת יהודית (אחת מרבות בימי הבית השני) ובין ניתוקה המלא מן היהדות, שאיפשר את פריצת הנצרות והפיכתה לדת מקובלת ברומא בימי הקיסר קונסטנטינוס ולדת המדינה בהמשך. נראה כי לאירועים אלה הייתה בהחלט השפעה על הנצרות המוקדמת בכיוון ההתנתקות והפרישה לבסוף מן היהדות.[דרוש מקור]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שמעון אפלבאום, יהודים ויוונים בקירני הקדומה, מוסד ביאליק. ירושלים, 1969.
  • צבי גרץ, דברי ימי ישראל, הוצאת יזרעאל, 1955, כרך שלישי, פרק שלישי, עמ' 52–54.
  • אוריאל רפופורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
  • דוד רוקח (עורך), מרידות היהודים בימי טראיאנוס 115–117 לספה"נ, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשל"ח.
  • אלכסנדר פוקס, "מרד היהודים במצרים, 115–117 לסה"נ, לאור הפאפירוסים", בתוך: תפוצות ישראל בתקופה ההלניסטית־רומית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1991, עמ' 85–112.
  • מרינה פוצ'י, "מרד היהודים במצרים בימי טראינוס הקיסר", בתוך: תפוצות ישראל בתקופה ההלניסטית־רומית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1991, עמ' 113–127.
  • מרינה פוצ'י, "המרד בימי טריאנוס", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ישעיהו גפני (עורך), מרכז זלמן שזר, ירושלים 1994, עמ' 86–109.
  • שמעון אפלבאום, "יהודי קירינאיקה ומרדם בזמן טריינוס", בתוך: תפוצות ישראל בתקופה ההלניסטית־רומית, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1991, עמ' 128–161.
  • M. Pucci Ben-Zeev, Diaspora Judaism in Turmoil 116/117 CE, Leuven 2005
  • Miriam Pucci Ben Zeev, "The Uprisings in the Jewish Diaspora (116-117 CE)", in: The Cambridge History of Judaism, vol. 4, ed. Steven Katz, Cambridge, 2006, pp. 93-104

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ארטמידורוס מכנה את המרד בקירני πόλεμος ὁ Ἰουδαϊκὸς.
  2. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 68, פרק 32, סעיפים 3-1.
  3. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 4, פרק 2.
  4. ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 5, סעיף 2: "פרקו עול אותן אומות אשר טראיאנוס בעבר הכניע... מצרים הייתה נסערת ממרידות, בליביה ולבסוף בפלאיסטינה ניעורו הלכי רוח מרדניים" (תרגום דוד גולן).
  5. ^ הירונימוס, כרוניקה, ספר 3, חלק 2, אולימפיאדות 225-223.
  6. ^ Artemidorus, Onirocritica, IV, 24 (ביוונית);
    מופיע באנגלית אצל: M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.II, CXV. Artemidorus, p. 331
  7. ^ אורוסיוס, היסטוריה נגד הפגאנים, ספר 7, פרק 12, סעיף 6.
  8. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.II, CXV. Artemidorus, p. 329
  9. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.II, CXXII. Cassius Dio, p. 348
  10. ^ קאסיוס דיו, תולדות רומא, סח, 32 ,1–2; תרגם: גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, כרך א, עמ׳ 237.
  11. ^ 1 2 3 4 5 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.II, CXXII. Cassius Dio, pp. 386-389
  12. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 618
  13. ^ 1 2 3 האוניברסיטה הפתוחה, יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא, יחידות 8–9, כרך 4, עמ' 110–111 (תרגם דוד רוקח).
  14. ^ Arabicus Liber, F19. apud: M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CVII. Appian of Alexandria, p. 186
  15. ^ 1 2 Bella Civilia, II, 90:380
  16. ^ ההיסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 5, סעיף 8: (הדריאנוס) "הועיד את מארקיוס טורבו, לאחר שזה ריסן את היהודים, למשימת דיכוי המרידה במאוריטאניה" (תרגום דוד גולן).
  17. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 619
  18. ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א' (דפוס וילנא: דף כ"ג, עמוד א').
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א, עמוד ב'
  20. ^ מוזכר בכל מקום שם של קיסר אחר שהרגם, אך נראה שאלה טעויות סופר. וראו בקישור שבהערה הבאה
  21. ^ ראה כאן לדיון נוסף ומגיהים נוספים שהולכים בשיטתו
  22. ^ אסתר רבה פתיחתא ג
  23. ^ גאורגיוס סינקלוס, כרונוגרפיה, א, 348.
  24. ^ יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 9 (כתבה: לאה רוט-גרסון), עמ' 116.
  25. ^ כגון תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א'.
  26. ^ גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, כרך א, פרק ח': מלחמת היהודים בתפוצות בימי טרינוס, עמ' 249, באתר דעת
  27. ^ 1 2 יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 9 (כתבה: לאה רוט-גרסון), עמ' 104.
  28. ^ יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 9 (כתבה: לאה רוט-גרסון), עמ' 117.
  29. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ד, 2.