הביטוי מדינה עברית עלייה חופשית הוא סיסמה ידועה, בה השתמש היישוב היהודי בארץ ישראל בשנות ה-40 של המאה ה-20, במסגרת המאבק נגד הבריטים ומדיניות הספר הלבן.

סיסמה זו ביטאה את שני הערכים שעמדו בבסיס החזון הציוני והמאבק לעצמאות נגד שלטון המנדט הבריטי: מדינה עברית, ועלייה חופשית של יהודי העולם לארץ ישראל.

על פניה הסיסמה מבטאת רצון פשוט – היישוב היהודי בארץ ישראל רוצה להשיג מדינה, על מנת שתהיה עלייה חופשית ארצה. למעשה הדברים יותר מורכבים, כאשר שני חלקי הסיסמה משנים במהלך הזמן את סדר חשיבותם ואת ייעודם.

בראשית תקופת המנדט ובמשך תקופה ארוכה, כל עוד ההגבלות על העלייה לא היו משמעותיות, היישוב היהודי הבין שהעלייה ארצה והיווצרות רוב יהודי בעקבותיה, הם תנאי למדינה. כלומר, קודם עלייה ואחר כך מדינה. בלי רוב יהודי בארץ ישראל, אין זכות לדרוש מדינה יהודית, ואין סיכוי כי זו תקום. הערך שהודגש היה קשור בצורכי הארץ והציונות, ופחות בצורכי היהודים בגולה. עם הזמן, כאשר ההגבלות על העלייה התרבו, מחד, והצורך בהצלת יהודים עקב שואת אירופה גבר אך לא זכה למענה, מאידך, התהפכו היוצרות. הדרישה התמקדה במתן היתר להקמת מדינה עברית, על מנת לאפשר עלייה חופשית למדינה זאת. הערך שהודגש באותה העת היה הצלת היהודים וצורכי יהודי הגולה במקלט בטוח.

במאות ה-18 וה-19 היו גלי עלייה ארצה, בהם נטלו חלק הן יחידים והן קבוצות מאורגנות. חלקם של העולים הגיע עקב קשיים כלכליים בגולה, חלקם בשל התגברות האנטישמיות, רדיפות ופוגרומים, וחלקם מסיבות דתיות – היסטוריות. עם עלייתה של התנועה הציונית, החלו לעלות ארצה יהודים בעלי הכרה לאומית, שחפצו לחיות בה חיי עבודה.

מקובל לחלק את גלי העלייה ארצה, החל משלהי המאה ה-19 ועד לשנת 1939, לחמש קבוצות^[1]:

העלייה הראשונה החלה בשנת 1881- תרמ"ב, במסגרתה הגיעו לארץ כ-29,000 עולים, בתוכם אף עולי תימן שהגיעו במסגרת עליית 'אעלה בתמר'. סיומה של עלייה זו היה בשנת 1904.

העלייה השנייה מתוקפת לשנים 1904–1914, במסגרתה הגיעו ארצה כ-35,000 עולים. רובם ממזרח אירופה ומיעוטם מתימן.

העלייה השלישית החלה עם סיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, והסתיימה בשנת 1924, עם סיום המשבר הכלכלי שלאחר מלה"ע הראשונה. במסגרתה הגיעו ארצה 50,958 עולים, רובם מאירופה.

העלייה הרביעית התרחשה בשנים 1924–1931, במהלכה עלו 81,613 עולים, מרביתם המוחלט (כ-60,000 עולים) באמצע העשור בשנים 1924–1926.

העלייה החמישית התחילה בשנת 1932, והסתיימה בפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. עלייה זו, בה נכללו עולים מאירופה ומאסיה, החלה כזרם קטן, שהלך והתגבר בשנים 1933–1935 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. זרם העלייה נחלש בשנת 1936 בפרוץ המרד הערבי הגדול, ושב להתגבר בשנים 1938–1939. בעלייה זו הגיעו ארצה כ-180,000 עולים, מתוכם כשליש מגרמניה.

מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד לסיומה בשנת 1945, עלו ארצה 81,808 עולים. בין השנים 1946 עד חודש 5/1948 – מועד בו הוכרזה המדינה – עלו ארצה 56,467 עולים.

סה"כ הגיעו ארצה החל משנת 1881 ועד למועד סיום המנדט הבריטי, 514,846 עולים.

בקיץ 1920 הסמיך הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון של ממשלת המנדט, את ההסתדרות הציונית להעלות לארץ ישראל 16,500 מפרנסים (ראשי בית אב), מספר שהיה קרוב מאוד לזה שביקשה ההסתדרות הציונית. לכאורה התאפשרה עלייה חופשית ללא קריטריונים מגבילים, אולם אפשרות ההסתדרות הציונית להעלות כמות זו של אנשים, הותנתה על ידי ממשלת המנדט בכך שתובטח לעולים תעסוקה או מחיה במשך שנה אחת מיום עלייתם. תנאי זה הוגדר על ידי סמואל, כמדיניות הגבלת העלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ^[2]. ביוני 1921, לאחר מאורעות תרפ"א, הודיע סמואל כי סמכויותיה של ההסתדרות הציונית בענייני עלייה יקוצצו, וכי תגבר המעורבות הממשלתית בעלייה על בסיס העיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ^[3].

ההכרזה הרשמית על כך שיכולת הקליטה הכלכלית תהיה אמת המידה לקביעת הממדים של העלייה היהודית ארצה, נעשתה ביוני 1922 ב'ספר הלבן של צ'רצ'יל'^[4].

בשנות העשרים התנהלה העלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית, בלא לערב שיקולים פוליטיים בהסדרתה. מכיוון שהיישוב היהודי סבל באותה העת מחולשה כלכלית, לא עלתה ארצה כמות גדולה יותר של יהודים.

באוגוסט 1929 התחוללו מאורעות תרפ"ט, דבר שהביא את בריטניה לבחון מחדש את מדיניותה הארץ-ישראלית. הוקמה וועדת שאו, שמצאה כי ההגירה היהודית ארצה ורכישת קרקעות בידי יהודים, הגבירה את החששות המדיניים והכלכליים של ערביי ארץ ישראל מפני הבית הלאומי היהודי. בחודש מאי 1930 עירבה הממשלה, לראשונה באופן גלוי ומוצהר, שיקולים פוליטיים בענייני ההגירה היהודית. בחודש אוקטובר 1930 הוצג 'הספר הלבן של פאספילד', לפיו יש לקחת בחשבון במכלול השיקולים בשאלת ההגירה היהודי, את הרגשתו של הציבור הערבי, לפיה המשבר הכלכלי הפוקד אותו נגרם בעיקרו על ידי הגירה יהודית, החורגת מיכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. כוונת הדברים הייתה שיש לנהל את ענייני העלייה לא רק על בסיס שיקולים כלכליים, אלא גם על פי שיקולים פוליטיים. אמנם באיגרת מקדונלד מפברואר 1931 נאמר כי השיקולים הנוגעים ליכולת הקליטה יהיו שיקולים כלכליים בלבד, אולם היה ברור לכל שהממשלה מערבת שיקולים פוליטיים בקביעת ממדי 'העלייה העובדת', במטרה להנציח את מעמד המיעוט של יהודים בארץ ישראל.

תקנות ההגירה המנדטוריות הגדירו ארבע קטגוריות/קבוצות עולים ראשיות^[5]:

1. קטגוריה A – אנשים בעלי אמצעים. מספר האנשים בקטגוריה זו לא הוגבלה.
2. קטגוריה B – עולים שהזמינם גורם שהבטיח לכלכלם ושאינם אמורים להצטרף למעגל מבקשי העבודה, כגון תלמידים, אנשים שהוזמנו לתפקד בתפקידי קודש, יתומים הבאים למוסדות וכדומה.
3. קטגוריה C – אנשים שבאים לעבוד. על קבוצה חלה המגבלה של יכולת קליטה כלכלית של הארץ.
4. קטגוריה D – אנשים התלויים למחייתם בתושבי הארץ או במהגרים משלוש הקבוצות הראשונות. מספרם של חברי קבוצה זו לא היה מותנה ביכולת קליטה כלכלית של הארץ, והתנאי לקבלת רישיון עלייה קטגוריה זו היה יכולתו של מי שהזמינם לכלכלם.

שינוי רשמי של מדיניות ההגירה נעשה ביולי 1937, בספר לבן שפורסם בזמן הדין וחשבון של וועדת החקירה המלכותית (ועדת פיל), שהמליצה כי עליית יהודים לארץ ישראל תוגבל ל-12,000 איש לשנה לתקופה של חמש שנים, וכי לא יהיה ניתן להעלות מעבר לכמות זו. על פי ההמלצה, לנציב העליון ניתנה סמכות להפחית את מספר היתרי העלייה שהממשלה נותנת בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אך לא לחרוג מהכמות המקסימלית הנ"ל^[6]. בקיץ 1937 החליפה 'התקרה המדינית' את עקרון יכולת הקליטה הכלכלית, ונקבעה מכסת עלייה גלובאלית לעולים מכל הקטגוריות, דבר שאף היווה מחסום לעלייה של בעלי הון לארץ ישראל.

עקרון יכולת הקליטה הכלכלית הנחה את ההסתדרות הציונית, כבר מראשית פעילותה המעשית בארץ ישראל בשנת 1908. עיקרון זה המשיך להדריך את ההסתדרות הציונית, גם אחרי שהבריטים קיבלו מנדט על הארץ^[7].

בשנת 1920, לאחר שהתברר כי לא גויס סכום הכסף המצופה לשם פיתוח הארץ, הורתה ההסתדרות הציונית לסניפיה לשלוח ארצה רק רווקים ואנשים המסוגלים לעבודה פיזית קשה, והיא אף ביקשה ממשלת המנדט שלא לתת עוד אשרות כניסה לארץ ישראל^[8].

ההסתדרות הציונית ראתה ביכולת הקליטה הכלכלית עיקרון מסדיר יעיל, נאמן לרוחה של הצהרת בלפור, וניתן להצדקה אל מול תביעות הערבים. לתפיסתה, ניהול העלייה על פי שיקולים מדיניים היה גורם להפסקתה בלחץ הערבים, ומדיניות של עלייה חופשית היה גורם להרס המשק היהודי בארץ ישראל, שסבל מאבטלה כרונית. לאור האמור, היה זה אך נוח להנהגה הציונית שהעיקרון אותו קבעה ממשלת המנדט, יהווה חיץ בינה ובין הדרישה הגדולה לעלייה בקרב יהודי הגולה. ההנהגה הציונית חששה כי עלייה מעבר ליכולת הקליטה הכלכלית תגרום לקריסה כללית ולירידה גדולה, ותסתום את הגולל על המשך העלייה למשך זמן רב.

עם זאת, ההנהגה הציונית חלקה על ממשלת המנדט לגבי אופן פירושו של עיקרון יכולת הקליטה הכלכלית – האם יש להתחשב ביכולת הקליטה הכלכלית רק של המגזר היהודי הארץ לצורך חישוב כמות העולים המותרת, או שיש לקחת בחשבון את יכולת הקליטה הכלכלית של המשק הארץ-ישראלי כולו, כך שלא תתאפשר עליית יהודים כל עוד מצויים בשוק העבודה מובטלים ערבים שניתן להעסיקם. האם יכולת הקליטה הכלכלית היא קריטריון מחייב ובלעדי, או שניתן לערב גם שיקולים פוליטיים לשם הגבלת העלייה ועוד.

המוסדות הציוניים חתרו להפרדה בין משק העבודה היהודי לזה הערבי, וליצירת משק יהודי מבוסס עבודה עברית בלבד, דבר שיגביר את העלייה וייצור רוב יהודי בארץ ישראל. לפיכך הם חתרו לניתוק הקשר בין ממדי ההגירה היהודית לממדי האבטלה בקרב הערבים, ודרשו שממדי העלייה ייקבעו רק על בסיס המשק היהודי^[9].

בפני המוסדות הציוניים עמדו שני גורמים, ביניהם היה עליהם לתמרן. האחד: מטרת העל של היהודים – הגדלת מספרם בארץ עד ליצירת רוב יהודי בארץ ישראל שיביא לידי ריבונות בה (או לפחות ליצור בה מסה יהודית קריטית, שתחייב התחשבות בקיומה בכל פתרון מדיני של שאלת ארץ ישראל), מהר ככל האפשר. השני: החשש מקריסה כלכלית. מכיוון שעל פי הכללים שקבעה הממשלה, על קבוצת 'העלייה העובדת' חלה הגבלה מספרית ולמוסדות הציוניים הייתה אחריות פיננסית על עולי קבוצה זו, ואילו על העולים שלא נכללו ב'קבוצת העובדים' לא חלה הגבלה כמותית ולא אחריות פיננסית מצד המוסדות הציוניים, עשו המוסדות הציוניים כל מאמץ להגדיל את האוכלוסייה היהודית באמצעות הקטגוריות האחרות.

בתקופות של שפל כלכלי נזהרו המוסדות הציוניים שלא ייפול עליהם הנטל של קליטת העולים, ולפיכך היו שנים בהן ההנהלה הציונית כלל לא ביקשה מכסת 'עלייה עובדת' (בשנים 1927–1928), או שביקשו להעלות עולים במסגרת סעיף עובדים בעבודות ממשלתיות וציבוריות (בשנים 1932, 1936). בתקופות של גאות כלכלית, הגישו המוסדות הציוניים בקשות ריאליות שהתבססו על נתונים נכונים ככל האפשר, אך לעיתים הם הגזימו בכמות הנדרשת^[10].

בכל תקופת המנדט הגיעו ארצה אף עולים בלתי-לגאליים, אשר בהיותם כאלה לא חלו עליהם תקנות ההגירה של השלטונות, ולא עקרונות הברירה של המוסדות הציוניים.

ביולי 1937 השתנתה מדיניות ההגירה באופן רשמי, בספר לבן שפורסם עם דו"ח וועדת פיל שהמליצה להגביל את עליית יהודים לארץ ישראל ל-12,000 איש לשנה. הממשלה הודיעה בחודש יולי 1937 כי החל מחודש אוגוסט 1937 ועד חודש מרס 1938, תוגבל כמות העולים היהודים הכוללת ל-8,000 נפש. הגבלת הגירת היהודים נעשתה גם משיקולים מדיניים, ולא רק משיקולים כלכליים. כך מדיניות 'התקרה המדינית' החליפה את עקרון 'יכולת הקליטה הכלכלית', ועד פרסום הספר הלבן של מקדונלד במאי 1939, נשמרה המכסה של 1,000 עולים בחודש. בספר הלבן של מקדונלד נכתב מפורשות, כי חדלים מעיקרון יכולת הקליטה הכלכלית לטובת 'התקרה המדינית'. ודבר זה נומק ברצון לשמור על יחסי הכוחות הדמוגרפיים בין יהודים לערבים, כך שחלקם של היהודים בארץ לא יעלה על 1/3 מכלל האוכלוסייה.

ב-'ועידת אויאן' שהתכנסה בעיר אויאן שבצרפת בחודש יולי 1938 ודנה במציאת פתרון לבעיית הפליטים היהודים (ופליטים נוספים) שנמלטו מאימת הנאצים, ניתנה הבטחה אמריקאית לבריטים שלא ידונו בשאלת ארץ ישראל – תנאי שאותו העמידו הבריטים להשתתפותם בוועידה. ועידה זו נגמרה בכישלון, כמו גם פתרונות פוליטיים נוספים לשאלת ארץ ישראל (תוכנית החלוקה, ועידות השולחן העגול).

לאחר מלחמת העולם התברר, כי לא צפוי שינוי ביחס הממשלה לטובת העלייה. ממשלת הלייבור החדשה בבריטניה אשררה את מדיניות הספר הלבן של מקדונלד משנת 1939. עם זאת, בלחץ הממשל האמריקאי, שדרש מהבריטים הכנסת פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל, הוקמה ועדת חקירה, הוועדה האנגלו-אמריקאית, שהמליצה על העלאת 100,000 הפליטים ששהו במחנות העקורים. המדיניות הציונית שראתה באותה העת בחיוב עלייה גדולה, נתנה את אותותיה בהרכב האנושי של העולים בשנים אחרי מלחמת העולם. אמנם ממדי העלייה נשארו מצומצמים, אולם אוכלוסיית העולים בשנים 1945–1948 כללה חולים ונכים פליטי שואה, משפחות שלמות, וקשישים בודדים.

הן המנהיגים הציונים, והן מנהיגי העולם דוגמת הארי טרומן נשיא ארצות הברית, ראו צורך בהקמת מדינה יהודית לשם הצלת יהודים נרדפים ומתן מקלט להם^[11]. כלומר הקמת המדינה היהודית הייתה לצורכי הצלת יהודים מרדיפה, ולא לצורכי בניית ארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, התנהלה בשני מסלולים: העלייה הלגאלית על פי רישיונות שהוציאה הממשלה, והעלייה הבלתי לגאלית – העפלה. בשורות להלן נתמקד בהעפלה.

להעפלה לארץ ישראל נועדו שני תפקידים. האחד בחזית המדינית חיצונית, והשני בחזית הפנימית^[12].

בחזית החיצונית - במסגרת המאבק שניהל היישוב היהודי בארץ לאחר מלחמת העולם השנייה נגד בריטניה, רווח השימוש בסיסמה "בוז לספר הלבן! עלייה חופשית! מדינה עברית!". העפלה נועדה לשמש מנוף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, והיא הייתה אחת מארבע החזיתות בהן התנהל המאבק להקמת מדינה יהודית (יחד עם הפעילות המדינית-דיפלומטית, פעולות צבאיות והקמת יישובים).

תפקיד העפלה במאבק להקמת מדינה היה להוכיח את רצון היהודים לעלות לארץ, על אף כל המכשולים שהוערמו בדרכו. הבאת יהודים ארצה לא הייתה המטרה הראשית של העפלה, אלא דווקא לשמר בתודעה הציבורית העולמית את בעיית העקורים היהודים, ניצולי השואה, אשר בריטניה חוסמת את דרכם ומונעת מהם מלהגיע לארץ ישראל.

בקיץ 1947 ביקרה בארץ ועדת האו"ם המיוחדת לשאלת ארץ-ישראל – אונסקו"פ (United Nations' Special Committee on Palestine – UNSCOP). הוועדה שהתה כארץ בזמן שאוניית המעפילים אקסודוס 1947 הגיעה, ואנשיה נוכחו לראות את המאבק שהתחולל עם הגעתה. בדין וחשבון שהגישה וועדה היא ציינה את התרשמותה מהמאמצים להביא מהגרים יהודים לארץ ישראל למרות מאמצי המניעה הנחושים מצד הממשלה, ומהתמיכה הרחבה שמאמצים אלה מקבלים מצד היישוב היהודי בארץ-ישראל ומחוצה לה. התרשמות זו של הוועדה מבארת את עיקר תרומתה של העפלה למאבק להקמת מדינה יהודית – היותה נושא הזוכה לתמיכה רחבה מצד הציבור היהודי בישראל ומחוצה לה. תמיכה רחבה זו היוותה הוכחת לבגרותו האזרחית של היישוב, ובשלותו לעצמאות^[13].

בקיץ 1947 מיצתה העפלה את תפקידה בחזית החיצונית כמנוף להקמת מדינה יהודית, וביום 29 לחודש נובמבר 1947 התקבלה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בחלק ממנה.

בחזית הפנימית – באותם ימים היישוב בארץ נחלק בין אלו שקיבלו את התווית הדרך של הנהגת היישוב שדרשה לנהוג באיפוק, לבין אלו שכונו 'פורשים', אשר צידדו בפעולות אלימות נגד הממשלה. העפלה שימשה אמצעי לליכוד שורות היישוב, לכיבוש נפש הנוער, ושכנועו לקבל עליו את המרות הלאומית.

העפלה אפשרה לשמור על אחדות היישוב, ועל קבלתו את מרות הנהגתו על אף חילוקי הדעות שהיו לגביה. להעפלה הייתה אף תרומה לכך שהיישוב הגיע לעצמאות, ללא מלחמת אחים^[14].

בשלהי שנת 1947 חדלה העפלה מלשמש מנוף מדיני להקמת מדינה, והיא הפכה לכלי להבאת צעירים שיצטרפו למאמץ המלחמתי שעמד בפתח, והגדלת העתודה הלוחמת של היישוב – מ'מנוף' ל'אגרוף'^[15]. הנהגת היישוב הנחתה את הפועלים מטעמה בעלייה לשלוח ארצה צעירים המוכשרים לעבודה ולהגנה, ולא "סתם עולים" (זקנים וילדים). העובדה שרובם של עולים אלה נשלחו לקפריסין ולא הגיעו לארץ לא מנעה את יציאתם, משום שקפריסין נמצאת במרחק שעות שיט ספורות מן הארץ.

בעקבות הספר הלבן של מקדונלד, מזכיר המושבות, שפורסם בחודש מאי 1939, בו הוגבלה העלייה כך שחלקם של היהודים בארץ לא יעלה על 1/3 מכלל האוכלוסייה, פרצו בארץ הפגנות סוערות, ואף הוכרזו ימי שביתה וצום. המפגינים נשאו שלטי מחאה ועליהם סיסמאות כמו "עלייה חופשית", "נקרע את רוע הגזרה", "לא ניכנע", נפרוץ ונעלה".

עיריית תל אביב ערכה הפגנות בימים 17-18.5.1939, בהם השתתפו ראשי העיר ואף הרבנים הראשיים. הפגנות דומות נערכו בירושלים ואף בערים נוספות.

המאבק לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ידע תמורות וחילופי דגשים במהלך קיומו. בראשית המאבק הדגש הושם על העלייה על מנת ליצור רוב יהודי בארץ, דבר שיצדיק את הדרישה להקמת מדינה יהודית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והצורך להציל את יהודי אירופה, הושם הדגש על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אשר תהווה מקום מפלט ומגן ליהודי העולם. דבר זה אף יצר אצל חלק ממנהיגי הציונות את הגישה שכדאי לקבל את המדינה בארץ ישראל המחולקת, כהצעת וועדת פיל.

• מאיר מרגלית, "סוגיית מיון העולים בראשית תקופת המנדט", יהדות זמננו 13, תשנ"ט. עמ' 243–280.
• יואב גלבר, "מאל תעלו! לחוק השבות", בתוך דבורה הכהן (עורכת), קיבוץ גלויות, ירושלים תשנ"ח. עמ' 249–282.
• אביבה חלמיש, "במרוץ הכפול נגד הזמן, מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים". יד בן צבי, ירושלים 2006. פרק שנים עשר.
• דבורה הכהן, "תוכנית המיליון", הוצאת משרד הביטחון, 1994. פרקים חמישי ושישי.
• אביבה חלמיש, "העפלה – ערכים, מיתוס ומציאות". בתוך נורית גרץ (עורכת) נקודות תצפית. 1988.
• אבי פיקאר, ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 338–394
• אביבה חלמיש, "עלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית", בתוך אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים) כלכלה וחברה בימי המנדט 1918–1948, שדה בוקר תשס"ג. עמ' 178–216.
• אביבה חלמיש, "ארץ ישראל המנדטורית: חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?". זמנים, 92 (2005), עמ' 16–25.
• אביבה חלמיש, "מדיניות העלייה בשנות השלושים – בין גאולה להצלה", זמנים, 58 (אביב 1997). עמ' 86–98.
• אביבה חלמיש, "'ממנוף' ל'אגרוף' חלקה של העפלה במאבק על ארץ ישראל 1945-1948", עלי זית וחרב ז', 2007. עמ' 63–85.
• דליה עופר, "העלייה, הגולה והיישוב", קתדרה, 43, (מרץ 1987) עמ' 69–90.
• משה מוסק, 'הרברט סמואל ועיצוב הדפוסים הראשונים של מדיניות העלייה', בתוך י' באואר, מ' דייוויס, י' קולת (עורכים), פרקי מחקר בתולדות הציונות, ירושלים תשל"ו, עמ' 296–303.
• מרגלית שילה, "טובת העם או טובת הארץ: יחסה של התנועה הציונית לעלייה בתקופת העלייה השנייה", קתדרה, 46 (טבת תשמ"ח) עמ' 109–123.

[1]