פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להזכיר גם את התעתיקים האכדיים לשמות תיאופוריים המזכירים את יהוה, הן שמות מלכים מכתובות אשוריות והן שמות פרטיים של אנשים בגלות בבל.
ההגייה המקורית בפי כותבי המקרא בתקופות קדומות אינה ברורה,[2] משום שהגייתו הפסיקה כשהחל להיתפס כמקודש במיוחד ("השם המפורש") ביהדות; לפי מסורת חז"ל הגייתו הופסקה כבר במיתת שמעון הצדיק (תחילת תקופת בית שני),[3] ובאותה תקופה התחילו הכהנים לברך במקדש בשם "אֲדֹנָי" – חוץ מהכהן הגדול שהמשיך לברך בשם יהוה עד תקופת רבי טרפון הכהן (שלהי תקופת בית שני).[4]
שחזור לשוני של השם המקובל בקרב חוקרים הוא "Yahweh" (יָהְוֶה),[4] שהוצע בידי וילהלם גזניוס; השחזור מתבסס על תעתיקים יווניים קדומים כגון Ιαουε ו־Ιαβε, על כך שהשם 'יָהּ', כמו גם תבניות שמות תאופוריים "יהו"/"יו", מהווים ככל הנראה קיצור של השם "יהוה", וכן על סמך ההשערה שהשם הוא צורה פעלית, על בסיס הכינוי "יהוה צבאות"; כמו כן, זוהי ההגייה המקובלת בפי הכהנים השומרונים, ונראה שיש לה שורשים קדומים.[5] שחזור לשוני זה ניתן לביסוס נוסף בהסתמך על הכתוב בתנ"ך: שמות, ג', י"ד–ט"ו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. כלומר אלוהים קורא לעצמו אהיה ובפיהם של בני האדם הוא אשר יהיה או יהוה "yehawe"[דרושה הבהרה].
בערך במאה ה-8 לספירה פיתחו בעלי המסורה את הניקוד הטברני (שעליו מתבסס ניקוד העברית בת ימינו); כשניקדו את המקרא פעלו לפי הגייה זו, ועל־כן ניקדו את השם "יהוה", כאשר בא לבדו, כיְהֹוָה, לפי ניקוד המילה "אֲדֹנָי" (כשהחטף פתח שתחת האל"ף מומר בשווא תחת האות יו"ד); לעומת זאת, בסמיכות לשם "אדוני" ניקדוהו יֱהֹוִה, כדי לציין שהגייתו היא "אֱלֹהִים". בתחילה נטו להשמיט את החולם בה"א הראשונה, ייתכן מכיוון שלא תרם להבחנה בין ההגיות, ואת הגיית "אלוהים" כתבו גם כן בשווא, שהתחלף עם הזמן בחטף סגול ככל הנראה לצורך בהירות; לדוגמה בכתר ארם צובא מנוקד לרוב יְהוָה להגיית "אדוני" ויְהֹוִה להגיית "אלוהים".
ניקוד זה של בעלי המסורה (יְהֹוָה) הניב את התעתיק הלטיני "Jehovah" אצל חכמים נוצריים מוקדמים, שאכן נהגה בתחילה כ"Yehowah", אך בשל שינויים בהגיית העיצורים (בלטינית וולגרית ובהגיית הלטינית בפי דוברי שפות אחרות) בימי הביניים הפך להגייה המודרנית.[4]
בדת הישראלית הקדומה נעבד יהוה כאל עיקרי או בלעדי בפולחן, מבלי להכחיש את קיומם של אלים אחרים – פרקטיקה הידועה כהנותאיזם.[7]
במקרא, השם "יהוה" מופיע כ־6,800 פעמים[8] ב־5,790 פסוקים.[4] מחוץ למקרא, השם יהוה מופיע במספר ממצאים ארכאולוגייםישראליים, יהודאיים וזרים, בהם: מצבת מישע (המאה ה-9 לפנה"ס), כתובות חורבת תימן (מאות 9–8 לפנה"ס), כתובת חורבת אל כום (750–700 לפנה"ס) ומכתבי לכיש (597–587 לפנה"ס). במצבת מישע נזכרים "כלי יהוה". בכתובות שנמצאו בחורבת תימן וחורבת אל כום, "יהוה" נזכר גם יחד עם 'אשרתה', כלומר אשרה המשמשת לו כבת זוג,[9] והיא נעבדה בעץ הקדוש ייצג אותה.[10] המקרא אוסר את פולחן אשרה והעץ שלה, אך הנביאים מוקיעים את פולחנה רק מימי יאשיהו, מה שמעלה את הסברה לפיה פולחנה היה לגיטימי עד רפורמת יאשיהו.[11][9] בכתובות מחורבת תימן מופיע כ"יהוה שמרן" (שומרון) ו"יהוה תימן", שהם התגלמויות מקומיות של יהוה, אותן עבדו הן הישראלים והן היהודאים באתר.[12] יש הסבורים[13] שיהוה מוזכר כ"יו" (יַוֶּ בכתיב חסר) בשירת אוגרית,[14] כאחד מבני אל, אך זיהוי זה שנוי במחלוקת.[15]
”ואקח משם את כלי יהוה”, מצבת מישע (מחצית ראשונה של המאה ה-9 לפנה"ס)
”לעֹבַדְיָו בן עדנה בָרֻך הֻא ליהו”, כתובת על אגן אבן מחורבת תימן עם צורה מקוצרת לשם האלוהות[16]
”יאריך ימים וישבעו, ליהוה תימן ולאשרתו, הטיב יהוה”, כתובת על טיח קיר מחורבת תימן
”... אמר ליהל[יו] וליועשה ול[ ב]רכת אתכם ליהוה שמרנ ולאשרתה” ("אמוֹר ליהליו וליועשה ול... ברכתי אתכם ליהוה שומרון ולאשרתו"), כתובת וציורים על פיטס א' מחורבת תימן
”ישמע יהוה את אַדׁנִי ... יְבַכֶּר יהוה את אַדׁנִי דבר ...”מכתבי לכיש (אוסטרקון מס' 2)
”ישמע יהוה את אַדׁנִי ... חי יהוה אם נסה איש ...” במכתבי לכיש (אוסטרקון מס' 3, חזית)
נראה שבתקופת בית ראשון ולפניה, עבודת יהוה כללה לעיתים גם פולחן לפסלים ולצלמיות שלו, בדומה לפולחן שאר אלי התקופה. עצם איסור עשיית פסל במקרא עשוי להעיד כי התקיים מנהג שיש לאסרו; איקוניזם (ייצוג אמנותי, בהקשר זה ייצוג לאלוהות) של יהוה מוקע במקרא, דבר המרמז על קיומו.[18] עם זאת, בתור אלוהות שעברה תהליך מאלוהות מקומית לאלוהות העליונה ולבסוף לאלוהות הכללית והכוללת, יהוה צבר מספר רב של תכונות ותפקידים שונים, שלא ניתן לסכמם לצורה איקונוגרפית אחידה.[1] ממצאי חורבת תימן העשירים העלו הצעות שונות בנוגע לייצוג ויזואלי של יהוה, אך אף אחת מהן איננה קונצנזוס.[18] ציור אחד מתחת לאחת הכתובות "ליהוה שומרון ולאשרתו" מראה שתי דמויות שעל ראשיהן כתרים. חופרי האתר העריכו שהציור אינו קשור לכתובת, ומייצג דמויות של האל המצרי בס, אך אחרים ובהם חוקר המקרא יגאל בן-נון סבורים כי הציור אכן נועד לייצג את דמויות יהוה ובת-זוגו אשרה,[19] ומקשרים אותם לעבודת אלוהי ישראל כעגל הנזכרת במקרא.[20] לדעת הארכאולוג יוסף גרפינקל, צלמיות חרס מן המאות ה-10 וה-9 לפנה"ס ביהודה נועדו לייצג את דמות יהוה.[21] צלמיות כאלה התגלו בחורבת קייאפה, במקדש מוצא, וכן צלמית שמקורה לא ידוע באוסף משה דיין. הן הראו דמות פרש רכוב על סוס, שגרפינקל קישר לפסוקים במקרא המדמים את אלוהי ישראל כרוכב.[22]
יהוה מוזכר בכתובות היסטוריות רבות, בעיקר מיהודה ומישראל.[24] בכמעט כל האזכורים החוץ מקראיים (כמו גם המקראיים) הברורים שנמצאו מתקופת הברזל – השם "יהוה" מוזכר בהקשר לאלוהי ישראל[4] (יוצא מן הכלל הוא למשל אסטלות ספירה בהן מוזכר "יהוה", ככל הנראה כשם אלוהות[דרוש מקור]). עם זאת, במאה ה-14 לפנה"ס, ברשימת מקומות בכתב חרטומים על קיר מקדש מצרי בנוביה מימי אמנחותפ השלישי, נזכרת קבוצה של נוודי המדבר ("שסו") הנקראת "שסויהוה" או "שסו יהו". לא ברור כיצד בדיוק בוטאה המילה, והאם מדובר בשם של מקום או אל.[25] אותו שם נזכר גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס) מאמארה המערבית (Amara West), אף הוא בנוביה, בסמוך לשם "שסו סרר", אשר הוצע כמקביל לשעיר במקרא.[26] יש המזהים את שסו-יהו או את חלקם עם עם ישראל, אך אחרים שיערו שמדובר בשבטים שישבו באזור מדין או אדום והאמינו באלוהות "יהוה".[27]
היסודות הקדומים לעבודת יהוה אינם ברורים דיים. לפי ההשערה המדיינית-קינית בחקר המקרא, מקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים, וייתכן שכונה על ידי המצרים בשם "שסו יהו" או "שסו יהוה". בין הדוגלים בגרסאות שונות של ההשערה חוקרי המקראישראל קנוהל, תומאס רמר ויגאל בן-נון, האגיפטולוגדונלד ב. רדפורד, והארכאולוג ויליאם דיוור.[28][29] לפי ההשערה, יתרו המקראי – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה – מייצג השפעה מדיינית זו; כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין יהוה בצורה שניתנת להתפרש בכך שהיה לו מוצא דרומי. כך בספר דברים: ”יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן” (ל"ג, ב'), בשירת דבורה”יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם”, ובספר חבקוק: ”אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה” (ג', ג'). החוקר ניסים אמזלג, הציע שמקורו של יהוה באל חרשי המתכת הכנעני.[30]
חוקרים שונים רואים הקבלה היסטורית בין מקורותיו של יהוה ומאפייניו לבין אלים אחרים מין המזרח הקדום, דוגמת אל, בעל ואאה.[31]
משמעות השם "יהוה" במקרא
במקרא מופיע השם יהוה לצד שמות נוספים, כאלוהים, אדני ועוד. על פי השערת התעודות, ספרי המקרא נכתבו בידי ארבעה או חמישה מקורות שונים. אחד המקורות המזוהה במיוחד עם השם יהוה נקרא על שמו "המקור היהוויסטי" (מסומן באות J).
על פי הנאמר במקרא, אלוהים לא התגלה בשמו המפורש לאברהם, יצחק ויעקב, ורק למשה ולעם ישראל הוא התגלה בשם זה המיוחד לו:
נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על איגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק), וככל הנראה גם הגו אותו ככתבו. כך, למשל, בחרסי לכיש מופיע כמה פעמים יהוה בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בקול, בצורה שמבליעה את האותיות (למשל, "חיהוה" במקום "חי יהוה").
יהוה הוא אלוהות שעברה תהליך מאלוהות מקומית בדת הישראלית הקדומה, לאלוהות העליונה ולבסוף לאלוהות הכללית והכוללת (האוניברסלית).[1] בתהליך זה נעשה, ככל הנראה, שמו קדוש והגייתו פחתה.
בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. לפי התלמוד, גם שאר הכוהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש.[32] גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק: כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, כמו מגילת התהלים הגדולה, הכתובה כולה בכתב מרובע, נכתב השם יהוה באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש, כדוגמת כתיבת ה' בימינו. מכיוון שבמגילת התהלים השם נוקד כדי לסמן מחיקה, מסתבר כמו האפשרות הראשונה). כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם "יהוה" באותיותיו העבריות ללא תרגום.[33] בתרגום השבעים גם משתקפת נטייה זו שהייתה כבר נהוגה בימי תלמי השני, בה שם יהוה מתורגם Κύριος (אדוני), וכאשר הוא בא לאחר המילה אדני – הוא מתורגם בהתאם, כ"אלוהים".
ביהדות שלאחר חורבן בית שני התקדש השם "יהוה" לחלוטין, וחלים איסורים על הגייתו והגבלות על כתיבתו.
בתקופה הישראלית, תקופת בית ראשון, שבה החל לשגשג הכינוי "יהוה" כשם לאלוהי ישראל, מוצאים כתובות רבות המזכירות את השם. צורות מקוצרות של כינוי זה נפוצות מאוד גם כמרכיב בשמות תאופוריים. כך מכונים אנשים "יהועזר" משום ש"יהוה עזר", "יהונתן" משום ש"יהוה נתן" ועוד. כשבקרב תושבי ממלכת יהודה נפוצה יותר התחילית "יהו", ואילו בקרב תושבי ממלכת שומרון (ממלכת ישראל) נפוצה יותר התחילית "יו". פרט זה משמש לעיתים את החוקרים לאפיון מוצאו של אדם מאותה התקופה, אם מיהודה או מישראל.
המילה יָהּ, המופיעה לעיתים במקרא ככינוי לאל, גם היא כמשוער צורה מקוצרת של השם יַהְוֶה. הכינוי רווח בצירוף הַלְלוּ־יָהּ (בחלק מהנוסחים כמילה אחת, עם או בלי מפיק, וראו הללויה). בתהילים ק"נ מושרת השורה ”כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ”. שמות רבים של דמויות במקורות הם בעלי סיומת "יָה", או "יָהוּ": חזקיה ("יחזק האל"), אמציה (אומץ), טוביה, ירמיהו ואחרים.
דוגמות לשמות שבהם התחילית היא שם האל והסיומת היא התכונה או הפעולה המיוחסת:
משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹהִים; אלהים במקרא; שמות אלהים; 4. יהוה", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
שלמה דב גויטיין, משמעותו של שם יהוה, ספר בירם – מאמרים בחקר התנ"ך מוגש לכבוד ד"ר ארתור בירם למלאת לו שבעים וחמש שנה, (תשטז), החברה לחקר המקרא בישראל, הוצאת "קרית ספר", עמ' 9-12
^תוספתא סוטה יא ח, ושם; "משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם" (וגרסאות אחרות "נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם") ובפרשנות "מנחת יצחק" כתב שהפסיקו הכהנים לברך את העם בשם יהוה כי לא זכו לגילוי השכינה אחר מיתת שמעון הצדיק וכן כתב בפרשנות ה"מנחת ביכורים". ואילו הרמב"ם נימק כי חששו פן ישמעו אנשים בלתי הגונים וישתמשו בשם המפורש לצורכיהם – הלכות תפילה יד י
^לוח KTU 1.1 iv או UT ʻnt IV x, שורות 13–14: 𐎆𐎊𐎓𐎐𐎟𐎍𐎉<𐎔>𐎐𐎟𐎛𐎍𐎟𐎄𐎔[𐎛𐎄𐎟𐎆𐎊𐎔𐎓𐎗] / 𐎌𐎎𐎟𐎁𐎐𐎊𐎟𐎊𐎆𐎟𐎛𐎍, כלומר "ויענ . לט<פ>נ . אִל . דפ[אִד . ויפער] / שמ. בני . יו . אִל"
^Karel van der Toorn, "Yahweh", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, 2nd ed. (Leiden: Brill; Grand Rapids: Eerdmans, 1999), p. 911
^שמואל אחיטוב, אסתר אשל, לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 132–133
^שמואל אחיטוב, אסתר אשל, לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 131
^Blenkinsopp, J. (2008). The Midianite-Kenite Hypothesis Revisited and the Origins of Judah. Journal for the Study of the Old Testament, 33(2), 131-153.
^Karel van der Toorn, Family Religion in Babylonia, Ugarit, and Israel: Continuity and Change in the Forms of Religious Life (Leiden: E. J. Brill), p. 283
ראו גם ההשערה המדיינית-קינית
^p. 128 -
Who Were the Early Israelites and Where Did They Come From?
By William G. Dever
^אוריגינס, הירונימוס (בהקדמתו לספרי מלכויות, ראו תרגום לאנגלית) ואסוביוס מעידים על תופעה זו. במאה העשרים התגלו מגילות ופפירוסים כאלו במחקר הארכאולוגי במגילות קומראן, מדבר יהודה ובמקומות נוספים