בסיפורים שונים בספר שמואל ניכר אומץ לבו הרב ואופיו העצמאי והמיוחד של יהונתן, היוצא לקרב בגבורה גדולה, אינו מהסס לחלוק על אביו בכמה פעמים (אם כי בדרך כבוד[1]), ואף להגיע למצב שבו אביו נוזף בו ומקללו, ואף מנסה להכותו.
אטימולוגיה
משמעות השם יהונתן היא "יהו-נתן", כלומר ה' נתן, כדרכם של שמות מקראיים רבים המשלבים בתוכם את שם ה'.
שמו של יהונתן משתנה לאורך הסיפור מיונתן ליהונתן. הקו התוחם שממנו הוא מתחיל להיקרא יהונתן הוא בפסוק: ”וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ”[2], דבר שהרד"ק עומד עליו במקום. כמעט כל הפעמים שבהן מופיע השם 'יהונתן' עם האות ה' הן לאחר פגישתו עם דוד. הוספת האות ה' לשמם של אנשים היא מאורע החוזר על עצמו במספר מקומות בתנ"ך, כמו בשינוי שמותיהם של אברהם (אברם) ושרה (שרי), אך מה שמיוחד אצל יהונתן הוא ששמו משתנה וחוזר, שכן במקרים שמדובר על יהונתן בהקשר של ה' ורוחניות, או שה' עמו ועוזר לו נוספה האות ה', אך במקרים שלא, היא מושמטת.
יהונתן היה בנם של המלך שאול ואחינועם בת אחימעץ, ואחיהם של אבינדב, מלכי-שוע, מרב, מיכל[3] ואיש בושת[4] (נקרא גם אשבעל או ישוי[5]). אחיו בני פילגש אביו היו אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶׁת[6]. הוא הפך לגיסו של דוד כשדוד התחתן עם מיכל. בנו של יהונתן היה מפיבושתנכה הרגלים, אשר דוד נטה לו חסד.
עוד בראשית מלכות שאול היו לצבאו שני מפקדים: שאול עצמו, שהוביל אלפיים לוחמים, ויהונתן, שפיקד על אלף נוספים. יהונתן העז להרוג את נציב פלשתים בגבע, ובכך קרא תיגר על שלטונם. כאשר הגיבו הפלשתים במתקפה רבתי ואספו צבא גדול מאוד[7], והמתינו מספר ימים ללא קרב ברח העם והתפזר. שאול התעכב ביציאה למלחמה, ונותר עם שש מאות לוחמים. יהונתן היה זה שהציל את המצב: הוא יצא כמעט לבדו - רק עם נערו - אל מחנה פלשתים, הפתיע את הפלשתים כשבא מכיוון לא צפוי (דרך שני הסלע סנה ובוצץ) ולבד והרג עשרים מהם בעזרת נושא כליו[8]. מעשה זה החליש את לב פלשתים ומנגד חיזק את לב העם, שיצא בהמוניו למלחמה וניצח. בסיפור זה אפשר לראות את אומץ לבו הרב של יהונתן ואת תושייתו ומנהיגותו הטבעית.
דוד ויהונתן נפרדים
מעשה אכילת הדבש
בסיפור מלחמת מכמש מתואר כיצד יהונתן שלא שמע את השבועה שהשביע שאול את העם, שלא לאכול באותו היום, טעם דבש שמצא בדרך. בתום הקרב התברר שאלוהים מסרב לענות לשאול; זה הסיק שהיה מי שהפר את הצו ואכל. לאחר הטלת גורל הכיר שאול באשמתו של יהונתן, וגזר עליו מוות, העונש שייעד מראש למפר הפקודה, מבלי לשאת פנים לבנו. בכך יש דמיון מסוים למעשה יפתח הגלעדי ובתו. אולם במקרה זה מנעה תגובת העם את המתת יהונתן: ”הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה, חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה”[9].
סיפור גבורתו של יהונתן מקביל בפרטים רבים לסיפור גבורתו של דוד אל מול גלית (בין השאר – היציאה לבד אל הקרב והתגובה האוהדת של העם בסופו).
בעל עמדה עצמאית
שאול מנסה להרוג את דוד כאשר הוא מנגן לפניו.
גם בקשר בין דוד ויהונתן ניכר אופיו העצמאי של יהונתן. בניגוד לאביו, המפגין עוינות רבה כלפי דוד, יהונתן, שאהב את דוד מרגע שפגש בו בתום הקרב עם גלית, רואה בו את המלך העתידי ומוכן להתבטל לפניו ולהיות לו למשנה, מה שמעורר תרעומת כלפיו אצל אביו. יהונתן דבק בעמדתו ומוכן להתעמת עם אביו, המפגין יחס דיכוטומי אל דוד, מצד אחד מבקש להורגו ומצד שני לקרבו.
לעיתים מצליח יהונתן לשכנע את אביו בתומתו של דוד, כאשר הוא מסנגר על דוד לפניו. תגובתו של שאול בפעם אחת היא שבועתו בשם ה' שלא יפגע בדוד: ”וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת”[10], ולעיתים הוא נכשל במאמציו; כאשר הוא מזכיר את דוד בסעודת ראש החודש המלכותית, מתבררת שנאתו הגדולה אליו: ”כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ, וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי, כִּי בֶן מָוֶת הוּא”[11], ואף אז מעז יהונתן להתעמת עם אביו ושואלו: ”לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה”[12], שאלה הגוררת התפרצות זעם של שאול, המנסה להכותו בחניתו. בעקבות כך, ועל פי ההסכמה המוקדמת ביניהם, מדווח יהונתן לדוד כי לנוכח יחסו של אביו אליו, חייו בסכנה.
אציל נפש
אצילות נפשו וּותרנותו של יהונתן יורש העצר של המלכות, מומחשת בכך, שהוא מוכן לוותר על יעודו להיות מלך ישראל, כאשר הוא נוכח בכישוריו של דוד, העולים על שלו: ”וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן”[13], דבר שלא היה נהוג ונפוץ באותם ימים, שבהם היה נהוג להתנקש לעיתים אף בחיי אחים על מנת לזכות במלכות. דבר זה הוא יוצא דופן וחסר תקדים, בפרט לאור גבורתו הרבה וכישוריו הצבאיים והמנהיגותיים של יהונתן, אולם התלמוד[14][15] לא שולל את האפשרות שסיבת ויתורו נבעה מכך שהעם ברובו נטה אחרי דוד.
דברי דוד בקינתו על יהונתן: ”נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים”[18]
על אהבת דוד ויהונתן נאמר במשנה: ”כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן”[19].
מלכותו של דוד אופיינה בבריתות פוליטיות שכרת עם כל שבטי ישראל, ובעיקר עם שבטו של שאול, שבט בנימין. על אף שבריתות אלה הקימו עליו את שבטו שלו, שבט יהודה, הקפיד דוד לשמור עליהן. דוד דאג שירושתו של יהונתן תגיע אל מפיבושת ולא אל ציבא עבד שאול. וכשביקשו הגבעוניםנקמת דם נגד בית שאול, חמל דוד על מפיבושת ונתן לגבעונים צאצאים אחרים של שאול.
יהונתן מת יחד עם אביו ואחיו בקרב עם הפלשתים בהר הגלבוע. קרב זה סימן את סוף תקופת שאול. בקינתו על מות שאול ויונתן תיאר דוד את גודל הקרבה בינו לבין ידידו: ”צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים”[18]. על גבורתו של יהונתן, שהיה כנראה קלע מצטיין כרבים מאנשי שבטו, שבט בנימין, אמר: ”מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים – קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר... שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ”[20] בשירה זו יש כמה פעמים תקבולת בין שאול ליהונתן, המרמזת ששניהם שקולים אחד כנגד השני.
מסופר כי לאחר המלחמה לקחו פלשתים את גווייתו וגוויות אביו ואחיו ותלו אותן על חומת בית שאן להתפאר בניצחונם. אנשי יבש גלעד, ששאול יצא בעבר להצלתם, הגיעו לבית שאן והורידו את הגוויות מעל החומה להביאם לקבורה תחת האשל ביבש גלעד[21]. שנים רבות לאחר מכן, כאשר מתוארת פרשת הנקמה של הגבעונים בצאצאי שאול, מסופר שבסיומה הביא דוד את שאול ובניו למנוחתם האחרונה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ בנימין.
יחסי אב ובנו – הקשר בין יהונתן לאביו שאול
לראשונה אנו שומעים על יונתן במלחמת מכמש במלחמה מול פלשתים (שמואל א יג- יד) שם הוא נלחם לצד אביו במלחמה, הם עובדים יחד, אף על פי שכבר שם נוצרים חילוקי דעות בינו לבין אביו, אביו אף רוצה להורגו עקב שהפר את שבועתו ואילו הוא טוען "עכר אבי את הארץ". חילוקי דעות אלו הם סביב טיב הנהגת המלחמה אך אינם מבטאים משבר בקשר בין האב לבנו.
עם תחילת סיפורי דוד במלחמת גלית (שמואל א יז) נקשרת נפשו עם נפש דוד, קשר של ידידות. הקשר בתחילה אינו מפריע לקשר בין יונתן לאביו, אך לאט לאט מדרדרים היחסים, בתחילה מנסה יונתן לפשר בין דוד לשאול ושאול נעתר לו (שמואל א יט א-ו), אך בפעם השנייה שאול מטיל עליו את החנית וצועק עליו שהוא "בן נעות המרדות" יונתן נעצב והולך מעם אביו (שמואל א' כ). במפגש האחרון והחתרני שהתקיים בין יונתן לדוד במדבר בהיחבא, יונתן מחזק את ידי דוד אף על פי שזה נגד רצונו של שאול, מאשר לדוד כי המלוכה תעבור לו, הוא אף שואף להיות משנה לדוד (שמואל א כג). בתקופה זו היחסים בין יונתן לאביו מגיעים לקו שבר כמעט אפשר לקרוא לזה מרידה.
המפתיע הוא שלאחר הפגישה במדבר אין עוד זכר לקשריהם של יונתן ודוד. אדרבה, מהשתיקה בספר שמואל ניתן ללמוד, כי יונתן שב אל חצר אביו והיה משרת אותו באמונה. הוא יצא למלחמה האחרונה, מלחמת הגלבוע, יחד עם אביו ואחיו ויחד איתם נפל ומת. השניים חוזרים ומוצגים כצמד בכל הפרק (שמואל א לא), וגם בקינת דוד (שמואל ב א), בקינה זו נאמר "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו מאריות גברו" אפשר לשמוע מהשירה הד לדבקותו הבסיסית של יונתן באביו, חרף הסכסוכים וחרף האהבה לדוד, שלא הייתה מלווה במעשי מרי ממשיים נגד המלך. האהבה לדוד לא באה במעשה מרי ובהליכה אחריו במדבר. הקשר שידע עליות ומורדות לא גרם לקרע, יחד שניהם נהרגו בהגנה על עמם[22].
בתרבות ובחברה המודרנית
הקהילה ההומוסקסואלית עושה שימוש ביחסי דוד ויהונתן ומציגה אותם כדוגמה תנ"כית לזוגיות הומוסקסואלית, במסגרת המאבק להכרה חברתית וחוקית בקשר בין בני זוג מאותו מין.[דרוש מקור] שימוש זה בפרשייה תנכית, עורר כעס רב בקרב חוגים דתיים (במיוחד כשהושמעה מעל דוכן הכנסת ובראיונות על ידי חברות הכנסתיעל דיין ושולמית אלוני, שרת החינוך)[דרוש מקור]. בתנ"ך עצמו אין אישוש להצגה זו של אהבתם של דוד ויהונתן, ואדרבא, לחלק מהפירושים[23] על קינתו של דוד על יהונתן, מובלט בה דווקא ההבדל בינה לבין אהבת נשים. עם זאת, יש הטוענים שבניתוח הטקסט ניתן למצוא רמזים למתח מיני בכל המפגשים בין דוד ליהונתן באופן שאינו דומה לחברויות גבריות אחרות בתנ״ך. רוב החוקרים סבורים כי אין כאן אהבה רומנטית אלא מסר לאחדות פוליטית באומה בין השבטים השונים[24]. בעת העתיקה גם היו ידועים מנהיגים רבים כפאנסקסואליים שניהלו חיי מין מגוונים. טענות אלו מנוגדות לדעתם של פרשני המקרא במהלך 2,000 השנים האחרונות, וכן מנוגדות לדעתם של רוב חוקרי המקרא.
אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל אביב: ידיעות ספרים, תשס"ב.עמ' 116–179
דליה רביד, יואב בן צרויה: גיבור שנוי במחלוקת, תל אביב: הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 2009. פרק ג': הערכת דמותו של יואב לאור ההשוואה בינו לבין יהונתן, עמ' 137–145
^מעובד על פי ש. אברמסקי, בתוך עולם התנ"ך - שמואל א', עמ' 173-174, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1993-1996. ראו גם: ניסים מזוז בתוך בשדה חמד תש"ס גיליון 2–3 יחסי שאול ויהונתן בנו. https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/mazoz.htm
