הנותאיזם (מיוונית: εἷς θεός - אל אחד) הוא מונח תאולוגי המתאר פרקטיקה של אמונה בקיום אלים רבים (פוליתאיזם) אך ריכוז הפולחן בעיקר סביב אלוהות אחת או שתיים.[1]
המונח נטבע על ידי פרידריך וילהלם יוזף פון שלינג על מנת לתאר גרסה מוקדמת של מונותאיזם. מאקס מילר היה מי שהביא את המושג לתודעת הציבור, במטרה לציין אמונה באל אחד במקביל להכרה כי קיימים אלים נוספים. הרעיון המרכזי הוא שפולחן או אמונה באל כלשהו יכולים להתייחס להיבט אחד מסוים שלו, בעוד שבמקום או בזמן אחר ההתייחסות לאותו אל יכולה לייצג היבט אחר.
רעיון ההנותאיזם מתנגד לאמונה בעליונותו של אחד ההיבטים של האל על פני ההיבטים האחרים, ותומך ברעיון שאל יכול להתקיים בצורות רבות בו זמנית. לכן, קיום צורות פולחן שונות לאלים בעלי שמות שונים, לא מוגדר כפוליתאיזם.
הנותאיזם נחשב לעיתים לגרסה מורכבת של מונותיאיזם, בכך שהוא מאפשר לאדם להאמין באל מסוים אחד בלי לשלול צורות שונות ואחרות של שמות, כינויים, או התגלויות המתייחסות לאותו אל.
יש חוקרים הטוענים כי הדת הישראלית הקדומה הייתה במקורה דת הנותאיסטית, אשר האמינה באל אחד שמוביל פנתיאון, והפכה בהדרגה למונותאיסטית במהלך תקופת המקרא, עד להשתלטות מוחלטת של מונותאיזם מופשט בתקופת הבית השני. חוקרים אחרים חלקו על תיאור זה, והגדירו את הישויות הנוספות שיהודים מאמינים בהן עד היום, כגון "מלאכים", "מידות" ו"ספירות", כהמשך של הגישה ההנותאיסטית ביהדות.[2]
מימוש הרעיון היה בקיסרות הרומית, כאשר הוחל בתהליך סינקרטיזם של אלים. אלים שונים בעלי מכנה משותף עברו תהליך שבסופו הם נחשבו כבעלי אותן תכונות. למשל כל אלות האם הגדולה, הפיריון, הטבע והאדמה, עשתרת, אשתר, אפרודיטה, ונוס, קיבלי ודומות להן קיבלו מאפיינים זהים ופולחן זהה אף כי עבדו אותן בשמותיהן השונים במקומות שונים.
כך גם אלי השמש השונים (בהם תמוז, אדוניס, מיתרה, אפולו, הליוס, רע) התמזגו לאל אחד שמאפיינים שונים של פולחנו (למשל יום אדוננו שהוא יום ראשון) עברו לאמונה הנוצרית.
מושג האווטאר בתרבות ההינדית הוא איחוד של מספר אלים לאל אחד. כל מאמין יכול לעבוד את ההתגלמות הקרובה אליו יותר וכל ההתגלמויות הן אל אחד.
ראו גם
הערות שוליים
