היסטוריונים רבים מייחסים כמה מחולשותיה של הקונפדרציה למנהיגותו הקלוקלת של דייוויס. התעסקותו בפרטים, רתיעתו מהאצלת סמכויות, חוסר המשיכה הציבורית שלו, סכסוכים שהיו לו עם מושלי מדינות ועם גנרלים רבי עוצמה, העדפת ידידים ותיקים, חוסר היכולת להתמודד עם אנשים שלא הסכימו עמו, הזנחת הצרכים האזרחיים לטובת הצבאיים, והתעלמות מדעת הקהל – כל אלו פעלו נגדו.[3] ההיסטוריונים מסכימים שדייוויס היה יעיל פחות בהשוואה ליריבו מהצפון, הנשיא אברהם לינקולן, כמנהיג מדינה במלחמה. לאחר נפילתו בשבי ב-1865, הואשם דייוויס בבגידה ונכלא בפורט מונרו (Fort Monroe) בהאמפטון (Hampton) שבוירג'יניה. הוא מעולם לא הועמד למשפט, ושוחרר לאחר שנתיים. דייוויס כתב ספר זיכרונות שכותרתו הייתה "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה", שהושלם ב-1881. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 החל לעודד מהלכי פיוס, וביקש מאנשי הדרום להיות נאמנים לאיחוד. אנשי הקונפדרציה לשעבר הביעו הערכה לחלקו במלחמה, וראו בו פטריוט דרומי. הוא היה לגיבור של "המטרה האבודה" של הקונפדרציה בדרום שלאחר תקופת השיקום.
ראשית חייו
רקע משפחתי ולידתו
ג'פרסון פיניס דייוויס נולד בחווה המשפחתית בפיירוויו שבקנטקי ב-3 ביוני 1808.[4] בהזדמנויות מסוימות הוא דיווח על 1807 כעל שנת לידתו.[5] בבגרותו הוא השמיט את שמו האמצעי, אף על פי שלעיתים הוא השתמש באות הראשונה של שמו האמצעי. דייוויס היה הצעיר מבין עשרת ילדיהם של ג'יין (לבית קוק) וסמואל אמורי דייוויס.[4] אחיו הבכור, ג'וזף אמורי דייוויס, היה מבוגר ממנו ב-23 שנים. ג'פרסון דייוויס נקרא על שם מי שכיהן אז כנשיא ארצות הברית, תומאס ג'פרסון,[6] שאביו העריץ. בראשית המאה ה-20 הוקם האתר ההיסטורי Jefferson Davis Monument State Historic Site ליד מקום לידתו.[7]
נשיא ארצות הברית ומנהיגה בתקופת מלחמת האזרחים אברהם לינקולן נולד בהודג'נוויל שבקנטקי, הנמצאת במרחק של 16 ק"מ מצפון-מזרח לפיירוויו, שמונה חודשים לאחר דייוויס.
הורי אביו של דייוויס נולדו באזור סנודוניה שבצפון ויילס, והיגרו בנפרד לצפון אמריקה בראשית המאה ה-18. אבותיו מצד אמו היו אירים וסקוטים. לאחר שבתחילה הגיע לפילדלפיה, התיישב איוון, סבו של דייוויס מצד אביו, בפרובינציית ג'ורג'יה, שהתפתחה בעיקר לאורך החוף. הוא נשא לאישה את האלמנה לידיה אמורי ויליאם שהיו לה שני בנים מנישואיה הקודמים, וב-1756 נולד בנם המשותף, סמואל אמורי דייוויס. סמואל שירת בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, יחד עם שני אחיו למחצה. ב-1783, לאחר המלחמה, נשא סמואל לאישה את ג'יין קוק (Cook), שנולדה ב-1759 לוויליאם קוק ולאשתו שרה סימפסון, במה שכיום ידוע כמחוז כריסטיאן שבקנטקי. ב-1793 עברה משפחת דייוויס לקנטקי. הם ייסדו קהילה שנקראה "דייוויסבורג" (Davisburg) על גבול מחוזות כריסטיאן וטוד, שבסופו של דבר נקראה פיירוויו.[8]
ילדותו
בתקופת ילדותו של דייוויס העתיקה משפחתו את מקום מגוריה פעמיים. ב-1811 הם עברו לסנט מארי (St. Mary) פאריש שבלואיזיאנה ופחות משנה לאחר מכן למחוז וילקינסון שבמיסיסיפי. שלושה מאחיו הבוגרים של דייוויס השתתפו במלחמת 1812. ב-1813 החל דייוויס את לימודיו בבית הספר וילקינסון בעיירה הקטנה וודוויל שליד מטע הכותנה המשפחתי. אחיו ג'וזף שימש לג'פרסון כדמות אב ועודד אותו במהלך לימודיו. שנתיים לאחר מכן החל דייוויס את לימודיו בבית הספר הקתולי סנט תומאס במנזר סנט רוז, שהופעל על ידי המסדר הדומיניקני במחוז וושינגטון שבקנטקי. באותה תקופה היה דייוויס התלמיד הפרוטסטנטי היחידי בבית הספר. ב-1818 הוא שב למיסיסיפי ולמד בג'פרסון קולג' שבעיירה וושינגטון. ב-1821 הוא שב לקנטקי, שם הוא למד באוניברסיטת טרנסילבניה שבלקסינגטון. ב-4 ביולי 1824 מת אביו של דייוויס כאשר הוא היה בן 16.
ראשית הקריירה הצבאית
אחיו ג'וזף דאג שדייוויס יתקבל לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית, ובסוף 1824 הוא החל את לימודיו בה.[9] בתקופת הכשרתו שם, הוא הושם במעצר בית על חלקו ב"מהומות משקה הביצים" (Eggnog Riot) בחג המולד 1826. בתקרית זו הבריחו הצוערים ויסקי אל תוך האקדמיה כדי להכין את המשקה המסורתי. יותר משליש מצוערי האקדמיה היו מעורבים בתקרית. ביוני 1828 סיים דייוויס את הכשרתו במקום ה-23 מבין 33 הצוערים בכיתתו.[10]
לאחר סיום הכשרתו הוצב לוטננט משנה דייוויס ברגימנטחיל הרגלים הראשון בפורט קרופורד שבטריטוריית מישיגן. זאכרי טיילור, לימים נשיא ארצות הברית, קיבל שם את הפיקוד זמן קצר לאחר הגעתו של דייוויס בראשית 1829. במרץ 1832 שב דייוויס למיסיסיפי לחופשתו הראשונה מאז שהוצב בפורט קרופורד. בעת "מלחמת הנץ השחור" (Black Hawk War) שנערכה באותה שנה הוא עדיין שהה במיסיסיפי, אך באוגוסט שב לבסיסו. בסיום המלחמה הטיל עליו קולונל טיילור ללוות את הלוחם האינדיאני "הנץ השחור" לכלאו. דייוויס עשה מאמצים להגן על הנץ השחור מעיניהם של סקרנים, והלוחם האינדיאני ציין באוטוביוגרפיה שלו שדייוויס התייחס אליו "באדיבות רבה" וגילה אמפתיה למצבו של המנהיג האינדיאני בשביו.
נישואיו הראשונים ואחריתם
דייוויס התאהב בשרה נוקס טיילור, בתו של מפקדו בצבא, זאכרי טיילור. השניים ביקשו את רשותו של אביה של שרה להינשא. טיילור סירב, שכן הוא לא איחל לבתו לחוות את חיי אשת קצין בבסיסי הצבא בחזית. בעקבות זאת החליט דייוויס לפרוש מהצבא, וב-20 באפריל 1835 התפטר. הוא נשא ב-17 ביוני את שרה לאישה בלואיוויל שבקנטקי, והתפטרותו נכנסה לתוקף ב-30 ביוני.[11]
אחיו הבכור של דייוויס, ג'וזף, היה איש מצליח מאוד, ובבעלותו הייתה אחוזת מטעים בשטח של 7.2 קמ"ר שגבלה בנהר המיסיסיפי ושכנה על חצי אי 32 ק"מ מדרום לוויקסבורג, מיסיסיפי. בשל רצונו שאחיו הצעיר ורעייתו יהיו בקרבתו, נתן ג'וזף את השימוש בקרקעות לאחיו ג'פרסון, שבסופו של דבר טיפח את האחוזה שם.
באוגוסט 1835 נסעו בני הזוג דרומה לאחוזתה של אחותו של דייוויס, אנה, בלואיזיאנה. הם התכוונו לבלות את חודשי הקיץ החמים באזור הכפר הרחק ממישור הנהר המוצף למען בריאותם, אך למרות זאת לקו שניהם במלריה או בקדחת צהובה. ב-15 בספטמבר 1835 נפטרה שרה בגיל 21 לאחר שלושה חודשי נישואים בלבד. דייוויס עצמו חלה קשה גם הוא, ומשפחתו חששה לחייו.[12]
בסוף אותה שנה הפליג דייוויס מניו אורלינס להוואנה שבקובה (שהייתה אז בשלטון ספרד), לצורכי החלמה. לנסיעה זו הצטרף אליו ג'יימס פמברטון, שהיה העבד היחיד בבעלותו באותה עת. את זמנו שם הוא ניצל לסקור את כוחות הצבא הספרדי שם ולשרטט את ביצוריהם. אף על פי שלא הייתה שום עדות שהצביעה על כוונותיו מעבר לעניין כללי, ידעו הרשויות שם שדייוויס היה קצין צבא לשעבר והתרו בו לחדול מתצפיותיו. מתוך שעמום ומתוך תחושה שבריאותו השתפרה, הוא קנה כרטיס לאונייה שהפליגה לניו יורק, ומשם המשיך לוושינגטון די. סי. וערך ביקור אצל חברו לספסל הלימודים, ג'ורג' וולאס ג'ונס. זמן קצר לאחר מכן הוא שב עם פמברטון למיסיסיפי.
במשך כמה שנים לאחר מותה של שרה, חי דייוויס חיי התבודדות והוקיר את זכרה. הוא בילה את זמנו בניקוי ובטיפוח שטח האחוזה ולמד סוגיות בממשל ובהיסטוריה. בראשית 1836 רכש דייוויס 16 עבדים. ב-1840 עלה מספר העבדים שבבעלותו ל-40 וב-1845 ל-74. הוא קידם את פמברטון למעמד של משגיח על העבדים בשדות. ב-1860 הגיע מספר העבדים שבבעלותו ל-113.
ב-1840 החל דייוויס להיות מעורב בפוליטיקה כאשר השתתף באספה של המפלגה הדמוקרטית בוויקסבורג ולהפתעתו הוא נבחר כנציג המפלגה בוועידה המדינתית בג'קסון. ב-1842 הוא נכח בוועידה הדמוקרטית וב-1843 הוא היה למועמד המפלגה לבית הנבחרים של מיסיסיפי מטעם מחוז וורן-ויקסבורג. במערכת הבחירות הראשונה שלו הוא נחל הפסד. ב-1844 נשלח דייוויס לוועידת המפלגה בפעם השלישית והעניין שלו בפוליטיקה גבר. הוא נבחר כאחד מששת האלקטורים בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1844 וסייע במערכת הבחירות ברחבי מיסיסיפי למועמד הדמוקרטי ג'יימס פולק.
ב-1844 הכיר דייוויס את ורינה בנקס האוול, אז בת 18, שאחיו ג'וזף הזמין לאחוזת הוריקן בחג המולד. היא הייתה נכדתו של מושל ניו ג'רזי, ריצ'רד האוול. משפחת אמה הייתה מהדרום ועל בניה נמנו בעלי מטעים מצליחים ממוצא אירי-סקוטי. תוך חודש מהיכרותם הציע לה האלמן בן ה-35 נישואין והם התארסו. הם נישאו ב-26 בפברואר 1845.[13]
בחירתו לקונגרס
באותה תקופה שוכנע דייוויס להציג את מועמדותו לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מיסיסיפי והחל במסע ברחבי המדינה לקבלת תמיכה. בבחירות אלו הוא ניצח ונכנס לקונגרס ה-29.[14]
ילדיו
לג'פרסון וורינה דייוויס נולדו שישה ילדים. שלושה מהם מתו בילדותם.[15]
סמואל אמורי, שנולד ב-30 ביולי 1852, נקרא על שם סבו ומת ב-30 ביוני 1854 ממחלה בלתי מזוהה.
מרגרט האוול נולדה ב-25 בפברואר 1855 והייתה היחידה מילדיהם של בני הזוג שנישאה והקימה משפחה. היא נישאה לג'ואל אדיסון האייס הבן (1848–1919) ונולדו להם חמישה ילדים. טקס החתונה שלהם נערך בכנסיית סנט לזרוס שבממפיס שכונתה "כנסיית קציני הקונפדרציה". בסוף המאה ה-19 הם עברו מממפיס לקולורדו ספרינגס. מרגרט מתה ב-18 ביולי 1909 בגיל 54.
ג'פרסון דייוויס הבן נולד ב-16 בינואר 1857. הוא מת ב-16 באוקטובר 1878 בגיל 21 מקדחת צהובה שנגרמה ממגפה שהתחוללה בעמק נהר המיסיסיפי שבה נספו 20,000 איש.
ג'וזף איוון נולד ב-18 באפריל 1859 ונהרג בתאונה בגיל חמש ב-30 באפריל 1864.
ויליאם האוול נולד ב-6 בדצמבר 1861. הוא נקרא על שם אביה של ורינה ומת מדיפתריה ב-16 באוקטובר 1872 בגיל 10.
ורינה אנה, שכונתה "ויני", נולדה ב-27 ביוני 1864, חודשים מספר לאחר מות אחיה ג'וזף. היא נודעה כ"בת הקונפדרציה", שכן היא נולדה במהלך המלחמה. לאחר שהוריה סירבו לאשר לה להינשא לבן משפחת תומכי התנועה לביטול העבדות מהצפון, הוא לא נישאה מעולם לאיש. היא מתה תשע שנים לאחר אביה, ב-18 בספטמבר 1898, בגיל 34.
בנוסף לילדיהם אימצו ורינה וג'פרסון דייוויס למשך זמן מסוים את ג'ים לימבר, יתום בן תערובת.
בריאותו של דייוויס הייתה רופפת עד יומו האחרון, כולל התקפים חוזרים ונשנים של מלריה, פצעי קרב ממלחמת ארצות הברית–מקסיקו וזיהום כרוני בעיניו שגרם לו לכאבים כאשר נחשף לאור בהיר. הוא גם סבל מכאב עצבי מן העצב המשולש (Trigeminal neuralgia), הפרעה עצבית שגורמת לכאב בפנים.
מלחמת ארצות הברית–מקסיקו
ב-1846 פרצה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. דייוויס הקים רגימנט מתנדבים, "רגימנט הרובאים הראשון של מיסיסיפי" והיה הקולונל שלו תחת פיקודו של חמו לשעבר, זאכרי טיילור. ב-21 ביולי הפליג הרגימנט מניו אורלינס לטקסס. קולונל דייוויס שאף לחמש את חייליו ברובים בעלי קנה מחורק מסוג "M1841 מיסיסיפי". באותה תקופה היו עדיין רובי מוסקט חלקי קדח הנשק העיקרי של חיל הרגלים וכל יחידה שהייתה חמושה ברובים בעלי קנה מחורק נחשבה כמיוחדת. הנשיא ג'יימס פולק הבטיח לדייוויס את הרובים אם הוא יישאר בקונגרס מספיק זמן כדי להשתתף בהצבעה חשובה על חוק מיסוי שהיה חשוב לו. לכך התנגד הגנרל וינפילד סקוט על רקע טענתו שכלי הנשק לא נבחנו במידה מספקת. דייוויס התעקש והזכיר לנשיא פולק את הבטחתו. הרגימנט חומש ברובים, שהייתה להם השפעה משמעותית בקרב. הרגימנט של דייוויס נודע בשם "רגימנט הרובאים של מיסיסיפי" בשל היותו הראשון שצויד באופן מלא ברובים אלו. פרשה זו הייתה תחילתה של איבה ארוכת שנים בין דייוויס לבין סקוט.[16]
בספטמבר 1846 השתתף דייוויס בקרב מונטריי, בו הוא הוביל תקיפה מוצלחת על מבצר לה טנריה. ב-28 באוקטובר הוא התפטר מחברותו בבית הנבחרים.[17][18] ב-22 בפברואר 1847 הוא לחם בגבורה בקרב בואנה ויסטה, בו הוא ספג ירייה ברגלו ופונה משם בבטחה על ידי רוברט ה. צילטון.[19] בהכירו בגבורתו וביוזמתו של דייוויס, אמר עליו הנשיא טיילור, "בתי, אדוני, התברכה בחוש שיפוטי טוב יותר כלפי אנשים בהשוואה אלי".[20] ב-17 במאי הציע הנשיא פולק לדייוויס מינוי פדרלי לדרגת בריגדיר גנרל ופיקוד על בריגדתמיליציה. דייוויס דחה את המינוי בטענה שחוקת ארצות הברית מוסרת את הסמכות למינוי קציני מיליציה למדינות ולא לממשל הפדרלי.[21]
שובו לפוליטיקה
סנאטור
ג'פרסון דייוויס בתמונה משנת 1847
כהוקרה לשירותו של דייוויס במלחמה מינה אותו מושל מיסיסיפי, אלברט ג. בראון (אנ'), לכהן כחבר סנאט ארצות הברית מטעם מיסיסיפי, במקומו של הסנאטור הדמוקרט ג'סי ספייט (אנ') שמת ב-14 במאי 1847. דייוויס, שגם הוא היה דמוקרט, החל את כהונתו הזמנית ב-5 בדצמבר ובינואר 1848 הוא נבחר על ידי בית המחוקקים של מיסיסיפי כדי לכהן במשך שנתיים נוספות. בדצמבר מונה דייוויס כנגיד מכון סמית'סוניאן.[22]
ב-1848 הציע דייוויס תיקון (הראשון מבין כמה) להסכם גואדלופה אידלגו שיספח את רוב צפון-מזרחה של מקסיקו, אך ההצבעה כשלה ברוב של 44 מתנגדים מול 11 תומכים. אנשי הדרום רצו להרחיב את הטריטוריה שהוחזקה על ידי מקסיקו כאזור בו תותר העבדות.[23] בנוגע לקובה, הכריז דייוויס "שהיא חייבת להיות בידינו" כדי "להגדיל את מספר מחוזות הבחירה שבהן העבדות מותרת". הוא גם היה מודאג בנוגע להשלכות הביטחוניות של הנוכחות הספרדית בקרבת חופיה של פלורידה.[24]
קבוצה של מהפכנים קובנים בהנהגתו של ההרפתקן הוונצואלני נרסיסו לופס, התכוונה לשחרר את קובה מהשלטון הספרדי בכוח הזרוע. בחפשם מפקד צבאי למשלחת שכירי חרב, הם הציעו את התפקיד קודם כל לגנרל ויליאם ג. וורת', אך זה מת לפני שהגיע לידי החלטה. בקיץ 1849 ביקר לופס את דייוויס וביקש ממנו לפקד על המשלחת. הוא הציע לו תשלום מידי של 100,000 דולר (2 מיליון דולר בערכים של 2013), בנוסף לסכום זהה כאשר קובה תשוחרר. דייוויס דחה את ההצעה, באומרו שאין זה עולה בקנה אחד עם חובתו כסנאטור. כאשר נשאל אם הוא ממליץ על מישהו אחר, הציע דייוויס את רוברט אדוארד לי, אז מייג'ור בצבא שהוצב אז בבולטימור. לופס פנה ללי שגם הוא דחה את ההצעה מתוך מחויבותו לתפקידו.[25]
ב-3 בדצמבר 1849 בחר הסנאט בדייוויס ליושב ראש ועדת הכוחות המזוינים. ב-29 בדצמבר הוא נבחר על ידי בית המחוקקים של מיסיסיפי לתקופת כהונה מלאה של שש שנים בסנאט, כפי שהחוקה אפשרה אז. בכל אופן, בספטמבר 1851 הוא התפטר כדי להתמודד על משרת מושל מיסיסיפי במערכת בחירות שהנושא העיקרי בה הייתה פשרת 1850, שאליה הוא התנגד.[22] בבחירות הוא הובס על ידי עמיתו הסנאטור הנרי ס. פוט (אנ'), בהפרש של 999 קולות.[26] כשהוא נטול משרה ציבורית, המשיך דייוויס בפעילותו הפוליטית. הוא לקח חלק בוועידת זכויות המדינות שהתכנסה בג'קסון בינואר 1852. בשבועות שלפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית של 1852 הוא ניהל את מערכת הבחירות בכמה מדינות דרומיות עבור המועמדים הדמוקרטים פרנקלין פירס וויליאם רופוס קינג.
מזכיר המלחמה
ג'פרסון דייוויס בתמונה משנת 1853
ב-1853, לאחר בחירתו לנשיאות, מינה פרנקלין פירס את דייוויס למזכיר המלחמה.[22] בתפקידו זה החל דייוויס את הסקרים לקראת סלילתה של מסילת הברזל הפסיפית כדי לבחון כמה נתיבים אפשריים למסילת הברזל הטרנס-יבשתית.[27] בדצמבר אותה שנה הוא קידם את רכישת גדסדן שבמסגרתה נרכשו ממקסיקו השטחים המהווים כיום את דרום אריזונה.[28] הוא ראה את גודלו של הצבא הסדיר כבלתי מספיק למילוי משימותיו וטען שיש להגדיל את המשכורות, צעד שלא בוצע כבר 25 שנים. הקונגרס הסכים להגדיל את סולם השכר. הם גם אישרו הוספת ארבעה רגימנטים, שהגדילו את כוח האדם של הצבא מכ-11,000 לכ-15,000 איש. דייוויס גם דאג להרחבת השימוש ברובים שהוכחו כיעילים במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. כתוצאה מכך, הן המוראל והן יכולותיו של הצבא השתפרו. דייוויס היה מעורב בעבודות הציבוריות כאשר הנשיא פירס הפקיד בידיו את האחריות על בניית אמת המים לאספקת המים לוושינגטון הבירה והרחבתה של העיר, שני מיזמים שהוא ניהל באופן ישיר.[29] ממשל פירס סיים את תפקידו כאשר הנשיא פירס הפסיד בבחירות המקדימות מול ג'יימס ביוקנן. תקופת כהונתו של דייוויס כמזכיר המלחמה הסתיימה כאשר תמה נשיאותו של פירס, והוא שב לכהן בסנאט ב-8 במרץ 1857.[22]
כהונתו המחודשת של דייוויס בסנאט הופרעה בראשית 1858 כתוצאה ממחלה שהחלה כהצטננות קשה שסיכנה אותו באובדן עינו השמאלית. הוא נאלץ להישאר בחדר חשוך במשך ארבעה שבועות. את קיץ אותה שנה הוא בילה בפורטלנד, מיין. ביום העצמאות הוא נשא נאום נגד הפרישה על סיפונה של ספינה ליד בוסטון. ב-11 באוקטובר הוא שוב האיץ לשמור על שלמות האיחוד בנאום שנשא באולם פניול שבבוסטון ושב לסנאט מיד לאחר מכן.[33]
כפי שהוא הסביר בספר זכרונותיו "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה", האמין דייוויס שכל מדינה היא ריבונית ושיש לה זכות בלתי ניתנת לערעור לפרוש מן האיחוד. באותה עת הוא יעץ לעמיתיו מהדרום להשהות את הפרישה, שכן הוא לא היה סבור שהצפון יסכים ליישום זכות הפרישה בדרכי שלום. כמי ששירת כמזכיר המלחמה תחת הנשיא פירס, הוא גם ידע שהדרום סבל ממחסור במשאבים צבאיים וימיים הנחוצים להגנה בעת מלחמה. בכל אופן, לאחר בחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות ב-1860 החל המצב להסלים. ב-20 בדצמבר 1860 אימצה קרוליינה הדרומית חוק לפרישה וב-9 בינואר 1861 הלכה אחריה מיסיסיפי. דייוויס צפה זאת מראש, אך המתין עד שקיבל את ההודעה הרשמית. ב-21 בינואר, היום שאותו הוא כינה "היום העצוב ביותר בחיי", הוא נשא נאום פרידה בסנאט, התפטר מתפקידו ושב למיסיסיפי.[34]
נשיא הקונפדרציה
טקס ההשבעה של ג'פרסון דייוויס כנשיא הקונפדרציה על מדרגות בניין הקפיטול של מונטגומרי, אלבמה, 18 בפברואר 1861
מתוך ציפייה לקריאה לדגל מאז פרישתה של מיסיסיפי, שלח דייוויס מברק למושל ג'ון פטוס (אנ'), "חשוב על כל תפקיד שמיסיסיפי צריכה שאמלא והצב אותי בו".[35] ב-23 בינואר 1861 מינה פטוס את דייוויס כמייג'ור גנרל בארמיית מיסיסיפי.[36] ב-9 בפברואר התכנסה ועידה חוקתית במונטגומרי, אלבמה ושקלה את מועמדותם של דייוויס ושל רוברט טומבס מג'ורג'יה כמועמדים אפשריים לנשיאות. דייוויס, שזכה לתמיכה משש מתוך שבע מדינות, זכה בקלות.[37] הוא נתפס כ"אלוף חברת העבדות וכמגלם הערכים של מעמד בעלי המטעים", ונבחר כנשיא הזמני של הקונפדרציה.[38] ב-18 בפברואר 1861 הוא הושבע.[39]אלכסנדר סטיבנס נבחר כסגנו, אך השניים נטרו איבה זה לזה באופן תמידי.[40]
דייוויס היה הבחירה הראשונה לתפקיד בשל הישגיו הפוליטיים והצבאיים. הוא רצה לשרת כמפקד העליון של צבאות הקונפדרציה, אך הוא ציין שימלא כל תפקיד שיידרש ממנו. בהמשך כתבה רעייתו ורינה שכאשר הוא קיבל את הידיעה שהוא נבחר לנשיאות, "תוך כדי קריאת מברק זה הוא נראה כה עצוב עד שחששתי שצרה פקדה את משפחתנו".[41]
כמה מבצרים שהיו בשטחי הקונפדרציה נותרו בידי האיחוד. דייוויס שלח נציגים לוושינגטון עם הצעה לשלם על כל רכוש פדרלי הניצב על אדמת הדרום, בנוסף לחלקו של הדרום בחוב הלאומי, אך לינקולן סירב להיפגש עם הנציגים. כמה דיונים בלתי רשמיים כן נערכו עם מזכיר המדינהויליאם סיוארד בתיווכו של שופט בית המשפט העליון, ג'ון א. קמפבל, שמאוחר יותר התפטר מתפקידו, שכן הוא היה מאלבמה. סיוארד רמז שפורט סאמטר יפונה, אך לא נתן לכך ערובות.
ב-1 במרץ 1861 מינה דייוויס את גנרל פ.ג.ט. בורגארד לפקד על כוחות צבא הקונפדרציה בסביבת צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, שם התכוננו בכירי המדינה להשתלט על פורט סאמטר. בורגארד היה אמור להכין את כוחותיו אך להמתין לפקודות לתקיפת המבצר. בתוך המבצר השאלה לא נסובה סביב שיקולים גאופוליטיים, אלא בשאלת ההישרדות. המזון שברשותם היה אמור לאזול ב-15 בחודש. חיל המצב של האיחוד כלל שישה קצינים ו-127 חיילים תחת פיקודו של מייג'וררוברט אנדרסון. הנשיא החדש, אברהם לינקולן, שלא שאף ליזום מעשי אלימות, הודיע למושל קרוליינה הדרומית, פיקנס, שהוא משגר צי קטן של ספינות מבסיס הצי בניו יורק כדי לחדש את האספקה, אך לא כדי לתגבר את הכוחות בפורט פיקנס שבפלורידה ואת פורט סאמטר, אך הוא לא יידע על כוונתו זו את דייוויס. מבחינתו של לינקולן, דייוויס, כמנהיג התקוממות, היה חסר כל מעמד רשמי. ניהול מגעים איתו היה מעניק לגיטימיות למרד. העובדה שפורט סאמטר היה נחלה של ארצות הברית הריבונית, הייתה הסיבה להחזקתו של חיל המצב במבצר. הוא הודיע לפיקנס שכוח האספקה לא ינחית כוחות או כלי נשק, אלא אם כן הוא יותקף. בסופו של דבר, עם התקרבותם של ספינות האספקה לנמל צ'ארלסטון, החלה הפגזה וצוותי הספינות צפו במחזה במרחק של 16 ק"מ בים.
כעת ניצב דייוויס מול ההחלטה הגורלית ביותר בקריירה שלו: למנוע את תגבור פורט סאמטר או לאפשר אותו. יחד עם חברי הקבינט שלו הוא החליט לדרוש שחיל המצב הפדרלי ייכנע, ואם יסרב, להשתמש בכוח כדי למנוע תגבור לפני הגעת הצי. אנדרסון לא נכנע. באישורו של דייוויס, החל בורגארד את הרעשת המבצר עם עלות השחר ב-12 באפריל. כוחות הקונפדרציה המשיכו את הרעשת המבצר עד כניעתו יומיים לאחר מכן. איש לא נהרג בדו-קרב הארטילרי, אך משמעות התקפת בסיס אמריקאי הייתה שהלחימה החלה. הנשיא לינקולן הורה ל-75,000 אנשי מיליציה לצעוד דרומה כדי לתפוס מחדש את רכוש הממשלה. הן בצפון והן בדרום החלו להתקיים הפגנות בהן דרשו המפגינים לפתוח במלחמה. מלחמת האזרחים האמריקנית החלה.[42]
תחילת המלחמה
במאי 1861, עם הצטרפותה של וירג'יניה לקונפדרציה, העביר דייוויס את ממשלתו לריצ'מונד.[43] בהמשך החודש הוא ומשפחתו השתכנו שם במה שנקרא הבית הלבן של הקונפדרציה.[44] לאחר שכיהן כנשיא זמני מאז פברואר, נבחר דייוויס ב-6 בנובמבר לתקופת כהונה מלאה של שש שנים, וב-22 בפברואר 1862 הוא הושבע.[45]
בפרוץ המלחמה, כמעט 21 מיליון חיו במדינות הצפון, בהשוואה ל-9 מיליון בדרום.[46] בעוד שאוכלוסיית הצפון הייתה כמעט כולה לבנה, בדרום חיה אוכלוסייה עצומה של עבדים שחורים. הגיוס לצבא הייתה זכותם של גברים לבנים בלבד. דרומיים רבים היו אחוזי אימה מהאפשרות שגברים שחורים יאחזו בכלי נשק. למעט גברים זקנים ונערים, מספר הגברים הלבנים שיכלו לשרת בצבא היה פחות משני מיליון. מעמסה נוספת הייתה הצורך לפקח על כשלושה מיליון וחצי עבדים שחורים,[א] שכן לא היה כל אמון ביניהם לבין בעליהם. לרשות הצפון עמדה יכולת תעשייתית רחבה בהשוואה לזו של הדרום. בצפון נבנו כמעט כל הקטרים, אניות הקיטור והמכונות התעשייתיות ורשת הרכבות שלו הייתה נרחבת ומפותחת יותר. כמעט כל מאגרי התחמושת היו בצפון, בעוד שמרכיבים קריטיים לייצור אבק שרפה היו במשורה בדרום.
רוב מסילות הברזל בדרום היו מסילות מסוג פשוט שתוכנן לשאת את חבילות הכותנה הגדולות אל נמלי הנהרות בעונת הקטיף. רובן של מסילות אלו לא היו מקושרות למסילות אחרות, ובכך הפכה הובלת מטענים לקשה מאוד. בעוד שלרשות האיחוד עמד צי גדול, הצי החדש של הקונפדרציה החזיק רק בכמה ספינות שנלקחו בשבי או נבנו לאחרונה. אלו הועילו מאוד, אך בסופו של דבר הוטבעו או ננטשו ככל שהצי של האיחוד שלט על יותר נהרות ונמלים. פשיטות על ספינות של הצפון במימי האוקיינוס האטלנטי גרמו לנזק עצום ואילצו את ספינות האיחוד למצוא מקלט בנמלים בטוחים. עם זאת, הסגר הימי של הצפון על הדרום גרם להברחת הסחורות להיות מסובכת ויקרה. באופן אירוני, מבריחים אלו לא סיפקו כמויות משמעותיות של ציוד לחימה שצבא הדרום היה זקוק לו נואשות, אלא מוצרי מותרות מאירופה שהיוו הקלה מתנאי המלחמה הקשים.
ביוני 1862 מינה דייוויס את הגנרל רוברט אדוארד לי במקום ג'וזף א' ג'ונסטון הפצוע בפיקוד על ארמית וירג'יניה הצפונית, הכוח העיקרי של הקונפדרציה בזירה המזרחית. בדצמבר אותה שנה ערך דייוויס סיור בארמיות של הקונפדרציה בזירה המערבית. סביבו היה מעגל מצומצם מאוד של יועצים צבאיים. לרוב הוא קיבל את ההחלטות האסטרטגיות המרכזיות בעצמו, אף על פי שהוא התייחס בכבוד להשקפותיו של לי. על בסיס הנתונים של מצב האספקה המוגבלת של הדרום בהשוואה לזו של הצפון, החליט דייוויס שהלחימה של כוחות הקונפדרציה תתרכז בעיקר על הגנה אסטרטגית. הוא המשיך לנקוט בגישה זו לכל אורך המלחמה והקדיש תשומת לב מיוחדת להגנת בירתו ריצ'מונד. הוא אישר את המתקפות האסטרטגיות של לי כאשר הוא חש שהצלחתן תזעזע את הביטחון העצמי של הצפון ותגרום לשמירה על השקט באותה גזרה. עם זאת, המערכות המעטות שבהן פלשו כוחות הקונפדרציה אל הצפון נחלו תבוסה. קרב אנטיאטם העקוב מדם שהתנהל במרילנד והפלישה לקנטקי (שניהם ב-1862), סחטו את כוחותיהם של אנשים שלא היה להם תחליף ושל קצינים מוכשרים. המתקפה הסופית שהובילה למרחץ הדמים בן שלושת הימים בקרב גטיסברג ב-1863, פגעה בכוחו של הדרום עוד יותר.
מאז ייסוד הקונפדרציה, בין שאר השיקולים בנוגע לזכויות המדינות, אחד הגורמים לבחירותיו של דייוויס לחברי הקבינט היה ייצוג מגוון של אישים מהמדינות השונות. הוא היה תלוי בין השאר בהמלצותיהם של חברי קונגרס ואישים בולטים אחרים. גישה זו סייעה לשמור על יחסים טובים בין הזרוע המבצעת לזרוע המחוקקת. מאידך זה גרם גם לתלונות מיותר ויותר מדינות, שכן מדינות נוספות הצטרפו לקונפדרציה ומספר המדינות החברות עלה על מספר המושבים בקבינט.
עם התקדמות המלחמה גברה חוסר שביעות רצון זו ובוצעו חילופי גברי תכופים באיוש התפקידים בקבינט. טומבס, ששאף בעצמו לכס הנשיאות, היה מתוסכל וכמה חודשים לאחר מינויו הוא התפטר והתגייס לצבא.[47] ב-25 ביולי 1861 הוא הוחלף בתפקיד מזכיר המדינה על ידי רוברט מ. ט. האנטר.[53] ב-17 בספטמבר התפטר ווקר מתפקידו כמזכיר המלחמה על רקע עימות עם דייוויס, שפיקפק באופן ניהול המלחמה על ידו והציע לו לשקול קבלת משרה אחרת. ווקר ביקש וקיבל פיקוד על הכוחות באלבמה.[49] בנימין עזב את משרת התובע הכללי כדי להחליפו ותומאס בראג מקרוליינה הצפונית (אחיו של הגנרל ברקסטון בראג) החליף את בנימין בתפקיד התובע הכללי.[51][54]
בעקבות הבחירות לנשיאות הקונפדרציה שנערכו בנובמבר 1861, הכריז דייוויס על הקמתו של הקבינט הקבוע במרץ 1862. בנימין החליף תפקיד שוב ומונה למזכיר המדינה.[51]ג'ורג' ו. רנדולף מווירג'יניה מונה כמזכיר המלחמה.[55] מלורי המשיך כמזכיר הצי ורייגן המשיך כמנהל הכללי של דואר הקונפדרציה. שניהם המשיכו לשמש בתפקידיהם עד תום המלחמה. ממינגר נשאר מזכיר האוצר ותומאס ה. ווטס מאלבמה מונה כתובע הכללי.[56]
שטר של 50 דולר של הקונפדרציה עם דמותו של ג'פרסון דייוויס שהוצא בין אפריל לדצמבר 1862.
ב-1862 התפטר רנדולף מתפקידו כמזכיר המלחמה וג'יימס סדון מווירג'יניה מונה להחליפו.[55][57] בסוף 1863 התפטר ווטס מתפקידו כתובע הכללי כדי לקבל את תפקיד מושל אלבמה וג'ורג' דייוויס מקרוליינה הצפונית מונה להחליפו.[57][58] ב-1864 פרש ממינגר מתפקידו כמזכיר האוצר בשל עימותים עם הקונגרס והוחלף בג'ורג' טרנהולם מקרוליינה הדרומית.[48][59] ב-1865 גרמה שוב האופוזיציה בקונגרס לסדון להתפטר מתפקידו כמזכיר המלחמה והוא הוחלף בג'ון ברקינרידג' מקנטקי.[57][60]
יבולי הכותנה היו ענף היצוא העיקרי של הדרום והבסיס לכלכלתה. ייצור הכותנה היה תלוי עבדות. עם פרוץ המלחמה הבין דייוויס שדרושה התערבות של מעצמות אירופה כדי שהקונפדרציה תצליח לעמוד איתנה מול האיחוד. ממשל הקונפדרציה שיגר משלחות למדינות אירופה, אך כמה גורמים מנעו את הצלחת הדרום בתחום הדיפלומטיה. הסגר שהטיל האיחוד על הקונפדרציה גרם למעצמות אירופה להישאר נייטרליות, בניגוד לאמונה של הדרום שהסגר ינתק את אספקת הכותנה לבריטניה ולמדינות אירופאיות נוספות ויניע אותן להתערב לטובת הדרום. מדינות רבות באירופה התנגדו לעבדות. בריטניה ביטלה את העבדות בתחומה בשנות ה-30 של המאה ה-19 והצהרת האמנציפציה של לינקולן ב-1863 צמצמה את התמיכה בדרום מצד מדינות אירופה עוד יותר. לבסוף, עם התקדמות המלחמה ועם ירידת הסיכויים לעמידתו של הדרום, היו המעצמות הזרות משוכנעות שכוחה של הקונפדרציה לא יעמוד לה. בסופו של דבר, הקונפדרציה לא זכתה להכרה מצידה של אף מדינה זרה.[61]
כשלים אסטרטגים
רוב ההיסטוריונים מותחים ביקורת קשה על דייוויס על האסטרטגיה הצבאית הפגומה שלו, על בחירת ידידיו לתפקידי פיקוד צבאיים ועל ההזנחה מצדו של המשברים בעורף.[62][63] עד השלבים האחרונים של המלחמה הוא התנגד למאמצים למנות מפקד עליון לצבא שימלא את התפקידים הללו בעצמו. "רוב מפקדי צבאו, אנשי הקונגרס והציבור הרחב תיעבו אותו, עוד לפני שהקונפדרציה מתה במשמרת שלו", והגנרל בורגארד כתב: "אם הוא היה מת היום, כל המדינה תשמח על כך".[64]
ב-31 בינואר 1865 מונה לי לתפקיד זה, אך היה זה כבר מאוחר מדי. דייוויס התעקש על אסטרטגיה שתנסה להגן על כל הטריטוריות של הדרום במאמץ שווה לכאורה. גישה זו גרמה לדלדול המשאבים המוגבלים של הדרום והפכה אותו פגיע למתקפות אסטרטגיות משולבות של הצפון בזירה המערבית הרגישה, הווה אומר, כיבושה של ניו אורלינס בראשית 1862. דייוויס קיבל החלטות אסטרטגיות נוספות שהיו שנויות במחלוקת, כמו האישורים שנתן ללי לפלוש לצפון ב-1862 וב-1863 בשעה שהארמיות המערביות היו תחת לחץ עצום. כאשר נחל לי תבוסה בגטיסברג, נפלה גם ויקסבורג בו-זמנית והאיחוד השיג את השליטה על נהר המיסיסיפי ופיצל את שטחה של הקונפדרציה. בוויקסבורג, הכישלון לתאם את פעולתם של כוחות רבים משני עברי הנהר נגרם בעיקר בשל חוסר יכולתו של דייוויס לגרום למחלקות הממשל שלו לעבוד בשיתוף פעולה או לאלץ גנרלים כמו אדמונד קירבי סמית', ארל ואן דורן ותאופיליוס ה. הולמס, לשלב ידיים לטובת המאמץ המלחמתי. למעשה, במהלך השלבים המאוחרים של מערכת פרנקלין-נאשוויל, הזהיר דייוויס את בורגארד שקירבי סמית' לא ישתף פעולה עם שום הצעה שתועלה על ידו.
דייוויס הואשם בניהול גרוע של הגנרלים שלו ובתיאום לקוי ביניהם. זה כלל את אי רצונו לפתור את העימותים בין ליאונידס פולק, ידיד אישי שלו, לבין ברקסטון בראג, שהובס בקרבות חשובים ואיבד את אמון פקודיו.[65] באותו אופן הוא היסס להרגיע את ג'וזף א' ג'ונסטון המוכשר אך הזהיר יתר על המידה, עד אשר לאחר כמה אכזבות שפורטו במכתב שהוא שלח ב-1 במרץ 1865 לקולונל ג'יימס פלאן ממסיסיפי, הוא החליפו בג'ון בל הוד, בן מדינתו קנטקי, שהיה שותף להשקפותיו של דייוויס על מדיניות צבאית תקיפה.
דייוויס נשא נאומים בפני החיילים ובפני פוליטיקאים, אך בדרך כלל הוא התעלם מפשוטי העם, שהתמרמרו על ההעדפה שהוא הפגין כלפי העשירים ובעלי הכוח. כך כשל דייוויס ברתימתם לטובת הלאומיות של הקונפדרציה. אחד ההיסטוריונים מדבר על "ההתערבות הקשה של ממשלת הקונפדרציה". ההתערבות בכלכלה, בחקיקה ושליטת המדינה בכוח האדם, בייצור ובמערכת התחבורה היו בדרום בהיקף רחב יותר בהשוואה לאלו שבצפון. דייוויס לא עשה שימוש במעמדו כנשיא כדי להוביל את האנשים ברטוריקה שתעורר אותם. תחת זאת הוא קרא לאנשים להחזיק בגישה פטליסטית ולהקריב את חייהם למען ארצם. חוץ ממסע של חודשיים ברחבי הקונפדרציה בו הוא פגש מאות אחדות של אנשים, נישאר דייוויס במשך כל תקופת כהונתו בריצ'מונד, שם היו איתו במגע מעט מאוד אנשים. לעיתונים בדרום הייתה תפוצה מוגבלת ורוב תושבי הקונפדרציה לא קיבלו הרבה מידע אודותיו.
כדי לממן את המלחמה, מכרה בתחילה ממשלת הקונפדרציה איגרות חוב, אך היקף ההשקעה של הציבור בהן לא ענה אף פעם על הדרישות. בטקסס היקף גיוס הכספים היה בשפל וההשקעות מאירופה היו גם הן בלתי מספיקות. עם התקדמות המלחמה, הן ממשלת הקונפדרציה והן המדינות עצמן הדפיסו יותר ויותר שטרות כסף. האינפלציה זינקה משיעור של 60% ב-1861 ל-300% ב-1863 ול-600% ב-1864. נראה היה שדייוויס לא עמד על חומרת הבעיה.
באפריל 1863 גרם המחסור במזון למהומות בריצ'מונד, בהן העניים שדדו ובזזו מזון ממספר רב של חנויות עד שדייוויס נשבר והשיב את הסדר על כנו. דייוויס וסגנו נטרו איבה זה לזה, וחמור מכך, הוא התעמת עם מושלי המדינות רבי הכוח שהביאו את זכויות המדינות כטיעונים לעיכוב שיתוף המיליציות שלהם ועצרו את תוכניות הגיוס.
יעילותו של דייוויס כמנהיג מדינה במלחמה הוערכה כלקויה בהשוואה לזו של לינקולן, אף על פי שלדייוויס היה ניסיון צבאי רב יותר בהשוואה ליריבו. דייוויס היה מעדיף להיות גנרל בצבא ולרוב הוא ניהל את העניינים הצבאיים בעצמו. לפי אחד ההיסטוריונים השניים פעלו בדרכים שונות לחלוטין:
לינקולן היה גמיש ודייוויס היה נוקשה. לינקולן רצה לנצח ודייוויס רצה להיות צודק. ללינקולן הייתה השקפה אסטרטגית רחבה על מטרות האיחוד ודייוויס אף פעם לא היה מסוגל להרחיב את נקודת מבטו. לינקולן תר אחר הגנרל הנכון ואז אפשר לו לנהל את המלחמה ודייוויס מינה את ידידיו האישיים והתערב בלי סוף במעשיהם של הגנרלים שלו, אפילו במעשיו של לי. לינקולן הנהיג את האומה שלו ודייוויס כשל בהובלת הדרום.[66]
לניצחון האיחוד על הקונפדרציה היו גורמים רבים ודייוויס הבין כבר מההתחלה שהדרום היה בעמדת נחיתות, אך בסוף, לינקולן תרם להשגת הניצחון בעוד שדייוויס תרם לתבוסה.
ימי הקונפדרציה האחרונים
מעונו של ויליאם ט. סאת'רלין בדנוויל, וירג'יניה, שהייתה הבירה האחרונה של הקונפדרציה
במרץ 1865 הוצאה פקודה כללית מספר 14 לגיוס העבדים לצבא, עם הבטחת חירות תמורת שירות. הרעיון הועלה כבר שלוש שנים קודם לכן, אך דייוויס לא יישם אותו עד השלבים האחרונים של המלחמה ומעט מאוד עבדים גויסו.[67]
ב-3 באפריל, כשכוחות צבא האיחוד בפיקודו של יוליסס ס. גרנט היו מוכנים לכבוש את ריצ'מונד, נמלט דייוויס לדנוויל, וירג'יניה, יחד עם שרי הקבינט. ארבעים שעות לאחר מכן הגיע לינקולן ללשכתו של דייוויס בריצ'מונד. מ-3 ועד 10 באפריל הוא השתכן במעונו של ויליאם סתרלין.[68] ב-12 באפריל לערך הוא קיבל לידיו את מכתב הכניעה של רוברט א. לי. הוא הוציא את הכרזתו הרשמית האחרונה כנשיא הקונפדרציה ויצא דרומה לגרינסבורו שבקרוליינה הצפונית.[69]
לאחר כניעתו של לי, נערכה אספה ציבורית בשריבפורט שבלואיזיאנה ובה תמכו רבים מהדוברים בהמשך המלחמה. הוכנו תוכניות להימלטות ממשלתו של דייוויס להוואנה, קובה, שם היו אמורים מנהיגי הקונפדרציה להתארגן מחדש ולהגיע לאזור שבשליטת הקונפדרציה שמעבר לנהר המיסיסיפי דרך ריו גראנדה. אף אחת מהתוכניות הללו לא יושמה.
ב-14 באפריל נורה לינקולן ומת ביום המחרת. דייוויס הביע צער על מותו. מאוחר יותר הוא אמר שהוא האמין שלינקולן היה נוקשה פחות כלפי הדרום בהשוואה ליורשו, אנדרו ג'ונסון. לאחר מכן הכריז ג'ונסון על פרס של 100,000 דולר על לכידתו של דייוויס והוא האשים אותו בסיוע לתכנון הרצח. כשהמערכת הצבאית של הקונפדרציה נכנסה לאי-סדר מוחלט, החיפושים אחר דייוויס התחדשו ביתר שאת.
ב-5 במאי 1865 קיים הנשיא דייוויס פגישה אחרונה עם חברי הקבינט בוושינגטון, ג'ורג'יה ופיזר את הממשלה באופן רשמי. הפגישה התקיימה בבית הרד, ששימש כסניף המקומי של בנק ג'ורג'יה, ובה נכחו 14 פקידי ממשל. ב-10 במאי נעצר דייוויס על ידי כוחות האיחוד באירווינוויל שבג'ורג'יה יחד עם ורינה רעייתו ובני לווייתו.[70]
לכידתו של ג'פרסון דייוויס על ידי חיילי צבא האיחוד כפי שפורסמה בעיתון ניו יורק דיילי ניוז, 15 במאי 1865.
ורינה דייוויס תיארה את נסיבות המעצר של בעלה: "רק יום קודם לכן תקף האויב את המחנה שלנו כשהם צורחים כמו שדים... התחננתי לפניו שיאפשר לי לכסות אותו במעיל גשם גדול שלעיתים קרובות שימש אותו כאשר חלה במהלך הקיץ ושקיוויתי שהוא יוכל לכסות בו את עצמו באפרוריות הבוקר כך שלא ניתן יהיה לזהותו. כאשר הוא פנה לדרכו זרקתי על ראשו צעיף שחור קטן שהיה על כתפי והוא אמר שהוא לא מצא את כובעו. שלחתי אחריו את המשרתת שלי עם דלי מים מתוך תקווה שהוא לא יזוהה".[71]
בעיתונות נפוצו דיווחים שדייוויס נמלט כשהוא מכוסה במעילה של רעייתו. ידיעות אלו הובילו לשמועות שהוא ניסה להימלט כשהוא לבוש בבגדי אישה, שהעניקו השראה לקריקטורות שבהן הוא הופיע כך.[70] יותר מארבעים שנה לאחר מכן נטען במאמר בעיתון The Washington Herald שצעיפה הכבד של ורינה דייוויס הונח על בעלה שהיה "תמיד רגיש לאוויר קר", כדי להגן עליו מ"האוויר הקר של שעות הבוקר המוקדמות" על ידי העבד ג'יימס הנרי ג'ונסון, משרתו האישי של דייוויס ושל משפחתו במהלך המלחמה ואחריה.[72] בינתיים הוסעו חפציו האישיים של דייוויס ברכבת לסדר קי, פלורידה. בתחילה הם הוסתרו באחוזתו של הסנאטור דייוויד לוי יולי ולאחר מכן הועברו להשגחתו של סוכן חברת הרכבות בוולדו. ב-15 ביוני נלקחו מסוכן זה חפציו של דייוויס על ידי חיילי צבא האיחוד יחד עם כמה מתיקי המסמכים של ממשלת הקונפדרציה. במקום זה הוקם לוח זיכרון המתאר את האירוע.[73] ב-1939 נפתח אתר ההנצחה לג'פרסון דייוויס (אנ') כדי לציין את המקום בו דייוויס נשבה.[74]
מאסרו
ג'פרסון דייוויס בתאו שבפורט מונרו, 1866
ב-19 במאי 1865 נכלא דייוויס בפורט מונרו שעל חוף וירג'יניה. בהוראתו של הגנרל נלסון מילס, מפקד המבצר, הונחו אזיקים על רגליו. לדייוויס לא הותר לקבל מבקרים והוא לא הורשה להחזיק שום ספר למעט התנ"ך. מצב בריאותו החמיר והרופא במבצר התריע שחייו של דייוויס בסכנה, אך הוא המשיך להיות כלוא בתנאים אלו במשך כמה חודשים עד לסוף הסתיו של אותה השנה כאשר תנאי כליאתו שופרו. באמצע 1866 סיים גנרל מילס את תפקידו במקום והיחס לדייוויס שופר עוד יותר.[75]
לאחר שלמד על דבר כליאתו של דייוויס, שלח לו האפיפיורפיוס התשיעי דיוקן שלו שעליו נכתבה הכתובת בלטינית "Venite ad me omnes qui laboratis, et ego reficiam vos, dicit Dominus" (פְּנוּ אֵלַי כָּל־הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם, הבשורה על-פי מתי, 11, 28). נאמר שכתר קוצים הקשור לדיוקן זה נוצר על ידי האפיפיור,[76] אך ייתכן שהכתר נוצר על ידי ורינה, רעייתו של דייוויס.[77]
בשלב זה הורשו ורינה ובתם הצעירה ויני להצטרף לדייוויס ובסופו של דבר שוכנה המשפחה במגורי הקצינים. בעת מאסרו הואשם דייוויס בבגידה. אחד מעורכי דינו היה מושל מרילנד לשעבר, תומאס פראט.[78] ב-1865 התנהל דיון ער בנוגע לעריכתם של משפטי בגידה, בעיקר נגד דייוויס. בעוד שלא היה על כך קונצנזוס בקבינט של הנשיא אנדרו ג'ונסון, ב-11 ביוני 1866 הצביע בית הנבחרים של ארצות הברית על העמדתו של דייוויס למשפט ברוב של 105 תומכים ו-19 מתנגדים. אף על פי שדייוויס עצמו היה מעוניין בקיומו של משפט כזה, לא נערכו שום משפטי בגידה כנגד אף אחד, שכן התחושה הייתה שלא תופק מהם שום תועלת והם רק יזיקו למאמצי הפיוס. היה גם חשש באותה תקופה שמשפטים כאלו עשויים להוביל להחלטה שיפוטית שתיתן תוקף לחוקתיות של זכות הפרישה (בהמשך בוטלה זכות זו על ידי בית המשפט העליון בפסק דין "טקסס נגד וייט" (אנ') משנת 1869 שהכריז שזכות הפרישה נוגדת את חוקת ארצות הברית).[79][80]
בשלב הראשון זומן חבר מושבעים של 12 שחורים ו-12 לבנים למשפט בניהולו של השופט ג'ון קרטיס אנדרווד.
לאחר שנתיים של מאסר, שוחרר דייוויס בערבות של 100,000 דולר ששולמה על ידי שורה של אזרחים נכבדים כמו הוראס גרילי, קורנליוס ואנדרבילט וגריט סמית'[81] (סמית' היה חבר בקבוצת "השישייה הסודית" שתמכה כספית במתנגד העבדות ג'ון בראון). דייוויס יצא למונטריאול כדי להצטרף למשפחתו שנמלטה לשם קודם לכן וחי בלנוקסוויל שבקוויבק עד 1868.[82] הוא גם נסע לקובה ולאירופה בחיפוש אחר עבודה. בשלב מסוים הוא התארח אצל ג'יימס סמית', בעליו של בית יציקה בגלאזגו שהתיידד איתו עוד כאשר ביקר במדינות הדרום לצורך קידום עסקיו.[83] האישום נגד דייוויס נותר על כנו עד אשר בחג המולד 1868 הוציא הנשיא ג'ונסון כתב חנינה נשיאותי על כל עבירת בגידה שבוצעה על ידי "כל אדם שהשתתף באופן ישיר או עקיף בהתקוממות או במרידה האחרונה" וב-15 בפברואר 1869 סגר בית המשפט הפדרלי את התיק כנגד דייוויס לאחר שנציג התביעה הודיע לבית המשפט שהוא לא ימשיך יותר בהליכים נגד דייוויס.[84]
שנותיו האחרונות
לאחר שחרורו מהכלא ולאחר שהוענקה לו חנינה, ניצב דייוויס בפני קשיים כלכליים מתמשכים, לצד חיי משפחה בלתי יציבים. ג'וזף, אחיו הבכור, מת ב-1870, בנו ויליאם האוול דייוויס מת ב-1872 ובנו השני, ג'פרסון דייוויס הבן מת ב-1878. רעייתו ורינה הייתה חולה לעיתים קרובות או שהתה מעבר לים ולמשך תקופה מסוימת היא סירבה להתגורר עמו בממפיס. דייוויס סלד מהאפשרות של הזדקקות לצדקה והיה מוכן לקבל רק משרות שהיו יאות לאדם במעמדו שכיהן כסנאטור וכנשיא הקונפדרציה. כמה ממשרות כאלו שהוא לקח על עצמו הוכחו ככישלונות פיננסיים.[85] באחת מנסיעותיו הרבות לאנגליה הוא תר אחר משרה בתחום המסחר בעיר ליברפול.[86] החברות הבריטיות, בכל אופן, היו חשדניות, הן בשל חוסר העניין שלהם במכרות בקנדה, והן בשל חדלות הפירעון של מיסיסיפי בשנות ה-40 של המאה ה-19. דייוויס גם סירב מסיבות כלכליות לקבל משרות כמו מנהל אקדמיית רנדולף-מקון בווירג'יניה ובאוניברסיטת הדרום בסווני, טנסי.
ב-1869 החל דייוויס לעבוד כנשיא חברת ביטוח החיים קרוליינה בממפיס במשכורת שנתית של 12,000 דולר בתוספת הוצאות נסיעה והוא התגורר במלון פיבודי המקומי. הוא גייס לעבודה קציני צבא הקונפדרציה לשעבר כסוכנים וב-1870 אישרה מועצת המנהלים של החברה את מינויו. ב-1873 הוא הציע שהחברה תקים מועצות נאמנים בסניפיה השונים ושהתנאי לכניסה לחבר נאמנים כזה תהיה רכישת פוליסה בשווי של לפחות 5,000 דולר או רכישת מניות של החברה בשווי של לפחות 1,000 דולר. באמצע אותה שנה השפיע המשבר הפיננסי של 1873 על החברה ודייוויס התפטר כאשר החברה התמזגה עם חברה אחרת על אף התנגדותו לכך. הוא גם תכנן את הקמתה של "חברת דייוויס לנד" שבה יוכלו משקיעים לשלם עשרה דולרים למנייה בשטח של 5,700 אקר של אדמה שהייתה בבעלותו בארקנסו. הוא ניסח תשקיף שבו הוא ציין שהוא בעל הון של יותר מ-40,000 דולר והכנסתו לא הגיעה ל-200 דולר.
במותו של הגנרל לי, נעתר דייוויס ב-3 בנובמבר 1870 לבקשה לנהל את טקס הזיכרון הפרסביטריאני בריצ'מונד. הנאום שהוא נשא קידם יוזמות עתידיות, אף על פי שהוא דחה אותם עד יולי 1871, כאשר הוא נשא את נאום הפתיחה באוניברסיטת הדרום. שנתיים לאחר מכן נאם דייוויס בפני החברה ההיסטורית של וירג'ינה בווייט סולפר ספרינגס, שם הוא הכריז שהדרומיים "רומו ולא נכבשו" ושהם מעולם לא היו נכנעים אם הם היו חוזים את תקופת השיקום.[87] בקיץ 1871 הסכים דייוויס לנאום ב-17 ירידים חקלאיים במערב התיכון. הוא ספג ביקורת שהוטחה כלפיו בעיתון שיקגו טריביון ובאינדיאנה הושמעו איומים על חייו, אך הקהל בקנזס סיטי ובפיירוויו שבקנטקי קיבל אותו יפה. במהלך השנתיים הבאות החל דייוויס לכתוב את ספריו אודות הקונפדרציה ונאם רק בפני חברים לנשק לשעבר, ותיקי מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (שבפניהם הוא תקף את תוכנית השיקום) ובפני ותיקי צבא הקונפדרציה (שבפניהם הוא קידם את הפיוס).
בשלבים הראשונים של תקופת השיקום שמר דייוויס על שתיקה ולא הביע את דעותיו, אך בחוגים סגורים הוא גינה את המשטר הצבאי הפדרלי והוא האמין ששלטונם של הרפובליקנים על מדינות הקונפדרציה לשעבר בלתי מוצדק. ב-1870 נבחר במיסיסיפי הירם רודס רבלס, האפרו-אמריקאי הראשון שכיהן כחבר בסנאט ארצות הברית, במקומו של אלברט ג. בראון. יותר מכך, במהלך המלחמה, לאחר שג'וזף דייוויס נטש את מטעיו בדייוויס בנד ולאחר כיבוש ויקסבורג והסביבה, המשיך הגנרל גרנט את הניסיון האוטופי של ג'וזף דייוויס והורה שהקרקעות הללו יוחכרו לעבדים משוחררים שהורשו להתיישב באזור. אף על פי שג'וזף דייוויס קיבל את האדמות באופן מידי, מנהיגים שחורים רבים שהגיעו מהמטעים נבחרו כשופטים וכשריפים. לאחר שבשיטפונות של 1867 השתנה נתיבו של נהר המיסיסיפי, מכר ג'וזף דייוויס את המטע לעבד לשעבר שניהל חנות, בן מונטגומרי. בנו של מונטגומרי, אייזיאה תורנטון מונטגומרי, היה השחור הראשון ששימש במשרה רשמית לאחר שהגנרל אדוארד אורד מינה אותו כמנהל הדואר של דייוויס בנד. בן מונטגומרי עצמו נבחר כשופט שלום. אישי ציבור שחורים נוספים במהלך תקופת השיקום במיסיסיפי היו ישראל שד, שנבחר כיושב ראש בית הנבחרים של המדינה והמחוקק אלברט ג'ונסון.
ג'פרסון דייוויס ראה את השלטון ה"כושי והיאנקי" בדרום כמדכא, ואת דעתו זו הוא הביע כבר ב-1871 ובעיקר לאחר 1873.[88] כמו רבים מבני זמנו, הוא האמין שהשחורים נחותים בהשוואה ללבנים. אחד מהביוגרפים המודרניים שלו מאמין שדייוויס העדיף את קיומו של הסדר החברתי הדרומי שכלל "מדינה לבנה דמוקרטית המבוססת על שליטה בבני הגזע השחור הממודרים".[89]
ג'וזף דייוויס מכר את שני המטעים שלו לבן מונטגומרי ולבניו. מתוך הבנה שהוא לא יוכל לנהל את מטעיו באופן יעיל בלי 375 העבדים שהיו בבעלותו לפני המלחמה, הוא ציפה שבני מונטגומרי יכלו לנהל את כוח האדם בעבודה באופן יעיל יותר ואכן ב-1865 הם הפיקו כ-2,000 חבילות כותנה והרוויחו 160,000 דולר. אך כאשר באביב 1867 עלה נהר המיסיסיפי על גדותיו ושינה את נתיבו, הוחרבו שטחים רבים ב"אי דייוויס". לאחר מותו של ג'וזף דייוויס שנתיים מאוחר יותר, הוא הותיר בצוואתו שנכתבה ב-1869 את רכושו לשני נכדיו היתומים ולילדיו של אחיו ומינה את ג'פרסון דייוויס כאחד משלושת האפוטרופוסים. לאחר שהוא הפסיד כספים במשבר הפיננסי של 1873, החליט ג'פרסון דייוויס שהשחורים לא יוכלו לעולם לקיים את תנאי הסכם הרכישה וב־15 ביוני 1874 הוא הגיש תביעה כנגד האפוטרופוסים האחרים. הוא טען שלאחיו המנוח היה הסכם שבעל פה עם בן מונטגומרי שאפשר לג'פרסון דייוויס לבטל את העסקה וש-70,000 דולר מסכום המכירה ייצגו את ערכה של אחוזת בריירפילד. בינואר 1876 דחה בית המשפט המקומי את התביעה בנימוק של השתק, בשל העובדה שדייוויס פעל כאפוטרופוס במשך ארבע שנים אף על פי שתביעתו התבססה על מעשים שלכאורה בוצעו בשנות ה-40 של המאה ה-19. באפריל 1878, מספר חודשים לאחר מותו של בן מונטגומרי, הפך בית המשפט העליון של מיסיסיפי את פסק הדין של בית המשפט המקומי והורה שדייוויס החזיק כדין את אחוזת בריירפילד, שכן הוא בירא את השטח והחזיק בו מאז שנות ה-40 ועד לפרוץ המלחמה (יותר מעשר השנים שהחוק דרש לקבלת חזקה על הקרקע). בדצמבר 1881 קיבל דייוויס סופית את החזקה על האחוזה.
תוך כדי התנהלות משפטית זו, קיים דייוויס נסיעה עסקית נוספת לליברפול. הפעם הוא שאף לקבל משרה בחברת הביטוח המלכותית, אך זו דחתה את פניו. חברות ביטוח נוספות דחו אותו אף הן. לאחר מכן הוא ערך ביקור אצל הנציג לשעבר של הקונפדרציה בפריז, ג'ון סלידל. הוא ניסה לקיים שיתוף פעולה עם חברת קרקעות כדי לסייע לאנשי הדרום או כדי לעודד הגירה לדרום. בשובו לארצות הברית הוא האשים את הרפובליקנים שהעניקו זכויות פוליטיות לשחורים שגרמו להם להיות "יותר עצלים ובלתי ניתנים לשליטה". הוא בדק אפשרות להשקעה במכרות בארקנסו ותמך במיזם למכונה לייצור קרח שכשל. ב-1876 הוא הוזמן לטקסס, אך דחה את ההצעה להתמנות כנשיא הראשון של "הקולג' לחקלאות ולמכניקה של טקסס" (כיום אוניברסיטת A&M) בשל השכר הנמוך שהוצע לו. חברת עמק המיסיסיפי, שבסיסה היה באנגליה, ביקשה לעודד הגירה אירופאית והשקעות מאנגליה, אך דייוויס דחה את ההצעה להתמנות כנשיא החברה עד להסדרת תנאי שכרו, אף על פי שהוא קיים סיור באזור כדי לגייס את תמיכת הציבור.
כתיבת זכרונותיו
בובואר, ביתו האחרון של ג'פרסון דייוויס, בילוקסי, מיסיסיפי.
דייוויס קיבל עידוד מאחיו ג'וזף לכתוב את זיכרונותיו כבר עם שחרורו מן הכלא, אך הוא ענה שאין לו כוח נפשי או פיזי לעשות כן. עוזרו מימי המלחמה, פטרסון ג'ונסון, הפציר בו גם להעלות את זיכרונותיו על הכתב שלוש שנים לאחר מכן. ב-1869, כאשר החל דייוויס לחשוב ברצינות על כתיבה, הוא הוציא את ספרו הראשון "מטרתנו" (Our Cause), שבאמצעותו הוא קיווה לשכנע אחרים בצדקתה של הקונפדרציה. ב-1875 ביקש דייוויס מוויליאם ט. וולטהול, קצין לשעבר בצבא הקונפדרציה וסוכן בחברת הביטוח קרוליינה ממוביל, אלבמה, לאתר עבורו מוציא לאור לספרו. וולטהול יצר קשר עם הוצאת "ד. אפלטון ושות'" מניו יורק והעורך ג'וזף דרבי הסכים לשלם לוולטהול 250 דולר לחודש כמקדמה עד להשלמת כתב היד מתוך כוונה שכל אחד משני הכרכים של הספר לא יחזיק יותר מ-800 עמודים. דייוויס ביצע בספר כמה שינויים והמוציא לאור אישר אותם.
ב-1877 שרה אן אליס דורסי, אלמנה עשירה וסופרת, שדייוויס ורעייתו הכירו עוד מילדותה ושהעניקה תמיכה ל"מטרה האבודה" (אנ'), הזמינה אותם להתארח באחוזתה "בובואר" שעל חוף מפרץ מקסיקו, בבילוקסי, מיסיסיפי. בעלה של דורסי, סמואל דורסי ממרילנד, רכש את האחוזה ב-1873 ושנתיים לאחר מכן נפטר. דורסי רצתה לתת לדייוויס מקום שקט שבו הוא יוכל לכתוב את ספרו עבור הוצאת אפלטון. היא סיפקה לו בקתה לשימושו וכן סייעה לו בכתיבה באמצעות עזרה בארגון, הכתבה, עריכה ועידוד. דייוויס סירב לקבל צדקה באופן גלוי, אך הסכים לרכוש את הבקתה במחיר צנוע. בינואר 1878 כתבה דורסי, בהכירה את מצבה הבריאותי (היא חלתה בסרטן השד), את צוואתה בעזרתו של וולטהול, בה היא ציוותה את שלוש האחוזות הקטנות שנותרו לה בלואיזיאנה וכמה נכסים פיננסיים בשווי של 50,000 דולר (1.27 מיליון דולר בערכים של המאה ה-21) לדייוויס, אם הוא יחיה אחריה ואם הוא ילך לעולמו לפניה, לבתו ויני.[90] דורסי נפטרה ב-1879 ובאותה עת התגוררו דייוויס ובתו בבובואר. קרובי משפחתה של דורסי הגישו ערעור על הצוואה שנישלה אותם. הם טענו שדייוויס השפיע עליה בצורה בלתי הוגנת. במרץ 1880 דחה בית המשפט את תביעתם.
עם חתימת החוזה עם הוצאת אפלטון, שלח דייוויס מכתבים לשותפיו לשעבר בקונפדרציה בהם ביקש מהם מסמכים שיסיעו לו בכתיבה. ב-1878, כאשר שלח וולטהול שני פרקים לדוגמה לניו יורק, הם הוחזרו בצירוף הערה שאין צורך בחזרה על ההיסטוריה החוקתית הארוכה ועדיף להתמקד בתיאור מעשיו של דייוויס כנשיא הקונפדרציה. לאחר מכן שלח המוציא לאור את ויליאם ג'. טני, בעל השקפה דמוקרטית, תומך בזכויות המדינות וחבר בצוות ההוצאה, לערוך ביקור בבובואר כדי לשוות לכתב היד הבעייתי נוסח המאפשר את פרסומו. כאשר טני התמהמה, נסע דרבי בעצמו למיסיסיפי בפברואר 1880. עד לאותה עת שילם כבר דרבי 8,000 דולר דמי קדימה, אך דייוויס התוודה שהוא כתב עמודים מעטים מתוך הנחה ששאר הדפים ייכתבו על ידי וולטהול. מאחר שדייוויס לא היה מעוניין לוותר על כתיבת הספר ולא להשיב את המקדמה, הוא הסכים שטני יתגורר בקוטג' בבובואר. במאי 1880 ניתק דייוויס את כל קשריו עם וולטהול שהתקדם מעט מאוד בכתיבה במשך השנתיים שעברו. שנה לאחר מכן השלימו דייוויס וטני את כתיבת הספר "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה" (The Rise and Fall of the Confederate Government) שהכיל שני כרכים ובסך הכול 1,500 עמודים.[91]
ג'פרסון דייוויס בביתו שבבובואר, בילוקסי, מיסיסיפי, 1885 לערך
אף על פי שהכרך הראשון הדגיש בעיקר את הלגיטימיות החוקתית של הפרישה והנספחים שלו כללו את הנאומים של דייוויס, הספר השיב את שמו הטוב של דייוויס בקרב אנשי הקונפדרציה לשעבר. דייוויס השמיט את העבדות כסיבה לפרישה, ותחת זאת האשים את הצפון בניהול מלחמה הרסנית ובלתי תרבותית.
ב-1876 נוסדה "החברה ההיסטורית הדרומית" (Southern Historical Society) על ידי הכומר ג'. ויליאם ג'ונס והגנרל ג'ובל א. ארלי. ג'ונס היה המזכיר בשכר של החברה ועורך המגזין Southern Historical Review. ארלי היה נשיא החברה וראש הוועד המנהל שלה. הם העניקו לדייוויס חברות לכל החיים בחברה וסייעו לו ללקט חומר עבור ספרו. ב-1882 הם ניסו לארגן עבורו מסע בו הוא היה אמור לנאום על ספרו, אך דייוויס דחה את ההצעה בשל מצב בריאותו ונשא נאום אחד בלבד בניו אורלינס. ארלי גם ערך ביקורים אצל דייוויס בבובואר. כמו יהודה בנימין, יעץ ארלי פעמים רבות לדייוויס לא להתבטא בלשון נקמנית בספרו. עם זאת, כאשר התבקש לנאום בטקס ההקדשה של המאוזולאום של הגנרל לי בלקסינגטון, קנטקי, סירב דייוויס לכך כאשר הבין שהגנרל ג'וזף א' ג'ונסטון מצבא הקונפדרציה, שכתב אף הוא ספר בו מתח ביקורת קשה על דייוויס, יעמוד בראש הטקס. דייוויס גם התעמת עם הגנרל ויליאם שרמן בנאום שנשא בסנט לואיס ב-1884 ובמכתב ארוך לעורך וכן מתח ביקורת על הפוליטיקאי הצעיר מניו יורק, תאודור רוזוולט, שהשווה אותו לבנדיקט ארנולד.
בעת שתר דייוויס את הדרום בשנים 1886 ו-1887, הוא השתתף בטקסים רבים של "המטרה האבודה" וההמונים הרעיפו עליו חיבה רבה והמנהיגים המקומיים הציגו אותו בנאומים נרגשים בהם הם הוקירו את ההקרבה שלו למען האומה הדרומית. על פי העיתון Meriden Daily Journal, בקבלת פנים שנערכה במאי 1887 בניו אורלינס, עודד דייוויס את הדרומיים להיות נאמנים לאומה – "מאוחדים אנחנו כעת, ואם הברית תישבר אי פעם, יהא זה הצד השני שישבור אותה". הוא המשיך במתן תשבחות לאנשי הקונפדרציה שלחמו בהצלחה למען זכויותיהם על אף נחיתותם המספרית במהלך מלחמת האזרחים וטען שההיסטוריונים הצפוניים התעלמו מנקודת מבט זו. דייוויס האמין בכל ליבו שפרישת הקונפדרציה הייתה מוצדקת חוקתית והיה אופטימי בנוגע לשגשוגה של אמריקה ובנוגע לדור הבא.
בקיץ 1888, ג'יימס רדפת', עורך המגזין North American Review (אנ') ויריב פוליטי לשעבר של דייוויס שהפך למעריצו כאשר נפגש עמו, שכנע את דייוויס לכתוב סדרה של מאמרים תמורת תשלום של 250 דולר לכל מאמר וכן לכתוב ספר נוסף. דייוויס נעתר להצעה ובאוקטובר 1889 השלים את ספרו האחרון "היסטוריה מקוצרת של קונפדרציית המדינות של אמריקה" (A Short History of the Confederate States of America) (אנ').
מותו וקבורתו
מסע ההלוויה של ג'פרסון דייוויס ברחובות ניו אורלינס, דצמבר 1889.
ב-6 בנובמבר 1889 עזב דייוויס את בובואר בדרכו לביקור באחוזת בריירפילד. הוא עלה על אוניית קיטור בניו אורלינס שהפליגה בגשם כבד ובמהלך ההפלגה הוא חש ברע, כך שבתחילה הוא לא חש מספיק בטוב כדי לרדת ביעדו והוא בילה לילה במעלה הנהר בוויקסבורג לפני שעשה את פעמיו לאחוזה ביום המחרת. הוא סירב לקרוא לרופא במשך ארבעה ימים עד ליציאתו למסע בחזרה. בינתיים שלחו המשרתים מברק לורינה והיא עלתה על רכבת לניו אורלינס ומשם עלתה על ספינה שבסופו של דבר פגשה את הספינה בה עשה דייוויס את דרכו בחזרה. לבסוף קיבל דייוויס טיפול רפואי כאשר שני רופאים עלו על הספינה בהמשך הדרך ואבחנו אצלו דלקת סימפונות חריפה עם סיבוך של מלריה. בהגיעם לניו אורלינס שלושה ימים לאחר מכן, נלקח דייוויס לביתו בשכונת גרדן דיסטריקט של צ'ארלס פנר, קצין לשעבר בצבא הקונפדרציה ואז שופט בבית המשפט העליון של לואיזיאנה. פנר היה חתנו של ידידו הוותיק של דייוויס, ג'. מ. פיין. רופאו של דייוויס, סטנפורד צ'יילי קבע שמצב בריאותו של דייוויס לא מאפשר לו לנסוע לבובואר. ארבעה סטודנטים לרפואה שהיו בניהם של ותיקי צבא הקונפדרציה ונזירה קתולית ליוו אותו באמבולנס אל ביתו של פנר. דייוויס נותר מרותק למיטתו, אך מצבו היה יציב במשך השבועיים הבאים. בראשית דצמבר המצב החל להחמיר. על פי פנר, כאשר נראה היה שמצבו משתפר, הוא איבד את ההכרה בערבו של 5 בדצמבר. ג'פרסון דייוויס נפטר באותו לילה, רבע שעה אחר חצות, ב-6 בדצמבר 1889, כשוורינה מחזיקה את ידו וסביב מיטתו נכחו כמה ידידים.
הלווייתו של דייוויס הייתה אחת הגדולות שנערכו בדרום והעיר ניו אורלינס עטפה את עצמה באבל כאשר ארונו הוצב בבניין העירייה במשך כמה ימים. הוועדה המנהלת של טקס ההלוויה החליטה להדגיש את קשריו של דייוויס לארצות הברית, וכך הוחלט שדגל ארצות הברית יונח על גבי דגל הקונפדרציה שעטף את ארונו של דייוויס ושבסמוך יונפו שני סוגי הדגלים לסירוגין. גופתו של דייוויס הולבשה בחליפת מדים אפורה חדשה של צבא הקונפדרציה שניתנה על ידי ג'ובל ארלי וורינה הניחה על הכן שעליו ניצב הארון את החרב שדייוויס נשא במהלך מלחמת בלאק הוק. עיטור פשוט בשלב הראשון של ההלוויה היה דגל אמריקאי קטן מורכן עם תמונתו של דייוויס במרכז. ל"צבא הגדול של הרפובליקה" (אנ'), אחוות ותיקי צבא האיחוד, היה תפקיד מרכזי בטקס, אף על פי שהמרשל הגדול של הטקס היה ג'ון ג. גלין, ראש המשמר הלאומי של לואיזיאנה ומושל ג'ורג'יה וראש ארגון ותיקי צבא הקונפדרציה, ג'ון גורדון, היה המרשל הגדול של כבוד. בעוד שהממשל הפדרלי התעלם ממותו של דייוויס, רבים מפעמוני הכנסיות בדרום צלצלו, ותיקי צבא הקונפדרציה קיימו תהלוכות רבות וסנאטורים וחברי קונגרס חצו את נהר הפוטומק כדי להצטרף לבכירי ממשל הקונפדרציה לשעבר וגנרלים בצבא הקונפדרציה בטקס ההספד שנערך באלכסנדריה שבוירג'יניה.
המצבה על קברו של ג'פרסון דייוויס בבית הקברות הוליווד, ריצ'מונד, וירג'יניה
בשלב הראשון נטמן דייוויס בחלקה של הארמייה הצפונית של וירג'יניה בבית הקברות מטרי שבניו אורלינס. ב-1893 הוא נטמן מחדש, על פי בקשת אלמנתו, בבית הקברות הוליווד שבריצ'מונד. לפני מותו השאיר דייוויס לרעייתו הוראות לגבי מיקום קברו, אך יום לאחר מותו הודיע הניו יורק טיימס שריצ'מונד חפצה שהוא ייקבר אצלה. ורינה דייוויס סירבה לקבל צדקה באופן ישיר, אך נתנה להם להבין שהיא תהיה מוכנה לקבל סיוע כספי באמצעות חברת דייוויס לנד. עד מהרה החלו תיירים רבים בניו אורלינס לפקוד את קברו. ערים נוספות בדרום רצו שדייוויס ייקבר בתחומן. לואיוויל, קנטקי הציעה את בית הקברות קייב היל, בציינה ששנתיים קודם לכן דייוויס הקדיש כנסייה שנבנתה על מקום הולדתו וטענה שהוא ביקש כמה פעמים להיקבר במדינת הולדתו. בקשות לבחירתן כמקום קבורתו של דייוויס הגיעו גם מממפיס שבטנסי, מונטגומרי שבאלבמה, מייקון ואטלנטה שבג'ורג'יה וג'קסון וויקסבורג שבמיסיסיפי. ראש עיריית ריצ'מונד וותיק צבא הקונפדרציה, ג'. טיילור אליסון, הקים את "אגודת הזיכרון של ג'פרסון דייוויס" וב-12 ביולי 1891 חשפה ורינה דייוויס במכתב לוותיקי הקונפדרציה ולתושבי מדינות הדרום שבחירתה הראשונה כמקום קבורה לבעלה המנוח תהיה אחוזתו במיסיסיפי, אך בשל חששה מהצפות הנהר, היא החליטה שמקום קבורתו הראוי יהיה בריצ'מונד.[92]
לאחר ששרידי גופתו של דייוויס הוצאו מקברו הראשון בניו אורלינס, הם הוצבו למשך יום אחד באולם הזיכרון של האגודה ההיסטורית של לואיזיאנה. בין אלו שחלקו לו כבוד אחרון נמנו מושל לואיזיאנה, מרפי ג'. פוסטר האב. במסע ההלוויה שנמשך יום ולילה, הועבר ארונו של דייוויס מניו אורלינס לריצ'מונד. המסע עבר בבובואר ואז המשיך לריצ'מונד עם עצירות לטקסי זיכרון במוביל ובמונטגומרי שבאלבמה, אטלנטה שבג'ורג'יה ושארלוט וגרינסבורו שבקרוליינה הצפונית. הרכבת שנשאה את ארונו של דייוויס סטתה גם לבירת קרוליינה הצפונית ראלי, שם הוצבה בקפיטול של המדינה. במסע זה של הרכבת נהג אותה ג'יימס ג'. ג'ונס, עבד משוחרר ששירת את דייוויס במהלך המלחמה והיה לאיש עסקים ופוליטיקאי מקומי. לאחר עצירה בדנווייל, וירג'יניה, בירתה האחרונה של הקונפדרציה וטקס נוסף בקפיטול מדינת וירג'יניה, נטמן ארונו של דייוויס בבית הקברות הוליווד שבריצ'מונד. על פי סיכום עם ורינה דייוויס, הועברו עצמותיהם של ילדיהם שהלכו לעולמם לפני אביהם ממקומות קבורתם בוושינגטון די. סי., ממפיס ובחלקה אחרת בבית הקברות הוליווד, אל החלקה המשפחתית החדשה.[93]
בהמשך הוקם פסל בגודל טבעי של דייוויס כמצבה על קברו, כפי שהובטח על ידי "אגודת הזיכרון של ג'פרסון דייוויס" בשיתוף פעולה עם ותיקי צבא הקונפדרציה ואיחוד בנות הקונפדרציה. אבן הפינה לאנדרטה הונחה בטקס שנערך ב-1896 והיא הוקדשה בטקס בו השתתפו 125,000 איש ב-3 ביוני 1907.[94]
מורשתו
ג'פרסון דייוויס שירת בתפקידים רבים. כחייל נחשב לאמיץ ולבעל תושייה. כפוליטיקאי, חבר הסנאט והקונגרס של מיסיסיפי היה פעיל ומיומן, אף על פי שהוא מעולם לא השלים תקופת כהונה מלאה לשום משרה אליה נבחר. כבעל אחוזה היו בבעלותו עבדים כפי שהיה נהוג אצל רוב תושבי הדרום והוא תמך בעבדות. כנשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה הוא נחשב למנהיג בלתי-יעיל בתקופת המלחמה. אף על פי שמשימת ההגנה על הקונפדרציה כנגד האיחוד החזק יותר הייתה יכולה להיות אתגר עצום עבור כל מנהיג, תפקודו של דייוויס במשימה זו נחשב לוקה מאוד.[66] לאחר המלחמה הוא תרם לפיוס בין הדרום לבין הצפון, אך נותר סמל גאווה דרומי.
חלקים מסוימים ממורשתו נוצרו לא כזיכרון אחר מותו, אלא כהכרה בת זמנו בשירותו באותה תקופה.
הנצחתו
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'פרסון דייוויס בבובואר, בילוקסי, מיסיסיפי.
בית החולים ג'פרסון דייוויס שהוקם ב-1924 ביוסטון שבטקסס.[95]
אובליסק מבטון בגובה של 107 מטרים הוצב באתר הזיכרון שלו בפיירוויו שבקנטקי ומציין את מקום הולדתו. בנייתו החלה ב-1917 והושלמה ב-1924.[7]
כביש הזיכרון לג'פרסון דייוויס שב-1913 נקרא על שמו ביוזמת בנות הקונפדרציה והחוצה מדינות רבות בדרום. חלקים מהכביש העוברים בווירג'יניה, באלבמה ובמדינות נוספות עדיין קרואים על שמו.[96] בעיר אלכסנדריה שבווירג'יניה החליטה מועצת העיר לשנות את שם הכביש בקטע העובר בתחומה ופנתה לציבור בהצעות לשם חלופי.[97]
דמותו של דייוויס הופיעה על כמה בולים שהנפיקה הקונפדרציה, כולל הבול הראשון שהונפק ב-1861. ב-1995 הופיעה דמותו על בול מתוך סדרה של 20 בולים שהוצאו לרגל יום השנה ה-130 לתום מלחמת האזרחים.[98]
יחד עם דמויותיהם של רוברט אדוארד לי ותומאס ג'ונתן ג'קסון, מופיעה דמותו של דייוויס על תבליט אבן החקוק על סטון מאונטיין שבג'ורג'יה. בול המתאר תבליט זה הוצא ב-1970.[99]
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'פרסון דייוויס הוקמו בבובואר ב-1998. במשך כמה שנים שימש המעון שהיה ביתו האחרון של דייוויס כבית לוותיקי צבא הקונפדרציה. המקום ניזוק בהוריקן קתרינה ב-2005 ונפתח מחדש ב-2008.[100] בן נינו של דייוויס, ברטרם היאס-דייוויס, הוא מנהלו של המקום שנמצא בבעלות חטיבת מיסיסיפי של בני ותיקי הקונפדרציה.[101]
מסמכי ג'פרסון דייוויס, השמורים באוניברסיטת רייס שביוסטון, טקסס, הוא מיזם לפרסום מסמכים הקשורים לדייוויס. המיזם קיים מראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 והוא פרסם 13 כרכים של המסמכים, הראשון ב-1971 והאחרון עד כה ב-2012. שני כרכים נוספים אמורים לצאת והאוסף כולו מכיל כ-100,000 מסמכים.[102]
יום הולדתו של דייוויס מצוין בכמה מדינות. יום הולדתו האמיתי, 3 ביוני, נחגג בפלורידה,[104] בקנטקי,[105] בלואיזיאנה[106] ובטנסי.[107] באלבמה מצוין יום הולדתו של דייוויס ביום שני הראשון של חודש יוני.[108] במיסיסיפי הוא נחגג ביום שני האחרון של חודש מאי (יום הזיכרון) כ"יום הזיכרון הלאומי ויום הולדת ג'פרסון דייוויס".[109] בטקסס, נחגג "יום גיבורי הקונפדרציה" ב-19 בינואר, יום הולדתו של הגנרל לי.[107] יום הולדתו של דייוויס, 3 ביוני, נחגג באופן רשמי בטקסס עד 1973, אז שולב ביום הולדתו של לי.
השבת אזרחותו
האזרחות האמריקאית של הגנרל לי הושבה בדיעבד ב-1975. ההחלטה על השבת אזרחותו של דייוויס לא נכללה בהחלטות קודמות להשבת האזרחות של בכירי הקונפדרציה ובעקבות השבת אזרחותו של לי התעוררה דרישה ציבורית להשיב לדייוויס את אזרחותו. מהלך זה הושלם עם העברת החלטה משותפת של שני בתי הקונגרס ב-17 באוקטובר 1978. בעת החתימה על חוק זה התייחס נשיא ארצות הבריתג'ימי קרטר אליה כצעד האחרון של הפיוס לאחר מלחמת האזרחים.[110]
לקריאה נוספת
William E. Dodd, Jefferson Davis, Bison Books, 1997 (הספר בקטלוג ULI)
Lynda Lasswell Crist (ed.), The Papers of Jefferson Davis, Louisiana State University Press, 1997 (הספר בקטלוג ULI)
Felicity Allen, Jefferson Davis, Unconquerable Heart, University of Missouri Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
Gabor S. Boritt, Jefferson Davis's Generals, Oxford University Press, 2000 (הספר בקטלוג ULI)
John Joseph Craven, Prison Life of Jefferson Davis, Digital Scanner, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
William J. Cooper, Jr., Jefferson Davis and the Civil War Era, Louisiana State University Press, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
Stephen W. Sears (ed.), Aaron Charles Sheehan-Dean (ed.), Brooks D. Simpson (ed.), The Civil War: the First Year Told by Those Who Lived It, Library of America, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
Felicity Allen, Letters from Prison: Jefferson Davis to his Wife, 1865-1866, Texas Review Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
Jarrod R. Atchison, A War of Words: the Rhetorical Leadership of Jefferson Davis, University of Alabama Press, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
Cynthia Nicoletti, Secession on Trial: the Treason Prosecution of Jefferson Davis, Cambridge University Press, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
Barbara Tomblin, Life in Jefferson Davis' Navy, Naval Institute Press, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
Michael E. Woods, Arguing Until Doomsday: Stephen Douglas, Jefferson Davis, and the Struggle for American Democracy, University of North Carolina Press, 2021 (הספר בקטלוג ULI)
AkoonTounusa Hatalepu AmapattiNegeriNegara IndonesiaProvinsiMalukuKabupatenMaluku TengahKecamatanNusalautKodepos97518Luas4,75 km2[1]Jumlah penduduk678 jiwa[2]Kepadatan142,74 jiwa/km2[3] Akoon (kadang dieja sebagai Akon atau Akong) adalah salah satu dari tujuh negeri yang termasuk ke dalam wilayah kecamatan Nusalaut, Maluku Tengah, Maluku, Indonesia.[4] Negeri ini tergolong sebagai negeri pesisir.[5] Sebagai sebuah negeri atau negeri adat, Akoon dip...
Carlo Gaudenzio Madruzzo Carlo Gaudenzio Madruzzo (1562 – 14 Agustus 1629) adalah seorang negarawan dan kardinal Katolik Roma Italia. Biografi Lahir di puri Issogne, Lembah Aosta, ia adalah putra dari pasangan Baron Giovanni Federico Madruzzo dan Isabelle dari Challant, dan keponakan dari Kardinal Ludovico Madruzzo, Pangeran-Uskup Trento. Sumber Complete biography Diarsipkan 2016-04-23 di Wayback Machine. (Italia) Pengawasan otoritas Umum Integrated Authority File (Jerman) ISNI 1 VIAF 1 Wor...
Ward of New York City This article has multiple issues. Please help improve it or discuss these issues on the talk page. (Learn how and when to remove these template messages) This article relies largely or entirely on a single source. Relevant discussion may be found on the talk page. Please help improve this article by introducing citations to additional sources.Find sources: 4th Ward, New York – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (July 2017...
Cet article est une ébauche concernant une localité roumaine. Vous pouvez partager vos connaissances en l’améliorant (comment ?) selon les recommandations des projets correspondants. ReșițaNoms officiels (hu) Resica (jusqu'aux années 1900)(hu) Resicabánya (depuis les années 1900)Noms locaux (ro) Reșița, (hu) Resicabánya, (de) ReschitzGéographiePays RoumanieJudeț Caraș-Severin (chef-lieu)Localisation géographique Banat historiqueChef-lieu R...
Variety of grape This article is about the grape. For the river in Iceland, see Glerá. For another type of grape called Glera, see Ribolla Gialla. GleraGrape (Vitis)Prosecco sparkling wine made from GleraColor of berry skinBlancSpeciesVitis viniferaAlso calledProsecco and other synonymsOriginItalyNotable regionsVenetoNotable winesProseccoVIVC number9741 Glera is a white variety of grape of Italian origin, possibly from the namesake village, Prosecco. The variety was formerly mostly referred ...
Chemical compound For the chemokine, see CCL4. Carbon tetrachloride Structural formula of tetrachloride Space-filling model carbon tetrachloride Names Preferred IUPAC name Tetrachloromethane Other names Benzinoformcarbon(IV) chloride carbon tetCarboneum Tetrachloratum / Carbonei tetrachloridumCarboneum Chloratum / Carbonei chlorurum chloride of carbonFreon-10Halon-104 methane tetrachloride methyl tetrachloride Necatorina perchloromethaneRefrigerant-10Tetrachloretum CarbonicumTetrachlorocarbon...
Russian writer and politician (born 1975) Zakhar PrilepinЗахар ПрилепинPrilepin in 2020Co-chairman of A Just Russia – For TruthIncumbentAssumed office 22 February 2021President of the For TruthIn office1 February 2020 – 22 February 2021 Personal detailsBornYevgeny Nikolayevich Prilepin (1975-07-07) 7 July 1975 (age 48)Ilyinka, Ryazan Oblast, Russian SFSR, Soviet Union[1]Political partyNational Bolshevik Party (2007–2018)For Truth (2019–2021)A Jus...
Beruang Ursidae Rekaman TaksonomiKerajaanAnimaliaFilumChordataKelasMammaliaOrdoCarnivoraUpaordoCaniformiaInfraordoArctoideaSuperfamiliUrsoideaFamiliUrsidae Fischer von Waldheim, 1817 Tata namaEjaan asliUrsini GeneraAiluropoda Ailurus Helarctos Melursus Ursus Tremarctos Arctodus (punah)Distribusi lbs Beruang adalah binatang dalam kelas mamalia yang tergolong ordo Carnivora, familia Ursidae[1]. Etimologi Beruang adalah binatang buas jenis Ursus, berbulu tebal, dapat berdiri di atas kedu...
Pour les articles homonymes, voir Bernadette et Lafont. Bernadette Lafont Bernadette Lafont aux rencontres cinématographiques de Cannes en 2012. Données clés Nom de naissance Bernadette Paule Anne Lafont Naissance 28 octobre 1938Nîmes (Gard, France) Nationalité Française Décès 25 juillet 2013 (à 74 ans)Nîmes (Gard, France) Profession Actrice Films notables Le Beau SergeLa Fiancée du pirateLa Maman et la PutainL'EffrontéePaulette modifier Bernadette Lafont, née le 28 octobre...
Geometric shapes formed from squares Polyominoes redirects here. For the book by Solomon Golomb, see Polyominoes: Puzzles, Patterns, Problems, and Packings. The 18 one-sided pentominoes, including 6 mirrored pairs. A polyomino is a plane geometric figure formed by joining one or more equal squares edge to edge. It is a polyform whose cells are squares. It may be regarded as a finite subset of the regular square tiling. Polyominoes have been used in popular puzzles since at least 1907, and the...
Aspect of Cuban-American history For the general history of Cubans in the United States, see Cuban immigration to the United States. The 2000 U.S. census data on the Cuban population in the United States. History of FloridaThe seal of Florida reflects the state's Native American history Topics Cities - Counties - Politics Timeline Pre-history, until 1497 Spanish Rule, 1513–1763 British Rule, 1763–1783: American Revolutionary War, 1775–1783 Spanish Rule, 1783–1821: War of 1812, 1811–...
В Википедии есть статьи о других людях с такой фамилией, см. Оглоблин; Оглоблин, Александр. Александр Петрович Оглоблинукр. Олександр Петрович Оглоблин Имя при рождении Александр Петрович Мезько Дата рождения 24 ноября (6 декабря) 1899(1899-12-06) Место рождения Киев Дата см�...
Online black market and discussion forum Tor Carding ForumType of siteInternet forumAvailable inEnglishCurrent statusUnknown The Tor Carding Forum (TCF) was a Tor-based forum specializing in the trade of stolen credit card details, identity theft and currency counterfeiting. The site was founded by an individual known as 'Verto' who also founded the now defunct Evolution darknet market.[1] The site required $50 for registration.[2][3] A 2013 investigation int...
لمعانٍ أخرى، طالع مجيدو (توضيح). تل مجيدو موقع اليونيسكو للتراث العالمي منظر جوي لتل مچدو، في 15 أبريل 2011. الدولة إسرائيل النوع ثقافي المعايير ii, iii, iv, vi رقم التعريف 1108 الإحداثيات 32°35′07″N 35°11′04″E / 32.585277777778°N 35.184444444444°E / 32.585277777778; 35.184444444444 تاريخ الاعت...
Welsh Premier League 2017-2018Corbett Sports Welsh Premier League 2017-2018 Competizione Welsh Premier League Sport Calcio Edizione 26ª Organizzatore FAW Date dall'11 agosto 2017al 20 maggio 2018 Luogo Galles Partecipanti 12 Risultati Vincitore The New Saints(12º titolo) Retrocessioni Prestatyn Town Bangor City Statistiche Miglior marcatore Greg Draper (21) Incontri disputati 254 Gol segnati 544 (2,14 per incontro) Cronologia della competizione 2016-201...
Bosnia and HerzegovinaNickname(s)Zlatni ljiljani (Golden Lilies)Zmajevi (Dragons)AssociationFootball Association of Bosnia and HerzegovinaConfederationUEFA (Europe)Head coachIvo KrezoAsst coachNijaz MulahmetovićCaptainMirko HrkaćMost capsAlen LalićTop scorerAlen LalićHome stadiumZetra Olympic Hall(capacity: 12,000)FIFA codeBIHFIFA ranking35 Home colours Away colours First international Hungary 1–4 Bosnia and Herzegovina (Kaposvár, Hungary; August 26, 1998)Biggest win Bosnia...
Il canale Griboedov, o Kanal Griboedova (in russo Канал Грибоедова?), è un canale di San Pietroburgo, che attraversa la città a partire dalle vicinanze del Campo di Marte, passando accanto alla chiesa del Salvatore sul Sangue Versato, attraversando la Prospettiva Nevskij all'altezza della cattedrale di Kazan', proseguendo verso Piazza Sennaja, costeggiando la cattedrale di San Nicola dei Marinai e ricongiungendosi al canale Fontanka nel quartiere di Kolomna. È lungo cir...
Artikel ini sebatang kara, artinya tidak ada artikel lain yang memiliki pranala balik ke halaman ini.Bantulah menambah pranala ke artikel ini dari artikel yang berhubungan atau coba peralatan pencari pranala.Tag ini diberikan pada April 2016. Ekonomi politik internasional Britania adalah label yang diberikan oleh sejumlah pengamat (terutama Benjamin Cohen) untuk sebuah pendekatan ekonomi politik internasional (EPI). Pendekatan ini meningkatkan keragaman pilihan yang dilibatkan dalam EPI.[...
Questa voce sull'argomento atleti canadesi è solo un abbozzo. Contribuisci a migliorarla secondo le convenzioni di Wikipedia. Segui i suggerimenti del progetto di riferimento. Jane BellNazionalità Canada Altezza169 cm Peso58 kg Atletica leggera SpecialitàVelocità, ostacoli alti, giavellotto SocietàParkdale Ladies' Athletic Club Record 100 m 126 (1928) CarrieraNazionale 1928 Canada Palmarès Competizione Ori Argenti Bronzi Giochi olimpici 1 0 0 Vedi maggiori dettagli Modi...
_(14759727081)_(cropped).jpg)
.svg)
.svg)
