PROFILPELAJAR.COM

פשרת 1850 (באנגלית: Compromise of 1850), הנקראת גם פשרת קליי וחוק פירס, היא חמישה חוקים שחוקק הקונגרס של ארצות הברית בעניין העבדות בשטחים שכבשה ארצות הברית ממקסיקו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו בשנת 1848, שהיוו פשרה בין הרצונות של הצפון שהתנגד לעבדות, ובין רצונות הדרום שתמך בה. פשרה זו הייתה פשרת אד הוק ולא עסקה בפתרון כללי של בעיית העבדות, אשר כבר אז איימה לקרוע את ארצות הברית לשניים. הפשרה החזיקה מעמד שנים ספורות בלבד ולא מנעה את הקרע בשנת 1861 שהוביל למלחמת האזרחים האמריקנית.

רקע היסטורי

לפני פשרת 1850:

קליפורניה בעקבות הבהלה לזהב ביקשה להצטרף כמדינת חירות.
טקסס תבעה את השטח מערבה עד הריו גראנדה.
ניו מקסיקו התנגדה לתביעה של טקסס, וביקשה להצטרף כמדינת חירות.

העבדות הייתה קיימת בארצות הברית מלפני היווסדה, אך בעוד שבמדינות הצפון המתועשות היא בוטלה בעיקרה עוד בראשית המאה ה-19, הרי שבדרום החקלאי, שבו בעלי האחוזות היו זקוקים לכוח עבודה זול ורב, היא המשיכה להתקיים. אט-אט נוצרו בארצות הברית שתי חברות, שהיו שונות בתכלית זו מזו, בעלות אינטרסים סותרים ובעלות דעות הפוכות בנושא העבדות: בצפון הלכה והתחזקה התנועה לביטול העבדות, שדרשה את ביטולה של העבדות בכל רחבי ארצות הברית, ואילו רוב אנשי הדרום תמכו בהמשך קיומה של העבדות ובאפשרות להרחיבה ככל שארצות הברית גדלה והתפשטה לשטחים חדשים. בשל ההבנה כי על-מנת לשמר את ארצות הברית כגוף אחד, אל לאחד הצדדים לכפות את עצמו על השני, התקבלו לאיחוד במהלך כל המחצית הראשונה של המאה ה-19 מדינות חדשות רק בצמדים - אחת חופשית מעבדות ואחת מקיימת עבדות, על-מנת שלא להפר את האיזון בין מדינות החירות למדינות העבדות בסנאט של ארצות הברית.

בשנת 1845 ביקשה טקסס, שהתנתקה ממקסיקו תשע שנים קודם לכן, להצטרף לארצות הברית כמדינת עבדות. שנה לאחר-מכן פרצה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, ובאותה שנה דחה הסנאט של ארצות הברית את הצעת וילמוט לאסור על עבדות בשטחים שייכבשו ממקסיקו.

ב-1849 ביקשו תושבי קליפורניה שנכבשה במלחמה ממקסיקו להצטרף לברית כמדינת חופשית מעבדות. אלא שקבלתה של קליפורניה הייתה מערערת את האיזון בין מדינות העבדות למדינות החירות בסנאט (קבלתה של טקסס שלוש שנים קודם אוזנה על ידי קבלתה של ויסקונסין ב-1848), ולכן קבלתה לברית התעכבה. לאור זאת הועלתה האפשרות לחלק את קליפורניה לשניים, אשר נפסלה לאור העובדה ששטחי דרום קליפורניה נמצאו לא מתאימים לחקלאות.

בנוסף לכך התקיים בציבור האמריקאי דיון סוער על עתידם של שאר השטחים שנכבשו ממקסיקו, שהפכו מאוחר יותר למדינות אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה וקולורדו - האם הם יהיו למדינות עבדות, מדינות חירות, או שמא על תושביהם המקומיים להכריע בעניין בעצמם. ובנוסף, דרשה טקסס לקבל לעצמה חלק מהשטח של טריטוריית ניו מקסיקו.

הפשרה

תוצאות חלוקת השטחים אחרי פשרת 1850:

קליפורניה התקבלה לאיחוד כמדינת חירות.
טקסס ויתרה על התביעות לשטחים תמורת פיצוי כספי שמימן את חובה למקסיקו.
ניו מקסיקו הפכה לטריטוריית ניו מקסיקו מבלי לקבל החלטה על מעמד העבדות בה.

ב-3 בדצמבר 1849 התכנס הקונגרס כדי לפתור את כל הבעיות הללו. חודשיים מאוחר יותר, מנהיג הוויגים הנרי קליי קרא לפשרה; הקריאה לפשרה התקבלה, אך רעיונותיו של קליי - לא. תחת זאת, היה זה מנהיג הדמוקרטים הצפוניים סטיבן דאגלס שניסח את עיקרי הפשרה: קיצוצה של טקסס לגבולותיה הנוכחיים, יצירת ממשלות טריטוריאליות מבוססות על רעיון ריבונות העם בטריטוריות של ניו מקסיקו ויוטה, קבלתה של קליפורניה כמדינת חירות, ביטול הסחר בעבדים במחוז קולומביה והנהגת חוק עבדים נמלטים שייטיב עם הדרום.

קבלת הפשרה

דאגלס הציג את תוכניתו בסנאט בסביבות פברואר 1850, והיא זכתה לתמיכה, אם כי היו כאלה שהתנגדו - בעיקר הדרומיים הקיצוניים בהנהגתם של ג'ון קלהון וג'פרסון דייוויס והצפוניים הקיצוניים בראשותו של ויליאם סיוארד. ב-17 באפריל באותה שנה, שרטטה "ועדת השלושה-עשר" את גבולותיה המדויקים של טקסס, וביוני שלחו תשע מדינות מהדרום נציגים לוועידת נאשוויל על-מנת לקבוע את עמדתן ביחס לפשרה המתגבשת. אמנם חלק מהצירים הקיצוניים בוועידה דיברו בזכות הפרישה, אך הדעה שהתקבלה תמכה בפשרה ובהרחבת קו הגבלת העבדות שנקבע בפשרת מיזורי עד לאוקיינוס השקט.

בהתחלה אוגדו כל סעיפי הפשרה לחוק אחד, אך הוא לא הצליח לעבור בסנאט, בעיקר בשל התנגדותו של הנשיא דאז זאכרי טיילור. ברם, בחגיגות יום העצמאות של ארצות הברית באותה שנה לקה טיילור בדלקת הקיבה והמעיים, ככל הנראה לאחר שאכל גלידה עם דובדבנים, ונפטר כעבור מספר ימים. לכס הנשיאות עלה סגנו, מילרד פילמור, אשר תמך בפשרה של דאגלס. בהשפעת הנשיא החדש, חמשת החוקים שהרכיבו את הפשרה הועברו בקונגרס ונחתמו על ידי פילמור במהלך ספטמבר 1850.

השגות על הפשרה

הדמוקרטים הדרומיים בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס התנגדו לפשרה של דאגלס וקליי, משום שהיא הפרה את האיזון בין מדינות העבדות למדינות החירות בסנאט. כמו כן הם לא ראו בעין יפה את קיצוצה של טקסס, וראו את ביטול הסחר בעבדים במחוז קולומביה כנוגד את החוקה.

הוויגים הצפוניים בהנהגתו של ויליאם סיוארד התנגדו לפשרה משום שהיא לא ביטלה את העבדות במערב ועוד יותר בשל חוק העבד הנמלט המחמיר, אשר דרש את גיוסם של אזרחים לגדודי חיפוש של עבדים נמלטים.

הנשיא דאז, זאכרי טיילור, אף שהיה בעל עבדים בעצמו, התנגד לפשרה והציע לבטל את הצורך בה על ידי כך שטריטוריות יוטה וניו מקסיקו תתקבלנה לברית כמדינות בלא הצורך בארגונן כטריטוריות על ידי הקונגרס ולכן גם בלא הצורך שהקונגרס יכריע בשאלת העבדות בהן. מהלכו זה של טיילור עורר עליו את חמתם של דרומיים רבים, אשר ראו בו "בוגד".

הפשרה שהתקבלה

קליפורניה התקבלה כמדינת חירות.
שטחה של טקסס במערב קוצץ לטובת מדינת ניו מקסיקו דהיום; תמורת זאת, טקסס קיבלה פיצוי בסך 10 מיליון דולרים על-מנת לשלם את חובה למקסיקו.
במחוז קולומביה נאסר סחר בעבדים, אך לא נאסרה החזקתם.
חוק העבד הנמלט – עבדים נמלטים הוכרזו פושעים פדרליים, ומי שמחביאם הוא פושע. לשם אכיפת החוק הוקמו יחידות מיוחדות של לוכדי עבדים בכל ארצות הברית.
הוחלט שמעמד הטריטוריות שנכבשו (שכללו את המדינות אריזונה, ניו מקסיקו ויוטה של היום) יוכרע בעתיד על פי עקרון "ריבונות העם", דהיינו, התושבים המקומיים יכריעו בשאלת העבדות בעצמם.

תוצאות

לאחר הצטרפות קליפורניה לברית, הוטתה לראשונה הכף בסנאט, משום שלא הייתה אף מדינת עבדות באופק באותו זמן, כך שמספר הנציגים ממדינות החירות עלה על מספר נציגי מדינות העבדות; ברם, בית המחוקקים של קליפורניה פתר בעיה זו בכך שבחר סנאטור אחד עם נטייה "צפונית" וסנאטור אחד עם נטייה "דרומית" (באותה תקופה הסנאטורים נבחרו על ידי בתי המחוקקים של כל מדינה, ורק החל מיישומו של התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית ב-1913 נבחרו הסנאטורים על ידי אזרחי המדינה). ערעור זה של האיזון בסנאט פתח פתח לקבלתן של עוד כמה מדינות חירות במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 בלא מדינות עבדות לצידן, והחריף את המתח בין הדרום לצפון.

אף על פי שהפשרה הייתה פופולרית בציבור, היא הייתה פשרת אד הוק ולא פתרה את השאלה היסודית של העבדות בארצות הברית. בנוסף לכך, הפשרה לא הביאה את השלום שהייתה אמורה להביא: בשנת 1854, כעבור ארבע שנים בלבד, סטיבן דאגלס הציע – והעביר – את חוק קנזס נברסקה, שהרחיב את עיקרון ריבונות העם בעניין העבדות מעבר לגבול שנקבע בפשרת מיזורי מ-1820. העברתו של החוק עוררה התנגדות עזה בצפון, שהחל לחשוש מכוונות ההתפשטות מהדרום, ועל רקע זה נוצרה המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית, אשר תפיסתה את הנשיאות בשנת 1860 הובילה למלחמת האזרחים האמריקנית.