צבא זה היה מורכב מצבא סדיר אשר תוגבר בכמות נרחבת של יחידות צבאיות ממדינות הצפון שהורכבו מחיילים סדירים ומתנדבים. צבא האיחוד נלחם וניצח את צבא הקונפדרציה של מדינות הדרום במהלך המלחמה שנמשכה מ-1861 עד 1865. כ-360,000 חיילי הצבא נהרגו וכ-280,000 נפצעו במהלך שנות המלחמה.
היסטוריה
כאשר פרצה מלחמת האזרחים באפריל 1861, מנה הצבא הסדיר כ-16,000 חיילים וקצינים, אשר חלקם התפטרו מהצבא על מנת לקבל תפקידי פיקוד במסגרת צבא הקונפדרציה. הצבא הסדיר מנה 10 רגימנטים של רגלים, 4 של ארטילריה, 2 של פרשים, 2 של דרגונים ורגימנט אחד של רגלים רכובים. הרגימנטים הללו היו פרושים לאורכה ולרוכבה של ארצות הברית כך שמתוך 197 פלוגות איישו 179 מהם 79 מוצבים במערב ו-18 הנותרות החזיקו במוצבים ובמצודות לאורך הגבול האמריקני-קנדי ולחוף האוקיינוס האטלנטי.
עם פרישתן של 7 המדינות הראשונות ב-20 בדצמבר1860, לאחר מפלתו של האיחוד בקרב פורט סאמטר ולאור המשבר החמור בכוח האדם בצבא הסדיר, קרא אברהם לינקולן לגיוסם של 75,000 מתנדבים לתקופה של שלושה חודשים, לשם יישוב הסכסוך עם מדינות הדרום בדרכים צבאיות. קריאתו של לינקולן לגיוס הכריחה את מדינות הגבול לנקוט עמדה בסכסוך וכך פרשו יחדיו 4 מדינות נוספות וחברו למדינות הקונפדרציה שזה עתה הוקמה. במרוצת הזמן התברר כי המלחמה תהיה ארוכה ויקרה ממה שחשבו משני עברי הגבול, וב-22 ביולי1861 אישר הקונגרס הקמה של צבא מתנדבים של 500,000 חיילים.