בצד שמאל נראים שרידי חומת העיר המקראית שכם. וכן נראים שרידי מקדש גדול שיש המייחסים אותו למקדש הנזכר בסוף ספר יהושע. בצד המקדש נראה סלע גדול המיוחס לאבן הגדולה" שנזכרת במעמד כריתת הברית בשכם. בצד ימין נראה קבר יוסף (מבנה עם כיפה לבנה).
שכם הקדומה או שכם העתיקה היא עיר קדומה, שראשיתה בתקופה הכלכוליתית, ויישובה הרציף נקטע בהחלפתה בעיר הרומאית הסמוכה נאפוליס, שזוהתה עמה בהמשך. העיר מוכרת מממצאים ארכאולוגיים מרשימים ומאזכורים אפיגרפיים במקורות מצריים, אכדיים ומקראיים.
מתקופת הברונזה הקדומה נמצאה כתובת מימי סנוסרת השלישי (1878–1843 לפנה"ס) במצרים, הידועה בשם "כתובת ח'ו־סבך" (אנ'), המספרת על מסע צבאי של המלך נגד העאמו ועל כיבוש גליל שכם,[8] אשר נפילתה מוצגת על ידי הסופרים המצרים כנפילתה של כל ארץ כנען (או "ארץ רתנו" כפי שהיא מכונה על ידם). באותם עת שימש תל מגידו כמרכז השלטון המצרי באזור. במאה ה־18 לפנה"ס הוקפה העיר סוללת עפר גדולה, שמעליה חומה ובה שני שערים. הסוללה דופנה מבחוץ בקיר חזק בנוי אבנים גדולות. בתוך הביצור נערם מילוי עבה, ומעליו נבנה מקדש מגדול, שרוחבו היה 5 מטר וגובהו היה כנראה רב.[9] ברחבי ארץ שכם קמו יישובים כפריים רבים, שהיוו מעין עורף חקלאי לעיר הבירה. שכם (בתל בלאטה) הייתה אחת מערים רבות בכנען שהוקמו מוקפות סוללת "עפר כבוש".[10]
תקופת הברונזה התיכונה
בתקופת הברונזה התיכונה התרחש בכנען המעבר מחומות עשויות עפר כבוש לחומות מאבני גוויל בשיפוע כלפי חוץ, שראשן השטוח של החומות שימש בסיס לקיר לבנים. בין חומות אלה בולטת החומה האדירה בשכם, שהשתמרה לגובה של כ־10 מטרים.[11] בחפירות של בית הספר האמריקני לחקר המזרח התגלו ביצוריה העצומים של העיר מסוף תקופת הברונזה התיכונה, לפיכך הציע הארכאולוג רייט, כי "המאמץ האדיר ליצירתו של מבצר בלתי חדיר בתקופת החיקסוס מצביע על כך, שבמאות ה־17–16 לפנה"ס הייתה שכם עיר מדינה ששלטה על ההר ממגידו בצפון ועד גזר בדרום". שטח העיר הוגדל על ידי בניית חומה שתמכה במילוי מלאכותי. החומה בנויה מאבן ומעליה חומת לבנים. בתוך העיר נבנתה חומה נוספת, דקה יותר. שתי החומות האלה חוברו ביניהן על ידי קירות קצרים, באופן שנוצרה חומת סוגרים. חומה כזאת התגלתה בחלקו המזרחי של התל. החומה החיצונית נבנתה מאבנים גדולות מאוד. בקטע הצפוני־מערבי של החומה התגלה שער גדול, שמידותיו 19×22 מטר. אותו השער נבנה מחדש בתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל. לאחר חמישים שנה בערך, נבנתה חומה חדשה על תוואי החומה הישנה, וגם נבנה שער חדש במזרח. סמוך לשער הצפוני־מערבי, נמצא מקדש מבוצר, מתקופת החיקסוס. המבנה שימש גם מקדש וגם מבצר.[9]
חידוש נוסף בכנען באותה עת היה מקדש מגדול – מקדש מבוצר. המקדש שהתגלה בשכם הוא דוגמה טובה למקדש כזה: במבנה המלבני המוצק הבנוי קירות עבים נמצא אולם ארוך אחד בלבד, שתמכו בתקרתו שתי שורות עמודים; פתחו שבחזיתו מוגן על־ידי שני צריחים, והכניסה אליו היא דרך חצר מרווחת. בגומחה מול אותו הפתח הוצב פסל האל. למבנה היו לפחות שתי קומות, כאשר הגישה לקומות העליונות הייתה דרך אחד הצריחים. המקדש מתוארך לזמנה של החומה האדירה, והוא שרד עד לסוף תקופת הברונזה המאוחרת, בסוף המאה ה־12 לפנה"ס, עת נחרב.[11]
שכם חרבה פעמיים בידי מצרים – בפעם הראשונה כנראה בידי יעחמס הראשון (1580–1546 לפנה"ס) ובפעם השנייה כנראה בראשית ימי אמנחותפ הראשון (1526–1546 לפנה"ס). היא התאוששה במחצית השנייה של המאה ה־16 לפנה"ס.
בשכם נמצאו אחת הכתובות היחידות בארץ ישראל בכתב פרוטו־כנעני שזמנן קודם לתקופת הברונזה המאוחרת.[12][13]
היישוב במקום התאושש במחצית השנייה של המאה ה־16 לפנה"ס. עם זאת, העיר שנבנתה לאחר הכיבוש המצרי, הייתה קטנה במידה ניכרת. "מקדש המגדל" הוקם במתכונת קטנה יותר, וחלק מן השערים והביצורים שוקמו. רוב הכפרים שמסביב לשכם חרבו, ולא נבנו יותר. גבולה של ממלכת שכם, הקיף במאה ה־14 לפנה"ס את רוב הר מנשה, פרט לעמק דותן, וחלק מהר אפרים. ארכיון אל עמארנה המצרי, מתאר בפירוט יחסי את קורות לבאיה (לבאיו) מלך שכם ובניו. גם בימי לָבָּאיה הייתה שכם לעיר דומיננטית בשומרון, ותחומי השפעתה הגיעו עד לגזר בדרום ועד לעמק יזרעאל בצפון. הוא ניסה להרחיב את תחום שלטונו לאזור השרון ועמק יזרעאל. הוא כרת ברית עם מלך גזר וגת (במצרית: כנת), ופעל נגד ערי השפלה. כנגדו התלכדה ברית מלכים, בה נמנו שליטי עמק יזרעאל, עמק עכו והשפלה המרכזית. גם השלטונות המצריים התקוממו כנגדו. בשלב זה, נאסר לָבָּאיה בידי המצרים והיה אמור להישלח למצרים לתת דין וחשבון על מעשיו, אך בהיותו בחנתון הצליח להימלט משוביו, אך נרצח בידי יריביו המקומיים אנשי גינָה. בני לָבָּאיה חידשו את הברית עם גזר וגת רימון, שבו ללחוץ את שכניהם והרחיבו את תחום פעולתם לעבר הירדן. הברית לא האריכה ימים, והתפרקה עקב שינוי שחל במצב הביטחון הפנימי בארץ. במות בני לָבָּאיה הצטמצם תחום השפעתה של שכם, ומהחפירות בתל עולה כי שכם חרבה שוב במאה ה־14 לפנה"ס והתאוששה כנראה רק בסוף המאה ה־14 לפנה"ס. הרקע ההיסטורי לחורבן זה אינו ברור, אך ייתכן שהדבר קשור לסכסוכים הפנימיים בין ערי המדינה של כנען באותה תקופה.[14] במאה ה־14 לפנה"ס גבולה של ממלכת שכם הקיף את רוב הר מנשה, פרט לעמק דותן, וחלק מהר אפרים.
שכם הכנענית קיימה מבנה חברתי דימורפי של עירוניים ואנשי שבטים. מערכת חברה זו התקיימה כנראה גם בתחילת תקופת הברזל (תקופת ההתנחלות), כאשר נוספו לעיר כנראה גם מהגרים מצפון הסהר הפורה. מחפירות תל בלאטה עולה כי בשנת 1100 לפנה"ס חרבה שכם.
תקופת הברזל
במהלך המאות 13–12 לפנה"ס, חלה בעיר התאוששות אטית. התרבות החומרית של העיר שייכת כבר, על פי הממצא הקרמי, לתקופת הברזל בארץ ישראל, אולם העיר לא הייתה מבוצרת. שכבת החורבן השנייה והסופית של התל בתקופה זו אירעה במחצית במאה ה־12 לפנה"ס לערך, לאחר מכן לא התאוששה שוב כ־250 שנים. לאחר תקופת נטישה מהעיר, התחדש היישוב בשנת 900 לפנה"ס על ידי הישראלים. ירבעם ביצר את העיר והפך אותה לבירתו. מעל למקדש נבנה בית, שזוהה על ידי החוקרים כאסם מלכותי. הריסתה הסופית של שכם הישראלית מיוחסת לשלמנאסר החמישי או לסרגון השני שתקפו את ממלכת ישראל בשנים 720–722 לפנה"ס.
לאורך השנים התפתחה מתיחות בין השומרונים לבין היהודים. עדות למתח בין הקהילות ניתן לראות בפרקי עזרא ונחמיה המתארים את פעולותיו של סנבלט החורני שיש המזהים את מקום מושבו עם הכפר חווארה (חורון) שמדרום לשכם, שעל שמו נקראת החטיבה המרחבית הסמוכה 'מחנה חורון'.
בנייתה של שכם מחדש כישוב שומרוני החלה עם האישור שהעניק אלכסנדר מוקדון לשומרונים להקים מקדש על הר גריזים (332 לפנה"ס). להתפתחות שכם, תרם דיכוי מרד השומרונים בעיר שומרון, והפיכתה למושבה של חיילים מוקדונים משוחררים (331 לפנה"ס). כתוצאה מכך, התחזק מעמדה של שכם, והיא הייתה במהרה לבירת השומרונים ולמרכזם הדתי והמדיני. בראשית המאה ה־2 לפנה"ס הוקמה על הר גריזים עיר שומרונית גדולה, שגרמה כנראה לירידה במעמדו של היישוב במקום.
בשנת 111 לפנה"ס כבש השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס את שכם, החריב אותה וערים נוספות בשומרון עד היסוד, והרס את העיר ואת המקדש השומרוני בהר גריזים, כנראה כדי לחזק את מעמדו של בית המקדש שבירושלים. נראה כי בעקבות זאת, שכם ננטשה לגמרי, אף על פי שהעיר השומרונית בהר גריזים הוסיפה להתקיים כמרכז דתי לשומרונים. יוסף בן מתתיהו מציין כי הקרב בין אלכסנדר ינאי ודמטריוס נערך ליד שכם, אך יכול להיות ששכם לא התקיימה בזמנו, אלא רק שמה השתמר. חורבן המקדש השומרוני בהר גריזים בידי החשמונאים היווה את השיא השלילי ביחסים בין היהודים לשומרונים.
שכם הקדומה מזוהה עם תל בלאטה השוכנת במרכז ארץ ישראל והשומרון על קו פרשת המים הארצי, על צומת דרכים המחברת בין מישור החוף לבקעת הירדן ועבר הירדן (כביש 57 וכביש 55), ועל דרך ההר המחברת את ארץ ישראל מהגליל ליהודה (כביש 60). העיר העתיקה של שכם ממוקמת במזרחה של העיר שכם המודרנית. בימי המרד ברומאים חרבה גם שכם בידי חיל אספסינוס, ובמקומה הקימו עיר חדשה שקראו לה בשם האיש שבנה אותה: פלאביה ניאפוליס: היא ניפוליה, נפולין או ניפולין של כותיים שבתלמוד ובמדרש.[19] ניאפוליס הוקמה במעבר הצר שבין הר גרזים והר עיבל, ועל כך נקראה בפי יושביה בשם מברתה או מעברתא[20]. בפי הערבים שונה השם לנבלוס, שבו מכנים את העיר עד היום.[21]
גרעין העיר ההיסטורי שוכן בעמק צר רווי מעיינות בין הר גריזים והר עיבל, בגובה של כ־550 מטרים, כשמעל העיר מתנשאים בתלילות רכסי ההרים של גריזים ועיבל המתנשאים לגובה של 750–900 מטרים. בסמוך לעיר עמקים נרחבים ובהם קרקע פורייה (בקעת עסכר מצפון, עמק המכמתת מדרום, בקעת בית דג'ן / בית פוריכ ממזרח, עמק נחל שכם ממערב), ששימשו בעבר וגם כיום לחקלאות נרחבת, ומאפשרים גישה נוחה לעיר מכיוונים רבים. המרחבים החקלאיים סביב שכם מאפשרים גם מרעה בהיקף ניכר. מצפון מזרח לעיר שוכנים מעיינות עין בידאן הגדולים, המזינים את נחל תרצה ושטחי חקלאות נרחבים בו. עם זאת, העיר רחוקה ממישור החוף על נמליהם. את אזור העיר המערבי מנקז נחל שכם, ואת המזרחי נחל תרצה.
במקרא
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא שהפסקה מבוססת ישירות על המקרא בלבד, ללא מחקר אקדמי על הכתוב בו (מחקר כזה לא חסר בהקשם של שכם).
שכם נזכרת לראשונה במקרא בספר בראשית כמקום הראשון שאליו הגיע אברהם בארץ כנען, ונקראה אז "אלון מורה"[22]. כאשר יעקב שב לארץ כנען מחרן, לשם ברח לאחר גנבת הברכות, הוא הגיע אל שכם. באותה העת נקראה העיר שלם וישב בה העם החיווי, שהיה מבניו של כנען. הוא רכש חלקת שדה מבניו של חמור אבי שכם תמורת 100 מטבעות קשיטה והקים מזבח להקרבת קרבנות[23]. שכם בן חמור חטף את בת יעקב, דינה, ואנס אותה. בעקבות זאת נקמו שני אחיה של דינה, שמעון ולוי, את נקמת אחותם בהמיתם את כל הגברים בעיר, ולקיחת הנשים והילדים בשבי[24]. לפני עזיבת יעקב את שכם לבית אל, אסף את כל הפסלים שהובאו מהעיר הכנענית כחלק משלל העיר, וטמן אותם תחת עץ האלה הסמוך לעיר[25]. כעבור כעשר שנים, בעת מגורי משפחת יעקב בחברון, בניו של יעקב נודדים עם הצאן לשכם היושבת בעמק רחב ידיים ומתאים למרעה. משם הם ממשיכים צפונה לדותן. יעקב שולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו שבשכם, אולם כאשר יוסף מגיע לשכם הוא אינו מוצאם עד שנאמר לו על ידי אדם שנכח שם, שאחיו עברו לדותן. יוסף מגיע לדותן ושם אחריו נמכר לעבד על ידי אחיו[26]. בסוף ספר יהושע מסופר כי עצמות יוסף נקברו בחלקת השדה שרכש יעקב מבני חמור, הוא קבר יוסף[27].
משמאל הר גריזים ומימין הר עיבל
לקראת מותו, מצווה משה את עם ישראל לקיים את מעמד הר גריזים והר עיבל סמוך לכניסתם לארץ[28]. שישה שבטים עמדו על הר גריזים ושישה על הר עיבל, ובין ההרים, סמוך לשכם, עמדו הלויים ובירכו את שומר מצוות אלוהים וקללו את המפר אותן[29]. בעת כיבוש הארץ על ידי עם ישראל בראשית תקופת ההתנחלות, קבע יהושע בן נון, ששכם תשמש כאחת משלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי[30]. ערי המקלט יועדו להתיישבות שבט לוי בהן ואת שכם קיבלה משפחת קהת[31]. בסוף ימיו של יהושע בן נון הוא מכנס את עם ישראל לשכם. העיר שכנה בדיוק במרכז הארץ, ולכן היוותה מקום מתאים להתכנסות עם ישראל מכל קצוות הארץ. אז עם ישראל כרת את הברית בשכם עם אלוהים, ויהושע מציב אבן גדולה לעדות וזיכרון עולם על הברית[32].
שכם מוקמה בנחלת מנשה ובמרכז ממלכת ישראל
בימי אבימלך בן גדעון, פחות מ־300 שנה לאחר התיישבות הלויים בשכם, העיר מתוארת במקרא כמי שאוכלסה על ידי "בעלי שכם", משפחות כנעניות מתקופת העם החיווי, ומשפחות משבט מנשה שהעיר הובלעה בתוך נחלתם[33]. אמו של אבימלך באה משכם. הוא ביקש ממנה לדבר על ליבם של אחיה כדי שיחברו אליו בחיסול אחיו, כך יובטח המשך שלטונו. אכן נטה לבם אליו ובעזרתם הוא הרג את כל אחיו, למעט יותם, שהצליח להימלט ולאחר מכן לשאת את משל יותם בו הוא מוכיח את אנשי שכם על כפיות הטובה כלפי גדעון ומקלל אותם שייענשו על חטאם. כעבור שלוש שנים פורץ סכסוך בין אבימלך לבעלי שכם שבמהלכו הכה אבימלך בבעלי שכם[33].
לאחר שהגלה מלך אשור את עשרת השבטים מממלכת ישראל, העביר לערי השומרון כמה עמים מאזור מסופוטמיה וארם דמשק ובהם "הכותים", קרי, שומרונים. בראשית ימי שיבת ציון פנו הכותים אל זרובבל בן שאלתיאלפחת יהודה, ויהושע הכהן הגדול בבקשה לחבור אליהם בבניית בית המקדש השני. משנענו בשלילה, שלחו מכתבי שטנה שקריים למלך פרס. הם טענו שהיהודים מתכוונים למרוד במלכות פרס, לאחר שיבססו את ההתיישבות היהודית בירושלים על ידי בניית בית המקדש. בעקבות זאת יצא מאת מלך פרס צו האוסר על המשך בניית המקדש, אשר בוטל רק בימי דרייווש השני. במקביל למכתביהם, הכריזו הכותים על הר גריזים כמקום שבו בחר אלוהים לבניית המקדש. כך, הפכה שכם, השוכנת מתחת להר גריזים, לעיר שומרונית מרכזית.
^ 12אדם זרטל, 'בארץ הפרזי והרפאים' — על ההתנחלות הישראלית בהר מנשה, בתוך: "מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל", ירושלים 1990 (עורכים, ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן), יד יצחק בן-צבי החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, עמודים 60-75
_to_the_Egyptian_Pharaoh_Amenhotep_III_or_his_son_Akhenaten._14th_century_BCE._From_Tell_el-Amarna,_Egypt._British_Museum.jpg)
