נבי סמואל באיור משנת 1889נבי סמואל. מבט מכיוון שדרות מנחם בגין בירושלים. מימין - שכונת רמותפתח הכניסה הראשי של המסגד, (2007)המונים עולים לקבר שמואל הנביא ביום ההילולהממצאים צלבניים וממלוכים סביב המסגדנשים בציון הקבר בקומת המרתף (בניגוד למוסלמים, המציגים אותו בקומת הכניסה)נבי סמואל בלילה
נבי סמואל (מכונה גם קבר שמואל הנביא; בערבית: النبي صموئيل, "אַ-נַבִּי צַמְוִיל") הוא אתר המקודש בשלוש הדתות האברהמיות כמקום קבורתו של שמואל הנביא. הוא שוכן בפסגת הר, צפונית-מערבית לירושלים, כקילומטר אחד משכונת רמות. סמוך לאתר שוכן כפר ערבי הנקרא גם הוא על שם האתר.
בנקודה הגבוהה ביותר בהר עומדת מצודהצלבנית גדולה ובה מרתף, שתי קומות בנויות מעל הקרקע ומעליהן צריח הבולט למרחוק. גג המבנה מכיל שתי בליטות מקומרות, והוא פתוח למבקרים.
במתחם הציון בקומת הכניסה שוכן מסגד המשמש מוסלמים, ובקומת המרתף בית כנסת המשמש יהודים, ובו ציון הקבר וחדרי תפילה נפרדים לגברים ולנשים[1].
האתר משמש מוקד עלייה לרגל עבור יהודים רבים מאוד המתכנסים אליו מדי שנה בשני הימים המוזכרים כימי פטירת שמואל הנביא - כ"ח באייר[2] וכן כ"ט באייר[3]. האתר שימש גם כמוקד עלייה לרגל עבור מקיימי מנהג החלאקה, ויש הסבורים כי נהגו כך עוד קודם שפשט המנהג לעשות כן במירון[4].
מיקום
נבי סמואל שוכן בפסגת הר המתנשא לגובה של 884 מטרים מעל פני הים[5][6], בסמוך לכפר נבי סמואל, הנקרא על שם הקבר. הוא חולש על סביבתו, הכוללת את הכפר אל-ג'יב בצפון; שכונת רמות מדרום-מזרח; היישוב גבעת זאב מצפון-מערב. מפסגת ההר ניתן לראות את כל ירושלים עד הרי גוש עציון מדרום ודרום גוש דן ממערב.
זיהוי האתר
המקורות המוקדמים ביותר המזהים את האתר עם קבר שמואל הנביא הם בדברי אל מוקדסי, במחצית השנייה של המאה העשירית, והאב הרוסי דניאל, המזכיר את האתר שנים מספר לאחר מסע הצלב הראשון.[7]. זיהוי זה נזכר גם במקור יהודי מתחילת המאה ה-16 (1500 לערך)[8]. ר' שמואל ב"ר שמשון (1210, המאה ה-13) מציין את קברו של שמואל הנביא ברמתיים[9]. כיום מקובל יותר הזיהוי של רמה שבבנימין עירו של שמואל בה נקבר, עם הכפר א-רם[7], מספר חוקרים זיהו את נבי סמואל עם מצפה, המוזכרת בתנ"ך כעיר בה פעל שמואל הנביא[10][11].
מסורת יהודית אחרת זיהתה את נבי סמואל כאתר בנייתו של משכן גבעון אך הדעה המקובלת כיום היא שמשכן גבעון שכן בתחום הכפר אל-ג'יב הסמוך.
בחפירות הארכאולוגיות נחשפה שכבת חורבן, המתוארכת לשלהי ימי הבית הראשון. בנוסף התגלו חרסים המתוארכים לתקופה הפרסית, המאות 4–5 לפסה"נ. לאחר מכן נחשף יישוב, המתוארך לתקופה ההלניסטית והחשמונאית. כן נחשפו שרידיו של רובע מגורים גדול, הכולל שתי שורות מבנים מצדיו של רחוב מרכזי; בור מים; ומקווה טהרה חצוב בסלע. המבנים נבנו באבנים גדולות שנחצבו במקום. קירות המבנים שרדו לגובה של כ-4 מטרים. הממצא בתקופה זו כולל חרסים, מטבעות ושאריות מזון. לא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה שבין אמצע המאה הראשונה לפסה"נ ועד לשלהי המאה ה-5 לספירה.
ימי הביניים
האתר יושב מחדש בתקופה הביזנטית, במהלך המאות ה-5 וה-6 לספירה. מתקופה זו נחשפה תעשיית קרמיקה מפותחת מאוד, במקום נחשפו ארבעה כבשני חרס גדולים ותעשייתיים, בנויים בשתי קומות. הכבשנים נבנו ישירות על המבנים מהתקופה החשמונאית. נראה שתעשיית כלי החרס הייתה הגדולה ביותר מצפון לירושלים. ייצור כלי החרס נמשך גם בתקופה האומאית המוסלמית הקדומה עד למאה ה-8 לספירה. נמצאו טביעות על ידיות קנקנים ביוונית ובערבית המתייחסים לעובדת קיומו של מנזר מהתקופה, "דיר מר סמואל". לא התגלו שרידים של מנזר מהתקופה הביזנטית.
עם התקדשות המקום בקרב הנוצרים בתקופה הביזנטית נבנה, כנראה, במקום מנזר, ששרידיו, כאמור לא התגלו בחפירות הארכאולוגיות.
בתקופה הערבית הקדומה - האומאיית, שימש האתר כמרכז גדול מאוד לייצור כלי חרס, ששימש את כל צפון ירושלים. במקום נחשפו שבעה תנורי חרס משוכללים. מרכז הייצור המשיך לפעול כנראה גם בתקופה הביזנטית. בתקופה הצלבנית נבנה במקום מנזר - ומצודה. בניית המצודה "מחקה" שכבות קדומות. מסביב למצודה נחצב חפיר רחב ועמוק. השכבות הקדומות נחשפו מחוץ לגבולות המצודה הצלבנית.
האתר הגדול שבראשו, כאמור, מצודה גדולה, כולל גם מרחב גדול של מתקנים חקלאיים, מחסנים ובתי מגורים. חשיבותו בתקופה הצלבנית בהיותו נקודת התצפית הראשונה, ממנה יכלו עולי הרגל לעיר הקודש לראות את ירושלים, בצעדם על הדרך הראשית לירושלים מצפון (כביש 443, ואז כביש 436 של ימינו). בשל כך נקרא האתר בשם "הר השמחה" (Montis Gaudii)[12].
לאחר נפילת ארץ ישראל בידי צלאח אל-דין האיובי, הפכה המצודה למסגד, ומסורת קבורת שמואל התחזקה מאוד הן בקרב המוסלמים והן בקרב היהודים. אין כמעט עולה רגל יהודי שביקר בארץ באותה עת, שאינו מזכיר את ציון קברו של שמואל הנביא במקום, ולעיתים אף את קברם של הוריו – אלקנה וחנה[13].
נראה שבמהלך הדורות פעל במקום (אולי בקומת המסד) בית כנסת, בו הוצג ציון קברו של הנביא על ידי היהודים.
חוקר תולדות היישוב, פנחס גראייבסקי, מציין כי המוסלמים בנו מעל לקבר שמואל הנביא בית תפילה עם מגדל בראשו, שבו מתפללים יושבי הכפר, ובאמצעו עומדת מצבה גדולה מכוסה במכסה־ירק, כנהוג בקברים הקדושים של מוסלמים: "מנהג קדום הוא לאחינו הספרדים לבוא ולהשתטח שמה ביום כ"ח אייר, ואדוני הבית היו מרשים להם לבוא אל האולם שממעל למערה, והיו מתעכבים שמה כל הלילה, המון־העם עמד בתפלות, בבכי ובתחנונים, והחכמים בלמודי האדרות הקדושות". לדבריו, היה ליהודים מנהג לשתות לשכרה במקום ביום כ"ח באייר, ומדובר במנהג קדום, שיש לו עדויות ממקורות שונים לאורך השנים[15]. זו אולי הסיבה לכך שלא פעם התגלעו חיכוכים ומתחים בין היהודים והמוסלמים אודות זכות האחיזה והביקור במקום. כך למשל אצל רבי יצחק לטיף, שעלה ארצה בשנת 1445[16], המספר:
פעם אחת החדילו הערבים את היהודים מליכנס בטרקלין של שמואל הנביא להתפלל, קם עליהם הצדיק הזה זלה"ה, וחנק לגרונו למחדיל היהודים מלבוא בתפלתו, ואמר לו: "תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחיי, כי הם בניי ולא אתם. מיד החזיר. וזה שמעתי אני בהיותי שם. ונרות דולקים תמיד, וערבים מתנדבים ודולקים
— וילנאי, עמ' 428.
האזכור הכתוב הקדום ביותר לקיומו של בית כנסת באתר מופיע באגרת מארץ ישראל מאמצע המאה ה-15 המפרטת אודות מנהגי יהודי ירושלים, שם נרשם ”באנו בירידה ובשפלות גדול מכל הדברים אשר היינו מחזיקים בהם כמו בית הכנסת בחברון ו[...] בית שמואל הרמתי ע"ה”[17].
המקור הראשון, המתאר פחות או יותר את הנראה היום לעין (מבואה גדולה, וירידה במדרגות אבן אל תוך כוך קבר) הוא רבי משולם מוולטרה, שביקר במקום בשנת 1481[18]. הרב מספר שיום פטירתו של שמואל הנביא, הוא כ"ח באייר, היה יום עלייה לרגל בו הגיע יהודים רבים מארצות האזור לאתר, וציין כי נתקל בסובלנות מצד המוסלמים כלפיהם: ”הישמעאלים מכבדים את כל הקברים הרבים המקודשים ליהודים במרחב ירושלים”[17]. תאוריהם הרבים של עולי הרגל (יהודים, נוצרים, קראים ומוסלמים) מלמדים על מבנה גדול, שהזכויות על אחזקתו נתונות במחלוקת, אך נראה שלכל אורך השנים הותר ליהודים לקיים בו תפילות ולהדליק בו נרות. הקראים אף כתבו תחינה מיוחדת לקבר שמואל הנביא, שנאמרה על ידם בבקרם באתר.
ב-1730, בהתערבות הסולטאן העות'מאני, סולקו היהודים מן המקום, ולא הורשו אף להתפלל בו. טקסי ה"חאלקה", שמקורם במתחם קבר שמואל, עברו למירון. מערת הקבורה נאטמה, ובקומת הכניסה של המצודה הצלבנית נבנה מסגד גדול, ובראשו צריחמואזין. יהודים מעטים הורשו לבקר במקום, וגם זאת תמורת תשלום נאה. גראייבסקי מספר כי ב-1885 מנעו מהיהודים לבוא למקום. הרב הספרדי הראשי, החכם באשייעקב שאול אלישר, פנה אל הפחה הטורקי ושמע ממנו כי הממשלה הטורקית אסרה על כניסת יהודים לאחר שנאלצה לשלם 118,000 גרוש כדי לשפץ את המקום בשל מעשי ונדליזם, שתוארו כך: "רבים מהיהודים האשכנזים הבאים שמה ללון וגם יין ושכר מביאים עמהם ועשו את הבית לבית־מרזח ועל קירותיו כתבו שמותיהם, זה בעפרון וזה בפחמים, ולא לכבוד הדבר הזה לבית הקדוש לישראל ולעמים"[15]. בסופו של דבר נעתר הפחה לבקשת הרב הראשי והתיר כניסה של יהודים למקום.
בשנת 1886 ביקשו יהודים להקים יישוב בקרבת נבי סמואל. השם שנבחר ליישוב החדש היה 'רמה', בהתייחס למקום קבורתו של שמואל הנביא, אך הוא נקרא גם 'נחלת ישראל', על שם נחלת ישראל - רמה, החברה שרכשה את הקרקע. במשך כחמש שנים נעשו כמה ניסיונות להתיישב על הקרקע שנרכשה, אך מסיבות בירוקרטיות ללא הצלחה. בשנת 1895 הצטרפו לגרעין המתיישבים כ-13 משפחות של יהודים יוצאי תימן, שהצליחו להגשים את המפעל ואף לעסוק בחקלאות במקום[20], אך עזבו לאחר מספר שבועות, מאחר שכספי החברה אזלו[21], המרחק הגדול בין הבית לבין החלקות המעובדות, שנת שמיטה והתנכלויות בלתי פוסקות של ערביי נבי סמואל, שהיו עוקרים את החלקות הזרועות והנטועות[22].
במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ערך אלנבי תוכנית לכיבוש ירושלים מצפונה כשנבי סמואל היוותה נקודת מפתח בתוכנית זו. בין ה-18 בנובמבר ועד ה-24 בנובמבר1917 התחוללו במקום קרבות קשים בין הדיוויזיה ה-75 (בפיקוד מייג'ור גנרלסרפיליפ פיילין) ובין הכוח המגן של הצבא העות'מאני. ב-21 בנובמבר הצליחה הבריגדה ה-234 (אנ') לכבוש את הכפר והחל מ-22 בנובמבר נערכו שלוש התקפות נגד של הכוח העות'מאני[23]. לאחר קרבות קשים שלוו בהרעשות ארטילריות כבדות משני הצדדים, נכשל הניסיון הטורקי לכיבוש הנקודה אולם אלנבי וחבורת הפיקוד הבריטי נאלצו להחליף את הכוחות הלוחמים התשושים ולטוות תוכנית חדשה לכיבוש ירושלים, תוכנית שהתממשה החל מ-8 בדצמבר והביאה בסופו של דבר לכיבוש ירושלים. בעקבות הנזקים הקשים שנגרמו למבנים בנבי סמואל ובסביבתו מתותחי הלוחמים הבריטים והטורקים ננטש היישוב.
לאחר המלחמה
בשנת 1921, שבה חברת "נחלת ישראל - רמה" לפעול, נרשמה כ"חברה קואופרטיבית לקנית קרקעות בארץ ישראל"[24] ופעלה לגייס כספים לשם הקמת יישוב במקום[25]. בכספים שגייסה רכשה בית בגבעה ("אל בורג'") הסמוכה לנבי סמואל. באוגוסט 1922 ביקר בנבי סמואל הנציב העליוןהרברט סמואל ומושל ירושלים רונלד סטורס, כדי לחנוך את מבנה הקבר והמסגד לאחר ששופץ בעקבות הנזקים הקשים שנגרמו לו במלחמת העולם הראשונה. בטקס נכח גם המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני. אנשי "נחלת ישראל - רמה" נפגשו איתו וביקשו שיפעל למען סלילת כביש למקום[26], מסיבות שונות ננטש היישוב "רמה" (לפי יהודה דוד אייזנשטיין, בספרו אוצר זכרונותי גרו יהודים במקום רק חצי שנה). בימי המנדט הבריטי המקום היה פתוח למבקרים תמורת תשלום ותשלום נוסף נגבה מהמעוניינים לעלות לצריח. המוסלמים אסרו את הכניסה לחדר בקומה המרכזית ומסיבות בריאותיות נאסרה הכניסה למערה[27].
בשנות החמישים פעל מן המקום השודד והרוצח מוסטפא סמואלי - בשנת 1953 בוצעה פשיטה על הכפר על ידי אנשי יחידה 101 במטרה לפגוע בסמואלי, וביתו (שנמצא ריק) פוצץ. כוחות משמר הגבול הרגו אותו לבסוף ב-1956[28].
סביב המסגד והקבר המיוחס לשמואל הנביא, שכן הכפר נבי סמואל (אַ-נַבִּי צַמְוִיל). עד שנת 1967 חיו בכפר יותר מאלף איש, וחלקם ברחו במהלך מלחמת ששת הימים. בתחילת 1969 הוציא הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון צו תפיסה לכפר[32]. ב-1971 נהרס הכפר על ידי צה"ל ותושביו פונו לשטח סמוך לגבעה ממזרח ללב האתר (כיום מתגוררים במקום כ-250 תושבים)[33]. באותה שנה בא להתגורר במקום המוזיקאי שמוליק קראוס בבית נטוש. לטענתו ירש מסבתו חלקת אדמה בכפר[34]. הוא פונה מהמקום אחרי יומיים[35]. במקביל באותה תקופה, החלה ירושלים להתרחב צפונה, ובקרבת מקום נבנתה שכונת רמות (המשמרת בשמה את 'רמה'). בשנת 1973 הציע ראש עיריית ירושליםטדי קולק לספח את נבי סמואל לירושלים[36] ולשמור אותו כשטח ירוק פתוח לרווחת תושבי העיר[37].
בשנת 1995 הוכרז האתר כגן לאומי ישראלי ששטחו כ-3,500 דונם[38]. בתחומי הגן נכללים האתר הארכאולוגי, בתי התושבים והשטחים החקלאיים השייכים להם ועל כן נאסרה בנייה במקום[39] המנהל האזרחי אוסר בניה ושיפוץ בתים והורס כל בניה חדשה, לטענת התושבים מטרת מדיניות זו היא פינויים מהמקום[40]. עם זאת, לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 נבנה בתוך הגן הלאומי בית ספר פלסטיני באופן לא חוקי[41]. כיוון שהכפר נמצא מחוץ לגבול המוניציפלי של ירושלים מנועים התושבים מלהגיע לירושלים.[40]
בשנת 2022 מחאה נגד סגירת שער הכפר התפתחה לקטטה לאחר שפעילי ימין באו למקום למחאת נגד; המשטרה עצרה חמישה פלסטינים לאחר שתועדה תקיפה של מפגין עם דגל ישראל[42] זמן קצר לאחר השתתפותו של חבר הכנסת עופר כסיף במחאת התושבים[43]. שבוע לאחר מכן הגיע למקום חבר הכנסת איתמר בן גביר להפגנה שנערכה מטעם מפלגתו[44].
הכפר נבי סמואל ומחאות תושבים נגד הרס בתים ומגבלות תנועה על התושבים
הכפר נבי סמואל
טיפוח האתר
תצפית פנורמית מגג הקבר, הגבעה בין הכפרים במרכז התמונה היא תל גבעון העתיקהבית הספר הפלסטיני שנבנה בתוך הגן הלאומי נבי סמואל.
נבי סמואל הוכרז כגן לאומי ישראלי 'נבי סמואל', בתחומו ממזרח שוכן כיום כפר ערבי קטן, הכולל כ-15 בתים ו-20 משפחות ובסה"כ כ-250 נפש. כפר זה שוכן בתחום גדר ההפרדה, אך מחוץ לקו הירוק, בשטח C, ומנוהל על ידי המנהל האזרחי באיו"ש.
בין הגן הלאומי לכפר שוכן מרכז המבקרים של ראשית ירושלים המרכז לסיורים ולימודי ירושלים.
^מפת ירושלים, קנה מידה 1:12,500, אגף המדידות, ישראל, 1987.
^הגובה הוא 908 מטר מעל פני הים על פי, יצחק מגן (קמ"ט ארכאולוגיה, מפקדת איו"ש), "סיפורו של נבי סמואל", בשביל הארץ, 32, אוגוסט-ספטמבר 2009, עמ' 14. וגם על פי: אורי ליניאל (מנהל שמורת עין פרת וגן לאומי קבר שמואל הנביא), "קבר שמואל הנביא", בשביל הארץ, 32, אוגוסט-ספטמבר 2009, עמ' 18. מכל מקום, כיום ברור על בסיס מדידות מדויקות כי בסיס מבנה המסגד נמצא בגובה 884 מ', אם כי במרכזו של המבנה מגיע גובה ההר ל-885 מטרים.
^אברהם יערי, מסע משולם מוולטרה, עמ' 74: ”ראיתי עיר מבצר עם מגדלים גבוהים הרוסים ובית אחד סגור, אשר היהודים מחזיקים אותו... והוא בית יפה גבוה... ואח"כ נכנסתי בחדר אחד תוך בית רחב וגדול כמו הראשון... ובבית ההוא סולם יורד למטה במערה עם פתח ג"כ סגור. ולשם בית הכנסת אשר נר תמיד תוקד בו... ושם מתקבצים כל היהודים בכל שנה ושנה... בכ"ח ימים לחדש אייר לקונן ולהתפלל במערה ההיא”.
