מערות אג'אנטה
 מערות אג'אנטה (במראטהית: अजिंठा लेणी; בהינדית: अजंता गुफाएँ) הן כשלושים מערות חצובות בסלע של מונומנטים בודהיסטיים המתוארכות מהמאה השנייה לפני הספירה ועד ל-480 לספירה במחוז אוראנגאבאד שבמדינת מהאראשטרה בהודו.[1][א] המערות כוללות ציורים ופסלים חצובים בסלע המתוארים כבין הדוגמאות היפות ביותר ששרדו של אמנות הודית עתיקה, במיוחד ציורים המתארים הבעות והצגת רגשות באמצעות מחווה, תנוחה וצורה.[3] המערות נחשבות ליצירות מופת של האמנות הדתית הבודהיסטית.[4] הן נבנו בשני שלבים, הראשון החל בסביבות המאה ה-2 לפנה"ס והשני בין השנים 400 ל-650 לספירה, על פי הערכות ישנות יותר, או בתקופה קצרה של 460–480 לספירה על פי מחקרים מאוחרים יותר. המערות הן מונומנט מוגן בפיקוח הסקר הארכאולוגי של הודו,[2] ומאז 1983 הן מוגדרות כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.[4] מערות אג'אנטה כוללות מנזרים עתיקים ואולמות פולחן של מסורות בודהיסטיות שונות שנחצבו בחומת סלע בגובה של 75 מטר. המערות מכילות גם ציורים המתארים את חייו בעבר ואת לידותיו מחדש של בודהה, סיפורים ציוריים מתוך אסופת סיפורי הג'טאקמלה של המשורר אריאסורה, על גלגוליו הקודמים של בודהה, ופסלים חצובים של אלים בודהיסטים.[5] מכתבים ששרדו עולה כי המערות שימשו כמפלט ממונסון לנזירים, כמו גם אתר מנוחה לסוחרים ולעולי רגל בימי קדם. אף שבהיסטוריה ההודית היו צבעים עזים וציורי קיר רבים בשפע כפי שמעידים רישומים היסטוריים, מערות 16, 17, 1 ו-2 של אג'אנטה מהוות את הגוף הגדול ביותר של ציורי קיר הודיים עתיקים ששרדו. המערות מוזכרות בזיכרונותיהם של כמה מטיילים בודהיסטים סיניים מתקופת ימי הביניים ועל ידי פקיד מתקופת אכבר, קיסר האימפריה המוגולית, מראשית המאה ה-17.[6] הן היו מכוסות בג'ונגל עד שבטעות "התגלו" והובאו לידיעת המערב בשנת 1819 על ידי קפטן ג'ון סמית' (John Smith), קצין בריטי קולוניאלי, במהלך משלחת לציד טיגריסים.[7] המערות נמצאות בקיר הצפוני הסלעי של הערוץ בצורת האות U של הנהר ואגור (Waghur),[ב] ברמת דקאן.[8] בתוך הערוץ מספר מפלים, הנשמעים מחוץ למערות כאשר יש שפע מים בנהר בתקופת המונסון. המערות, יחד עם מערות אלורה, הן בין האטרקציות התיירותיות העיקריות של מהאראשטרה. המערות שוכנות כ-6 קילומטרים מהעיירה פרדפור (Fardapur), 59 קילומטרים מהעיר ג'לגאון, 104 קילומטרים מהעיר אוראנגאבאד, ו-350 קילומטרים מזרחית-צפון-מזרחית למומבאי. מערות אג'אנטה שוכנות במרחק של 100 קילומטרים ממערות אלורה, המכילות מערות הינדיות, ג'ייניות ובודהיסטיות, האחרונות מהתקופה מקבילה לחציבת מערות אג'אנטה. הסגנון של מערות אג'אנטה נמצא גם במערות אלורה ובאתרים אחרים כמו מערות אלפנטה, מערות אוראנגאבאד, מערות שיוולני ומקדשי המערות של קרנאטקה. היסטוריה.jpg) בדרך כלל מוסכם כי מערות אג'אנטה נחצבו בשני שלבים נפרדים, הראשון במאה ה-2 לפני הספירה עד המאה ה-1 לספירה, והשני כמה מאות שנים מאוחר יותר.[9] המערות מורכבות מ-36 יסודות ניתנים לזיהוי, חלקן התגלו לאחר המספור המקורי של המערות מ-1 עד 29. למערות שזוהו מאוחר יותר הוסיפו את אותיות האלף-בית, כגון A15, שזוהתה בין מערות שסופרו במקור כ-15 ו-16. מספור המערות הוא מוסכמה של נוחות, ואינו משקף את הסדר הכרונולוגי של בנייתן.[3] מערות מהתקופה הראשונה (סאטווהאנה)הקבוצה הקדומה ביותר מורכבת ממערות 9, 10, 12, 13 ו-A15. ציורי הקיר במערות אלה מתארים סיפורים מאוסף סיפורי הג'טאקה.[3][ג] מערות מתקופה מאוחרת יותר משקפות את ההשפעה האמנותית של תקופת ממלכת גופטה,[3] אך ישנן דעות שונות באיזו מאה נבנו המערות המוקדמות. על פי היסטוריון האמנות האמריקאי וולטר ספינק (Walter Spink; 1928–2019) מאוניברסיטת מישיגן, שהתמחה במערות אג'אנטה, הם נוצרו בתקופה שבין 100 לפנה"ס ל-100 לספירה, כנראה בחסות שושלת סאטווהאנה ההינדית (מ-230 לפנה"ס עד בערך 220 לספירה) ששלטה באזור.[7] חוקרים אחרים מעדיפים את תקופת האימפריה המאורית (300 לפנה"ס עד 100 לפנה"ס). מתוכן, מערות 9 ו-10 הן סטופה המכילה אולמות פולחן בצורת צ'איטיה-גריהא, ומערות 12, 13 ו-A15 הן ויהארות (ראו פרק האדריכלות להלן לתיאורים של סוגים אלה).[7] במערות התקופה הראשונה של סאטווהאנה חסר פיסול פיגורטיבי, ובמקום זאת מודגשת הסטופה. על פי ספינק, ברגע שהוקמו המערות מתקופת סאטווהאנה, האתר לא פותח יותר למשך תקופה ניכרת עד אמצע המאה החמישית.[9] עם זאת, המערות המוקדמות היו בשימוש בתקופה קדומה זו, ועולי רגל בודהיסטים ביקרו באתר, על פי התיעוד שהשאיר הצליין הסיני פאשיין בסביבות 400 לספירה.[7] מערות התקופה המאוחרת יותר, או הווקאטאקההשלב השני של הבנייה באתר מערות אג'אנטה החל במאה החמישית. במשך זמן רב סברו כי המערות המאוחרות יותר נוצרו לאורך תקופה ממושכת בין המאות הרביעית למאה ה-7 לספירה, אך בעשורים האחרונים טען המומחה המוביל בנושא מערות אג'אנטה, וולטר מ. ספינק, במסגרת סדרת מחקרים, כי מרבית העבודות התבצעו במהלך תקופה קצרה מאוד, בין השנים 460 ל-480 לספירה, בתקופת שלטונו של הקיסר ההינדי הארישנה משושלת וקאטאקה.[10] טענה זו ספגה ביקורת מצד כמה חוקרים, אך כיום מקובלת על ידי רוב מחברי הספרים הכלליים על אמנות הודית. השלב השני מיוחס לזרם המהאיאנה בבודהיזם.[3][11] מערות התקופה השנייה הן 1–8, 11, 14–29, חלקן אולי הרחבות של מערות קודמות. מערות 19, 26 ו-29 הן צ'איטיה-גריהא, השאר ויהארות. המערות המורכבות ביותר נוצרו בתקופה זו, שכללה שיפוץ וצביעה מחדש של המערות הקדומות.[6] ספינק קובע כי ניתן לקבוע תיארוך לתקופה זו ברמת דיוק גבוהה מאוד; תיאור מלא יותר של הכרונולוגיה שלו מובא להלן. אף שהוויכוח נמשך, רעיונותיו של ספינק מקובלים יותר ויותר, לפחות במסקנותיהם הרחבות. אתר הסקר הארכאולוגי של הודו מציג את הטענה על התיארוך המסורתי: "השלב השני של הציורים החל בסביבות המאות ה-5–6 לספירה, ונמשך במאתיים השנים הבאות".[12] אבל נכון ל-2024 כתוב בו גם "בתקופת שושלת וקאטאקה, בני זמנם של אימפריית גופטה, נחפרו רוב המערות וגם על ידי הוואסלים שלהם בשל נאמנות לשושלת וקאטאקה".[13] לדברי ספינק, הבנייה במערות אג'אנטה לא הושלמה וננטשה על ידי פטרונים עשירים בשנת 480 לספירה, כמה שנים לאחר מותו של הקיסר הארישנה. עם זאת, קובע ספינק, נראה כי המערות היו בשימוש במשך תקופה מסוימת, כפי שעולה משחיקת חורי צירי הדלתות במערות שנבנו בסמוך לשנת 480 לספירה. השלב השני של קונסטרוקציות ועיטורים באג'אנטה תואם לשיא פריחתה של הודו הקלאסית, או תור הזהב של הודו. עם זאת, באותה תקופה האימפריה של גופטה כבר נחלשה כתוצאה מבעיות פוליטיות פנימיות ומתקיפות של עם ההונה, כך ששושלת וקאטאקה הייתה למעשה אחת האימפריות החזקות ביותר בהודו. חלק מבני ההונה, ההונים האלכונים תחת שלטונו של טוראמנה, ממש שלטו באזור השכן של מאלווה, לפתחו של הדקאן המערבי, בזמן הקמת מערות אג'אנטה.[14] ייתכן שההונים שימשו כגשר תרבותי בין אזור גנדהארה לדקאן המערבי באמצעות שליטתם באזורים נרחבים בצפון-מערב הודו, בתקופה שבה מערות אג'אנטה או מערות פיטלקורה עוטרו בכמה עיצובים בהשראה תרבותית של גנדהארה, כגון דמויות בודהה לבושות בגלימות עם קפלים בשפע.[15] לדברי ריצ'רד כהן, תיאור המערות על ידי הצליין הסיני שׂוֵאנְדְזָאנְג מהמאה ה-7 וכתובות גרפיטי מפוזרות מימי הביניים מרמזים שמערות אג'אנטה היו ידועות וכנראה היו בשימוש לאחר מכן, אך ללא נוכחות קהילתית בודהיסטית קבועה או יציבה.[6] מערות אג'אנטה מוזכרות בכתב היד אאין-י אכברי (המנהל של אכבר) מהמאה ה-17 מאת אבו אל-פאזל, כ"עשרים וארבעה מקדשי מערות חצובים בסלעים, כל אחד מהם עם אלילים יוצאי דופן".[6] גילוי מחדש ב-28 באפריל 1819 גילה קצין בריטי בשם ג'ון סמית' (John Smith), מגדוד הפרשים ה-28, את הכניסה למערה מס' 10, תוך כדי ציד טיגריסים כאשר נער רועים מקומי הדריך אותו למקום ולכניסה. המערות היו ידועות למקומיים.[6] קפטן סמית' הלך לכפר סמוך וביקש מתושבי הכפר להגיע לאתר עם גרזינים, חניתות, לפידים ותופים, כדי לגזום את הג'ונגל הסבוך שהיקשה על הכניסה למערה.[6] לאחר מכן השחית קיר במערה על ידי חריתת שמו והתאריך על גבי ציור של בודהיסטווה. מכיוון שהוא עמד על ערמת הריסות בגובה של מטר וחצי שנאספו במשך השנים, הכתובת כיום נמצאת הרבה מעל גובה העיניים של מבוגר כיום. מאמר על המערות שכתב ההיסטוריון ויליאם ארסקין (William Erskine) הוקרא לחברה הספרותית של בומביי בשנת 1822.[16] בתוך כמה עשורים התפרסמו המערות בזכות הרקע האקזוטי, האדריכלות המרשימה ובעיקר בזכות הציורים יוצאי הדופן והייחודיים שבתוכן. מספר פרויקטים גדולים להעתקת הציורים נעשו במאה השנים לאחר הגילוי מחדש. בשנת 1848 הקימה החברה האסייתית המלכותית את "ועדת מערת המקדש של בומביי" כדי לנקות, לסדר ולתעד את האתרים החצובים בסלע החשובים ביותר בנשיאות בומביי, עם המיסיונר הסקוטי ג'ון וילסון (John Wilson) כנשיא. בשנת 1861 הפכה הוועדה לגרעין שממנו צמח הסקר הארכאולוגי החדש של הודו.[17] במהלך התקופה הקולוניאלית היה אתר אג'אנטה בשטחה של המדינה הנסיכותית של היידראבאד ולא בהודו הבריטית.[18] בראשית שנות העשרים של המאה העשרים מינה מיר עוסמאן עלי ח'אן, ניזאם היידראבאד אומנים לשחזר את יצירות האמנות, הסב את האתר למוזיאון, וסלל כביש שיביא תיירים לאתר תמורת תשלום. מאמצים אלה גרמו לניהול כושל, כך קבע ריצ'רד כהן, והחישו את הידרדרות האתר. לאחר העצמאות הכינה ממשלת המדינה של מהאראשטרה אמצעי תחבורה לאתר שנוהל טוב יותר. במרכז המבקרים המודרני הוכנו מגרשי חניה וחנויות נוחות ואוטובוסים הפועלים במרווחי זמן קבועים ממרכז המבקרים למערות. מנהל הארכאולוגיה של הניזאם שכר את שירותיהם של שני מומחים מאיטליה, פרופסור לורנצו צ'קוני (Lorenzo Cecconi), בסיוע הרוזן אורסיני (Orsini), כדי לשחזר את הציורים במערות. מנהל הארכאולוגיה של הניזאם האחרון של היידראבאד אמר על עבודתם של צ'קוני ואורסיני:
למרות מאמצים אלה, הזנחה מאוחרת יותר הובילה שוב להידרדרות באיכות הציורים.[18] ב-1983 נוספו מערות אג'אנטה לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. מערות אג'אנטה, יחד עם מערות אלורה, הפכו ליעד התיירותי הפופולרי ביותר במהאראשטרה, ולעיתים קרובות יש בהן צפיפות בתקופת החגים, מה שמגדיל את האיום על המערות, ובמיוחד על הציורים. בשנת 2012 הודיע התאגיד לפיתוח תיירות מהאראשטרה כי הוא מתכוון להוסיף למרכז המבקרים בכניסה העתקים מלאים של מערות 1, 2, 16 ו-17 כדי להפחית את הצפיפות במערות המקוריות, ולאפשר למבקרים לקבל מושג חזותי טוב יותר על הציורים, שבמערות המקוריות מוארים באור עמום וקשה לצפייה.[19] אתרים המערות ניצבו בצוק בזלת, חלק ממדרגות דקאן, שנוצרו על ידי התפרצויות געשיות רצופות בשלהי התור הגאולוגי של הקרטיקון. הסלע מרובד בצורה אופקית ומשתנה במידת מה באיכותו.[20] שינויים אלו במרקם הסלע חייבו את האמנים לתקן את שיטות הגילוף והתוכניות שלהם בחלק מהמקומות. חוסר ההומוגניות בסלע גרם גם לסדקים ולקריסה במאות הבאות, כמו באכסדרה האבודה למערה 1. יצירת המערה החלה בחציבת מנהרה צרה בגובה הגג, שהורחבה כלפי מטה ולצדדים; כפי שמעידים כמה מהמערות הלא שלמות כגון מערות הוויהארה הממוספרות מ-21 עד 24 שנבנו בחלקן והמערה הלא-שלמה הנטושה 28.[21] אמני הפסלים עבדו ככל הנראה גם בחציבת הסלעים וגם ביצירת גילופים מורכבים של עמודים, גג ואלילים; יתר על כן, עבודות הפיסול והציור בתוך מערה היו משימות מקבילות משולבות. שער מפואר לאתר נחרט, בקודקוד הפרסה של הערוץ בין מערות 15 ו-16, בדרך הגישה למערות מהנהר, והוא מעוטר בפילים משני צידיו ונאגה, או אלוהות נאגה (נחש) מגינה. שיטות גילוף דומות נצפות במקדשי מערות אחרים בהודו, כמו אלה המשויכות להינדואיזם ולג'ייניזם. אלה כוללים את מערות אלורה, מערות גאטוטקצ'ה, מערות אלפנטה, מערות באג, מערות בדאמי, מערות אוראנגאבאד ומערות שיוולני. נראה כי המערות מהתקופה הראשונה מומנו על ידי מספר פטרונים שונים כדי לצבור מעלות, עם כמה כתובות שתיעדו את תרומת חלקים מסוימים במערה אחת. המערות המאוחרות הוזמנו כל אחת כיחידה שלמה על ידי פטרון אחד מהשליטים המקומיים או אליטות החצר שלהם, שוב עבור צבירת מעלות אמונות בודהיסטיות בגלגול שלאחר המוות, כפי שמעידות כתובות כמו במערה 17. לאחר מותו של הארישנה, תורמים קטנים יותר שגם הם רצו לצבור מעלות לזכותם הוסיפו "מקדשים" קטנים בין המערות או הוסיפו פסלים למערות קיימות, וכמאתיים מהתוספות ה"פולשניות" הללו היו פסלים, עם מספר נוסף של ציורים פולשניים עד שלוש מאות במערה 10 בלבד. מנזרים.jpg) רוב המערות הן אולמות ויהארה במבנה ריבועי סימטרי. לכל אולם ויהארה מחוברים תאי שינה מרובעים קטנים יותר שנחצבו בקירות. רוב מוחלט של המערות נחצבו בתקופה השנייה, שבה הוצב מקדש בחלקה האחורי של המערה, ובמרכזו פסל גדול של בודהה, יחד עם תבליטים ואלוהויות מגולפים בעושר פרטים בסביבתו, כמו גם על העמודים והקירות, כולם מגולפים מתוך הסלע הטבעי. שינוי זה משקף את המעבר מטהרוואדה לבודהיזם מהאיאנה. מערות אלה נקראות לעיתים קרובות מנזרים. המרחב הריבועי המרכזי של פנים הוויהארות מוגדר על ידי עמודים מרובעים היוצרים שטח פתוח מרובע פחות או יותר. מחוץ לכך מעברים מלבניים ארוכים מכל צד, ויוצרים מעין קלויסטר. לאורך הקירות הצדדיים והאחוריים מספר תאים קטנים שאליהם נכנסים בפתח צר; אלו פחות או יותר מרובעים ויש להם כוכים קטנים בקירות האחוריים. במקור היו להם דלתות עץ. במרכז הקיר האחורי יש חדר מקדש גדול יותר שמכיל פסל בודהה גדול. הוויהארות של התקופה הקודמת פשוטות בהרבה, וחסרות מקדשים. ספינק מציב את השינוי לעיצוב עם מקדש לאמצע התקופה השנייה, כאשר מערות רבות הותאמו להוסיף מקדש באמצע החפירה, או לאחר השלב המקורי. התוכנית של מערה 1 כוללת את אחת הוויהארות הגדולות ביותר, אך היא אופיינית למדי לקבוצה המאוחרת יותר. מערות רבות אחרות, כמו מערה 16, חסרות את הפרוזדור אל המקדש, שמוביל היישר מהאולם הראשי. מערה 6 היא שתי ויהארות, זו מעל זו, מחוברות באמצעות מדרגות פנימיות, עם מקדשים בשני המפלסים.
אולמות הפולחן  למעלה: פנים אולם צ'איטיה, מערה 26, צילום רוברט גיל (1868 בערך); למטה: ציור ג'יימס פרגוסון של אולם הפולחן מערה 19. הסוג השני של ארכיטקטורת האולם הראשי מתאפיין בתבנית מלבנית צרה יותר עם תקרה מקושתת גבוהה המכונה צ'איטיה-גריהא, שפירושו "בית הסטופה". אולם זה מחולק לאורכו לספינה ולשני מעברים צדדיים צרים יותר המופרדים על ידי שורת עמודים סימטרית, עם סטופה באפסיס.[22] הסטופה מוקפת עמודים ומרחב הליכה קונצנטרי להקפה סביב סביב. בחלק מהמערות יש כניסות מגולפות, חלקן עם חלונות גדולים מעל לדלת כדי להכניס אור. לעיתים קרובות יש מרפסת קדמית עם אכסדרה, עם חלל נוסף מעבר לדלת לרוחב המערה. אולמות הפולחן העתיקים ביותר באג'אנטה נבנו במאה ה-2 עד המאה ה-1 לפני הספירה, החדשים יותר בסוף המאה ה-5 לספירה, והארכיטקטורה של שתי התקופות דומה לאדריכלות של כנסייה נוצרית, אך ללא מקום המצלב או הקפלה באפסיס. מערות אג'אנטה הלכו בעקבות האדריכלות בסגנון הקתדרלה הקיימת במערות חצובות בסלע עתיקות יותר בהודו העתיקה, כמו מערת לומאס רישי מאסכולת אג'יוויקה (פילוסופיה הודית שהתחילה במאה ה-5 לפני הספירה) ליד גאיה בביהר המתוארכת למאה ה-3 לפני הספירה. צ'איטיה-גריהא אלו נקראים אולמות תפילה או אולמות פולחן. ארבעת אולמות הצ'איטיה שהושלמו הם מערות 9 ו-10 מהתקופה המוקדמת, ומערות 19 ו-26 מתקופת הבנייה המאוחרת יותר. כולם הולכים בעקבות הצורה האופיינית שנמצאת גם במקומות אחרים, עם תקרות גבוהות ו"ספינה" מרכזית המובילה לסטופה, הנמצאת בסמוך לקיר האחורי, אך מאפשרת ללכת מאחוריה, שכן ההליכה סביב סטופות הייתה (ונשארה) מרכיב נפוץ בפולחן הבודהיסטי (פראדקשינה). לשתי המערות המאוחרות יש תקרה גבוהה בצורת קורות עץ מדומים שנחצבו בסלע, ומעריכים שבתקרת שתי המערות המוקדמות היו בפועל קורות עץ, וההנחה שהעץ המקורי נרקב. בשני האולמות המאוחרים יש סידור יוצא דופן למדי (שנמצא גם במערה 10 באלורה), כאשר בחזית הסטופה מגולף תבליט גדול של הבודהה, כשהוא עומד במערה 19 וכשהוא יושב במערה 26. מערה 29 היא אולם צ'איטיה מאוחר שבנייתו הופסקה. צורת העמודים בעבודה של התקופה הראשונה פשוטה מאוד והם אינם מעוטרים, כאשר שני אולמות הצ'איטיה משתמשים בעמודים מתומנים פשוטים, שעליהם צוירו אחר כך תמונות של בודהה, אנשים ונזירים בגלימות. בתקופה השנייה העמודים היו מגוונים הרבה יותר, ולעיתים קרובות שינו פרופיל לאורכם, ועם כותרות מגולפות מפוארות, שהתפשטו לרוב לרוחב. עמודים רבים מגולפים על כל פניהם במוטיבים פרחוניים ואלוהיות מהאיאנה, חלקם מחורצים ואחרים מגולפים בעיטורים לכול אורכם, כמו במערה 1.
ציורים הציורים במערות אג'אנטה מספרים בעיקר את סיפורי הג'טאקה. אלו אגדות בודהיסטיות המתארות את לידותיו הקודמות של הבודהה. אגדות אלו משבצות מוסר קדום וידע תרבותי הנמצאים גם במעשיות ובאגדות בטקסטים של ההינדים והג'אינים. סיפורי ג'טאקה מודגמים באמצעות דוגמת החיים והקורבנות שהקריב בודהה במאות גלגולי העבר שלו, שם הוא מתואר כמי שנולד מחדש כחיה או אדם.[23] ציורי קיר שרדו מקבוצות המערות המוקדמות וגם המאוחרות יותר. כמה קטעים של ציורי קיר שהשתמרו מהמערות הקדומות יותר (מערות 10 ו-11) הם למעשה שרידים ייחודיים של ציור עתיק בהודו מתקופה זו, ו"מראים כי בימי סאטווהאנה, אם לא קודם לכן, שלטו הציירים ההודים בסגנון נטורליסטי קל וזורם, והתמודדו עם קבוצות גדולות של אנשים באופן בר השוואה לתבליטי הסורגים הצולבים בטוראנות של המונומנטים הבודהיסטיים בסאנצ'י". ניתן לציין גם כמה קשרים עם אמנות גנדהארה, ויש עדויות לסגנון אמנותי משותף. בארבע מהמערות המאוחרות יותר יש ציורי קיר גדולים ושמורים היטב, שלדברי ג'יימס הארלה, "באו לייצג את ציור הקיר ההודי בפני שאינו מומחה", ומייצגים "את התהילה הגדולה לא רק של גופטה אלא של כל האמנות ההודית". הם מתחלקים לשתי קבוצות סגנוניות, כשהמפורסמות ביותר במערות 16 ו-17, וככל הנראה ציורים מאוחרים יותר במערות 1 ו-2. הקבוצה האחרונה נחשבה כמי שצוירה כמאה שנה ואילך מאוחר מהאחרות, אך הכרונולוגיה המתוקנת שהציע ספינק הייתה להציב גם אותה במאה החמישית, אולי בני אותה תקופה, אבל בסגנון מתקדם יותר, או כזו המשקפת צוות מאזור אחר. הפרסקו של אג'אנטה הם ציורים קלאסיים ועבודת אמנים הבטוחים בעצם, ללא קלישאות, עשירים ומלאים. הם מפוארים, חושניים וחוגגים יופי גופני, היבטים שצופים מערביים מוקדמים חשו כי הם מזעזעים בצורה שאינה הולמת מערות אלה, הנחשבים כמיועדים לפולחן דתי ולחיי נזירים סגפניים. הציורים נעשו ב"פרסקו יבש", צבועים על גבי משטח טיח יבש ולא על טיח רטוב. נראה כי כל הציורים הם יצירתם של ציירים הנתמכים על ידי פטרונים מתוחכמים. אנו יודעים ממקורות ספרותיים כי אמנות הציור הייתה נפוצה ומוערכת בתקופת גופטה. שלא כמו ציורי קיר הודים רבים, הקומפוזיציות לא הוכנו ברצועות אופקיות כמו אפריז, אלא מראות סצנות גדולות המתפשטות לכל הכיוונים מדמות או מקבוצה אחת במרכז. גם התקרות צבועות במוטיבים דקורטיביים מתוחכמים ומשוכללים, רבים מהם מקורם בפיסול. הציורים במערה 1, שעל פי ספינק הוזמן על ידי הארישנה עצמו, מתרכזים באותם סיפורי ג'טאקה המציגים את חייו הקודמים של בודהה כמלך, ולא כצבי או פיל או חיית ג'טאקה אחרת. הסצנות מתארות את בודהה כמי שעומד להתנער מחיי המלוכה.[24] באופן כללי נראה כי המערות המאוחרות נצבעו על שטחים מטויחים כאשר עבודות החציבה נמשכו במקומות אחרים במערה, כפי שמודגם במערות 2 ו-16 בפרט. על פי תיאורו של ספינק על כרונולוגיית המערות, נטישת העבודות בשנת 478 לאחר תקופה עמוסה קצרה מסבירה את היעדר הציורים במערה 4 ובמקדש מערה מספר 17, כשהאחרונה טויחה כהכנה לציורים שמעולם לא נעשו.[24] הציורים ועבודות האומנות במערה נשחקו עקב בליה ופעילות אנושית. לכן, אזורים רבים של הקירות, התקרות והעמודים הצבועים הם מקוטעים. הנרטיבים המצוירים של סיפורי ג'טאקה מתוארים רק על הקירות, שדרשו את תשומת הלב המיוחדת של המאמינים. הם דידקטיים באופיים, שנועדו ליידע את הקהילה על תורתו של בודהה וחייו באמצעות לידות מחדש. הצבתם על הקירות חייבה את המאמין לעבור דרך המעברים ול"קרוא" את הנרטיבים המתוארים בפרקים שונים. הפרקים הנרטיביים מתוארים בזה אחר זה, אם כי לא בסדר ליניארי. זיהויים מהווה תחום מרכזי במחקר מאז גילוי האתר בשנת 1819.
הכרונולוגיה של ספינק וההיסטוריה של המערותוולטר ספינק פיתח בעשורים האחרונים כרונולוגיה לתקופת העבודה השנייה באתר, שבניגוד לחוקרים קודמים, הוא מציב את כולה במאה החמישית. זאת בהתבסס על עדויות כמו כתובות וסגנון אמנותי, תיארוכים של אתרי מקדשי מערות סמוכים, כרונולוגיה השוואתית בין השושלות ובשילוב עם האלמנטים הרבים שלא הושלמו במערות. הוא מאמין שקבוצת המערות הקדומה יותר, שכמו חוקרים אחרים הוא מתארך רק בערך, לתקופה "בין 100 לפנה"ס - 100 לספירה", ננטשה בשלב מאוחר יותר לחלוטין ונותרה כך "במשך יותר משלוש מאות שנים". מצב זה השתנה במהלך תקופת הקיסר ההינדי הארישנה משושלת וקאטאקה, ששלט מ-460 עד מותו בשנת 477, שמימן חציבת מערות חדשות רבות בתקופת שלטונו. שלטונו של הארישנה הרחיב את אימפריית וקאטאקה של מרכז הודו, כך שהיא כללה גם רצועה של החוף המזרחי של הודו. אימפריית גופטה שלטה בצפון הודו באותה תקופה, ושושלת פלאווה במרבית החלק הדרומי.[25]  לדברי ספינק, הארישנה עודד קבוצה של מקורבים, ביניהם ראש ממשלתו וראהאדבה, ואופנדרגופטה, מלך שהיה וסאל של הארישנה, שבאזור עליו שלט שוכנת אג'אנטה, לחצוב מערות חדשות שהוזמנו באופן אינדיבידואלי, חלקן מכילות כתובות המתעדות את התורמים. פעילות זו החלה במערות רבות בו זמנית בסביבות 462. פעילות זו הושעתה בעיקר בשנת 468 בגלל איומים מצד מלכי אסמקה הסמוכים, שהיו אף הם וסאלים של הארישנה. לאחר מכן נמשכה העבודה רק במערה 1, התרומה של הארישנה עצמו, ומערות 17–20, בהזמנת אופנדרגופטה. בשנת 472 המצב היה כזה שהעבודה הופסקה לחלוטין, בתקופה שספינק מכנה "פסק הזמן", שנמשכה עד שנת 475 לערך, אז החליפו מלכי אסמקה את אופנדרגופטה כשליטים המקומיים.[26] ספינק טוען כי האסמקה הרסו את התאים בכניסה למערה 19, אך סינג חולק על כך.[27] העבודות חודשו אז, אך שוב הופרעו על ידי מותו של הארישנה בשנת 477, זמן קצר לאחר מכן הופסקה החציבה הגדולה, למעט במערה 26, שמלכי אסמקה מימנו בעצמם. מלכי אסמקה פתחו במרד נגד בנו של הארישנה, שהביא לסיומה של שושלת וקאטאקה.[28] בשנים 478–480 לספירה החציבה העיקרית של פטרונים חשובים הוחלפה בשפע של "פולשנים" - פסלים שנוספו למערות קיימות, ומקדשים קטנים במקום בו היה חלל ביניהם. אלה הוזמנו על ידי אנשים פחות חזקים, כמה נזירים, שלא הצליחו בעבר להוסיף תוספות לחציבות הגדולות של השליטים ואנשי החצר. הם התווספו לחזיתות, למשקופים של הכניסות ולקירות בתוך המערות.[29] לדברי ספינק, "אחרי 480 לא נוצרה שוב ציור אחד באתר".[30] עם זאת, קיימת כתובת רשטרקוטה מחוץ למערה 26 המתוארכת לסוף המאה השביעית או תחילת המאה השמינית, מה שמרמז על כך שהמערות לא ננטשו עד אז. ספינק אינו משתמש במונח "בקירוב" בתאריכים שלו, אך אומר כי "צריך לאפשר מרווח טעות של שנה או אולי אפילו שנתיים בכל המקרים".[31] חסות הינדית ובודהיסטיתמערות אג'אנטה נבנו בתקופה בה סגדו בו זמנית גם לבודהה וגם לאלים ההינדים בתרבות ההודית. לדברי ספינק וחוקרים אחרים, המלכים נותני החסות של שושלת וקאטאקה של מערות אג'אנטה סגדו ככל הנראה לאלים הינדים ובודהיסטים כאחד. על כך מעידים כתובות בהן השליטים הללו, הידועים בדרך כלל כהינדואיסטים אדוקים, קידשו מערות בודהיסטיות. לפי ספינק: "האפשרות לסגוד גם לבודהה וגם לאלים ההינדים עשויה בהחלט להסביר את השתתפותו של ורהאדבה כאן, בדיוק כפי שהיא יכולה להסביר מדוע הקיסר הארישנה עצמו יכול היה לתת חסות למערה 1 יוצאת הדופן, אף על פי שרוב החוקרים מסכימים שהוא בהחלט היה הינדי, כמו מלכי וקאטאקה הקודמים". לוח טרקוטה של האלה דורגה, התגלה גם במנזר ויהארה הבנוי מלבנים שרופות ושוכן מול המערות בגדה הימנית של הנהר ואגור שנחפר לאחרונה.[32][33] זה מצביע על כך שבעלי המלאכה סגדו לאלה. על פי יוקו יוקושי וולטר ספינק, החפצים שנחפרו מהמאה החמישית בסמוך לאתר מצביעים על כך שמערות אג'אנטה העסיקו מספר גדול של בנאים. תיאור מפורט של המערות  .jpg)  פנים מערה 1 מערה 1מערה 1 נבנתה בקצה המזרחי של הצוק בצורת פרסה והיא כיום המערה הראשונה בה נתקל המבקר. המערה הזו, כשהיא נחצבה לראשונה, הייתה בעמדה פחות בולטת, ממש בסוף השורה. על פי ספינק, זו אחת המערות האחרונות שנחצבו, כאשר האתרים הטובים ביותר כבר נוצלו, ומעולם לא נחנכה לפולחן באופן מלא על ידי הקדשת דמות הבודהה במקדש המרכזי. ההוכחה לכך היא היעדר משקעים מפויחים ממנורות החמאה על בסיס הפסל במקדש, והיעדר נזק לציורים שהיה קורה אם הווים שנועדו לתליית זרים סביב המקדש היו בשימוש במשך תקופה כלשהי. ספינק קבע כי הארישנה קיסר משושלת וקאטאקה מימן את הקמת המערה, וזה בא לידי ביטוי בדגש על דימויים של מלוכה במערה, כאשר מסיפורי ג'טאקה נבחרו אלו שבהם מסופר על חייו הקודמים של הבודהה שבה היה מלך. לצוק יש כאן מדרון תלול יותר מאשר במערות אחרות, ולכן כדי להשיג חזית גדולה גבוהה היה צורך לחצוב הרבה יותר לתוך המדרון על מנת לייצר חצר גדולה מול החזית. במקור הייתה אכסדרת עמודים מול החזית הנוכחית, שניתן היה לראות "גמורה למחצה בשנות ה-80 של המאה ה-19" בתמונות של האתר, אך היא התמוטטה לגמרי, והשרידים, אף על פי שהכילו גילופים נאים, הושלכו ברשלנות למטה במורד לתוך הנהר, ושם הם אבדו.[34] .jpg) למערה זו (35.7 מטרים × 27.6 מטרים)[35] יש את אחת החזיתות המגולפות המשוכללות ביותר, עם פסלי תבליט על האנטבלטורה והזיזים, ורוב המשטחים מעוטרים בגילוף דקורטיבי. יש סצנות מגולפות מחייו של בודהה, כמו גם מספר מוטיבים דקורטיביים. אכסדרה דו-עמודית, הנראית בתצלומים מהמאה ה-19, נחרבה מאז. למערה יש חצר קדמית עם תאים שמולם פרוזדורים עם עמודים משני הצדדים. לעמודים יש בסיס גבוה. למערה מרפסת עם תאים פשוטים משני קצותיה. היעדרם של פרוזדורים עם עמודים בקצותיהם מרמז כי המרפסת לא נחצבה בשלב האחרון של אג'אנטה כאשר הפרוזדורים עם העמודים הפכו למקובלים. רוב אזורי המרפסת היו מכוסים פעם בציורי קיר, מהם נותרו קטעים רבים, במיוחד על התקרה. ישנם שלושה פתחים: פתח מרכזי ושתי דלתות צדדיות. שני חלונות מרובעים נחצבו בין הפתחים כדי להאיר את חללי הפנים. אורכו של כל קיר בתוך האולם כמעט 12 מטרים וגובהו 6.1 מטרים. שנים עשר עמודים יוצרים אכסדרה מרובעת התומכת בתקרה ויוצרים מעברים מרווחים לאורך הקירות. על הקיר האחורי נחצב מקדש ובו פסל מרשים של בודהה יושב, כשידיו נמצאות במודרה דהרמאצ'קראפראווארטאנה. ישנם ארבעה תאים בכל אחד מהקירות: השמאליים, האחוריים והימניים, אם כי בגלל העתק בסלע אין בקצות המעבר האחורי. הציורים על התקרות והקירות של מערה 1 מכסים את הקירות והתקרות. הם במצב שימור סביר, אם כי התוכנית המלאה מעולם לא הושלמה. הסצנות המתוארות הן בעיקר דידקטיות (נועדו לחנך), דתיות אדוקות ומקושטות, עם סצנות מסיפורי ג'טאקה על חייו הקודמים של בודהה כבודהיסטווה, חייו של גאוטמה הבודהה ושל אלו המעריצים אותו. שני הציורים המפורסמים ביותר באג'אנטה הם שתי דמויות בגודל על טבעי של הבודהיסטוות המגינות ווג'ראפני משני צידי הכניסה למקדש בודהה על קיר המעבר האחורי (ראה איורים לעיל). ציורי קיר משמעותיים אחרים במערה 1 כוללים את סיפורי ג'טאקה על סיבי, סנקאפלה, מהאג'אנקה, מהומגגה וצ'מפייאה. ציורי המערות מראים גם את הפיתוי של מארה, את נס סרוואסטי שבו הבודהה מופיע בו זמנית בצורות רבות, את סיפור ננדה, ואת סיפורם של סידהארתה ויסודהארה.
מערה 2 .jpg) מבט מבחוץ ואולם מרכזי עם מקדש, מערה 2.  מערה 2, הסמוכה למערה 1, ידועה בציורים שהשתמרו על קירותיה, תקרותיה ועמודיה. היא נראית דומה למערה 1 ונמצאת במצב שימור טוב יותר. מערה זו ידועה בעיקר בזכות המיקוד הנשי שלה, גילופי הסלעים המורכבים ויצירות האמנות בצבע, אולם היא אינה שלמה וחסרת עקביות.[38] אחד מציורי הקיר במאה ה-5 במערה זו מציג גם ילדים בבית ספר, כאשר אלה בשורות הראשונות שמים לב למורה, בעוד שאלה בשורה האחורית מוצגים מוסחים ומשחקים. מערה 2 (35.7 מטרים × 21.6 מטרים)[35] החלה בשנות ה-60 של המאה החמישית, אך נחצבה בעיקר בשנים 475–477 לספירה, ככל הנראה בחסות והשפעתה של אישה הקשורה קשר הדוק לקיסר הארישנה. יש לה מרפסת שונה לגמרי ממערה 1. אפילו גילופי החזית נראים שונים. המערה נתמכת על ידי עמודים חסונים, מעוטרים בעיצובים. המרפסת הקדמית כוללת תאים הנתמכים על ידי פרוזדורים עם עמודים משני קצותיה. האולם כולל ארבע אכסדרות התומכות בתקרה ומקיפות כיכר במרכז האולם. כל זרוע או אכסדרה של הכיכר מקבילים לקירות האולם המתאימים, תוך יצירת מעבר ביניהם. לאכסדרות יש קורות סלע מעליהן ומתחתיהן. הכותרות מגולפות ומצוירות בשלל נושאים דקורטיביים הכוללים מוטיבים קישוטיים, אנושיים, בעלי חיים, צמחים ואלים למחצה. גילופים העיקריים כוללים את האלה האריטי. היא אלוהות בודהיסטית שבמקור הייתה השדה של האבעבועות השחורות ואוכלת ילדים, שהבודהה המיר לאלה של הפוריות, לידת ילדים קלה וכזו המגנה על תינוקות.[38] הציורים על התקרות והקירות של מערה 2 פורסמו באופן נרחב. הם מתארים את סיפורי ג'טאקה של המסה, וידהורפנדיטה, רורו, וקשנטי ופוראנה אבדנה. ציורי קיר אחרים מראים את הנס של סרוואסטי, אשטבהיה אוולוקיטשוורה ואת חלומה של מאיה. כשם שהסיפורים המאויירים במערה 1 מדגישים את המלכות, אלה במערה 2 מציגים נשים אציליות וחזקות רבות בתפקידים בולטים, מה שמוביל להשערות שהפטרון של המערה הייתה אישה לא ידועה. בקיר האחורי של המרפסת יש פתח במרכז, המאפשר כניסה לאולם. משני צידי הדלת חלון בצורת ריבוע להאיר את פנים המערה.
מערה 3מערה 3 היא רק התחלה של חפירה. לטענת ספינק חציבתה התחילה ממש בסוף התקופה האחרונה של העבודה וננטשה במהרה. המערה אמורה הייתה להיות מנזר שלם ורק החפירות המקדימות של מרפסת עמודים קיימות. המערה הייתה אחד הפרויקטים האחרונים שהחלו באתר. ניתן לייחס את תאריך בנייתה ל-477 לספירה, רגע לפני מותו הפתאומי של הקיסר הארישנה. העבודה נעצרה לאחר חציבת הכניסה שנותרה מחוספסת. מערה 4 .jpg) מבט מבחוץ והאולם הפנימי של מערה 4. מערה 4, ויהארה (מנזר בודהיסטי), מומנה על ידי מתורה (Mathura), שכנראה לא היה אציל או אחד מאנשי חצר המלוכה, אלא בודהיסט עשיר אדוק בדתו. זו הוויהארה הגדולה ביותר בקבוצת המערות שנחנכו ראשונות בקבוצה השנייה, מה שמרמז שהיו למתורה עושר והשפעה עצומים מבלי שהיה נושא משרה בכירה במדינה. היא ממוקמת גבוה משמעותית, אולי משום שהאומנים הבינו שאיכות הסלע במפלס התחתון ובאותו גובה כשל המערות האחרות הייתה ירודה, והיה להם סיכוי טוב יותר לחצוב ויהארה מרכזית במקום גבוה יותר. אפשרות סבירה נוספת היא שהמתכננים רצו לחצוב בסלע בור מים גדול נוסף בצד שמאל של החצר למען דיירים נוספים, שיקוף של צד ימין, תוכנית המשתמעת מגובה התאים הקדמיים בצד שמאל.   דלת אולם אג'אנטה (מימין) ועמודי מערה הסקר הארכאולוגי של הודו מתארך את המערה למאה השישית לספירה.[35] ספינק, לעומת זאת, מתארך את חנוכת מערה זו מאה שנה קודם לכן, בערך בשנת 463 לספירה, בהתבסס על סגנון בנייה וכתובות אחרות. במערה 4 יש עדויות לקריסה דרמטית של תקרתה באולם המרכזי, כנראה במאה ה-6, דבר שנגרם על ידי גודל חלל המערה ופגמים גאולוגיים בסלע. מאוחר יותר ניסו האמנים להתגבר על פגם גאולוגי זה באמצעות העלאת גובה התקרה באמצעות חפירה עמוקה יותר בבזלת. .jpg) למערה יש תוכנית ריבועית, והיא כוללת דמות גדולה של בודהה בתנוחת הטפה המוקף מצדדיו על ידי בודהיסטוות ומעליו מרחפות נימפות שמימיות. היא מורכבת ממרפסת, אולם היפוסטילי, מקדש עם חדר כניסה וסדרת תאים לא גמורים. מנזר זה הוא הגדול ביותר מבין מערות אג'אנטה, והוא משתרע על שטח של כמעט 970 מטרים רבועים (35 מטרים × 28 מטרים).[35] המשקופים המגולפים של דלת הכניסה מרהיבים ביופיים כשבצד ימין מגולף בודהיסטווה כמי שמגן בפני "שמונה הסכנות הגדולות". הקיר האחורי של המרפסת מכיל את פאנל התפילה של אוולוקיטשוורה. קריסת התקרה של המערה השפיעה כנראה על התוכנית הכוללת שלה, וגרמה לה להישאר בלתי גמורה. רק פסלו של בודהה והפסלים הגדולים האחרים הושלמו, ולמעט מה שהמממן ראה כאלמנטים החשובים ביותר, כל האלמנטים האחרים בתוך המערה לא צוירו מעולם.[39] מערה 5מערה 5, חפירה לא גמורה תוכננה כמנזר (10.32 מטרים × 16.8 מטרים). מערה 5 נטולת פיסול ואלמנטים אדריכליים למעט מסגרת הדלת. בפיתוחים המעוטרים על המסגרת יש דמויות נשיות עם יצורי מקארה מיתולוגיים הקיימים באומנויות ההודיות העתיקות ומימי הביניים.[35] בניית המערה החלה כנראה בסביבות שנת 465 לספירה, אך ננטשה מכיוון שבסלע יש פגמים גאולוגיים. הבנייה חודשה בשנת 475 לספירה לאחר שהמלכים משושלת אסמקה התחילו מחדש בעבודות במערות אג'אנטה, אך ננטשה שוב כאשר האומנים והמממנים עצבו מחדש והתמקדו במערה 6 המורחבת הסמוכה למערה 5. מערה 6 .jpg) מבט לכניסה ולשתי קומות (מימין) ואולם מפלס עליון מערה 6 היא מנזר דו קומתי (16.85 מטרים × 18.07 מטרים). היא מורכבת ממקדש, אולם בשני המפלסים. המפלס התחתון מחוזק בעמודים ויש בו תאים צמודים. באולם העליון יש גם תאי משנה. המקדשים בשני המפלסים כוללים דמות בודהה בתנוחת ההוראה. במקום אחר, הבודהה מוצג במודרות שונות. הקירות במפלס התחתון מתארים את אגדות נס סרוואסטי והפיתוי של מארה.[35] רק הקומה התחתונה של מערה 6 הושלמה. בקומה העליונה הלא גמורה של מערה 6 יש הרבה פסלי קדושים פרטיים, ומקדש בודהה. המפלס התחתון של מערה 6 היה ככל הנראה החציבה המוקדמת ביותר בשלב הבנייה השני. שלב זה מאופיין בשימוש בנושאים של זרם המהאיאנה בבודהיזם והוא מסמל את תקופת הרנסאנס של שושלת וקאטאקה של שיקום אג'אנטה שהחל כארבע מאות לאחר בניית המערות בשלב הקודם של זרם טהרוואדה. נראה שהקומה העליונה לא הייתה מתוכננת בתחילת הבנייה, והיא נוספה במחשבה שנייה, כנראה בערך בזמן שהאדריכלים והאומנים נטשו את העבודות הנוספות על הסלע הפגום מבחינה גאולוגית של מערה 5 הסמוכה. גם במערה 6 התחתונה וגם במערה העליונה יש סימנים לטעויות ניסוי גסות ושגיאות בבנייה. עבודות המערות היו ככל הנראה בעיצומן בין השנים 460 עד 470 לספירה, והיא הראשונה שמציגה את הבודהיסטוות המלווים. בניית המערה העליונה החלה ככל הנראה בשנת 465, התקדמה במהירות והעמיקה הרבה יותר בסלע מאשר במפלס התחתון. הקירות ומשקוף הדלת של המקדש בשני המפלסים מגולפים בצורה מורכבת. אלה מציגים נושאים כמו מקארות ויצורים מיתיים אחרים, אפסארות, פילים בשלבי פעילות שונים, נשים מנופפות לשלום או מסבירת פנים. המפלס העליון של מערה 6 הוא משמעותי בכך שהוא מציג בודהיסט אדוק בתנוחה כריעה לרגליו של בודהה, סימן לנוהלי הסגידה עד המאה ה-5. לבודהה הגדול של המקדש יש כס מלכותי משוכלל, אך הוא הסתיים בחופזה בשנת 477–478 לספירה, כאשר המלך הארישנה מת. בחדר הכניסה למקדש של המערה יש קבוצת פסלים לא גמורה של ששת הבודהות של העבר, שרק חמישה פסלים מהם גולפו. ייתכן שרעיון זה הושפע מהפסלים שנמצאו במערות באג במדינת מאדהיה פרדש.
מערה 7.JPG) .jpg) מבט חיצוני על מערה 7, והמקדש הפנימי גם מערה 7 היא מנזר (15.55 מטרים × 31.25 מטרים), אבל בן קומה אחת. היא מורכבת ממקדש, אולם עם עמודים מתומנים ושמונה חדרים קטנים לנזירים. בודהה המקודש מוצג בתנוחת הטפה. ישנם לוחות אומנותיים רבים המתארים נושאים בודהיסטיים, כולל אלה של בודהה עם נגאמוצ'לינדה ואת נס סרוואסטי.[35] למערה 7 חזית מפוארת עם שני פורטיקו. במרפסת יש שמונה עמודים משני סוגים. לאחד יש בסיס מתומן עם אמאלאקה[ד] וכותרת לוטוס. השני חסר בסיס בעל צורה מובהקת, כולל עמוד מתומן עם כותרת פשוטה. המרפסת נפתחת לחדר כניסה מקורה. בצד שמאל של חדר כניסה זה נמצאים פסלים יושבים או עומדים כמו אלה של 25 בודהות יושבים מגולפים בתנוחות ובהבעות פנים שונות, ואילו בצד ימין 58 תבליטי בודהה יושבים בתנוחות שונות, כולם מונחים על לוטוס. בודהות אלה ואחרים על הקירות הפנימיים של חדר הכניסה הם תיאור פיסולי של נס סרוואסטי בתאולוגיה הבודהיסטית. בשורה התחתונה נראים שתי נאגות (נחשים עם ברדסים) המחזיקים את גבעול הלוטוס הפורח. חדר הכניסה מוביל אל המקדש דרך מסגרת השער. על מסגרת זו מגולפות שתי נשים העומדות על מקארות (יצורי ים מיתיים). בתוך המקדש נמצא הבודהה היושב על כס האריה בתנוחת רגליים צולבות, מוקף בדמויות אחרות של בודהיסטווה, שני מלווים עם צ'אורי[ה] ואפסארות מרחפות מעל. אולי בגלל שברים בסלע, מערה 7 מעולם לא נחצבה עמוק מאוד לתוך הצוק. היא מורכבת רק משני הפורטיקו וחדר מקדש עם חדר כניסה, עם כמה תאים, אבל ללא אולם מרכזי. יצירות המערה עברו ככל הנראה שיפוצים ושיפורים לאורך זמן. הגרסה הראשונה הושלמה בשנת 469 לערך לספירה, הוסיפו כמות גדולה של בודהות שצוירו כעבור כמה שנים בין השנים 476–478 לספירה.
מערה 8  מבט חיצוני על מערה 8 ותוכנית המערה. מערה 8 קטנה וממוקמת ברמה הנמוכה ביותר באג'אנטה, ממש מתחת למסלול בין מערות 7 ו-9. מערה 8 היא מנזר נוסף שלא הושלם (15.24 מטרים × 24.64 מטרים). במשך עשורים רבים במאה העשרים שימשה מערה זו כחדר אחסון וחדר גנרטורים. היא נמצאת בגובה הנהר עם גישה נוחה, נמוך יחסית למערות האחרות, ולפי הסקר הארכאולוגי של הודו זה אולי אחד המנזרים הקדומים ביותר. חלק גדול מחזיתו נפגע, ככל הנראה ממפולת קרקע.[35] חפירת המערות הוכחה כקשה במיוחד, וכנראה ננטשה לאחר הגעה לשבר גאולוגי הכולל שכבת מינרלים שמנע יצירת תגליפים יציבים. ספינק, לעומת זאת, קובע כי מערה 8 היא אולי המערה הקדומה ביותר מהתקופה השנייה, והמקדש שלה הוא נוצר "במחשבה שנייה". ייתכן שמדובר במנזר המהאיאנה העתיק ביותר שנחפר בהודו, על פי ספינק. ייתכן שהפסל המקורי היה חופשי ולא מגולף מהסלע החי, כיוון שהוא נעלם. היו ציורים במערה, אך נותרו מהם רק שרידים. מערה 9  כניסה לאולם הפולחן במערה 9. משמאל: סקיצה משנת 1878. מערות 9 ו-10 הן שני אולמות הצ'איטיה או הפולחן מהמאה ה-2 עד המאה הראשונה לפני הספירה - תקופת הבנייה הראשונה, אם כי שניהם עובדו מחדש בסוף תקופת הבנייה השנייה במאה ה-5 לספירה. מערה 9 (18.24 מטרים × 8.04 מטרים)[35] קטנה ממערה 10 (30.5 מטרים × 12.2 מטרים),[35] אך מורכבת יותר. עובדה זו הובילה את ספינק לדעה שמערה 10 הייתה אולי במקור מהמאה הראשונה לפני הספירה, ומערה 9 כמאה שנים מאוחר יותר. "המקדשים" הקטנים הנקראים מערות A9 עד D9 ו-A10 גם הם מהתקופה השנייה. אלה הוזמנו על ידי אנשים פרטיים. לקשת מערה 9 יש בפרופיל שרידים המצביעים על כך שככל הנראה היו בה חלקים מעץ. למערה צורת אפסיס מובהקת, ספינה, מעבר ואפסיס עם אייקון. אדריכלות ותוכנית המזכירים את אחת הקתדרלות שנבנו באירופה מאות שנים מאוחר יותר. המעבר כולל שורה של 23 עמודים. התקרה מקומרת. הסטופה נמצאת במרכז האפסיס, עם מסלול הליכה מסביב. הסטופה יושבת על בסיס גלילי גבוה. על הקיר השמאלי של המערה כוהני דת המתקרבים אל הסטופה, דבר המצביע על מסורת של סגידה. לטענת ספינק, הציורים במערה זו, כולל הבודהות העומדים על העמודים, נוספו במאה החמישית. מעל העמודים וגם מאחורי הסטופה ציורים צבעוניים של הבודהה עם פדמאפני ווג'ראפני לידו, הם עונדים תכשיטים ושרשראות לצוואר, ואילו יוגים, אזרחים ונזירים בודהיסטים מתקרבים לבודהה עם זרים ומנחות, כאשר גברים לובשים מכנסי דוטי וטורבנים כרוכים סביב ראשיהם. על הקירות אפריזים של סיפורי הג'טאקה, אך כנראה משלב הטהרוואדה של בנייה מוקדמת. חלק מהלוחות והתבליטים בתוך ומחוץ למערה 10 אינם מתקשרים עם הנרטיב, אלא קשורים לאגדות בודהיסטיות. היעדר המשכיות נרטיבית זו יכול להיות משום שאלו נוספו על ידי נזירים שונים ותורמים רשמיים במאה החמישית בכל מקום בו היה מקום ריק. דבקות דתית זו ואופי אולם הפולחן של מערה זו הם הסיבה האפשרית לכך שנוספו ארבעה מקדשים קטנים מערות מ-A9 עד D9 בין מערה 9 למערה 10.
מערה 10  מבט מבחוץ והאולם פנימי של מערה 10[43] מערה 10, אולם תפילה גדול או צ'איטיה, מתוארכת למאה הראשונה לפני הספירה, יחד עם מערת ויהארה הסמוכה מספר 12. שתי מערות אלה הן בין הראשונות במתחם אג'אנטה. יש בה אולם בצורת אפסיס מרכזי גדול עם שורה של 39 עמודים מתומנים, ספינה המפרידה בין המעבר לסטופה בסוף לסגידה. לסטופה יש "פראדקשינה פאתה" (שביל הליכה מסביב).[35] מערה זו משמעותית מכיוון שקנה המידה שלה מאשש את השפעת הבודהיזם בדרום אסיה עד המאה הראשונה לפני הספירה וההשפעה המתמשכת שלה (אם כי ההולכת ומתמעטת) בהודו עד המאה ה-5 לספירה. יתר על כן, המערה כוללת מספר כתובות בהן חלקים מהמערה הם "מתנות של פראסדה[ו]" על ידי אנשים שונים, מה שמציין כי המערה הייתה ממומנת כמאמץ קהילתי ולא על ידי מלך יחיד או נושא משרה בכיר אחד. מערה 10 חשובה גם מבחינה היסטורית מכיוון שבאפריל 1819, קצין הצבא הבריטי ג'ון סמית' ראה את הקשת שלה והביא את תגליתו לידיעת הציבור במערב.
כמה מערות אחרות נבנו גם הן במערב הודו בערך באותה תקופה בחסות מלכותית. ההערכה היא כי הכרונולוגיה של מערות צ'איטיה המוקדמות היא כדלקמן: תחילה מערה 9 במערות מהאקאלי ואז מערה 12 במערות בהאג'ה, שתיהן קודמות למערה 10 של אג'אנטה.[44] ואז, אחרי מערה 10 של אג'אנטה, בסדר כרונולוגי: מערה 3 במערות פיטלקורה, מערה 1 במערות קונדנה, מערה 9 באג'אנטה, שעם עיצוביה המעוטרים יותר, אולי נבנתה כמאה שנים מאוחר יותר, מערה 18 במערות נאשיק, ומערה 7 במערות בדסה, כדי להגיע לשיא עם "השלמות הסופית" של הצ'איטיה הגדולה במערות קרלה.[44]
במערה 10 יש כיתוב בסנסקריט בכתב ברהאמי שהוא חשוב ארכאולוגית. הכתובת היא העתיקה ביותר באתר אג'אנטה, אותיות הברהאמי מתוארכות בפלאוגרפיה לבערך המאה השנייה לפני הספירה.[45]
הציורים במערה 10 כוללים כמה ששרדו מהתקופה המוקדמת, רבים מתוכנית המודרניזציה שלא הושלמה בתקופה השנייה, ומספר גדול מאוד של ציורים מאוחרים וקטנים יותר, סביב 479–480 לספירה, כמעט כל הבודהות ורבים מהם עם כיתוב שם התורם מאנשים פרטיים. אלה נמנעו בעיקר מציור על התוכנית "הרשמית", ואחרי שמוצו העמדות הטובות ביותר נוצלו עמדות פחות בולטות שטרם צוירו. סך כל אלה (כולל אלה שאבדו מאז) היה כנראה מעל 300, ופרי מכחולם של אמנים רבים ושונים נראים לעין. הציורים רבים ומשתי תקופות, רבים מספרים את סיפורי ג'טאקה עם כיוון השעון. ניתן להבחין בציורים הן של זרם טהרוואדה והן של זרם מהאיאנה, אם כי הראשונים דהויים ומלוכלכים יותר ממאה ראשונה של פולחן טהרוואדה. מעניין כאן סיפור סאדנטה ג'טאקה - האגדה על הפיל בעלי ששת החטים, והשיאמה ג'טאקה - הסיפור על האיש שמקדיש את חייו לשרת את הוריו העיוורים. לדברי ההיסטוריונית האמנות האמריקאית ממוצא אוסטרי סטלה קרמריש, השכבה העתיקה ביותר של ציורי מערה 10 מתוארכת לשנת 100 לפני הספירה, והעקרונות שמאחורי הקומפוזיציה שלהם מקבילים לאלה מאותה תקופה בסאנצ'י ובאמארוואטי.[47]
מערה 11  מבט מבחוץ על מערה 11: בודהה עם חסיד כורע מערה 11 היא מנזר (19.87 מטרים × 17.35 מטרים) מהמאה החמישית המאוחרת.[35] במרפסת המערה יש עמודים עם קורות מתומנות ובסיסים מרובעים. בתקרת המרפסת יש עדויות לעיצובים פרחוניים ותבליטים שנסחפו. ניתן להבחין רק בפאנל המרכזי בו נראה הבודהה עם כוהני דת שעומדים בתפילה לפניו. בפנים המערה בנויה מאולם עם ספסל סלע ארוך שנפתח לשישה חדרים. ספסלי אבן דומים נמצאים במערות נאשיק. מרפסת עמודים נוספת מסתיימת במקדש עם בודהה יושב כנגד סטופה שלא הושלמה, והיא כוללת ארבעה תאים. במערה כמה ציורים המציגים את בודהיסטוות ואת הבודהה.[35] מתוכם, ציורים של הפדמפני, זוג שהתכנס לתפילה, זוג טווסים ודמות נשית שרדו במצב הטוב ביותר. המקדש של מערה זו עשוי להיות בין המבנים האחרונים שנבנו באג'אנטה מכיוון שהוא כוללת שביל הליכה סביב הבודהה היושב. מערה 12 .jpg) אולם מערה 12, עם תאי נזירים. בכל תא יש שתי מיטות אבן. על פי הסקר הארכאולוגי של הודו (ASI), מערה 12 (14.9 מטרים × 17.82 מטרים) היא מנזר בשלב המוקדם של הטהרוואדה מהמאה ה-2 לפני הספירה עד המאה הראשונה לפני הספירה. עם זאת, ספינק מתוארך את המערה רק למאה הראשונה לפני הספירה. המערה ניזוקה כשהקיר הקדמי שלה קרס לחלוטין. בשלושת קירותיה בפנים יש שנים עשר תאים, שבכל אחד מהם שתי מיטות אבן.[35] מערות 13, 14, 15 ו-A15מערה 13 היא מנזר קטן נוסף מהתקופה המוקדמת, המורכב מאולם עם שבעה תאים, שגם כל אחד מהם עם שתי מיטות אבן, כולן מגולפות מתוך הסלע. בכל תא יש מיטות חצובות עבור הנזירים. בניגוד להערכה של ASI, גופטה ומהג'אן מתארכים את שתי המערות הללו בערך מאתיים עד שלוש מאות שנים מאוחר יותר, בין המאה הראשונה לשנייה לספירה.[50] מערה 14 היא מנזר לא גמור נוסף (13.43 מטרים × 19.28 מטרים), אך היא נחצבה מעל מערה 13. במשקוף דלת הכניסה מגולפים סצנות של סלאבהנג'יקה.[ח] מערה 15 היא מנזר שלם יותר (19.62 מטרים × 15.98 מטרים) עם עדויות לכך שהיו בו ציורים. המערה מורכבת מאולם בן שמונה תאים המסתיים בקודש הקודשים, חדר כניסה ומרפסת עם עמודים. התבליטים מראים את בודהה, בעוד שבודהה בקודש הקודשים יושב בתנוחת סימהסאנה. מסגרת הדלתות של מערה 15 כוללת גילופי יונים שאוכלות דגן. מערה A15 היא המערה הקטנה ביותר עם אולם ותא אחד מכל צד. הכניסה שלה ממוקמת ממש מימין לכניסה המעוטרת בפיל למערה 16. זו מערת טהרוואדה עתיקה עם שלושה תאים הנפתחים סביב אולם מרכזי זעיר. הדלתות מעוטרות במעקה ובדפוס קשת. הייתה בה כתובת בכתב עתיק, שאבדה.
מערה 16 .jpg) מדרגות כניסה למערה 16 חד קומתית, עם פילי אבן וחזית עם עמודים (מימין). אולם פנימי עם פסל בודהה יושב (משמאל).[51] מערה 16 שוכנת במיקום מעולה בסמוך לאמצע האתר והיא מומנה בחסות ורהאדבה (Varahadeva), שר שושלת וקאטאקה תחת המלך הארישנה. הוא הקדיש אותה לקהילת הנזירים, עם כיתוב שמביע את רצונו, שהלוואי ו"העולם כולו (...) ייכנס לאותו מצב אציל של שלווה נקייה מצער ומחלות" ומאשר את דבקותו באמונה הבודהיסטית: "לגבי החוק הקדוש כבן לוויה היחיד, (הוא היה) מסור מאוד לבודהה, מורה העולם".[52] הוא היה, קובע ספינק, כנראה מישהו שסגד גם לבודהה וגם לאלים ההינדים, כשהוא מכריז על מורשתו ההינדית בכתובת במערות גאטוטקצ'ה הסמוכות. הנזיר הסיני שוואנדזאנג מהמאה השביעית תיאר את המערה ככניסה לאתר. מערה 16 (19.5 מטרים × 22.25 מטרים × 4.6 מטרים)[35] השפיעה על הארכיטקטורה של האתר כולו. ספינק וחוקרים אחרים מכנים אותה "המערה המכריעה" המסייעת להתחקות אחר הכרונולוגיה של השלב השני והסיום של בניית מתחם המערות כולו.[53][54] מערה 16 היא מנזר מהאיאנה ויש בה סידור סטנדרטי של פתח ראשי, שני חלונות ושני פתחים למעברים הצדדים. ממדי המרפסת של מנזר זה הם 19.5 מטרים × 3 מטרים, בעוד שהאולם המרכזי הוא כמעט ריבוע מושלם כשכל צלע באורך 19.5 מטרים.  .jpg){kind=spacer} הכתובת במערה 16 של ורהאדבה, עם תרגום לאנגלית הציורים במערה 16 רבים. הנרטיבים כוללים סיפורי ג'טאקה שונים כגון האסטי, מהומגגה ואגדות סוטסומה. ציורי קיר אחרים מתארים את המרת ננדה, נס סרוואסטי, מנחת סוג'טה,[ט] ביקורו של אסיטה, חלום מאיה, סיפורי הטרפושה ובאליקה ופסטיבל החריש. ציורי הפרסקו של האסטי ג'טאקה מספרים את סיפורו של פיל בודהיסטווה שלומד על קבוצה גדולה של אנשים שגוועים ברעב, ואז אומר להם לרדת מתחת לצוק שבו יוכלו למצוא אוכל. הפיל מקריב את עצמו על ידי קפיצה מהצוק, ובכך להפוך למזון כדי שהאנשים יוכלו לשרוד.[55][י] ציורי קיר אלה נמצאים משמאל לכניסה, במסדרון הקדמי והנרטיב עוקב אחר כיוון השעון. ציורי הקיר של מהומגגה ג'טאקה נמצאים על הקיר השמאלי של המסדרון, המספר את סיפורו של ילד בודהיסטווה. לאחר מכן, במסדרון השמאלי נמצאת האגדה סביב המרת הדת של ננדה - אחיו למחצה של בודהה. הסיפור המתואר הוא אחת משתי הגרסאות העיקריות של אגדת ננדה במסורת הבודהיסטית, אחת שבה ננדה רוצה לנהל חיים חושניים עם הילדה שזה עתה נישא לה והבודהה לוקח אותו לגן עדן ובהמשך לגיהנום כדי להראות את הסכנות הרוחניות. של חיים חושניים. לאחר ציורי הקיר של ננדה, המערה מציגה בודהות מאהנושי, ואחריהם כוהני דת מעופפים עם מנחות הסוגדים לבודהה ובודהה המורה היושב בתנוחת "דרמה צ'אקרת מודרה". הקיר הימני של המסדרון מציג את סצנות מחייו של הבודהה. אלה כוללים את החלבנית סוג'טה המציעה אוכל לבודהה עם קערת קבצנות בשמלה לבנה, טפוסה ובאלוקה לצד הבודהה לאחר שהם מציעים חיטה ודבש לבודהה כנזיר, הבודהה העתידי היושב לבדו מתחת לעץ, והבודהה בפסטיבל החריש. ציור קיר אחד מראה את הוריו של בודהה מנסים להניא אותו מלהיות נזיר. אחר מראה את הבודהה בארמון המוקף על ידי גברים במכנסי דוטי ונשים בסארי כאשר התנהגותו מציגה את ארבעת הסימנים המרמזים על כך שהוא עתיד לוותר על הבלי העולם. בצד זה של המסדרון מוצגים גם ציורים המציגים את הבודהה העתידי כתינוק עם אסיטה, חכם בעל מראה דמוי רישי. לדברי ספינק, חלק מציורי מערת 16 לא הושלמו.
מערה 17מערה 17: מבט מבחוץ ואולם פנימי עם פסל בודהה יושב.[56] מערה 17 (34.5 מטרים × 25.63 מטרים),[35] יחד עם מערה 16 עם שני פילי אבן גדולים בכניסה, ומערה 26 עם בודהה הישן, היו חלק מהמערות הרבות בחסות ורהאדבה, ראש ממשלת וקאטאקה ההינדית. במערה 17 היו תורמים נוספים כמו אופנדרגופטה, מלך המשנה שבתחומו שכנה אג'אנטה, כפי שמעידה הכתובת בה. המערה מפגינה עיצוב מתוחכם של ויהארה גדולה, יחד עם כמה מהציורים השמורים והידועים ביותר של כל המערות. בעוד שמערה 16 ידועה בתיאור סיפורי חייו של בודהה, ציורי מערה 17 משכו תשומת לב רבה בגין התשבחות לסגולות אנושיות על ידי סיפור אגדות ג'טאקה. הנרטיב כולל תשומת לב לפרטים וריאליזם שההיסטוריונית האמנות האמריקאית ממוצא אוסטרי סטלה קרמריש מכנה "אלגנטיות מפוארת" שהושגה על ידי אומנים יעילים. האומנים הקדמונים, קבעה קרמריש, ניסו להראות רוח הנושבת על פני שדות על ידי הצגת הדגן המתכופף בגלים, ושפע דומה של רצפים קצביים המגלגלים סיפור אחר סיפור, ומציגים חזותית את המטאפיזי.  .jpg){kind=spacer} הכתובת במערה 17 עם תרגום לאנגלית מנזר מערה 17 כולל מרפסת עם עמודים שכל אחד מהם בעל סגנון מובהק, עיצוב פריסטיל (4 שורות עמודים במקביל לקירות) לאולם הפנימי, חדר קודש הקודשים שנמצא עמוק במערה, חלונות ודלתות גדולים יותר לאור נוסף, יחד עם גילופים נרחבים משולבים של אלים ואלות הודיות. צורת האולם של מנזר זה היא ריבועית על שטח בן של 380.53 מטרים רבועים, עם 20 עמודים. קנה המידה הגדול של החציבה גרם גם לטעויות בהוצאת סלע רב מדי כדי לעצב את הקירות, קובע ספינק, מה שהוביל למערה להתרחב בחלקה האחורי. במערה 17 יש כתובת אחת ארוכה של המלך אופנדרגופטה בה הוא מסביר כי הוא "הוציא עושר רב" על בניית הוויהארה הזו, וגרם בכך לסיפוק רב למאמינים. בסך הכל ידוע כי אופנדרגופטה מימן לפחות 5 מהמערות באג'אנטה. ייתכן שהוא הוציא יותר מדי כספים על עיסוקים דתיים, מכיוון שבסופו של דבר הוא הובס על ידי התקפות שושלת אסמקה. במערה 17 יש שלושים ציורי קיר גדולים. ציורי מערה 17 מתארים את בודהה בצורות שונות ובתנוחות שונות - ויפאסי, סיקי, ויסבבהו, קרקוצ'צ'נדה, קאנאקאמוני, קשיאפה וסקיאמוני. כמו כן מתוארים אוולוקיטשוורה, סיפורם של אודיין וגופטה, סיפורם של נאלגירי, גלגל החיים, פאנל שחוגג מוזיקאים הודים קדומים שונים ופאנל המספר על משלחתו של הנסיך סימהלה לסרי לנקה.[57] ציורי הקיר הנרטיביים מתארים את סיפורי הג'טאקה השונים כמו שדאנטה, האסטי, האמסה, וסנטארה, סוטאסומה, מהאקפי (בשתי גרסאות), סראבהמיגה, מחצ'צ'ה, מטיפוסקה, שיאמה, מהישה, ואלאהאסה, סיבי, רורו וניגרודמיגה. התיאורים שזורים בנורמות של החברה והתרבות במחצית האלף הראשון. הם מראים נושאים מגוונים כמו ספינה טרופה, נסיכה המתאפרת, אוהבים בסצנות של התמזמזות, וסצנת שתיית יין של זוג כשהאישה והגבר יושבים מאוהבים. כמה ציורי קיר מנסים להראות את דמויות המפתח מחלקים שונים בסיפורי ג'טאקה על ידי תיאור משותף של בעלי חיים ומלווים באותה סצנה.
מערה 18מערה 18 היא חלל מלבני קטן (3.38 מטרים × 11.66 מטרים) עם שני עמודים מתומנים המוביל לתא נוסף. תפקידה אינו ברור.[35] מערה 19 (המאה ה-5 לספירה)  חזית הכניסה ואולם הפולחן, מערה 19, בחסות המלך אופנדרגופטה. מערה 19 היא אולם פולחן (צ'איטיה-גריהא, 16.05 מטרים × 7.09 מטרים) המתוארך למאה החמישית לספירה. האולם מציג בודהה מצויר, המתואר בתנוחות שונות.[35] הביקור באולם פולחן זה מתחיל כיום דרך מה שהיה בעבר חדר חצוב. קיומו של חדר זה לפני האולם מרמז כי התוכנית המקורית כללה חצר בסגנון מנדלה למאמינים להתכנס ולהמתין, כניסה וחזית לחצר זו, אלו חרבו ואבדו. מערה 19 היא אחת המערות הידועות בפיסול שלה. הם כוללים דמויות נאגה עם חופת נחש המגנה על הבודהה, בדומה לאלה שנמצאו עבור אייקונים רוחניים במסורות ההינדיות והג'ייניות העתיקות. שתי דמויות יאקשה דווראפאלה (רוח שומר הסף) משני צדי קשת הכניסה, זוגות מעופפים, בודהה יושב, בודהות עומדים וראיות לכך שהתקרה הייתה פעם צבועה. מערה 19 התבססה על התוכנית והניסויים במערה 9. היא חרגה באופן משמעותי מהמסורת הקודמת של טהרוואדה, על ידי גילוף בודהה לתוך הסטופה, החלטה שספינק קבע שבוודאי הגיעה מ"הדרגים הגבוהים ביותר" של הממסד הבודהיסטי מזרם המהאיאנה של המאה החמישית לספירה משום שהמלך והשושלת שבנו מערה זו היו מהמסורת ההינדית של השיוויזם. כנראה חציבת מערה 19 והסטופה הסתיימו בשנת 467 לספירה, ועבודות הגימור והעבודה האמנותית במערה נמשכו בתחילת שנות ה-70 של המאה החמישית, אך גם היא הייתה מערה שלא הושלמה כשהוקדשה בשנת 471 לספירה. חזית הכניסה של אולם הפולחן מערה 19 מעוטרת. שני עמודים עגולים עם דפוסי פרחים מחורצים וזרים מגולפים תומכים במרפסת הכניסה. הכותרת היא לוטוס הפוך המתחבר לאמאלאקה.[ד] משמאל עומד בודהה בתנוחת "וארדה האסטה מודרה" כשמאמין משתטח לרגליו. מימין תבליט של אישה שידה אחת אוחזת בכד ואחת נוגעת בסנטרה. מעל יושב בודהה במודרה של מדיטציה. מימין לכניסה נמצא פסל "אם וילד".[58][י"א] הדמות עם קערת קבצנות היא הבודהה, וצופים בו אשתו ובנו. אולם הפולחן במבנה אפסיס עם 15 עמודים המחלקים אותו לשני מעברים צדדיים וספינה אחת. העמודים העגולים כוללים תבליטים פרחוניים וקורות מחורצות ומעליהם בודהה בכותרות. בסמוך לבודהה שבכותרות נמצאים אפריזים של פילים, סוסים ואפסארות מעופפות מהסגנון המצוי גם במקומות אחרים בהודו, המשקף את הסגנון של יצירות האמנות של אימפריית גופטה. לדברי שארמה, הדמיון לצ'איטיה הגדולה במערות קרלה, שנבנו במאה השנייה לספירה, מעיד על כך שייתכן שמערה 19 מעוצבת בעקבותיה. הקירות ותקרת המעברים הצדדיים בתוך אולם הפולחן מכוסים בציורים. אלה מראים את הבודהה, הפרחים ובמעבר השמאלי שוב את אגדת "האם והילד".
מערה 20  מערה 20: מבט מבחוץ והמקדש הראשי עם עמודים מערה 20 היא אולם מנזר (16.2 מטרים × 17.91 מטרים) מהמאה ה-5. בנייתו, כך קבע ספינק, החלה בשנות ה-60 של המאה החמישית על ידי המלך אופנדרגופטה, עם רצונו המוצהר "לגרום לעץ הגדול של המעלה הדתית לצמוח". העבודה במערה 20 נמשכה במקביל למערות אחרות. במערה 20 יש פירוט אנין טעם, קובע ספינק, אך היא הייתה בעדיפות פחותה יחסית למערות 17 ו-19. העבודות על מערה 20 הופסקו לסירוגין והמשיכו בעשור שלאחר מכן. הוויהארה מורכבת ממקדש, ארבעה תאים לנזירים ומרפסת עמודים עם שני חלונות שנחצבו בסלע להכנסת אור. לפני הכניסה לאולם המרכזי, משמאל למרפסת המקורה שני בודהות שנחצבו מעל החלון והתא הצדדי. בתקרת האולם הראשי שרידי ציור. דמות הבודהה במקדש מוצגת בתנוחת הטפה. המערה ידועה בפיסול של שבעה בודהות עם מלווים על המשקוף.[35] במרפסת המערה יש כתובת הקדשה בסנסקריט בכתב ברהאמי, שבה מכונה המערה כמנדאפה.[60] רבים מהגילופים הציוריים והקישוטיים במערה 20 דומים לאלו במערה 19, ובמידה פחותה לאלו שנמצאים במערה 17. ייתכן כי אותם אדריכלים ואומנים היו אחראים להתפתחותן של שלוש המערות. מסגרות הדלתות במערה 20 הן משהו ייחודי באתר אג'אנטה. גם הקישוטים חדשניים במערה 20, קבע ספינק, כמו קישוט שמראה את הבודהה יושב על רקע שתי כריות ו"עץ מנגו עמוס פירות מאחוריו". מערות 21, 22, 23, 24 ו-25  מערה 21: מבט מבחוץ והאולם הפנימי מערות 21, 22, 23 ו-24 הן מנזרים, המייצגים את השלבים האחרונים של הבנייה באג'אנטה. מערה 21 היא אולם (28.56 מטרים × 28.03 מטרים) ובו שנים עשר חדרים חצובים עבור נזירים, מקדש ומרפסת עם שנים עשר עמודים ופילסטרים. הגילופים על הפילסטר כוללים בעלי חיים ופרחים. העמודים כוללים תבליטים של אפסארות, נגאראג'ה ונגארני, כמו גם מאמינים המשתחווים במודרה של נמסטה. יש באולם ראיות לכך שהוא היה צבוע לחלוטין. דמות הבודהה במקדש מוצגת בתנוחת הטפה. מערה 22 היא ויהארה קטנה (12.72 מטרים × 11.58 מטרים) עם מרפסת צרה וארבעה תאים לא גמורים. הוא נחצב במפלס גבוה יותר ויש להגיע אליו בגרם מדרגות. בפנים, הבודהה יושב בתנוחת פרלמבה-פדאסנה. הדמויות המצוירות במערה 22 מראות מנושי-בודהות עם מאיטריה (הבודהה העתידי).[35] על פילסטר בצד שמאל של מרפסת מערת 22 יש כתובת פרוזה בסנסקריט. היא נפגמה בחלקה, והחלקים הקריאים מצהירים כי מדובר ב"מתנה ראויה של מנדאפה מאת ג'ייאטה", מכנים את משפחת ג'ייאטה כ"אופאסקה גדולה", ומסיימת את הכתובת ב"הלוואי שזכותה של זה תהיה לידע מצוין לכל בעלי ההכרה, החל מהאב והאם". גם מערה 23 לא גמורה, מורכבת מאולם (28.32 מטרים × 22.52 מטרים), אך עיצוב דומה למערה 21. המערה שונה בעיטורי העמודים ובנאגות השומרים על הפתח.  .jpg) מערה 24: מבט מבחוץ והאולם הפנימי הבלתי גמור מערה 24 היא כמו מערה 21, לא גמורה אך גדולה בהרבה. היא כוללת את אולם המנזר השני בגודלו (29.3 מטרים × 29.3 מטרים) אחרי מערה 4. המנזר של מערה 24 היה חשוב למחקרים על האתר מכיוון שהוא מראה כיצד צוותי עובדים מרובים השלימו את יעדיהם במקביל. בניית התאים החלה ברגע שנחפר המעבר ותוך כדי בניית האולם המרכזי וקודש הקודשים. בניית מערה 24 תוכננה בשנת 467 לספירה, אך ככל הנראה החלה בשנת 475 לספירה, בתמיכת בודהאבהדרה (Buddhabhadra), ואז הסתיימה בפתאומיות בשנת 477 עם מותו של המלך הארישנה נותן החסות. מערה 24 משמעותית כיוון שיש בה את כותרות העמודים המורכבות ביותר באתר אג'אנטה, אינדיקציה לאופן שבו הצטיינו האמנים ושיפרו ללא הרף את תחכומם כשעבדו עם הסלע בתוך המערה. האומנים גילפו ארבע עשרה דמויות מיניאטוריות מורכבות על הפאנל המרכזי של עמוד המרפסת המרכזי הימני, תוך כדי עבודה באור עמום בחלל מערה צפוף. תבליטי המדליון במערה 24 מראים באופן דומה זוגות אוהבים ואמנויות אנתרופומורפיות, ולא פרחים כמו בבנייה הקודמת. במקדש מערה 24 יש בודהה יושב בתנוחת פרלמבה-פדאסנה.[35] מערה 25 היא מנזר. האולם (11.37 מטרים × 12.24 מטרים) דומה למנזרים אחרים, אך אין בו מקדש, המערה כוללת חצר סגורה ונחצבה במפלס העליון.
מערה 26 (המאה החמישית לספירה).jpg)  מערה 26: הכניסה והאולם הפנימי מערה 26 היא אולם פולחן (צ'איטיה-גריהא, 11.52 מטרים × 25.34 מטרים) דומה בתוכנית למערה 19. היא גדולה בהרבה וכוללת אלמנטים מעיצוב של ויהארה. הכתובת קובעת כי הנזיר בודהאבהדרה וחברו השר המשרת את מלך אסמקה העניקו מערה עצומה זו.[35] הכתובת כוללת הצהרת חזון והמטרה היא לעשות "אנדרטה על ההר שתחזיק מעמד כל עוד הירח והשמש ימשיכו". סביר להניח כי הבנאים התמקדו בפיסול במקום בציורים במערה 26 מכיוון שהם האמינו שפסלי אבן יחזיקו מעמד הרבה יותר מאשר ציורים על הקיר. המערה התבססה על הניסיון בבניית מערה 10, עם אגפים צמודים בדומה למערה הקדומה 12 בסגנון טהרוואדה. במתחם מערה 26 יש שתי קומות עליונות וקיימות עדויות לכך שתוכננו ארבעה אגפים למערה, אך אלה ננטשו ורק הבודהות המגולפות על הקיר הימני והשמאלי הושלמו.[32] הפסלים במערה 26 מורכבים ומסובכים יותר. זוהי אחת המערות האחרונות שנחפרו, ומהכתובת משערים כי נבנתה בסוף המאה החמישית או בתחילת המאה השישית על פי ASI. המערה מורכבת מאולם בצורת אפסיס עם מעברים צדדיים להקפה (פראדקשינה). המעברים מלאים באגדות בודהיסטיות מגולפות, שלושה תיאורים של נס סרוואסטי בצד האמבולטוריום הימני של המעבר, ובודהות יושבים במודרות שונות. רבים מאלה נוספו מאוחר יותר על ידי מאמינים, ולכן הם "פולשניים" מבחינת המתכננים המקוריים. היצירות מתחילות על קיר המעבר, מיד בצד שמאל של הכניסה. היצירות הגדולות כוללות את המהפארינירוונה של בודהה (בודהה השוכב) על הקיר, ואחריה אגדת "הפיתויים של מארה". הפיתויים כוללים את הפיתוי של בנות מארה המתוארות מתחת לבודהה השרוי במדיטציה. הן מוצגות לבושות בצמצום רב ובתנוחות מפתות, בעוד שבצד שמאל ובצד ימין של בודהה נמצאים צבאות של מארה שמנסים להסיח את דעתו ברעש ולאיים עליו באלימות. בפינה הימנית העליונה נמצאת דמותו של מארה המדוכדך ומתוסכל מכישלונו להפריע לנחישות או למיקוד של בודהה הסגפן.[35] בין מערה 26 לאגף שמאל שלה יש כתובת של איש מחצרו של מלך משושלת רשטראקוטה מסוף המאה השביעית או תחילת המאה השמינית. זו הכתובת האחרונה באג'אנטה.
מערות 27, 28 ו-29  "ימין": מערה 27, משמאל למערה 26. "שמאל": מערה 28, מעבר למערה 27, בקצה המערבי ביותר של מתחם אג'אנטה. מערה 27 היא מנזר וייתכן שתוכננה כנספח למערה 26. שתי הקומות שלה נפגעו, והמפלס העליון התמוטט חלקית. התוכנית שלה דומה למנזרים אחרים. מערה 28 היא מנזר לא גמור, שנחפר בחלקו, בקצה המערבי של מתחם אג'אנטה ובקושי נגיש.[35] מערה 29 היא מנזר לא גמור במקום הגבוה ביותר במתחם אג'אנטה, כנראה לא שמו לב אליה בעת הקמת מערכת המספור הראשונית, והיא ממוקמת פיזית בין מערה 20 למערה 21.[35] מערה 30בשנת 1956 כיסתה מפולת את המסלול המוביל למערה 16. בניסיונות לפנות ולשקם את המסלול, צפו העובדים בפסולת פתח קטן וסטופה, במקום סמוך לקרקעית הנחל. חפירות נוספות הובילו למערת מנזר טהרוואדה שלא הייתה ידועה עד אז מהמאה השנייה והראשונה לפנה"ס. מערה 30 עשויה להיות בפועל המערה העתיקה ביותר של מתחם אג'אנטה. זו מערה בגודל 3.66 מטרים × 3.66 מטרים עם שלושה תאים, כל אחד עם שתי מיטות אבן וכריות אבן בצד של כל תא. במשקופי דלתות התא מוצגים גילופי לוטוס וזרים. במערה שתי כתובות בכתיב בלתי ידוע. יש בה גם פלטפורמה במרפסת עם נוף נאה של נקיק הנהר שמתחת והיער. לטענת גופטה ומהאג'אן, ייתכן שמערה זו נסגרה בשלב מסוים בגושים גדולים מגולפים בקפידה, כיוון שהסיחה את המבט מהכניסה למערה 16. תשתיות נוספותמעל 80% ממערות אג'אנטה היו ויהארה (מעונות זמניים, מנזרים). המעצבים והאומנים שבנו מערות אלה כללו מתקנים לאיסוף תרומות ואחסון דגנים ומזון עבור המבקרים והנזירים. רבות מהמערות כוללות מאגרים גדולים שנחצבו ברצפה. שטחי האחסון הגדולים ביותר נמצאים, קבע ספינק, ב"שקעים המרווחים מאוד במקדשים של מערת אג'אנטה 6 ומערה 11". מערות אלה נבחרו ככל הנראה בגלל הנוחות היחסית שלהן והאבטחה שהציעו בשל מיקומם הגבוה יותר. הבחירה בשילוב קמרונות מקורים שנחצבו ברצפה עשויה להיות מונעת על ידי הצורך לספק מרחב שינה ונוחות לוגיסטית. אתר סמוך בשנת 2000 נחפר מנזר ויהארה מלבנים שרופות הפונה למערות שעל הגדה הימנית של נהר ואגור,[32] יש בו מספר תאים הפונים לחצר מרכזית, בה הוקמה סטופה. בחפירות נמצאו מטבע של המלך ויסוואסנה שליט האחשדרפנים המערביים (שלט 293–304 לספירה) וכן מטבע זהב של הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני (שלט 402–450 לספירה), עדות המהווה אישור נומיסמטי נוסף לתיארוך המערות. נמצא גם לוח טרקוטה של האלה דורגה, שייתכן שבעלי המלאכה סגדו לה.[32]
עותקים של הציורים הציורים התדרדרו באופן משמעותי מאז שהתגלו מחדש, ומספר עותקים ורישומים שנעשו מהם במאה ה-19 חשובים להבנה מלאה של העבודות. מספר ניסיונות להעתיק את ציורי אג'אנטה החלו במאה ה-19 עבור מוזיאונים אירופאים ויפנים. חלק מיצירות אלו אבדו מאוחר יותר באסונות טבע ובאש. בשנת 1846 למשל, מייג'ור רוברט גיל (Robert Gill), קצין צבא מנשיאות מדרס, וצייר, מונה על ידי החברה האסייתית המלכותית להכין עותקים של ציורי הפרסקו שעל קירות המערה. גיל עבד על ציורו באתר בין השנים 1844–1863.[61] הוא עשה 27 עותקים של חלקים גדולים של ציורי קיר, אך כולם פרט לארבעה הושמדו בשרפה בארמון הבדולח בלונדון בשנת 1866, שם הוצגו.[62] גיל חזר לאתר, והתחיל מחדש את עבודתו, ושיחזר את ציורי הקיר עד מותו בשנת 1875.  ניסיון נוסף נעשה בשנת 1872 כאשר נשיאות בומביי הזמינה את ג'ון גריפיתס (John Griffiths) לעבוד עם תלמידיו כדי ליצור עותקים של ציורי אג'אנטה, שוב למשלוח לאנגליה. הם עבדו על כך במשך שלוש עשרה שנים וציורו כ-300 בדים, רבים מהם הוצגו במכון הקיסרי בדרך התערוכות בלונדון, אחד מהמוסדות שהיוו בסיס למוזיאון ויקטוריה ואלברט. אך בשנת 1885 השמידה שרפה נוספת למעלה ממאה מהציורים שהיו מאוחסנים באגף של המוזיאון. במוזיאון ויקטוריה ואלברט יש עדיין 166 ציורים ששרדו משני הסטים, אם כי אף אחד מהם לא הוצג באופן קבוע מאז 1955. הגדולים שבהם הם בגודל 3 × 6 מטרים. פרויקט שימור נערך על כמחציתם בשנת 2006, בשיתוף עם אוניברסיטת נורת'מבריה.[64] גריפיתס ותלמידיו ציפו לרוע המזל רבים מהציורים המקוריים ב"לכה זולה" על מנת להקל עליהם לראות, מה שהוסיף להידרדרות המקור. וכך גם לטענת ספינק ואחרים, הניקיון האחרון שנעשה על ידי ה-ASI (הסקר הארכאולוגי של הודו). _(13888446659).jpg) קבוצה נוספת של עותקים נעשתה בין השנים 1909–1911 על ידי כריסטיאנה הרינגהאם (Christiana Herringham, ליידי הרינגהאם) וקבוצת סטודנטים מבית הספר לאמנות בכלכותה שכללה את הצייר המודרניסט ההודי העתידי, ננדלאל בוסה. העותקים פורסמו בצבע מלא כפרסום הראשון של "החברה המלכותית של הודו" (Royal India Society) של לונדון שזה עתה קמה. יותר מהעותקים הקודמים, מטרתם הייתה להשלים חורים ונזקים שבציור המקורי כדי ליצור מחדש את המצב המקורי במקום לתעד את מצב הציורים כפי שהיא ראתה אותם. לדברי אחד הכותבים, בניגוד לציורים שיצרו קודמיה, גריפיתס וגיל, שהעתקיהם הושפעו מסגנונות ציור ויקטוריאניים בריטיים, אלה של משלחת הרינגהאם העדיפו אסתטיקה של "רנסאנס הודי" מהסוג שהצייר אבנינדרנת טאגור (אחיינו של רבינדרנת טאגור) היה החלוץ שלו.[65] סקרי צילומים מוקדמים נערכו על ידי רוברט גיל, שלמד להשתמש במצלמה משנת 1856 לערך, והתמונות שלו, כולל תמונות באמצעות סטריאוסקופיה, מופעים בספרים שכתב או שכתב פרגוסון (רבים זמינים באינטרנט באתר הספרייה הבריטית[66]), ואז ויקטור גולוביו (Victor Goloubew) בשנת 1911 ו-E.L. Vassey, שצילם את התצלומים במחקר ארבעה כרכים של המערות מאת גולאם יזדני (Ghulam Yazdani, פורסם 1930–1955).  כמה עותקים יצירתיים מעט של ציורי קיר של אג'אנטה, במיוחד ציור הסגידה לבודהה מחדר הכניסה של המקדש של מערה 17, הוזמן על ידי תומאס הולביין הנדלי (Thomas Holbein Hendley, 1847–1917) לקישוט קירות האולם של מוזיאון אלברט הול בג'איפור, בהודו. העבודות שלו צוירו על ידי אמן מקומי בשם מורלי או מוראלי.[67] המוזיאון נפתח לקהל בשנת 1887. ציור זה מוצג כמאפיין את סוף המאה ה-19. ניסיון נוסף ליצור עותקים של ציורי הקיר נעשה על ידי האמן היפני אראי קמפו (荒井寛方, 1878–1945) לאחר שהוזמן על ידי רבינדרנת טאגור להודו כדי ללמד טכניקות ציור יפניות. הוא עבד על יצירת עותקים על נייר יפני בין השנים 1916 ל-1918 ועבודתו נשמרה באוניברסיטת טוקיו עד שהחומרים אבדו בשל רעידת האדמה והצונאמי בקאנטו (1923).[68] חשיבותילידים, חברה ותרבות ביצירות האמנות באג'אנטה  יצירות האמנות באג'אנטה מראות בעיקר ילידים. מימין: אנשים הדנים בוויתורו של המלך; משמאל: אנשים קדושים מתפללים לכיוון מקדש, חמש נשים מפטפטות בכיכר השוק, ילדים משחקים משחק לוח ליד עץ בננה. יצירות האמנות במערות אג'אנטה מהוות חלון לתרבות, לחברה ולדתיות של האוכלוסייה הילידית בהודו בין המאה השנייה לפני הספירה למאה החמישית לספירה. חוקרים שונים פירשו אותם באופן שונה מנקודת מבטם של לימודי מגדר, היסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של דרום אסיה. הלבוש, התכשיטים, היחסים בין המגדרים והפעילויות החברתיות המתוארות מציגים לפחות את אורח החיים של בני המלוכה והאליטה,[69] ובאחרים בהחלט את התלבושות של האדם הפשוט, הנזירים והרישי (המשכילים) המתוארים בהם. הם מטילים "אור על החיים בהודו" סביב אמצע האלף הראשון לספירה.[70] יצירות האמנות של אג'אנטה ממחישות את הניגוד בין החיים הרוחניים של נזירים שוויתרו על כל הרכוש החומרי לעומת החיים החושניים של מי שנחשב לחומרני, מפואר, סמלי עושר, אופנה נינוחה ועילאית. ציורי קיר רבים מציגים סצנות מחנויות, פסטיבלים, ליצנים בתהלוכות, ארמונות וביתני אמנות הבמה. אפריזים אלה חולקים נושאים ופרטים עם יצירות האמנות שנמצאו באתרים ארכאולוגיים אחרים בהודו. מערות אג'אנטה תורמות לתחושה חזותית ותיאורית של התרבות ההודית הקדומה וראשית ימי הביניים והמסורות האמנותיות, במיוחד אלה סביב תקופת אימפריית גופטה.
התיאור המוקדם של מהעידן הקולוניאלי של מערות אג'אנטה היה במידה רבה אוריינטליסטי וביקורתי, ולא עולה בקנה אחד עם הסטריאוטיפים והערכים הוויקטוריאניים. לדברי ויליאם דאלרימפל (William Dalrymple), היו הנושאים והאומנות במערות אג'אנטה היו תמוהים עבור האוריינטליסטים של המאה ה-19. בהיעדר הכרת המורשת התרבותית האסייתית והמסגרת הרואה "שום דבר מוזר בהצבה זה בצד זו של נזיר ונערה רוקדת", וללא ידיעה על סיפורי ג'טאקה או אגדות הודיות מקבילות, הם לא יכלו להבין אמנות זו.[71] הם השליכו עליהם את השקפותיהם והנחותיהם, וקראו להם משהו חסר שכל והיגיון, דבר שהוא ייצוג גס חסר משמעות של בני מלוכה וזרים בעלי מיסטיקה וחושניות. הדעות והפרשנויות של מערות אג'אנטה במאה ה-19 הונעו על ידי רעיונות והנחות של המחשבה הקולוניאלית, וראו באמנות זו את מה שרצו לראות. עבור רבים שאינם מודעים להנחות היסוד בדתות ההודיות בכלל, ובבודהיזם בפרט, משמעותן של מערות אג'אנטה הייתה כמו שאר האמנות ההודית. לדברי ריצ'רד כהן, מערות אג'אנטה מבחינתם היו דוגמה נוספת ל"סוגדים לבהמה זו, או לאבן ההיא, או לאליל מפלצתי".[72] לעומת זאת, לתודעה ההודית ולקהילה הבודהיסטית הגדולה, זה כל מה שהאמנות צריכה להיות, הדתיים והחילוניים, הרוחניים והחברתיים התמזגו לשלמות נאורה. על פי וולטר ספינק - אחד ההיסטוריונים המכובדים ביותר של אג'אנטה, מערות אלה היו בשנת 475 לספירה אתר נערץ מאוד עבור ההודים, עם המוני "מטיילים, עולי רגל, נזירים וסוחרים". האתר עבר שינוי משמעותי לצורתו הנוכחית בתוך 20 שנה בלבד, בין תחילת שנת 460 לספירה לראשית 480 לספירה, על ידי אדריכלים ואומנים אזוריים. הישג זה, קובע ספינק, הופך את אג'אנטה, "לאחד ההישגים היצירתיים המדהימים בתולדות האדם". נוכרים בציורים של מערות אג'אנטההציורים במערות אג'אנטה הם מקור משמעותי למידע סוציו-אקונומי בהודו העתיקה, במיוחד ביחס לאינטראקציות של הודו עם תרבויות זרות בזמן שרוב הציורים נעשו, במאה החמישית לספירה. לדברי ההיסטוריון ההודי הרון חאן שרוואני (हारुन खान शेरवानी): "הציורים באג'אנטה מדגימים בבירור את אופיו הקוסמופוליטי של הבודהיזם, שפילס את דרכו אל גברים מכל הגזעים, יוונים, פרסים, סאקה, פהלאווים, קושאנים והונה". תיאורי נוכרים יש בשפע: על פי ספינק, "הציורים של אג'נאטה מלאים בדמויות נוכרים כאלה." לפעמים הם היו מקור לפרשנות שגויה כמו במה שמכונה "סצנת השגרירות הפרסית". נוכרים אלה עשויים לשקף את הסוחרים הסאסאניים, את המבקרים ואת דרכי הסחר הפורחות של התקופה.
 מערה 1, למשל, מציגה פרסקו של ציורי קיר עם דמויות עם פנים או בגדים של נוכרים, מה שמכונה "סצנת השגרירות הפרסית". סצנה זו[73] ממוקמת מימין לדלת הכניסה עם הכניסה לאולם. לדברי ספינק, ג'יימס פרגוסון (James Fergusson), היסטוריון אדריכלות מהמאה ה-19, החליט כי סצנה זו תואמת את ביקורו של השגריר הפרסי בשנת 625 לספירה לחצרו של המלך פולאקשין השני משושלת צ'לוקייה. תאוריה חלופית הייתה שהפרסקו מייצג שגריר הינדי שמבקר את המלך הפרסי ח'וסרו השני בשנת 625 לספירה, תאוריה שפרגוסון לא הסכים איתה.[74] הנחות יסוד אלה של היסטוריוני האמנות מהתקופה הקולוניאלית הבריטית, קבעו ספינק וחוקרים אחרים, היו אחראיות לתיארוך שגוי של ציור זה למאה השביעית, כאשר למעשה זהו ציור לא שלם מתקופת הארישנה המשקף אחד מסיפורי ג'טאקה (מהאסודרסנה ג'טאקה, בו המלך על כס המלוכה הוא למעשה הבודהה באחד מגלגוליו הקודמים כמלך) עם ייצוג הסחר בין הודו לארצות רחוקות כגון האימפריה הסאסאנית במזרח הקרוב שהיה מקובל במאה החמישית.[75]
 במערה 1 יש כמה ציורי קיר עם דמויות עם פנים או ביגוד של נוכרים. תיאורים דומים נמצאים בציורי מערה 17. ציורי קיר כאלה, מציינת פרופסור פיה ברנקצ'ו (Pia Brancaccio) מאוניברסיטת טורונטו, שהתמחתה באומנות בודהיסטית, מצביעים על חברה משגשגת ורב-תרבותית בהודו של המאה החמישית, הפעילה בסחר בינלאומי.[76] אלה מצביעים גם על כך שסחר זה היה חשוב מספיק מבחינה כלכלית לאזור הדקאן, כדי שהאומנים יבחרו לכלול אותו בצורה מדויקת.[76] עדויות נוספות לסחר בינלאומי כוללות שימוש בפיגמנט הלפיס לזולי הכחול לתיאור נוכרים בציורי אג'אנטה, שחייב היה להיות מיובא מאפגניסטן או מאיראן. עובדה זו מראה, כך קובעת ברנקצ'ו, שהעולם הנזירי הבודהיסטי היה קשור קשר הדוק עם גילדות המסחר ותרבות החצר בתקופה זו.[76] מספר קטן של סצנות במערות 1 ו-2 מראות נוכרים שותים יין.[י"ב] חלקם מראים מלכים נוכרים מהמזרח הקרוב עם יין ופמלייתם, אשר ככל הנראה מוסיפים ל"הדגשה המלכותית הכללית" של המערה. על פי ברנקצ'ו, ציורי אג'אנטה מציגים מגוון בדי טקסטיל צבעוניים ועדינים ונשים טוות כותנה. טקסטיל היה ככל הנראה אחד מענפי הייצוא העיקרי לארצות זרות, יחד עם אבני חן. אלה יוצאו תחילה דרך ים סוף, ובהמשך דרך המפרץ הפרסי, ובכך החלה תקופה של חילופין כלכליים ותרבותיים בין ההודים, האימפריה הסאסאנית והסוחרים הפרסים לפני שקם האסלאם בחצי האי ערב.[79]  בעוד שהחוקרים בדרך כלל מסכימים כי ציורי קיר אלה מוכיחים קשרים מסחריים ותרבותיים בין הודו למערב הסאסאני, משמעותם והפרשנות הספציפית שלהם שונים בין החוקרים. ברנקצ'ו, למשל, משערת כי הספינה והכדים שבה משקפים כנראה ספינות של נוכרים הנושאות במטענן יין המיובא להודו. לעומת זאת, שלינגהוף (Schlinghoff) מפרש את הכדים ככדים המכילים מים והספינות הן ספינות הודיות המשמשות בסחר בינלאומי. תיאורים דומים נמצאים בציורי מערה 17, אך הפעם ביחס ישיר לפולחן הבודהה. במערה 17, ציור של הבודהה היורד משמי הטרייאסטרימשה[י"ד] מראה שבאירוע נוכחים נוכרים רבים. נוכרים רבים בציור זה מוצגים אפוא כמאזינים לדהרמה הבודהיסטית.[76] המגוון האתני מתואר בציור בביגוד (קפטאנים, קסדות סאסאניות, כיפות עגולות), תסרוקות וצבעי עור. לטענת ברנקצ'ו, הסצנה בוויסוונטרה ג'טאקה של מערת 17 מציגה כנראה משרת ממרכז אסיה אוחז בקנקן מתכת נוכרי, בעוד משרת בעל עור כהה מחזיק כוס לזוג מאוהב. בציור אחר במערה 17, המתייחס להמרת דתו של ננדה, מופיע אדם שייתכן שמקורו בצפון-מזרח אפריקה שהוא משרת. דמויות אלו מראות, קובעת ברנקצ'ו, כי האומנים הכירו את אנשי סוגדיאנה, מרכז אסיה, פרס ואולי מזרח אפריקה. השערה נוספת מוצעת על ידי Upadhya, המשער כי האומנים שבנו מערות אג'אנטה "כנראה כללו זרים".
השפעה על ציור מאוחר יותר ואומנויות אחרותציורי אג'אנטה, או כנראה הסגנון הכללי שממנו שאבו השראה, השפיעו על הציור בטיבט[82] ובסרי לנקה. משערים שלאג'אנטה הייתה השפעה על הציורים במערות קיזיל באגן טארים, בפרט במערות מוקדמות כמו מערת הטווס.[83] הגילוי מחדש של ציורים הודים קדומים באג'אנטה סיפק לאמנים הודים דוגמאות מהודו העתיקה. ננדלאל בוסה ערך ניסויים בטכניקות בעקבות הסגנון העתיק שאפשרו לו לפתח את סגנונו הייחודי. גם הציירים אבנינדרנת טאגור (אחיינו של רבינדרנת טאגור) וסעיד תאג'ודין השתמשו בציורי אג'אנטה להשראה. הבלט של אנה פבלובה, "הפרסקו של אג'אנטה", היה בהשראת ביקורה באג'אנטה, כוריאוגרפיה של איוואן חליוסטין, עם מוזיקה מאת ניקולאי צ'רפנין[84] (קיימת טענה שהכוריאוגרפיה היא של מיכאיל פוקין בשנת 1923).[85] ושהבכורה שלו הייתה בקובנט גארדן בשנת 1923. לקריאה נוספתקיימת ספרות ענפה על מערות אג'אנטה, והרשימה להלן מכסה רק חלק ממנה. לרשימה מקיפה יותר מומלץ לעיין בערך המקביל בוויקיפדיה באנגלית.
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
.JPG)
.jpg)
.JPG)
![אחד מארבעה ציורי קיר לסיפור המלך מהאג'אנקה: המלך מודיע על ויתור על כס המלוכה במטרה להיות סגפן.[36]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Meister_des_Mah%C3%A2janaka_J%C3%A2taka_001.jpg)
.jpg)
![חלק מציור הבודהיסטווה פדמאפני[37]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Kinnara_with_kachchapa_veena,_part_of_the_Bodhisattva_Padmapani,_Cave_1,_Ajanta,_India.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
![תוכנית מערה 7 (סקיצה של רוברט גיל, 1850)[40]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Plan_of_Ajanta_Cave_7,_1850_sketch.jpg)
![בודהות על הקיר הימני של חדר הכניסה[41]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ajanta_si01-0403.jpg)
.jpg)
![אולם האפסיס עם סטופה רגילה כדורית למחצה במרכז האפסיס[42]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ajanta_caves_aurangabad_12.JPG)
![המצב של מערה 10 בשנת 1839[48]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:*Plate_3*_%3D%3D_Ajunta--_Interior_of_Chaitya_Cave,_No._10.jpg)
![הבודהה בגלימה ארוכה וכבדה, עיצוב שמקורו באמנות גנדהארה[49]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:089_Cave_10,_Buddha_Drawing_on_Column_(33896473480).jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
![מערה 2, תקרה: זרים חולקים משקה יין[80]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ajanta_Cave_2_Veranda_ceiling_foreigners.jpg)
![משרת ממרכז אסיה, מערה 17.[76]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ajanta_Cave_17_foreign_servant.jpg)
![מערה 17: מאמינים נוכרים המכבדים את הבודהה ברדתו מהשמיים.[81]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ajanta_Cave_17_Descent_from_Heaven_Left_Wall_foreigners_detail.jpg)
![מערה 17: מאמינים נוכרים על סוסים המכבדים את הבודהה.[81]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ajanta_Cave_17_Descent_from_Heaven_Left_Wall_horsemen_detail.jpg)
