שוואנדזאנג
法显

ציור של שוואנדזאנג. יפן, תקופת קמקורה (המאה ה-14).
לידה	6 באפריל 602 Yanshi District, שושלת סווי
פטירה	7 במרץ 664 (בגיל 61) טונגצ'וואן, שושלת טאנג
שם לידה	陳禕
מדינה	שושלת טאנג, שושלת סווי
השקפה דתית	בודהיזם, יוגאצ'רה

שׂוֵואנְדְזָאנְג (כתב סיני: 玄奘; 6 באפריל 602 – 7 במרץ 664), נולד צֶ'ן חְווֵי (陳褘), ידוע גם בשם הדהארמה (אנ') שלו בסנסקריט "מוקשאדווה",^[1] היה נזיר בודהיסטי סיני מהמאה ה-7, מלומד, נוסע ומתרגם. הוא ידוע בתרומות הגדולות לבודהיזם הסיני, בספר המסע שלו להודו בשנים 629–645 לספירה, במאמציו להביא למעלה מ-657 טקסטים הודיים לסין, ובתרגומיו לכמה מהטקסטים הללו. הוא הצליח לתרגם רק 75 חלקים נפרדים מתוך סך של 1,335 פרקים, אך תרגומיו כללו כמה מכתבי המהאיאנה החשובים ביותר.^[1]

שוואנדזאנג נולד ב-6 באפריל 602 בצֶ'נְלְיוֹ, במה שהיא כיום נציבות עירונית קאיפנג במחוז חנאן בסין. כילד, הוא התחיל לקרוא ספרי דת וללמוד את הרעיונות שבהם עם אביו. כמו אחיו הבכור, הוא הפך לסטודנט ללימודים בודהיסטים במנזר גִ'ינְגְטוּ. שוואנדזאנג הוסמך כסמאנרה (אנ') (נזיר מתחיל) בגיל שלוש עשרה. בשל התסיסה הפוליטית והחברתית שנגרמה עקב נפילת שושלת סווי, הוא נסע לצ'נגדו בסצ'ואן, שם הוסמך כבהיקו (אנ') (נזיר מלא) בגיל עשרים.

מאוחר יותר נסע ברחבי סין בחיפוש אחר ספרי קודש של הבודהיזם. לבסוף, הוא הגיע לצ'אנג'אן, אז תחת שלטונו של טאידזונג, קיסר סין משושלת טאנג, שם פיתח שוואנדזאנג את הרצון לבקר בהודו. הוא ידע על ביקורו של פאשיין בהודו, וכמוהו, היה מודאג מהטבע הלא שלם והמפורש בצורה שגויה של הטקסטים הבודהיסטיים (אנ') שהגיעו לסין. הוא גם היה מודאג מהתיאוריות הבודהיסטיות המתחרות בתרגומים סיניים שונים. הוא חיפש טקסטים מקוריים בסנסקריט לא מתורגמים מהודו כדי לסייע בפתרון חלק מהבעיות הללו.

בגיל 27, הוא החל את מסעו היבשתי בן שבע עשרה השנים להודו. הוא עבר בכך על האיסור של מדינתו לנסוע מחוץ לסין, ועשה את דרכו דרך ערים במרכז אסיה כמו חוטן (אנ') להודו. הוא ביקר, בין היתר, באוניברסיטת נלנדה המפורסמת, כיום בביהר בהודו, שם למד עם הנזיר, שילאבהאדרה (אנ'). הוא יצא מהודו עם טקסטים רבים בסנסקריט בשיירה של עשרים סוסי משא. שובו התקבל בברכה על ידי הקיסר טאידזונג בסין, שעודד אותו לכתוב ספר מסע.

ספר מסע סיני זה, שכותרתו "רשומות של האזורים המערביים (אנ')", הוא מקור מרכזי על שוואנדזאנג, וגם למחקר על הודו ומרכז אסיה של המאה ה-7.

ספר המסע שלו הוא שילוב של מידע בלתי סביר, שמועות וסיפור ממקור ראשון. מבחר קטעים מתוכו משמשים, ולעיתים שנויים במחלוקת, כתאריך המוקדם ביותר של שנת 645 לספירה לאירועים, שמות וטקסטים שהוא מזכיר. הטקסט שלו סיפק בתורו את ההשראה לרומן "המסע למערב" שכתב וו צ'אנג אן בתקופת שושלת מינג, כתשע מאות שנים לאחר מותו של שוואנדזאנג.^[2]

שוואנדזאנג נולד כצֶ'ן חְווֵי (או צֶ'ן יִי) ב-6 באפריל 602 בכפר צֶ'נְחֶה, בעיר גוֹאוּשְׁה (בסינית: 緱氏鎮), לְווֹג'וֹאוּ (ליד לוו-יאנג בחנאן של ימינו) ומת ב-5 בפברואר 664 בארמון יוּ'חְווָה (玉華宮, בטונגצ'וואן (אנ') של ימינו, בשאאנשי). משפחתו נודעה בשל למדנותה במשך דורות, ושוואנדזאנג היה הצעיר מבין ארבעה ילדים. אחד מאבותיו הקדמונים היה צֶ'ן שְׁה (104–186), שר של שושלת האן המזרחית. סבא רבא שלו, צֶ'ן צִ'ין (陳欽), שימש כמושל של שאנגדאנג (上黨; כיום צ'אנגג'ה (אנ') בשאנשי) במהלך שושלת וי המזרחית (אנ'); סבו, צֶ'ן קָאנְג (陳康), היה פרופסור בטאישווה (אנ') (האקדמיה הקיסרית) בתקופת שושלת צ'י הצפונית (אנ'). אביו, צֶ'ן חְווֵי (陳惠), שימש כשופט של נפת ג'יאנגלינג (אנ') במהלך שושלת סווי. לפי הביוגרפיות המסורתיות, שוואנדזאנג הפגין אינטליגנציה ורצינות מעולים, למד עם אביו והדהים אותו בהקפדה על חלוקת כבוד להוריו לאחר מחקר אחד כזה על הנושא הזה.

אחיו הגדול כבר היה נזיר במנזר בודהיסטי. בהשראתו, בגיל צעיר, הביע שוואנדזאנג עניין להיות נזיר בודהיסטי כמו אחיו. לאחר מות אביו בשנת 611, הוא התגורר עם אחיו הגדול, צֶ'ן סוּ (בסינית: 陳素), לימים ידוע בשם גָ'אנְגְגְ'יֵה (בסינית: 長捷), במשך חמש שנים במנזר גִ'ינְגְטוּ (בסינית: 淨土寺) בלוו-יאנג, שמומן על ידי מדינת סווי. במהלך תקופה זו למד מהאיאנה וכן אסכולות בודהיסטיות מוקדמות (אנ') שונות.

בשנת 618, שושלת סווי קרסה ושוואנדזאנג ואחיו ברחו לצ'אנג'אן, שהוכרזה כבירת שושלת טאנג, ומשם דרומה לצ'נגדו, בסצ'ואן. כאן שני האחים שהו שנתיים או שלוש בלימודים נוספים במנזר קוֹנְג חְווֵי, כולל אבהידהמה. אב המנזר גֶ'נְג שָׁאנְגְווֹ איפשר לשוואנדזאנג ללמוד את הנושאים המתקדמים הללו אף על פי שהיה צעיר.

כשהוא נוטל על עצמו את השם הנזירי שוואנדזאנג, הוא הוסמך במלואו כנזיר בשנת 622, בגיל עשרים.^[3] שלל הסתירות והאי-התאמות בתרגומים הסיניים באותה תקופה הניעו את שוואנדזאנג להחליט לנסוע להודו וללמוד בערש הבודהיזם. הוא ידע על ביקורו של פאשיין בהודו, וכמוהו חיפש טקסטים מקוריים מסנסקריט לא מתורגמים מהודו כדי לעזור לפתור חלק מהבעיות הללו.

שוואנדזאנג החל את עלייתו לרגל להודו בשנת 627 או 629 לספירה, לפי שתי גרסאות מזרח אסייתיות. הגרסה של שנת 627 נמצאת ב"גוָאנְג חונְגְמִינְג גִ'י" של דָאושׂוּ'ן והיא גם בטקסטים יפניים וקוריאניים. גרסת שנת 629 לספירה נמצא בגרסאות סיניות ומערביות. הבלבול הזה, אם כי הוא רק בן שנתיים, הוא בעל משמעות להיסטוריה המערבית.

התאריך שבו התחילה העלייה לרגל של שוואנדזאנג לא נקבע באף אחד מהטקסטים ששוואנדזאנג עצמו כתב. יתר על כן, הוא לא כתב את הביוגרפיה שלו או את ספר הטיולים שלו, אלא הוא דקלם את זה בפני חבריו הנזירים לאחר שובו מהודו. שלושה ממשתפי הפעולה המיידיים שלו כתבו את הביוגרפיה שלו, ובכך השאירו שלוש גרסאות ועם פרטים שונים. כל שלוש הגרסאות הללו מתחילות את עלייתו לרגל בשנת 629 לספירה.

עם זאת, גרסה אחת מאת חְווֵיְלִי, קובעת כי שוואנדזאנג פגש את "יאבגהו קגהאן", אדם שמת בשנת 628 לספירה לפי רישומים פרסיים וטורקיים. אם פרט זה בביוגרפיה של שוואנדזאנג וברשומות הפרסיות-טורקיות נכונים, אז שוואנדזאנג בוודאי עזב לפני מותו של קגהאן, או בשנת 627 לספירה. במילים אחרות, חלק מהפרטים בגרסאות ששרדו של הביוגרפיה של שוואנדזאנג הומצאו או שבלבול פלאוגרפי יצר שגיאה, או שהרשומות הפרסיות-טורקיות אינן אמינות. הגרסה היפנית מבוססת על תרגומים מהמאה ה-8 עד ה-10 של טקסטים שהגיעו בסופו של דבר מהמנזר של שוואנדזאנג, מה שלמרבה הצער הוסיף לבלבול. רוב המקורות מציינים כי שוואנדזאנג החל את עלייתו לרגל בשנת 629 לספירה.

מטרת המסע שלי היא לא להשיג טובות אישיות. זה משום שהתחרטתי, במדינה שלי, הדוקטרינה הבודהיסטית לא הייתה מושלמת והכתבים היו בלתי שלמים. יש לי ספקות רבים, אני רוצה ללכת ולברר את האמת, ולכן החלטתי לנסוע למערב תוך סיכון חיי כדי לחפש את תורתו של מי שעדיין לא שמעתי, כדי שהטל של הסוטרות של המהאיאנה לא רק היו מפוזרות עליהן בקפילאווסטו, אבל ייתכן שהאמת הנשגבת ידועה גם במדינה המזרחית.

בשנת 630 לספירה הגיע לממלכת אגני (יאנצ'י, במקום שנקרא כיום טורפאן (אנ')). כאן הוא פגש את המלך, בודהיסט יחד עם דודו ג'ננצ'נדרה והמושל מוקשגופטה, שניסו לשכנעו להפסיק את מסעו וללמד אותם ידע בודהיסטי. הוא סירב והם ציידו אותו עוד למסעותיו במכתבי היכרות ובחפצי ערך שישמשו לצורך מימון. שוואנדזאנג הבחין כי במדינה של אגני היו יותר מעשרה מנזרים שדבקו באסכולת סרווסאיוואדה (אנ')^[א] של הבודהיזם מזרם ההינאיאנה, עם אלפיים נזירים שאכלו "שלושה סוגים של בשר טהור (אנ')" עם מזונות אחרים, ולא אוכל צמחוני בלבד שיתאים לתורות הבודהיסטיות של מהאיאנה. לכן, הבודהיסטים במדינה זו הבאישו בתורתם הבודהיסטית.

כשהתקדם יותר מערבה, פגש שוואנדזאנג כאלפיים שודדים טורקים רכובים על סוסים. השודדים החלו לריב אחד עם השני כיצד לחלק בצורה הוגנת את השלל. לאחר שהשלל אבד כך, הם התפזרו. לאחר מכן שוואנדזאנג הגיע לארץ קוצ'י (אנ'). במדינה זו של 1000 לי על 600 לי, היו למעלה ממאה מנזרים עם חמשת אלפים נזירים של אסכולת סרווסאיוואדה של בודהיזם הינאיאנה, ולמדו את הטקסטים שלה ב"שפה הודית מקורית".

הביוגרפיות של שוואנדזאנג מתארות אז סיפורים בלתי סבירים על גזע דרקונים. אזור זה נוצר על ידי דרקונים מהמים שעברו מטמורפוזה לסוסים כדי להזדווג וליצור סוסי דרקון, גם לגברים והזדווגות עם נשים ליד אזור זה כדי ליצור אנשי דרקון שרצו מהר כמו סוסי הדרקון. אלה היו אנשים שהיו עורכים טבח בעיר שלמה ועוזבים מקום נטוש.

בהמשך מערבה הוא עבר את אקסו (אנ') לפני שפנה לצפון-מערב כדי לחצות את טיאן שאן ולאחר מכן את טוקמק (אנ') בצפון-מערב. הוא פגש את הכגן הגדול של הגקטורקים. לאחר משתה, שוואנדזאנג המשיך מערבה ואז דרום-מערבה אל טשקנט, בירת אוזבקיסטן המודרנית. שוואנדזאנג מתאר מנזרים נוספים, כמו מנזר קאקורי המזרחי ומנזר אסקריה, עם טביעות רגליו של בודהה ופסלי בודהה. על פי דיווחיו של שוואנדזאנג, אור מיסטי בקע מטביעות הרגל של בודהה ב"ימי צום". בארץ באלוקה הייתה אסכולת סרווסאיוואדה של בודהיזם מזרם ההינאיאנה באופנה. הוא חצה את מדינות סמרקנד, מימוהה, קפוטנה, קוסאניקה, בוכרה, בטיק, הוריסמיקה וטוקהרה. לאלו היו ערים ליד נהרות או אגמים, ואז אזורים נרחבים ללא תושבים, מעט מים או עשב. הוא מתאר שלטון של פלגים לוחמניים של ראשי שבטים טורקים, כאשר "מחלה ומגפה" משתוללים.

מכאן, הוא חצה מדבר, עמקים קפואים ואת רכס הרי פמיר (אשר מקשרים את רכסי ההרים של טיאן שאן, קארקוראם, קונלון, אופריסיין וההימלאיה). כאן, חזה שוואנדזאנג ברוח קרה ו"נושבת בעוצמה נוקבת". דרקונים אכזריים חיים כאן ומטרידים את המטיילים במיוחד את אלה שלובשים בגדים בצבע "חום אדמדם". לאחר מכן, הוא חצה על פני ים מלוח, צר מצפון לדרום וארוך ממזרח למערב, שהוא כינה בשם "האגם הטהור הגדול". הוא מתאר מפלצות על טבעיות, דגים ודרקונים החיים באגם הזה. תיאורי המסע של שוואנדזאנג מדלגים לאחר מכן תוך ציון שמות של מדינות רבות, ומציינים שפרטים נוספים מסופקים בחלק החזרה של מסעו, כשהוא חוצה לארץ בקטרה (מחוז באלח' המודרני). הוא מוסיף שבכל האזורים הללו הזרם הדתי השליט היה של האסכולות הבודהיסטיות של הינאיאנה.

בבירת מדינת בקטרה, קבע שוואנדזאנג, נמצא מנזר עם פסל של בודהה המעוטר בתכשיטים והאולמות שלו משובצים בחומרים יקרים נדירים. למנזר הבודהיסטי יש גם דימוי של האל ואישראוואנה (אנ')^[ב] השומר עליו. המנזר והבירה מושכים פשיטות חוזרות ונשנות מצד ראשי הטורקים המבקשים לבזוז את התכשיטים היקרים הללו. למנזר הזה יש אמבט רחצה גדול שנראה מבריק להפליא ויש לו שריד שן של בודהה ומטאטא של בודהה עשוי "עשב קאסה". בחוץ יש ויהארה שנבנתה לפני עידנים, וסטופות רבות לכבוד הארהאטים (אנ') (קדושים בודהיסטים).

דרומית לבקטרה נמצאת המדינה של קאסיק, ואז הרי השלג הגדולים עם עמקים "שורצים בכנופיות של שודדים". לאחר חציית הרים אלו נמצאת המדינה של במיאנה (אנ') (חלק מאפגניסטן המודרנית). שם, מציין סיפור המסע שלו יש פסל ענק של בודהה עומד, מגולף מתוך סלע בהרים, גובהו כ-43 מטרים ומעוטר באבני חן. בעמק הזה יש מנזרים בודהיסטים, וגם פסל נחושת אדיר של הבודהה, שגובהו למעלה מ-30 מטרים. נאמר לו שהוא נוצק בחלקים נפרדים ואז חובר יחדיו. ממזרח למנזר בעמק באמיאנה היה בודהה שוכב (אנ') שנכנס לפארינירוונה (אנ') שאורכו היה למעלה מ-300 מטרים. האנשים והמלך של העמק הזה משרתים את הנזירים הבודהיסטים, תיעד שוואנדזאנג.

פונה בכיוון מזרח וחוצה את "הרכס השחור", שוואנדזאנג מתאר את מדינת קפישי (אנ'), שבה שולטת מסורת המהאיאנה של הבודהיזם. היו בה למעלה מ-100 מנזרים עם סטופות. יותר מ-6,000 נזירים, רובם מהאיאנה, שלמדו כאן. יחד עם המנזרים הבודהיסטים הללו, מציין ספר המסע שלו, היו למעלה מעשרה מקדשי דווה (הינדואיזם) עם "מאמינים כופרים שהולכים עירומים ומורחים אבק על גופם", יתר על כן, באותו אזור בירה, יש מנזר הינאיאנה עם 300 נזירים למרגלות הגבעות הצפוניות.

אזרחי המדינה הזו, מוסיף שוואנדזאנג, זוכרים בחיבה את "המלך קנישקה של גנדהארה" (אימפריית קושאן, המאה השנייה לספירה). ממזרח לו נמצאים "מקדש העיר סווטוואט" והר ארונה הידוע במפולות השלגים התכופות שלו. לאחר מכן, ספר המסע שלו מתאר כמה אגדות פופולריות על מלך נאגה. הוא גם מתאר אירועים מופלאים מסטופה בודהיסטית, כמו להבות משתוללות שמתפרצות מהן ומשאירות אחריהן זרם של פנינים. האזרחים כאן, קובע שוואנדזאנג, סוגדים לחלקים משרידיו של בודהה שהובאו לכאן בתקופות קדומות יותר. הוא מזכיר ארבע סטופות שנבנו באזור זה על ידי המלך אשוקה.

שוואנדזאנג נכנס להודו כשהוא חצה את "הרכס השחור" ונכנס לארץ לאמפה. ספר המסע שלו מציג את הודו בחלקים נפרדים מאלה של מרכז אסיה. עם זאת, הוא לא קורא לה הודו, אלא המקבילה הפונטית למה שקודם לכן התפרש באופן שונה כ"טְייֵנְג'וּ" או "שֶׁנְגְדוּ" או "שְׂייֵנְדוֹאוּ". מחקר עדכני יותר מציע שההגייה הקרובה ביותר של המונח מהמאה ה-7 בספרי המסע שלו תהיה "אינדוּ".

שוואנדזאנג קבע כי הודו היא מדינה עצומה בהיקף של מעל תשעים אלף לי, עם שבעים ממלכות, ים משלושה צדדים והרי שלג מצפון לה. זוהי ארץ עשירה וגשומה, חקלאות פורייה וצמחייה שופעת. הוא מוסיף כי יש לה מנהגים עתיקים משלה, כמו מדידת מרחק ב"יוג'אנה (אנ')", השווה לארבעים לי, אך משתנה בין שלושים לשש עשרה בהתאם למקור. הם מחלקים יום ולילה לקאלה, וחומרים לחלוקות שונות, עד לעדינות שהם מכנים בלתי ניתנת לחלוקה וריקנות. למדינה שלוש עונות: חמה, קרה, גשומה על פי כמה בודהיסטים; בעוד שאחרים אומרים שיש ארבע: שלושה חודשים כל אחת, של אביב, קיץ, מונסון וסתיו.

בממלכות הודו יש כפרים וערים רבות. לעיירות ולערים שלהן יש חומות מרובעות, רחובות מפותלים וצרים, עם חנויות לאורך הדרכים הללו. יין נמכר בחנויות ברחובות הצדדיים. מי שמקצועו הוא קצב, דייג, תליין או מטפל בנבלות (אנשים שהורגים יצורים חיים ומתעסקים במוצרים שמקורם בהם) אינם רשאים לחיות בתוך הערים. הערים בנויות מלבנים, בעוד שבתים עשויים בעיקר מלבנים או מ"חזרן או עץ". הבקתות מכוסות קש ועשב.

תושבי הודו מנקים את הרצפות שלהם ואז מורחים אותן בתכשיר של גללי פרות, ולאחר מכן מקשטים אותן בפרחים, בניגוד לבתים סיניים. ילדיהם הולכים לבית הספר בגיל שבע, שם הם מתחילים ללמוד מספר טקסטים של חמשת גופי ידע - הראשון דקדוק, השני כישורים טכניים שלדבריו כוללים אמנויות, מכניקה, יין-יאנג ולוח השנה, השלישי רפואה, הרביעי הוא לוגיקה, ותחום הידע החמישי הנלמד הוא ידע פנימי יחד עם תאוריית סיבה ותוצאה.

לאחר הקדמה דומה נוספת שסקרה את ההיבטים המגוונים של התרבות ההודית שצפה בהם, כולל: אופנה, סגנונות שיער, העדפה להיות יחפים, טקס שטיפת ידיים לאחר שחרור פסולת גופנית, ניקוי שיניים על ידי לעיסת זרדים מיוחדים, אמבטיות לפני שהולכים למקדשיהם, סוגדים במקדשיהם, האלפבית שלהם המכיל ארבעים ושבע אותיות, מגוון השפות המדוברות, כמה הרמוניות ואלגנטיות הן נשמעות כשהן מדברים בשפותיהם, שוואנדזאנג מציג את הממלכות השונות של הודו.

שוואנדזאנג כולל קטע על ההבדלים בין הקהילות הבודהיסטיות של הינאיאנה ומאיהיאנה. יש שמונה עשרה כתות בבודהיזם, לפי שוואנדזאנג. הם חלוקים זה נגד זה, מתווכחים "בנקודות מבט שונות, בתקיפות כמו גלים מתנפצים". אף על פי שהם חולקים את אותה מטרה, הם לומדים נושאים שונים ומשתמשים במילים חדות כדי להתווכח. לכל כת בודהיסטית יש מערכת חוקים וכללים שונים עבור הנזירים שלהם. הנזירים שאינם יכולים להסביר טקסט אחד חייבים לבצע את חובות הנזירים השגרתיות (ניקוי מנזר וכדומה). מי שיכול להסביר טקסט בודהיסטי אחד ללא רבב פטור מחובות כאלה. מי שיכול לדקלם שני טקסטים, מקבל חדרים איכותיים יותר. נזירים שיכולים להסביר שלושה טקסטים בודהיסטים מקבלים מלווים לשרת אותם, בעוד שהנזירים המעטים שיכולים להסביר את כל הארבעה מקבלים משרתים עמאיים. למסבירים של חמישה טקסטים יש פילים לטיולים, בעוד שהסבר של שישה טקסטים מעניק למסביר זכות לפמליה של שומרים.

שוואנדזאנג מתאר את למפקה (לגמאן המודרנית, ליד מקור הנהר קאבול) כטריטוריה של צפון הודו, כזו שההיקף שלה הוא יותר מ-1,000 לי ושבה כל המנזרים למדו בודהיזם מהאיאנה. יש בה עשרות מקדשי דווה (הינדואיזם) שכופרים (לא בודהיסטים) פוקדים אותם. מדרום-מזרח לה נמצאת המדינה נגראהארה (מחוז ננגרהאר (אנ') של ימינו), עם מנזרים בודהיסטים רבים וחמישה מקדשי דווה. עם זאת, מספר הנזירים כאן מועט.

הסטופה נטושה ובמצב רעוע. הבודהיסטים המקומיים מאמינים שהבודהה לימד כאן בעודו עף באוויר, כי אם הוא היה הולך כאן, זה היה גורם לרעידות אדמה רבות. לנגראהארה יש סטופה בגובה 100 מטרים שנבנתה על ידי אשוקה, עם פסלים נפלאים. שוואנדזאנג חלק לה כבוד בכך שהקיף אותה. שתי המדינות הן למפקה והן נגראהארה היו עצמאיות עם מלכים משלהן, אבל הן הפכו לוואסל של הממלכה הבודהיסטית של קפיסה (אנ') שנמצאה ליד במיאנה (אנ').

המנזרים בממלכות הללו מפוארים, עם מגדלים בני ארבע פינות ואולמות עם שלוש קומות. יש להם פסלים מוזרים למראה על המחברים, הקורות, המרזבים וקורות הגג. ההודים צובעים את הקירות, הדלתות והחלונות בצבעים ובתמונות. אנשים מעדיפים לקבל בית שנראה פשוט מבחוץ, אבל מעוצב מאוד מבפנים. הם בונים את בתיהם כך שהם נפתחים לכיוון מזרח.

שוואנדזאנג מתאר גם אירועים בלתי סבירים כמו טביעות רגל זוהרות בסלע של בודהה, דרקונים, סיפורי נאגה, סטופה שבה נשמר גלגל העין של הבודהה כ"גדול כמו תפוח" ושהוא "מבריק ושקוף" לכל אורכו, ופסל בודהה מאבן לבנה שעשה ניסים ו"פלט אור לעיתים קרובות". בספר המסע נכתב כי שוואנדזאנג נכנס למערה חשוכה כאן בה חיו יצורים מסוכנים, דקלם את סוטרת סרימלדווי סימהנאדה (אנ'), והם הפכו לבודהיסטים. לאחר מכן כולם הבעירו קטורת וסגדו לבודהה עם פרחים.

כחמש מאות לי (כ-200 ק"מ במאה ה-7) מדרום-מזרח נמצאת המדינה של גנדהארה - שכמה טקסטים סיניים היסטוריים תעתיקו פונטית כצְ'ייֵנְטְווֹוֵיי. ממזרח לה, היא גובלת בנהר האינדוס, ובירתה היא פורוסאפורה.

זוהי ארץ החכמים העתיקים ומחברי הססטרות^[ג] ההודיות, והם כוללים את נאראינדווה, אסנגה, ואסובנדהו, דהרמטראטה, מונראטה ופרשווה. מדרום-מזרח לעיר פורוסאפורה נמצאת סטופה בגובה 120 מטרים שנבנתה על ידי הקיסר קנישקה, אחת בקוטר של כמעט 600 מטרים וגלגל של 25 שכבות בחלק העליון. ליד זה יש מנזר גדול. בגנדהארה יש אתרים בודהיסטים קדושים רבים, ושוואנדזאנג ביקר וסגד לכולם. הוא מכנה את הסטופות ופסלי הבודהה באזור זה כ"מפוארים" ועשויים ב"אומנות מושלמת".

בדרכו צפונה לכיוון קשמיר, הוא הגיע לעיר פושקלוואטי (אנ'), עם אתרים בודהיסטים קדושים רבים. שוואנדזאנג סגד ל"סטופות הגדולות והמנזרים הגדולים" הללו. לאחר מכן הגיע לארץ אודיאנה, שדרכה זרם הנהר סובהאבסטו (אנ') (שנקרא כיום הנהר סוואט). היו בה 1,400 מנזרים של חמש אסכולות בודהיסטיות מוקדמות (מתוך 18 תת-מסורות). אסכולות אלה הפכו לא פופולריות, כאשר הצורה המאוחרת של המהאיאנה שגשגה. לדברי שוואנדזאנג, המנזרים הללו של האסכולות הבודהיסטיות המוקדמות שוממים ומושכים מעט נזירים. לאחר מכן הוא הגיע לעיר היי-לו ומנגלאור (אנ').

בכל המקומות הללו הוא מזכיר איך הבודהה חי כאן באחד מחייו הקודמים (סיפורי הג'טאקה) והמחיש חוזק-חמלה באמצעות מעשיו. ישנו מקדש בודהיסטי צפונית-מזרחית למנגלאור עם פסל הבודהיסטווה אוולוקיטשוורה, המפורסם בזכות "הביטויים המופלאים שלו". כשהוא חוצה עוד 1,000 לי, הוא הגיע לעמק דאראדה - הבירה הישנה של אודיאנה, עם פסל עץ מוזהב בגובה 30 מטרים של הבודהיסטווה מאיטריה. הפסל הזה, מציין ספר המסע שלו, נבנה על ידי אמן שנכנס שלוש פעמים לגן עדן כדי לראות איך הוא נראה ואז לסתת את הדמות הריאליסטית שלו עלי אדמות.

שוואנדזאנג הגיע לתכסילא, לאחר שחצה נהר עם "דרקונים רעילים וחיות מרושעות". שם, הוא ביקר במנזר בודהיסטי גדול של אסכולת סאוטראנטיקה. משם, לאחר שעבר כ-2,200 לי, הוא עבר דרך ארץ סימאפורה (קלאבאג (אנ')), אוראסה (כיום אזור האזרה (אנ')), ולאחר מכן לתוך קשמירה. הוא התקבל על ידי המלך, ונזירים רבים ממנזר ג'יינדרה. קשמירה היא ארץ עם אקלים קר מאוד ולעיתים קרובות היא רגועה ללא כל רוח. באזור יש אגמים, מגדלים שפע של פרחים ופירות, זעפרן ועשבי מרפא. בקשמירה יש למעלה מ-100 מנזרים ויותר מ-5,000 נזירים. התושבים מוקירים ארבע סטופות גדולות שנבנו בימי קדם על ידי אשוקה.

גם הקיסר קנישקה בנה כאן מנזרים בודהיסטים רבים. הוא כתב מסות עם 960,000 מילים כתובות על לוחות נחושת, והוא אחסן אותן בסטופה גדולה. באזור קשמירה יש נזירים רבים שמכירים היטב את הטריפיטקה (אנ')^[ד] קבע שוואנדזאנג. הוא שהה שנתיים בקשמירה ולמד איתם את המסות.

שוואנדזאנג מתאר אירועים רבים שבהם הוא נעזר גם בבודהיסטים וגם לא בודהיסטים. לדוגמה, הוא מתאר את עזיבת העיר סקאלה ונרסימהה, ואז עבר עם חבריו דרך יער הפלאשה הגדול. הם נשדדים ומולכים לעבר איזו אגם יבש כדי להיהרג. הוא ונזיר נמלטים. הם ממהרים לעבר כפר. בסמוך אליו, הם פוגשים בראהמנה שעובד את אדמתו. הם מספרים לו ששודדים תקפו אותם ואת חבריהם. הברהמין הולך לכפר ומכה בתוף ותוקע בקונכייה. כ-80 גברים מתאספים, ויחד הם ממשיכים להציל את מלוויו של שוואנדזאנג.

בעוד מלוויו האחרים שניצלו מייללים על אובדן כל רכושם, שוואנדזאנג מזכיר להם שכולם צריכים להיות שמחים להיות בחיים ולא לדאוג מאובדן רכוש. תושבי הכפר עוזרים למלוויו ולו על ידי אירוחם לפני חידוש מסעם. עם זאת, במקומות אחרים, שוואנדזאנג גם מדקלם את הסיפור הבלתי סביר על פגישה עם בראהמין שהיה בן 700 והיו לו שני קרובים, כל אחד מעל גיל 100, אשר שלטו בכל הוודות ובססטרה הבודהיסטית של מדהייאמיקה. הוא קורא להם כופרים (לא בודהיסטים). הכופרים האלה עוזרים לו ולחבריו להשיג בגדים ומזון חדשים. הוא שהה עם הבראהמין הזקן והבלתי סביר הזה במשך חודש, ולמד איתו את ססטרת המדהייאמיקה.

מצפון-מזרח למדינת ורשה, מציין שוואנדזאנג, יש הר גבוה עם פסל אבן כחלחל של בהמאדווי. היא אשתו של מהסווארה. זהו אתר עלייה לרגל נהדר, אליו מגיעים הודים מרחוק מאוד עם תפילות. למרגלות ההר הזה נמצא מקדש נוסף למאהסווארה בו מקיימים טקסים על ידי כופרים עירומים אשר מורחים אפר על גופם. כ-30 לי (כ-12 ק"מ במאה ה-7) מדרום-מזרח למקדשים הללו נמצאת סלאטורה (אנ'), מה שאומר ששוואנדזאנג היה במקום הולדתו של רישי פאניני (אנ'), מחבר ה"סבדה-וידיה-ססטרה".

בהשראת מהסווארה, יצא רישי זה "לערוך בירורים לגבי דרך הלמידה". הוא למד ביסודיות את כל השפה הכתובה והמדוברת, מילים עתיקות יומין, ולאחר מכן יצר מסה בת אלף בתים. הכופרים (הינדים) מעבירים את הטקסט הזה בעל פה ממורה לתלמיד, וזה מה שהופך את הברהמינים של העיר הזו ל"מלומדים גדולים בעלי כישרון גבוה עם ידע רחב". יש להם פסל של פאניני המוצב ביראת כבודו בעיר הזאת של סלאטורה.

ארץ טקה נמצאת דרומית לממלכת קשמירה, ומשתרעת בין נהר האינדוס ממערב לנהר הויפשה (אנ') ממזרח. הם מייצרים כמויות שופעות של חיטה ואורז לא דביק, גם זהב, פליז, ברזל ומתכות אחרות. הם אינם מאמינים בבודהיזם, ומתפללים בכמה מאות מקדשי דווה. למדינה הזו נותרו עשרה מנזרים בודהיסטים. היו עוד הרבה לפני כן, קובע שוואנדזאנג. אלה הושמדו לפני כמה מאות שנים, בתקופת שלטונו של מלך בשם מהירקולה (מיהירקולה (אנ')). המלך עשה זאת בכעס כי כאשר ביקש מהמנזרים בתחומו ממורה בודהיסטי שילמד אותו בודהיזם, הבודהיסטים לא שלחו אליו אף חכם מלומד. המעשה האכזרי של מהירקולה נגד הבודהיסטים גרם למלך מגדהה לצאת למלחמה עמו. מהירקולה הובס, אך חזר לשלטון על ידי התנקשות במלך קשמירה וגנדהארה. שוואנדזאנג מדקלם את סיפורי השמועה ששמע על המשך האכזריות וההרס של מהירקולה של 1,600 סטופות ומנזרים. לאחר מכן, שוואנדזאנג מתאר את המנזרים ששרדו בסאג'לה עם מאות נזירים בודהיסטים, יחד עם שלוש הסטופות העצומות שלה, כל אחת בגובה של למעלה מ-60 מטרים, שתיים שנבנו על ידי אשוקה.

שוואנדזאנג ביקר לאחר מכן במדינה צ'ינבהוקטי, שלדבריו קיבלה את שמה מכיוון שאזור ממערב לנהר הצהוב היה מדינת וסאל של הקיסר קנישקה. משם, בתקופת שלטונו של קנישקה, יובאו מטעי אפרסקים ואגסים לצ'ינבהוקטי שבצפון הודו. צפון-מזרחה יותר, הוא ביקר במנזר בודהיסטי של אסכולת סרוואסטיוודה עם 300 נזירים. הוא מתאר סטופה ענקית נוספת שגובהה מעל 60 מטרים שנבנתה על ידי הקיסר אשוקה. בסמוך לכך, מספר שוואנדזאנג, יש סטופות קטנות רבות ומערות בודהיסטיות גדולות. מסביב למנזר זה בגבעות ההימלאיה "מאות ואלפי סטופות, שנבנו כל כך קרוב זה לזה עד שהצללים שלהם נוגעים זה בזה". משם הוא ביקר בג'לאמדהארה. שם גדל אורז לא דביק ודגנים, היער שלו שופע, האזור שופע פרחים ופירות. יש להם 50 מנזרים עם למעלה מ-2,000 נזירים הלומדים מסורות מהאיאנה והינאיאנה של הבודהיזם. יש להם גם מקדשי דווה שבהם הכופרים מורחים את גופם באפר (שיווה-הינדואיזם).

מג'לאמבהארה, שוואנדזאנג נסע לצפון-מזרח דרך פסגות משוננות, עמקים עמוקים ושבילים מסוכנים לתוך מדינת קולוטה בהימלאיה. היא מוקפת בהרים, ויש בה שפע של פירות, פרחים ועצים. יש בה עשרים מנזרים ויותר מאלף נזירים בודהיסטים הלומדים בעיקר בודהיזם מהאיאנה. יש בה חמישה עשר מקדשי דווה אותם פוקדים כופרים (הינדים). באזור זה יש מערות רבות שבהן חיים ארהאטים (אנ') ורישים בודהיסטים (קדושים). לאחר מכן הוא פנה דרומה, אל מדינת שטאדרו. כאן, כותב שוואנדזאנג, אנשים לובשים בגדים "מדהימים, אקסטרווגנטיים", האקלים חם והאזרחים כנים וידידותיים לפי הנהוג. יש בה עשרה מנזרים, אך הרוסים ועם מעט נזירים. הוא מבקר בארץ פאריאטרה, שם יש להם שפע של בקר וצאן, וכן סוג של אורז שהם קוצרים תוך שישים יום לאחר השתילה. באזור זה יש שמונה מנזרים הרוסים ועשרה מקדשי דווה. הנזירים לומדים כאן בודהיזם של הינאיאנה.

לאחר מכן, שוואנדזאנג הגיע למדינת מאתורה (אנ'), וכינה אותה חלק ממרכז הודו. האזור הזה פורה, אנשים אוהבים מנגו, הם מייצרים בד וזהב. האקלים חם, האנשים גאונים וטובים לפי הנהוג, הם דוגלים בלימוד ובמידות טובות, קבע שוואנדזאנג. במדינה זו יש למעלה מעשרים מנזרים עם למעלה מאלפיים נזירים הלומדים בודהיזם של הינאיאנה ובודהיזם מהאיאנה. מקדשי דווה רבים נמצאים גם במדינה זו. הוא מתאר את פולחן הנשיאה והסגידה לבודהה והאלים הבודהיסטיים במדינה זו עם קטורת ופרחים מפוזרים ברחובות. הוא מבקר ומשבח את מנזר גובינדה במדינת מאתורה. לאחר מכן הוא מבקר במדינת סטהנסווארה, שבה יש אזרחים עשירים אך לא נחמדים שמתגאים בעושר שלהם. יש בה שלושה מנזרים בודהיסטים עם למעלה משבע מאות נזירים, סטופה קולוסאלית בוהקת ונקייה אשר עדה ל"גילויים אלוהיים רבים". יש בה גם יותר ממאה מקדשי דווה וכופרים רבים.

למדינת סרוגהנה (אנ') יש את נהר הגנגס ממזרח לה ונהר יאמונה באמצעה. האנשים האלה הם כמו אלה בארץ סטהנסווארה. הם מאמינים ברעיונות כפירה (הינדו) והם כנים מטבעם, קבע שוואנדזאנג. הם מוקירים למידה, אומנויות ומלאכות, ומטפחים חוכמה וברכות. במדינה זו נמצאים חמישה מנזרים בודהיסטים, למעלה מאלף נזירים הלומדים בעיקר את הינאיאנה, ויותר ממאה מקדשי דווה עם כופרים רבים. מזרחית לאזור זה נמצא נהר הגנגס עם מים כחולים כהים ויצורים מוזרים החיים בו, אך היצורים הללו אינם פוגעים בבני אדם. מי הגנגס מתוקים בטעמם, והכופרים מאמינים שהם מכילים את "מי הברכה", ושהרחצה בהם גורמת לכפרת חטאים.

לאחר שחצה את הגנגס, הוא נכנס לארץ מאטיפורה. כאן, לפי שוואנדזאנג, מחצית מהאוכלוסייה היא בודהיסטית והשנייה מאמינה בדתות של כופרים. האקלים קריר ומתון יותר, אנשיו ישרים ומעריכים למידה. מלך הארץ הזו סוגד במקדשי הדווה. במדינת מאטיפורה יש עשרה מנזרים ולמעלה מ-800 נזירים, רובם לומדים את הינאיאנה. הכופרים פוקדים למעלה מחמישים מקדשי דווה המצויים כאן. שוואנדזאנג מתאר את הססטרות שהורכבו ונלמדות במנזרים הבודהיסטים הגדולים של מאטיפורה. באזור זה יש את העיר מאיורה, מאוכלסת בצפיפות ועם מקדש דווה גדול ליד נהר הגנגס. האפיקורסים קוראים לזה "שער הגנגס". אנשים מכל חמשת חלקי הודו - מזרח, צפון, מערב, דרום, מרכז - מגיעים לכאן חוצים מרחקים ארוכים עולים לרגל ולרחוץ בשערים אלה. במקום הזה יש מספר רב של אכסניות ובתי מחסה, שבהם "האנשים המבודדים, הבודדים והנזקקים מקבלים מזון ושירות רפואי חינם". מצפון למקום הזה נמצאת ארץ ברהמאפורה, המאוכלסת בצפיפות באנשים משגשגים ועשירים. האקלים קר יותר. כאן מקובל שהאנשים גסים ואלימים. באזור זה יש חמישה מנזרים בודהיסטים ועשרה מקדשי דווה. דרומית-מזרחית מכאן, קבע שוואנדזאנג, נמצאת מדינת האיצ'אטרה עם עשרה מנזרים ואלף נזירים השייכים לכת הסמיטייה של הבודהיזם ההינאיאנה. יש בה חמישה מקדשי דווה שבהם הכופרים מורחים את גופם באפר. המדינה של וילאשאנה וקפיתה נמצאת דרומית ודרום-מזרחית לאיצ'אטרה. רוב האנשים בווילשאנה הם לא בודהיסטים, ויש כאן שני מנזרים עם שלוש מאות נזירים בודהיסטים. בקפיתה, ישנם ארבעה מנזרים המלמדים בודהיזם הינאיאנה, ויש להם למעלה מאלף נזירים. יחד עם המוסדות הבודהיסטיים הללו, יש בקפיטה עשרה מקדשי דווה. בקפיתה, קבע שוואנדזאנג, יש "מנזר בנוי להפליא עם הרבה מבנים גבוהים ומרווחים המעוטרים בגילופים מעולים". יש בה פסל בודהה בחלק העליון, פסל אינדרה משמאל לכניסה ופסל ברהמה מימין.

למדינה קניאקובג'ה, הנקראת גם קוסומאפורה, יש את נהר הגנגס במערבה, עם יערות פרחים בצבעים מבריקים, מים צלולים ואנשים משגשגים. הם פשוטים וישרים לפי המנהג, קבע שוואנדזאנג, עם תווי פנים נאים וחינניים. הם מוקירים אמנות וספרות, מדברים בבהירות. חצי מהאוכלוסייה בודהיסטית, חצי כופרים. הבודהיסטים לומדים הן את תורות המהאיאנה והן את תורת ההינאיאנה. לכופרים יש למעלה ממאתיים מקדשי דווה.

המלך הנוכחי הוא הרשווארדאנה (אנ'), הינדי משושלת באיס קשאטרייה. שלושה מאבותיו היו גם מלכים, וכולם היו ידועים למלכים הסינים כרמי מעלה. לאחר מכן, שוואנדזאנג מספר, באריכות, את סיפורו של הנסיך שילאדיטייה וכיצד הוא בנה שני מנזרים ומקדשים גדולים, והאכיל מאות נזירים בודהיסטים ומאות כוהנים הינדים בימי חג. הוא מתאר מנזרים רבים בדרום-מזרח הבירה, יחד עם מקדש בודהיסטי גדול עשוי אבן ואבנים, עם פסל בודהה בגובה עשרה מטרים. מדרום לזה נמצא מקדש, אומר שוואנדזאנג, הוא מקדש סוריה הבנוי מאבן כחולה. ליד מקדש סוריה נמצא מקדש מאהסוורה (שיווה) העשוי אף הוא מאבן כחולה. שניהם מגולפים בשפע בפסלים. כ-100 לי מדרום-מזרח לבירת שילאדיטיה, מציין שוואנדזאנג, נמצאת העיר נוואדוואקולה על הגדה המזרחית של נהר הגנגס. היא מוקפת בעצים פרחוניים, יש בה שלושה מנזרים עם חמש מאות נזירים, ומקדש דווה מדורג רב קומות ש"בנוי להפליא".

כ-600 לי לדרום-מזרח נמצאת מדינת איודייה (אנ'). גדלים בה כמויות דגנים בשפע, והיא מתברכת בפירות ובפרחים. האנשים טובי לב ומתמסרים לאמנויות ומלאכות. באיודייה יש למעלה ממאה מנזרים ושלושת אלפים נזירים הלומדים בודהיזם הינאיאנה ומהאיאנה. בבירתה יש עשרה מקדשי דווה. זו המדינה שבה הורכבו כמה מהשסטרות המרכזיות של אסכולת הבודהיזם סוטרנטיקה (אנ'). כמה מאות לי מזרחית לאיודייה נמצאת מדינת איאמוקה. גם כאן, קובע שוואנדזאנג, אנשים ישרים ופשוטים. יש להם חמישה מנזרים עם למעלה מאלף נזירים, רובם לומדים את הינאיאנה. לידם עשרה מקדשי דווה.

כ-700 לי מדרום-מזרח נמצאת ארץ פריאגראג', על גדות הנהר יאמונה. יש בה עצי פרי שופעים וגידולי דגנים, אנשיה אדיבים ועוזרים. רובם מאמינים בדתות של הכופרים, ובפריאגראג' יש כמה מאות מקדשי דווה. בדרום העיר הנהדרת הזו יש יער מלא בפרחי צ'מפקה (אנ') עם סטופה עתיקה בגובה 30 מטר עם בסיס שקרס, שנבנה במקור על ידי אשוקה. בעיר יש מקדש גדול עם מבנים מעוטרים. במזרח העיר הגדולה הזו נפגשים שני נהרות היוצרים דיונה ברוחב של למעלה מעשרה לי, וזה המקום שבו אנשים עשירים ומלכים כמו שילאדיטייה עולים לרגל מימי קדם ונותנים נדבות. זה נקרא "המקום הגדול של הנתינה". אנשים רבים מתאספים כאן ומתרחצים במפגש של שני הנהרות, חלקם מטביעים את עצמם, מאמינים שזה שוטף את חטאיהם ושזה יעניק להם לידה מחדש טובה יותר.

חמש מאות לי מפריאגראג' היא המדינה קאוסמבי (אנ'). היא מייצרת כמויות שופעות של אורז לא דביק וקנה סוכר. האזרחים נועזים, זועמים ומסורים למעשים טובים לפי מנהגם. יש בה עשרה מנזרים בודהיסטים נטושים ורעועים, שבהם כשלוש מאות נזירים. במדינה יש חמישים מקדשי דווה ומספר רב של לא-בודהיסטים. בבירה, בתוך הארמון נמצא מקדש בודהיסטי עם פסל בודהה העשוי מאלגום. פסל בודהה זה "פולטת אור אלוהי" לפעמים, סיפר שוואנדזאנג. הוא מוסיף כי קאוסמבי הוא המקום שהטקסט הבודהיסטי צופה בו שהבודהה דהארמה יגיע לקיצה בעתיד הרחוק, ולכן כל מי שמגיע למקום הזה מרגיש עצוב ו"מזיל דמעות".

הוא פנה לצפון-מזרח, חצה שוב את נהר הגנגס, וזה הגיע לארץ וישאקה. הוא קורא לאנשיה כנים וישרים לפי מנהגם, אוהבים ללמוד. יש בה עשרים מנזרים ושלושת אלפים נזירים הלומדים בודהיזם הינאיאנה. לווישאקה יש מספר רב של לא-בודהיסטים ויותר מחמישים מקדשי דווה.

בחלק השישי של כתב היד של ספר המסע, שוואנדזאנג מתמקד בכמה מהאתרים הקדושים ביותר בבודהיזם. הוא מתחיל עם שרוואסטי (אנ') (כיום בצפון-מזרח אוטר פרדש), מתאר אותה כמדינה שהיקפה יותר מששת אלפים לי. עיר הבירה שוממה, סיפר שוואנדזאנג, אם כי חלק מהתושבים עדיין גרים כאן. ישנם למעלה ממאה מנזרים בעיר הבירה שלה, רבים רעועים, שבהם נזירים לומדים בודהיזם של הינאיאנה. במדינה יש מאה מקדשי דווה. הוא ראה את השרידים הנרקבים של ארמונו של פראסנג'יט (אנ'), ואז ממזרח לה את הסטופה הגדולה של היכל דהאמה, סטופה נוספת ומקדש לדודה מצד אימו של הבודהה. לצד אלה, סיפר שוואנדזאנג, נמצאת הסטופה הגדולה של אנגולימלה (אנ'). כחמישה לי (~2 קילומטרים במאה ה-7) מדרום לעיר נמצא גן ג'טאוואנה (אנ') עם שני עמודים בגובה 21 מטרים, אבל המנזר שם חרב. על עמוד אחד חצוב גלגל בראשו, ועל השני שור. שוואנדזאנג ראה את כל המונומנטים הקשורים לאגדות שרוואסטי עם הבודהה, אם כי רבים מהם היו במצב רעוע. הוא ראה גם מקדש בודהיסטי בגובה 20 מטרים עם פסל בודהה יושב, ומקדש דווה בערך בגודל של מקדש בודהה, שניהם במצב טוב. יותר משישים לי מצפון-מערב לבירת שרוואסטי, הוא ראה סדרה של סטופות שבנה אשוקה עבור קשייאפה בודהה (אנ'), האחד שחי "עשרים אלף" שנה, קבע שוואנדזאנג.

משרוואסטי נסע שוואנדזאנג לדרום-מזרח לארץ קפילאוואסטו (אנ'). למדינה הזאת אין שליט, הוא קובע, ולכל עיר יש אדון משלה. יותר מאלף מנזרים היו באזור זה, אך רובם רעועים. כשלושת אלפים נזירים ממשיכים ללמוד את בודהיזם הינאיאנה ברבים מהמנזרים הללו. במדינה הזו יש שני מקדשי דווה. הוא גם מתאר מקדש בודהיסטי עם ציור של נסיך רוכב על סוס לבן, כמו גם מונומנטים ואגדות בודהיסטיות רבות על ראשית חייו של בודהה באזור זה, כמו גם אלו של קלאן שאקייה (אנ').

לאחר קפילאוואסטו, הוא נסע מזרחה לארץ ראמאגרמה (ראמה). האזור מיושב בדלילות, הערים והכפרים במצב רעוע. הוא מזכיר סטופה שבה נחש-דרקון יוצא מהבריכה כדי להקיף אותה, כמו גם פילים קוטפים פרחים ובאים לפזר אותם על הסטופה הזו, לפי שוואנדזאנג. ליד הסטופה המיוחדת הזו יש מנזר, שבו נזירים לומדים את הינאיאנה. כמאה לי ממזרח נמצאת סטופה ענקית נוספת במצב טוב, כזו שנבנתה על ידי אשוקה. מעבר ליער זה נמצאת ארץ קושינאגרה (אנ'), שבה ערים וכפרים שוממים ובמצב רעוע. הוא מתאר מקדש לבנים גדול עם בודהה שוכב. הוא מתאר אנדרטאות ואתרים רבים שהצליח לראות בהם התנהלו אגדות רבות של בודהה, כולל האתר שבו נשרף.

בחלק השביעי שוואנדזאנג מתאר חמש מדינות. הוא מתחיל עם בראנאסי, וקובע שלמדינה יש את נהר הגנגס ממערב לה. העיר מאוכלסת בצפיפות, עם בתים צפופים ברחובותיה. האנשים "עשירים כקורח", מתונים ואדיבים מטבעם. מעטים כאן מאמינים בבודהיזם, רובם כופרים (הינדים). במדינה יש למעלה משלושים מנזרים בודהיסטים עם שלושת אלפים נזירים הלומדים את הינאיאנה. ישנם למעלה ממאה מקדשי דווה, רובם מוקדשים למאהסווארה (שיווה). חלק מחסידים הכופרים הללו הולכים עירומים ומורחים את גופם באפר. על הגדה המערבית של נהר וארנה ליד ברנאסי, נמצאת סטופה גדולה שגובהה 30 מטרים ונבנתה על ידי אשוקה. לפניה עומד עמוד אבן ירוקה מלוטש חלק כמו מראה, מספר שוואנדזאנג. הוא מתאר עוד הרבה סטופות, עמודים ומנזרים בארץ ברנאסי.

אחרי ברנאסי, הוא ביקר בארץ גארג'נאפאטי, שם הוא מוצא את מנזר אבידהקרנה המגולף "בצורה מעודנת מאוד" בפסלים דקורטיביים. היא שופעת פרחים, עם השתקפויות באגם הסמוך. משם הוא פנה צפונה לגנגס ומבקר במקדש נראיאנה גדול. יש בו ביתנים וטרסות בני כמה קומות, פסלי הדווה הרבים "נחצבו מאבן באומנות המעודנת ביותר". כשלושים לי ממזרח למקדש נראיאנה זה נמצאת סטופה בנויה על ידי אשוקה, עם עמוד בגובה של שישה מטרים ופסל אריה בראשה. משם הוא הלך לוואישאלי (אנ'), שם מספר שוואנדזאנג, אנשים ישרים ופשוטים לפי מנהגם. הם לומדים הן תורות בודהיסטיות אורתודוקסיות והן דוקטרינות כופרים שאינן בודהיסטיות. בארץ ואישאלי יש מאות מנזרים, אך רק במעטים יש נזירים והם במצב טוב. הוא מתאר את מנזר סווטאפורה עם מבנים גבוהים וביתנים מפוארים.

אחרי ואישאלי, הוא פנה צפונה והגיע לארץ וריג'י. מדינה זו מעריצה בעיקר את מקדשי הדווה והדוקטרינות הלא בודהיסטיות, קובע שוואנדזאנג. יש בה למעלה מעשרה מנזרים עם פחות מאלף נזירים בודהיסטים. לאחר מכן נסע למדינה נפאלה, ליד הרי השלג. יש בה הרבה פרחים ופירות, יאקים וציפורים דו-ראשיות. האנשים כאן, אומר שוואנדזאנג, הם גסים ומזלזלים מטבעם, אבל מיומנים באומנות. המנזרים הבודהיסטים ומקדשי הדווה שלהם נוגעים זה בזה, ואנשים מאמינים בו זמנית בדוקטרינות בודהיסטיות ולא בודהיסטיות. במדינה יש אלפיים נזירים שלומדים את תורת ההינאיאנה והמהיאנה.

בחלק מס' 8 של ספר המסע, שוואנדזאנג מתחיל במדינת מגדהה. המדינה ובירתה מאוכלסת בדלילות. ארץ פורייה, היא מייצרת צורה ריחנית של אורז עם ברק יוצא דופן. היא מוצפת באופן קבוע בעונת המונסון, ובמהלך החודשים הללו אפשר להשתמש בסירה כדי לטייל. אנשים ישרים ופשוטים כאן, והם מכבדים את הבודהיזם. במגדהה יש חמישים מנזרים ויותר מעשרת אלפים נזירים. יש בה גם עשרות מקדשי דווה.

לפי שוואנדזאנג, יש עיר מדרום לנהר הגנגס במגדהה. היא מאוד עתיקה. כאשר חיי אדם היו ארוכים "אין ספור שנים", הם נקראה קוסומאפורה. אפשר לראות את היסודות העתיקים מאוד של קוסומאפורה. מאוחר יותר, כאשר תוחלת חיי האדם הצטמצמה ל"כמה אלפי שנים", שונה שמה לפטאליפוטרה (אנ'). לכיוון צפון עיר המלוכה שלו נמצא עמוד ענק של הקיסר אשוקה. פעם היו כאן מנזרים רבים, מקדשי דווה וסטופות, אבל כמה מאות מונומנטים בודהיסטים ולא בודהיסטיים כאלה נמצאים במצב רעוע והרוס, מספר שוואנדזאנג.

לאחר מכן הוא מתאר כמה אגדות הקשורות לאשוקה, יחד עם כמה סטופות ומנזרים שמצא במצב טוב. לדוגמה, הוא מתאר את מנזר טילאדהאקה (אנ') כ-300 לי דרומית-מזרחית לבירת מגדהה. יש בו ארבעה חצרות, טרסות גבוהות, ביתנים מרובי קומות שבהם אלפי נזירים ממשיכים ללמוד בודהיזם מהאיאנה. בתוך מתחם המנזר הזה, מספר שוואנדזאנג, יש שלושה מקדשים, במרכז הראשון יש פסל בודהה בגובה עשרה מטרים, באחר יש פסל של בודהיסטווה טארה (אנ'), בשלישי יש פסל של הבודהיסטווה אוולוקיטשוורה.

הוא ביקר את גאיה (אנ') ואת עץ הבודהי (אנ'). ליד העץ, לדבריו, יש את מקדש מהאבודהי עם הרבה מבנים וחצרות. בתוך המבנים הללו יש "ציורים דקורטיביים נפלאים ביותר ועשויים להפליא", מספר שוואנדזאנג. הוא צבוע בזהב, כסף, כחול ורדרד, לבן בוהק ושקוף למחצה, כאשר עיטורי הבודהה בפאנל משובצים באבני חן ותכשיטים.

לאחר חציית נהר המאהא, ביקור בסטופות רבות, מנזרים, הגבעה של רישי ויאסה, גבעת ויפולה, מערת פיפלה, מקדש במבוק ומונומנטים נוספים, הגיע שוואנדזאנג לראג'גריה (ראג'גיר (אנ') של ימינו) ולאוניברסיטת נלנדה. הוא נשאר ולמד בנלנדה.

בנלנדה הוא היה בחברת כמה אלפי נזירים. שוואנדזאנג למד לוגיקה, דקדוק, סנסקריט ואת אסכולת היוגאצ'רה (אנ') של הבודהיזם במהלך שהותו בנלנדה עם הנזיר שילאבהאדרה (אנ'). הוא מתאר את נלנדה כמקום עם "בריכה תכלת מתפתלת מסביב למנזרים, מעוטרת בעלי הגביע המלאים של הלוטוס הכחול; הפרחים האדומים המסנוורים של הקנאקה המקסימה תלויים פה ושם, ומטעים בחוץ של עצי מנגו מציעים לתושבים את צילם הצפוף והמגן".

לטענת ההיסטוריון הצרפתי רנה גרוסה (אנ'), מייסדי האידיאליזם של המהאיאנה, אסנגה (אנ') ווסובנדהו לימדו את דיגנאגה (אנ'), שלימד את דהרמאפאלה (אנ') ותלמידו היה שילאבהאדרה (אנ'). כך הגיע שוואנדזאנג למורה שלו שילאבהאדרה, שהעמיד לרשות שוואנדזאנג ובאמצעותו לעולם הסיני-יפני את כל המורשת של מחשבת המהאיאנה הבודהיסטית, והצ'נג ויישיה לון (אנ'), החיבור הפילוסופי הגדול של שוואנדזאנג, הוא לא אחר מאשר סיכום הדוקטרינה הזו. "הפרי של שבע מאות שנים של מחשבה בודהיסטית הודית". בספר קודש זה, שוואנדזאנג מופיע במידה מסוימת כממשיך של אסנגה ושל וסובנדהו כאחד.^[4]

מנלנדה, שוואנדזאנג נסע דרך כמה ממלכות, כולל איראנפרוואטה, צ'מפה, משם לפונדראורדהאנה (אנ') וסילט (בבנגלדש של ימינו). שם מצא שוואנדזאנג 20 מנזרים עם למעלה מ-3,000 נזירים שלמדו הן את ההינאיאנה והן את המהאיאנה. אחד מהם היה מנזר ואשיבהה, שם הוא מצא למעלה מ-700 נזירים מהאיאנה מכל רחבי מזרח הודו. הוא ביקר בקמארופה (אנ') (אסאם של ימינו וצפון-מזרח הודו), סמטטה (אנ'), טמרליפטי (אנ'), קאלינגה (אנ') ואזורים אחרים, אשר שוואנדזאנג מכנה "המרחב של מזרח הודו".

שוואנדזאנג פנה דרומה ונסע לכיוון אנדרדסה כדי לבקר את הוויהארות בסטופה של אמראוואטי ונגארג'ונאקונדה (אנ'). הוא שהה באמראוואטי ולמד את הטקסטים של "אבהידהממאפיטאקם".^[5] הוא הבחין שיש הרבה ויהארות באמראוואטי וחלקן היו נטושות. מאוחר יותר הוא המשיך לקאנצ'י (אנ'), בירת שושלת פלאווה וביקר במקדש ואיקונטה פרומאל, וגם אמר שקאנצ'י הייתה מרכז חזק של הבודהיזם. הוא המשיך במסעו לנאשיק, מערות אג'אנטה ומאלווה; משם הוא נסע למולסטאנה ולפראוואטה לפני שחזר שוב לנלנדה.

שוואנדזאנג התקבל בברכה בקניאקובג'ה לבקשת הקיסר הרשווארדאנה (אנ'), שהיה בן בריתו של המלך קומאר בהסקראווארמן (אנ') מקמארופה (אנ'), להשתתף שם בסנגהה בודהיסטית גדולה בה השתתפו גם המלכים וגם כמה אחרים מממלכות שכנות, נזירים בודהיסטים, הינדים וג'יינים. הקיסר הארשה הזמין את שוואנדזאנג לקומבה מלה בפריאגראג', שם היה עד לחלוקה הנדיבה של הקיסר של מתנות לעניים.

לאחר ביקור בפריאגראג', הוא חזר לבירה הקיסרית קניאקובג'ה, שם זכה לפרידה מפוארת על ידי הקיסר הארשה. במסע דרך מעבר ח'ייבר של רכס הרי הינדו-כוש שוואנדזאנג עבר דרך קאשגאר, חוטן (אנ') ודונחוואנג (אנ') בדרכו חזרה לסין. הוא הגיע לבירה צ'אנגאן ביום השביעי של החודש הראשון של שנת 645, 16 שנים לאחר שעזב את שטח סין, ותהלוכה גדולה חגגה את שובו.

עם שובו לסין בשנת 645 לספירה, שוואנדזאנג התקבל בכבוד רב, אך הוא סירב לכל המינויים האזרחיים הגבוהים שהציע הקיסר שעדיין שלט, טאידזונג, קיסר סין משושלת טאנג. במקום זאת, הוא פרש למנזר והקדיש את מרצו לתרגום טקסטים בודהיסטים עד מותו בשנת 664 לספירה. על פי הביוגרפיה שלו, הוא חזר עם "מעל שש מאות טקסטים של מהאיאנה והינאיאנה, שבעה פסלים של בודהה ויותר ממאה שרידי סרירה (אנ')".^[ה] לרגל חגיגות ההישג יוצא הדופן של שוואנדזאנג בתרגום הטקסטים הבודהיסטיים, הורה הקיסר גאודזונג משושלת טאנג (אנ') לקליגרף טאנג הנודע צ'וּ סְווֵיְלְיָאנְג (褚遂良) ולסופר וָאן וֶנְשָׁאו (萬文韶) להתקין שתי אסטלות אבן, הידועות ביחד בשם "ההקדמה של הקיסר לתורות הקדושות" בסינית (雁塔聖教序) בפגודת אווז הבר הגדולה (אנ').^[6]

במהלך מסעותיו של שוואנדזאנג, הוא למד עם מאסטרים בודהיסטים מפורסמים רבים, במיוחד במרכז המפורסם של הלמידה הבודהיסטית בנלנדה. כשחזר, הוא הביא איתו 657 טקסטים בסנסקריט. בתמיכת הקיסר, הוא הקים לשכת תרגום גדולה בצ'אנגאן (שיאן של ימינו), ומשך אליו תלמידים ומשתפי פעולה מכל רחבי מזרח אסיה. לזכותו מיוחס תרגום של כ-1,330 כתבי קודש לסינית. העניין האישי החזק ביותר שלו בבודהיזם היה בתחום יוגאצ'רה (אנ') (瑜伽行派), או תודעה בלבד (唯識), והוא ייסד אסכולה של מסורת זו בסין.^[1] למחקר שלו מהמאה ה-7 בנושא יוגאצ'רה יש השפעה גדולה על הבודהיזם הסיני, ולאחר מכן על הבודהיזם במזרח אסיה.

עוצמת המחקר שלו, התרגום והפרשנות שלו לטקסטים של מסורות אלה יזמו את פיתוח אסכולת פאשיאנג (אנ') (法相宗) במזרח אסיה. חלק מתלמידיו של שוואנדזאנג, כגון קְווֵיְגִ'י (窺基, 632–682), הפכו לסופרים משפיעים בזכות עצמם.^[7] אף על פי שאסכולת פאשיאנג עצמה לא שגשגה במשך זמן רב, התיאוריות שלו לגבי תפיסה, תודעה, קארמה, לידה מחדש, וכו' מצאו את דרכם לדוקטרינות של אסכולות אחרות מצליחות יותר. תלמידו הקרוב והבולט ביותר של שוואנדזאנג היה קְווֵיְגִ'י (窺基) שזכה להכרה כאב הקדמון הראשון של אסכולת פאשיאנג. ההיגיון של שוואנדזאנג, כפי שתואר על ידי קְווֵיְגִ'י, הובן לעיתים קרובות לא נכון על ידי מלומדים של הבודהיזם הסיני, משום שחסר להם את הרקע הדרוש בלוגיקה הודית (אנ').

שוואנדזאנג היה ידוע בתרגומיו הנרחבים, אך הקפדניים של טקסטים בודהיסטים הודיים לסינית, שאפשרו שחזורים של טקסטים הודיים בודהיסטים אבודים לאחר מכן מהעותקים הסיניים המתורגמים. הוא קיבל קרדיט לכתיבת או חיבור הצ'נג ויישיה לון (אנ') כפרשנות לטקסטים אלה. התרגום שלו לסוטרת הלב (אנ') הפך ונשאר אבן דרך חשובה בכל הכתות הבודהיסטיות במזרח אסיה.

שוואנדזאנג חזר לסין עם שלושה עותקים של הסוטרה מהאפראג'נאפראמיטה (אנ'). שוואנדזאנג, עם צוות של מתרגמים תלמידים, החל לתרגם את היצירה הנרחבת בשנת 660 לספירה, תוך שימוש בכל שלוש הגרסאות כדי להבטיח את שלמות תיעוד המקור. כמה מתלמידיו המתרגמים ניסו לעודד את שוואנדזאנג ליצור גרסה מקוצרת. לאחר שסדרת חלומות זירזה את החלטתו, שוואנדזאנג היה נחוש לייצר כרך לא מקוצר, שלם, נאמן למקור של 600 פרקים.

אף על פי ששוואנדזאנג ידוע בעיקר בעבודות התרגום שלו, הוא גם כתב כמה יצירות מקוריות.

בשנת 646, לפי בקשת הקיסר, השלים שוואנדזאנג את ספרו, "רשומות של האזורים המערביים (אנ')", שהפך לאחד המקורות העיקריים לחקר מרכז אסיה והודו של ימי הביניים.^[8] ספר זה תורגם לראשונה לצרפתית על ידי הסינולוג סטניסלס ז'וליאן (אנ') ב-1857.

שוואנדזאנג כתב גם חיבור גדול על הפילוסופיה הבודהיסטית של יוגאצ'רה (אנ'), הצ'נג ויישיה לון (אנ').

יש גם טקסט מקורי נוסף בשם בָּשְׁה גְווֵיְג'וּ' סונְג (八識規矩頌 - פסוקים על מבנה שמונה התודעות).

יש גם ביוגרפיה של שוואנדזאנג שנכתבה על ידי הנזיר חְווֵיְלִי (慧立). שני הספרים תורגמו לראשונה לאנגלית על ידי סמיואל ביל, ב-1884 וב-1911 בהתאמה. תרגום לאנגלית עם הערות רבות מאת תומאס ווטרס פורסם לאחר מותו בלונדון ב-1905.

"רשומות של האזורים המערביים (אנ')" של שוואנדזאנג הוא התיאור הארוך והמפורט ביותר של מדינות מרכז ודרום אסיה שהוענקו לדורות הבאים על ידי צליין בודהיסטי סיני. בעוד שמטרתו העיקרית הייתה להשיג ספרים בודהיסטים ולקבל הדרכה על בודהיזם בהודו, בסופו של דבר הוא עשה הרבה יותר. הוא שמר את התיעוד של ההיבטים הפוליטיים והחברתיים של הארצות שבהן ביקר.

התיעוד שלו לגבי המקומות שבהם ביקר בבנגל – בעיקר ראקטמריטיקה ליד קארנאסוברנה (אנ'), פונדרנאגארה (אנ') וסביבותיה, סמטטה (אנ'), טמרליפטי (אנ') והאריקלה (אנ') - סייעו מאוד בתיעוד ההיסטוריה הארכאולוגית של בנגל. תיאורו גם שופך אור מבורך על ההיסטוריה של בנגל מהמאה ה-7, במיוחד ממלכת גאודה (אנ') תחת ששאנקה (אנ'), אם כי לפעמים הוא יכול להיות די קנאי לדתו.

שוואנדזאנג השיג ותרגם 657 יצירות בודהיסטיות בסנסקריט. הוא קיבל את ההשכלה הטובה ביותר על בודהיזם שיכל למצוא ברחבי הודו. חלק גדול מהפעילות הזו מפורט בכרך הנלווה לשִׂייוּ' גִ'י, הביוגרפיה של שוואנדזאנג שנכתבה על ידי חְווֵיְלִי, שכותרתה חייו של שוואנדזאנג.

הגרסה שלו לסוטרת הלב היא הבסיס לכל הפירושים הסיניים על הסוטרה, ודקלומים ברחבי סין, קוריאה, וייטנאם ויפן. סגנונו היה, בסטנדרטים סיניים, מסורבל ומילולי מדי, וסומן בחידושים מלומדים בטרמינולוגיה; בדרך כלל, היכן שקיימת גרסה אחרת של המתרגם הקודם קומראג'יבה (אנ'), זו של קומראג'יבה פופולרית יותר.

מסעו של שוואנדזאנג לאורך דרך המשי, והאגדות שצמחו סביבו, היוו השראה לרומן "המסע למערב" מתקופת שושלת מינג, אחת הקלאסיקות הגדולות של הספרות הסינית. המקבילה הבדיונית טָאנְג סָאנְדְזָאנְג היא גלגולה של ציקדה הזהב, תלמידו של גאוטמה הבודהה, ומוגן במסעו על ידי ארבעה תלמידים רבי עוצמה. אחד מהם, "קוף", השפיע עמוקות על התרבות הסינית ומאנגה ואנימה יפניים עכשוויים (כולל הסדרה "דרגון בול"), ונודע במערב על ידי התרגום של ארתור ויילי ומאוחר יותר על ידי סדרת הטלוויזיה "קוף (אנ')".

בשושלת יואן, היה גם מחזה מאת ווּ צָ'אנְגְלִינְג (吳昌齡) על שוואנדזאנג המשיג כתבי קודש.

הסרט "שוואנדזאנג (אנ')" יצא לאקרנים בשנת 2016 כהפקה סינית והודית רשמית. הוא הוצע כמועמד לסרט הזר הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר ה-89 בשל עבודת המצלמה שלו, אך בסופו של דבר לא היה מועמד.

שריד גולגולת שהתיימר להיות זה של שוואנדזאנג הוחזק במקדש החמלה הגדולה (אנ') בטיינג'ין עד 1956, אז נלקח לנלנדה - לכאורה על ידי הדלאי לאמה - והועבר להודו. השריד היה במוזיאון פטנה (אנ') במשך זמן רב, אך הועבר לאולם הנצחה חדש שנבנה בנלנדה ב-2007.^[9] גם מנזר וונשו (אנ') בצ'נגדו במחוז סצ'ואן טוען שיש לו חלק מהגולגולת של שוואנדזאנג.

חלק משרידיו של שוואנדזאנג נלקחו מנאנג'ינג על ידי חיילי הצבא היפני הקיסרי ב-1942, וכעת הם נשמרים במקדש יאקושי-ג'י (אנ') בנארה ביפן.^[10] בנובמבר 1965, שרידים של שוואנדזאנג הוחזרו על ידי ממשלת יפן לממשלת טאיוואן ובסופו של דבר הם נשמרים במקדש שוואנדזאנג בטייוואן.

• 
  איור של שוואנדזאנג מתוך "המסע למערב", תיאור בדיוני של מסעות.
• 
  פסל הזהב של שוואנדזאנג. פגודת אווז הבר הגדולה, שיאן
• 
  היכל ההנצחה של שוואנדזאנג בנלנדה, ביהאר, הודו.
• 
  פסל של שוואנדזאנג. פגודת אווז הבר הגדולה, שיאן.
• 
  פסל של שוואנדזאנג מול פגודת אווז הבר הגדולה, שיאן
• 
  פסל שוואנדזאנג במנזר העלייה לרגל רנגקוט בנאסרם בבנגלדש

• שוואנדזאנג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)