ראשית ימי הביניים או ימי הביניים המוקדמים (באנגלית: Early Middle Ages) הוא מונח המציין תארוך תקופה באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה, שנמשכה בערך מסוף המאה החמישית ועד תחילת הפיאודליזם באירופה, דהיינו המאה העשירית. השנה המקובלת בקרב רוב ההיסטוריונים באשר לתאריך תחילת התקופה היא שנת 476 לספירה, בה הודח הקיסר הרומי המערבי רומולוס אוגוסטולוס מכיסאו, והקיסרות הרומית המערבית חדלה מלהתקיים.

התקופה מאופיינת בפלישות רבות של עמים שונים, המסחר היה כמעט אפסי וחלק ניכר מהאירופאים לא היו נוצרים, אלא עובדי אלילים. עם הזמן החלה התנצרות הדרגתית.

במערב אגן הים התיכון ואירופה, ננטשה האדריכלות הקלאסית וחל צימצום בבנייה באבן. מקצועות שהתמחו בסיתות הקלאסי ובפיסול העיטורים האופייניים נשתכחו וכך גם השתנה סגנון הבנייה. היו סגנונות מקומיים כמו אדריכלות אנגלו-סקסונית. שרדו מבנים מעטים עם סגנונות אלה. החלו להופיע לראשונה כתבי יד מאוירים (אנ') במערב ובמזרח. במזרח, התפתחה אדריכלות ביזנטית מהאדריכלות הקלאסית והחלה המסורת של אדריכלות הכנסיות. אמנות ביזנטית נוצרה לאחר אמנות נוצרית מוקדמת והייתה נפוצה באירופה עד המאה ה-9, אז סטתה האמנות באירופה מאומנות זו. למשל נוצרה אמנות קרולינגית (שגם הושפעה מהביזנטית). במקומות שנכבשו על ידי המוסלמים, התפתחה אמנות מוסלמית.

בתקופה זו התחזק מאוד מעמדה של הכנסייה הקתולית, שהמשיכה להחזיק בכוחה עד לשלהי המאה ה-15, ובמדינות רבות אף לאחר מכן. כמו כן, בתקופה זו החלה להתפתח מערכת קשרי התלות, שיצרה מאוחר יותר את הפיאודליזם.

החל מתחילת המאה החמישית החלה האימפריה הרומית המערבית (ובמידה מסוימת, גם המזרחית) להתפרק מנכסיה. מוסדות פוליטיים-חברתיים בעלי מסורת של שנים רבות איבדו מחשיבותם, התחזק ה"מעמד" (Ordo) ומעמדות מסוימים יכלו לזכות את החברים בהם בהנחות ממס או פטור ממסים מסוימים. הקיסרים המערביים התעלמו מהסנאט והוא הפך למוסד עירוני במקום מוסד של האימפריה. רומא הקיסרית לא יצאה יותר למלחמות כיבוש ולכן לא יכלה להעניק לחיילים שלל. הפחתת הסיכוי לזכות בשלל גרמה לאזרחי רומי ובעיקר לחקלאים שבהם, שהיו רוב המגויסים, להשתמט משירות צבאי. לכן השתלבו יותר ויותר ברברים בצבא.

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

מפת אירופה בשנת 476

הצבא הרומי היה מורכב משני חלקים, שומרי הגבול (חיל הספר, ה-Limitanei) והפרשים (הצבא הנייד, ה-Comitatenses). הפרשים היו כוח סער שהועבר ממקום למקום לפי צורכי הביטחון של האימפריה בעוד שומרי הגבול ישבו במקום אחד. חלק ניכר משומרי הגבול היו גם איכרים זעירים ובינם לבין השוכנים בצדו השני של הגבול (לימס) היו קשרי סחר ולעיתים אף קשרי משפחה. הסחר היה לרוב של כלי נשק, שרשראות, בשמים, ותכשיטים אל ארצות הברברים וסוסים, עורות, ענבר ועבדים אל שטחי איטליה.

השבטים הגרמאנים שהוזמנו על–ידי הקיסרים ואלנס ותאודוסיוס הראשון להתיישב בתוך שטחי האימפריה מעבר לדנובה ולריין בעקבות לחצם של ההונים, זכו באימפריה למעמד של פואדרטי, נאמני רומא החייבים בשירות צבאי, ותמורתו זכאים למזון וקרקע. מבחינת האימפריה הרומית, הייתה הכוונה לעשות בפואדרטי שימוש כחיל ספר כנגד ההונים. עבור השבטים שעקרו או נמלטו מאימת ההונים מאדמתם המקורית, היה זה קרש זינוק למציאת אדמה חדשה לשבטיהם בתוך האימפריה. האלאנים, הוונדלים, הבורגונדים, ובמיוחד הוויזיגותים יצאו למסעות ביזה ממושכים שכוונו להזין את שבטיהם ולמצוא להם אדמה חדשה.

חולשתה המתגברת של רומא אילצה אותה להכיר בכיבוש בפועל של רוב שטחי גאליה וספרד על–ידי שבטים גרמאנים. בתחילה, היו מלכויות השבטים כפופות לשלטון רומי, כפרובינקיות פואדרטי. עם הזמן, לבשו הפרובינקיות צביון של ממלכות עצמאיות כמעט לחלוטין. ברומא עצמה, היה השלטון במהלך המאה החמישית נתון בפועל משך רוב הזמן בידיהם של גנרלים גרמאנים שונים. בסופו של דבר, כאשר נפלה האימפריה הרומית, היה זה רק אישור סופי להפיכתה הלכה למעשה לממלכה גרמאנית נוספת.

לאחר נפילת האימפריה הרומית נותרו שרידיה בשליטת הגרמאני אודואקר, שזכה לאישורו של זנון, קיסר האימפריה הביזנטית ולתואר העוצר או דוּקס להלכה, אך "מלך איטליה" (Rex Italiae) בעיני עצמו.^[1]

זנון היה טרוד באותה תקופה במתקפות חוזרות ונשנות מצד האוסטרוגותים תחת הנהגתו של מלכם תיאודריך הגדול. האוסטרוגותים, במעמדם כ"פואדרטי," שרתו את הקיסרים לאון הראשון ולאון השני היטב במאבקים במורדים כמו הגנרלים אילוס ותאודוריק סטרבוניוס. עתה, עם זאת, סבבו האוסטרוגותים בשנות השמונים של המאה החמישית ברחבי הבלקן כשהם שודדים, פושטים ובוזזים חליפות את שטחי האימפריה. זנון, שמאס בכך, הציע בשנת 488 לתאודוריך את תפקיד המגיסטר מיליטום באיטליה במקום אודואקר, שהפך עז פנים מדי לטעמו של הקיסר.

אודואקר שמע על כך והחליט להנחית מהלומה מקדימה ופלש לפאנוניה במערב הבלקן, כשהוא מכה שם ברוגיאנים. תיאודריך יצא מולו לפאנוניה, שם נהנה מתוספת של כוחות רוגיאנים וגפידים ובשנת 489 הגיע לצפון איטליה. הוא פיתה שבטים גרמאנים אחרים, בורגונדים וויזיגותים לחבור אליו והביס את צבאות אודואקר בקרב איסונצו וקרב מילנו בשנת 489 ובאדה בשנת 490. הוא שם מצור על רוונה, העיר בה ישב אודואקר, עד כניעת העיר בשנת 493. אחרי כניעתה, ערך תיאודריך משתה התפייסות עם אודואקר, ובסיומו רצח את השליט הקודם. למרות האקט הרצחני, סימנה עלייתו של תיאודריך הגדול את ראשיתה של תקופת שלווה ופריחה בת למעלה משלושים שנה, תקופת השלום הארוכה ביותר שידעה איטליה מאז ראשית המאה החמישית.

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

מפת אירופה, 814

על חורבותיה של האימפריה הרומית, קמו מספר ממלכות חדשות: הקיסרות הביזנטית באסיה הקטנה, המזרח התיכון ומצרים, הממלכה הוויזיגותית ברוב חצי האי האיברי ודרום גאליה, הממלכה הוונדלית בצפונה של אפריקה ובאיים קורסיקה וסרדיניה, הממלכה האוסטרוגותית בחצי האי האיטלקי, והממלכה הפרנקית בצפון גאליה וארצות השפלה.

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

שטחי השליטה של הפרנקים, 481–841

ערך מורחב – השושלת המרובינגית

השושלת המרובינגית קיבלה את שמה ממייסדה האגדי, מֶרוֹבֵך, שהנהיג את הפרנקים הסאלים בתחילת המאה ה-5. פרנקים סאלים אימצו את הזהות הפרנקית והפסיקו להופיע בשם "סאלי" החל מן המאה ה-5. לעליית השושלת תרמו גם ניצחונותיו של בנו, כילדריך הראשון, במלחמותיו נגד הויזיגותים, הסקסונים והאלמאנים.

בנו, כלוביס הראשון, כבש הישות הרומית שנקראה ממלכת סואסון. כיבוש זה השלים את השתלטות הפרנקים על גאליה בלגיקה. בנוסף כבש את שטחי האלמאנים וסילק את הויזיגותים מגאליה.

בשנת 493 נישא כלוביס לנסיכה הבורגונדית קלותילדה, בתו של המלך כילפריך השני, מלך בורגונדיה, כחלק מהברית בין העמים נגד הויזיגותים בראשית המאה ה-6. מאוחר יותר הכניע כלוביס גם את הבורגונדים וכבש את הממלכה הבורגונדית.

המנהיגים המרובינגים דבקו במנהג הגרמאני של חלוקת אדמותיהם בין בניהם, והחלוקה התכופה הזו גרמה פעמים רבות למלחמות ומקרי רצח בין היורשים השונים. כך, לאחר מות כלוביס בשנת 511, ארבעת בניו חילקו את הממלכה שלו ביניהם. אולם אפילו כאשר מלכו מספר מלכים מרובינגים באותה העת הממלכה עדיין נחשבה כממלכה אחת.

במאה האחרונה לשלטונם החלו בני השושלת המרובינגית לאבד את עוצמתם הממשית, שעברה בהדרגה למאיורדומוס, בני השושלת הקרולינגית. הם לקחו על עצמם את כל סמכויות המלך, שתפקידו הפך לטקסי בלבד וריק מתוכן, והשתלטו על הכס הפרנקי באופן סופי בשנת 751, עם הדחתו של המלך כילדריך השלישי בידי פפין הגוץ.

ערך מורחב – השושלת הקרולינגית

השושלת הקרולינגית הייתה משפחת מלוכה פרנקית ששמה בא מהשם של קרל מרטל. המשפחה גיבשה את כוחה בסוף המאה ה-7 והפכה למחזיקת התפקיד מאיור דומוס, התפקיד החשוב ביותר בחצר המלך שתחת הנהגת המשפחה הפך מתפקיד ממונה לתפקיד העובר בירושה לבני המשפחה, ובכך לשליטים למעשה של הפרנקים. בשנת 751 השושלת המרובינגית, ששלטה עד אז בפרנקים מתוקף זכות, נושלה מזכות זו עם הסכמת האפיפיור והאצולה, ופפין הגוץ, המלך הראשון מהשושלת הקרולינגית, הוכתר למלך הפרנקים.

השליט הקרולינגי החשוב ביותר היה בנו של פפין, קרל הגדול, שהוכתר בשנת 800 כקיסר הרומאים על ידי האפיפיור. בהיסטוריוגרפיה מתייחסים לאימפריה שלו כאימפריה הקרולינגית.

בתקופה האימפריה הייתה פריחה תרבותית, בעיקר סביבה חצר המלך. פותח כתב קרולינגי וקודמה הנצרות בדרכים שונות. השטחים היו מיושבים בדלילות והדרכים לא היו מהמשובחות לכן ניהל קרל את ממלכתו על ידי רוזנים שקיבלו קרקעות תמורת שירותם בצבא וניהול האדמות שבבעלותם.

המנהג הפרנקי (והמרובינגי) המסורתי של חלוקת הירושה בין היורשים נשאר גם בימי הקיסרים הקרולינגים, אולם הרעיון של אי-התחלקות האימפריה גם הוא היה מקובל. המסורת של הקרולינגים הייתה להפוך את בניהם למשנים למלך באזורי האימפריה השונים, אותם הם ירשו עם מות אביהם. לאחר מותו של לואי החסיד, האימפריה חולקה סופית (פרט לשנים בודדות בימי קרל השמן).

בימי השושלת התפתח הפאודליזם. עם התפוררות האימפריה הקרולינגית במאה ה-10, נוצר מוסד הצמיתות של ימי הביניים, כאשר אזורים רבים באירופה התפוררו לשרשרת ארוכה של אחוזות קטנות יחסית, ללא שליט מרכזי חשוב, ללא סחר וקשרים בין האזורים השונים באירופה.

הקרולינגים נושלו מרוב ממלכותיהם עד שנת 888. הם המשיכו לשלוט בפרנקיה המזרחית עד שנת 911 ובפרנקיה המערבית לסירוגין עד 987. שלא כמו אחיותיה המערבית והמזרחית שיצרו את ממלכת צרפת (תחת שלטון בית קאפה) והאימפריה הרומית הקדושה ארוכות השנים, בהתאמה, נותרה פרנקיה התיכונה על תילה למשך תקופה קצרה מאוד ופוצלה במהרה.

ערך מורחב – האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה הרומית הקדושה (לטינית: Sacrum Romanum Imperium, אנגלית: Holy Roman Empire) מוכרת גם בשם "הרייך הראשון" הייתה קיסרות בשטח מערב גרמניה של היום, שנוסדה בשנת 843 בעקבות חוזה ורדן והתקיימה קרוב לאלף שנים, עד להתפרקותה לאחר קרב אוסטרליץ בשנת 1805.

על אף שמה המרשים, הקיסרות הייתה, כדברי הפילוסוף הצרפתי וולטייר: "לא קיסרות, לא רומית, ולא קדושה". סיבת הקמתה של הקיסרות, נעוצה בעובדה שגם שנים רבות (כמעט 400 שנה) לאחר היעלמותה של האימפריה הרומית, תושביה הנוצרים של אירופה לא רצו לקבל את העובדה כי האימפריה איננה עוד. עובדה זו נעוצה בעיקרה בסיבות דתיות, שכן במהלך כל ימי הביניים ועד לתקופתו של נפוליאון, האמינו רבים כי קץ הימים קרב, ועל פי ספרו של אוגוסטינוס הקדוש, עיר האלוהים, בו הוא מגדיר מי הן 4 הממלכות שמופיעות בספר דניאל, נטען כי הממלכה הרביעית, "ממלכת הנצח", היא הקיסרות הרומית, ולכן היעלמותה מהמפה הייתה בבחינת קטסטרופה דתית.

לאחר שקרל הגדול מלך הפרנקים כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיור ב-25 בדצמבר 800 לקיסר של האימפריה שכבש. עם זאת, הוא המשיך להשתמש בתואר מלך הפרנקים ועל כן יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסודה של האימפריה הרומית הקדושה. לאחר חלוקת הממלכה הפרנקית בהסכם ורדן (843) בין שלושה מנכדיו של קרל הגדול, שליט הנחלה המזרחית נחשב כיורש התואר של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לדעת ההיסטוריונים הגורסים שהאימפריה אכן התקיימה אז.

בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט בשנים 919-936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה מזרחית נפרדת, וכינה עצמו מלך הפרנקים המזרחיים. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.

ערך מורחב – הקיסרות הביזנטית

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

האימפריה הרומית המזרחית לאורך השנים

בתחילת ימי הביניים, שלטה האימפריה לאורך החצי המזרחי של ארצות הים התיכון. פלישות הברברים, שפגעו באימפריה הרומית המערבית ותרמו לסופה, לא גרמו נזק דומה לחלק המזרחי, המכונה הקיסרות הביזנטית. מספר שבטים, ובראשם הויזיגותים, האוסטרוגותים וההונים הצליחו אמנם לחדור ולזרוע הרס בבלקן, אך נבלמו בידי צבאותיה של ביזנטיון, או שוחדו בידי אוצרה, ופנו מערבה. בימי יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, האימפריה הגיעה לשיא גודלה. היא השתלטה אזורים במערב אגן הים התיכון: איטליה, דלמטיה, רוב צפון אפריקה ואת ספניה (חלק מספרד בימינו).

בימי יורשיו של יוסטיניאנוס, אבדו ספניה לויזיגותים כן חלק מאיטליה בעקבות הגעת הלומברדים. החל מימי הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית, אבדו שטחי האימפריה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון (פרט לאנטוליה) לערבים. נדידת העמים השנייה החלה באותה העת וחלק מהעמים הגיעו לשטחי הקיסרות. במאה ה-9 כבש קרל הגדול את שאריות השטחים הנתונים לשליטה ביזנטית בצפון איטליה. חלק מדרום איטליה נשאר בשליטה ביזנטית עד המאה ה-11. במקביל התמודדה האימפריה עם מאבקים פנימיים, כגון היחס למונופיזיטיזם והיחס לאיקונוקלאזם. חוסר היציבות תם בימי השושלת המקדונית.

דתה הרשמית של הקיסרות הייתה הנצרות ובירתה קונסטנטינופול. היא הייתה העיר הגדולה והעשירה ביותר באירופה. בלטו באותם ימים חמש הדיוקסיות הראשיות: קונסטנטינופול, רומא, אנטיוכיה, קיסריה (אחר כך ירושלים) ואלכסנדריה. הבישוף של המערב הוא האפיפיור היושב ברומא, גילה עצמאות הולכת וגוברת ככל שהתרחקה מאיטליה מרות קיסרית. תהליך זה הוביל בסופו של דבר להתרחקות של הכנסייה במערב, הכנסייה הקתולית, מזו שבמזרח, הכנסייה האורתודוקסית. שבע הועידות הכנסייתיות הראשונות מוכרות גם על ידי הכנסייה הקתולית. הנתק המכריע בין שתי הכנסיות התחולל במאה ה-11. ניסיונות לאחדן כשלו.

הבדל נוסף היה שפתי. הלטינית ובמיוחד ניביה היו דומיננטיים בשטחי הקיסרות הרומית המערבית לשעבר. היוונית לא שימשה שם כשפה מדוברת ועם הזמן מעמדה כשפת השכלה נחלש מול הלטינית. הקיסרות הרומית המזרחית הייתה טבועה באופי התרבות היוונית תוך שימור מסורת רומית. בשנת 629 ביטל הרקליוס הקיסר את מעמדה של הלטינית כשפה הרשמית בקיסרות, לטובת היוונית. משקלה של השפה הלטינית הלך ודעך.

לנוכח ההשפעה המאחדת שהייתה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה ה-7 לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה של ימינו למזרח התיכון של ימינו. הארצות במזרח אגן הים התיכון היו נוצריות ודוברות יוונית ברובן (כששפות כמו הארמית היו נפוצות במקביל), וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני-רומי תחת שלטון הקיסרות, שעה שמסופוטמיה הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לקיסרות הביזנטית. כיבושי האסלאם גרמו ליצירתו של גבול תרבותי-דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי.

לאחר מסעות נדודים רבים הוקמו 2 ממלכות גותיות באירופה. הראשונה, הממלכה הוויזיגותית הוקמה על ידי הויזיגותים בחצי האי האיברי וגאליה (עד לתבוסתו של אלאריך השני על ידי כלוביס, מלך הפרנקים, אז נצטמצמה לשטחה של ספרד של ימינו), והממלכה השנייה, הממלכה האוסטרוגותית, הוקמה על ידי האוסטרוגותים באזור איטליה והבלקן. הממלכה האוסטרוגותית התקיימה משנת 493 ועד לשנת 553, ואילו הממלכה הוויזיגותית התקיימה משנת 418 ועד כיבושה על ידי המוסלמים בשנת 711.

ערך מורחב – הממלכה הוויזיגותית

הממלכה הוויזיגותית הייתה ממלכה אשר השתרעה על השטח שמהווה כיום את דרום-מערב צרפת ואת חצי האי האיברי, החל מהמאה החמישית ועד המאה השמינית לספירה. הממלכה הוקמה תחילה על שטחי אקיטן בידי המלך ואליה, ובהמשך התפשטה לכל שטחי חצי האי האיברי.

בתחילת המאה השישית, שטחיה של הממלכה בגאליה נכבשו על ידי הפרנקים, מלבד רצועת חוף דקה בדרום מזרח צרפת המודרנית, אשר כונתה ספטימניה. לעומת גאליה, שליטתה של הממלכה בשטחי חצי האי האיברי הובטחה עד לסוף המאה, באמצעות הכנעתם של הבסקים ושל הסואבים.

דתם של הוויזיגותים הייתה במקור גרמאנית פגאנית, בדומה לדת שהייתה קיימת בצורות דומות בקרב העמים הגרמאנים השונים. לאחר חציית הדנובה בשנת 376 והשתקעות הוויזיגותים באימפריה הרומית, הומרו הוויזיגותים לנצרות אריאנית. לצורך כך נוצר אלפבית גותי. הוויזיגותים נותרו אריאנים כ-200 שנה. בשנת 589 כונסה מועצת טולדו (אנ') השלישית, במטרה לאחד בין הקבוצות הנוצריות השונות בממלכה. בעקבות מועצה זו הומרה האצולה הוויזיגותית לנצרות קתולית.

רוב שטחי הממלכה הוויזיגותית נכבשו בסופו של דבר בידי הכוחות המוסלמים אשר הגיעו לחצי האי האיברי מצפון אפריקה בשנת 711, כאשר רק החלקים הצפוניים ביותר של היספניה נותרו בידיים נוצריות. שטחים אלו הפכו מאוחר יותר לממלכת אסטוריאס הנוצרית, אשר אותה הקימו, ככל הנראה, נוצרים בעלי שורשים ויזיגותיים.

הממלכה האוסטרוגותית התקיימה משנת 493 ועד לשנת 553, באזור חצי האי האפניני והבלקן. בשנת 489, פלשו האוסטרוגותים (תחת הנהגתו של תאודוריק הגדול ובעידודו של זנון, קיסר האימפריה הביזנטית) לאיטליה ולחמו כנגד אודואקר, מי שהדיח את שליטה האחרון של רומא, רומולוס אוגוסטולוס, השמידו את צבא הפואדרטי הברברי שלו, כפו עליו כניעה בשנת 493 וייסד את ממלכתם.

רוב המוסדות החברתיים של האימפריה הרומית המערבית נשמרו במהלך שלטונו. תיאודוריק כינה עצמו מלך הגותים והרומאים, המראה את רצונו להיות מנהיג עבור שני העמים, האחד אריאני ברובו והשני קתולי ברובו. תאודוריק הגדול הפך גם למלך הוויזיגותים בהיספניה משנת 507 עד מותו בשנת 526. כך השבטים הגותים התאחדו. לאחר מותו, שני העמים, האוסטרוגותים והוויזיגותים, נפרדו שוב, והחיכוכים בין מנהיגי העמים נמשכו.

החל משנת 535 החלו כוחות צבאיים של הקיסרות הביזנטית לפלוש לאיטליה. שליטה של הממלכה האוסטרגותית, ויטיגס, לא הצליח להגן על גבולות ממלכתו, ועם נפילתה של רוונה (552) הוא נשבה על ידי הביזנטים. האוסטרוגותים העלו לשלטון את טוטילה, שלזמן מה הצליח להדוף את הכוחות התוקפים, אך לבסוף הובס גם הוא. יורשו של טוטילה, טאיה (Teia) לחם בביזנטים משנת 552 אך לבסוף הובס בשנת 553.

הלחימה שנודעה כמלחמות הגותיות, הרסה את חיי העיירות ששרדו את פלישת הברברים. חיי העיירה לא נעלמו, אך העיירות הפכו לקטנות יותר ופרימיטיביות בהשוואה לתקופה הרומאית. למרות שהערים האיטלקיות נותרו מיושבות, הן התכווצו במידה ניכרת. רומא, למשל, התכווצה מאוכלוסייה של מאות אלפים לכ-30 אלף עד סוף המאה ה-6. גם בשאר מערב אירופה הנוצרית חלה ירידה כללית באוכלוסיות העירוניות.

הוונדלים, שבט גרמאני שנכנס לשטח האימפריה הרומית בשנת 406 ואימץ את הנצרות האריאנית, הקימו את ממלכתם בעיקר בשנות ה-30 של המאה ה-5.

בשנת 428, לאחר מותו של המנהיג הוונדלי גונדריק, ירש אותו אחיו למחצה גאיזריק. בימי שלטונו הגיעו הוונדלים לשיא עוצמתם. גאיזריק, בנו הנכה של עבד לשעבר, היה קושר ואמן בתמרונים פוליטיים. בהנהגתו חצו הוונדלים את מצר גיברלטר בשנת 429 ופשטו על הפרובינקיות העשירות של צפון אפריקה, הקימו את ממלכתם וקבעו בקרתגו את בירתם. השתלטותם של הוונדלים על צפון אפריקה נמשכה 10 שנים.

הם הקימו צי גדול ובהנהגתו של גאיזריק השתלטו הוונדלים על סיציליה, סרדיניה, קורסיקה ועל האיים הבלאריים, והיו לשודדי ים שהטילו את מוראם על ימאי הים התיכון.

בימי יורשיו, כוחם של הוונדלים ירד מאז שיאו בתקופתו. בנו הונריק הגדיר את עצמו כמלך הוונדלים והאלמאנים משום שהיו אלמאנים שהגיעו עם הוונדלים לאפריקה בעת ייסוד הממלכה. ממלכתם קרסה במלחמה הוונדלית בשנים 533–534, שבה כבשו כוחות יוסטיניאנוס הראשון את הממלכה וצירפו אותה לקיסרות הביזנטית. כך היא נעלמה מעל במת היסטוריה.

את הריק השלטוני בחלק מהאזור תפסו מספר שבטים ברברים אשר פרסו את חסותם באזור, לצד ערים אשר החלו צוברות כוח והשפעה. למשל, הממלכה המאורו-רומאית ויורשותיה הוקמו בחלק ממאוריטניה (פרובינקיה רומית). בשנים אלו המשיכה הנצרות להוות את הדת המשמעותית באזור.

לאחר שהאזור נכבש על ידי המוסלמים במאות ה-7 וה-8, החלה שקיעת הנצרות יחד עם הלשון הלטינית.^[2][3]

ערך מורחב – אל-אנדלוס

בשנת 711 פלשו לחצי האי האיברי כוחות מוסלמים ממרוקו. הם ניצלו את חולשתה של הממלכה הוויזיגותית והשתלטו עליה תוך שנים ספורות. הם אף חצו את הפירנאים לתוך הממלכה הפרנקית, אך נבלמו ב-732 בפואטייה. רוב שטחו של חצי האי, למעט האזורים ההרריים בצפון, הפך למחוז בחליפות אומיה שכונה אל-אנדלוס. כשהאימפריה האסלאמית עברה לידי בית עבאס, מינה את עצמו עבד א-רחמן, אחד מבני משפחת אומיה, לאמיר של אל-אנדלוס (756), ובכך הכריז למעשה על עצמאותה. בימיו, הייתה ספרד ממלכה משגשגת. חינוך חינם ניתן לעניים, והמוסלמים חיו בשלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד. ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה ומסחר פורה, גרמו לספרד להיות הממלכה המצליחה ביותר באירופה. למרות הכיבוש המוסלמי, התרבות המקומית הושפעה רבות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. בזמן יורשיו הלכה והצטמצמה השליטה של האמיר בנעשה בשטח, עד שבסוף המאה ה-9 עמדו מורדים בשעריה של קורדובה, בירת האמירות. רק בימיו של עבד אל-רחמן השלישי, שעלה לשלטון ב-912 והכריז על עצמו ח'ליף, חזר השגשוג הכלכלי והתרבותי לאל-אנדלוס.

השלטון הרומי בפרובינקיית בריטניה תם בשנת 410. לתוך האזורים הללו פלשו שבטים גרמאניים שהידועים בהם הם השבטים האנגלים והסקסונים. התושבים הקלטים נטמעו או נדחקו לצפון (הצפון הקדום) ולויילס. אחרים היגרו לקורנוול, סקוטלנד וברטאן שבצרפת. האזורים כללו ממלכות רבות. עד לסוף המאה ה-7 השבטים הגרמאניים המירו את דתם לנצרות, אשר הפכה עד מהרה לדת השלטת. החל משנת 793 אירעו פלישות חוזרות ונשנות של ויקינגים לבריטניה, כאשר בתקופות מסוימות הם השתקעו באי. גירושם של הוויקינגים החל בתקופתו של המלך הסקסוני אלפרד הגדול, שגם איחד את אנגליה וביסס את השלטון המרכזי.

מצפון לשטח הפרובינקיה לשעבר, באזור קלדוניה, שכנה ממלכת הפיקטים או פורטריו. האוכלוסייה באזור הייתה שבטית במיוחד. בין המאות ה-6 וה-7, התקיימה במקביל ממלכת דאל ריאדה הגאלית (אנ'), אשר היוותה התאגדות של שלושה שבטים שונים. במאה ה-7 הגיעה לראשונה גם הנצרות לאזור, אשר הופצה באזור על ידי מסיונרים אירים. בתקופה זו סבל האזור מפיצול רב וממאבקים פנימיים. פיצול זה הגיע לסופו רק עם התגברות הפלישות הוויקינגיות ממזרח והתבססות האנגלו-סקסונים מדרום, דבר אשר הביא לזניחת המאבקים הפנימיים בסקוטלנד לטובת איחוד מדיני במסגרת ממלכת אלבה, אשר הוקמה בשנת 843. ממלכה זו, ממלכת סקוטלנד בשמה המאוחר, הרחיבה את שטחה לגבולות סקוטלנד המודרנית.

ממזרח שכנה היברניה, האי אירלנד של ימינו. התנצרות האוכלוסייה דוברת הגאלית האירית החלה במאה ה-4. שודדי ים אירים תקפו תכופות את חופי בריטניה המערביים. בתקופה זו, השיוך הקבוצתי לשבטים הוחלף עד המאה ה-8 בממלכות בעלות שושלות ומלכים. על פי כתבים משפטיים מהמאות ה-7 וה-8, התקיימה היררכיה של ממלכות קטנות. כל מלך בממלכה כזו שלט בגבולות ממלכתו וניהל אותה. לא היה איחוד פוליטי של האי תחת מלך יחיד. היחיד שהכפיף את כל המלכים היה בריאן בורו, המלך העליון של אירלנד.

תור הזהב של התרבות הנוצרית באירלנד הגיע לקיצו במאה ה-9, בעקבות לוחמה בגלים של פושטים ויקינגים אשר החריבו את המנזרים ושדדו את הערים. הם הקימו כמה מושבות באי כמו ממלכת דבלין. לבסוף הסתיימה השליטה הצבאית הוויקינגית באי, אך המושבות הוסיפו לשגשג והמסחר עמן הפך לחלק משמעותי מהכלכלה האירית.

ויקינגים היו יורדי ים, ברובם שבטים צפון-גרמאניים דוברי נורדית עתיקה שמקורם בסקנדינביה. הם נהגו לערוך פשיטות על חופי צפון אירופה, מערב אירופה והאיים הבריטיים, כמו גם לאורך הנהרות במזרח אירופה עד לים הכספי, מסוף המאה ה-8 עד המאה ה-11. במקביל לכישורי הלחימה שלהם היו הוויקינגים ידועים גם כסוחרים ומתיישבים. הם התיישבו בארצות זרות והיו סוחרים ובעלי מלאכה.

במהלך התקופה הוויקינגית, הנורדים הקימו את ממלכת דנמרק במאה ה-10 ונורווגיה הייתה בתהליך של התאחדות. בחלק משטח שוודיה של ימינו, שלט המלך הראשון שתועד במקורות ההיסטוריים שפחות מוטלים בספק. התנצרות המלכים החלה בשלהי התקופה. חלק ממלכי דנמרק הראשונים הפכו למלכי אנגליה לתקופה קצרה.

שארל התם וקודמיו, מלכי פרנקיה המערבית, סבלו מפלישות הוויקינגים. הוא נאלץ למסור לנורמנים חבל ארץ בצפון הממלכה (נורמנדיה) כפיאודום. בשנת 911 חתם על הסכם עם רולו מנהיג הנורמנים שלפיו וויתר על העיר רואן ועל ערים אחרות שהיו כבר בידי הנורמנים.

הנורמנים היו ממוצא ויקינגי ושמם נבע מכך שהן נקראו גם אנשי הצפון (נורסמן, או Normanni בלטינית). בהמשך הם התנצרו, אימצו את התרבות והשפה המקומית ויצרו באמצעות שילוב מסורתם זהות תרבותית חדשה. הם ניהלו קשרים עם אנגליה (כמו אמה מנורמנדיה שהפכה למלכה רעיה של אנגליה) וצאצאיהם כבשו את האיים הבריטיים במאות הבאות.

• 
  גרסה קרולינגית של אמנות אינסולרית (אנ')
• 
  אוניית אוסברג וממצאים ויקינגיים נוספים, המאה ה-9, מוזיאון ספינת הוויקינג (אנ'), אוסלו
• 
  איור של דוד בכתב היד שמכיל את אחד מכתבי קאסיודורוס, הופק בנורת'מבריה ^[4] בשנת 730 לערך. אויר בסגנון אינסולרי, אמנות שמקורה באיים הבריטיים
• 
  כנסיית השילוש הקדוש, קולצ'סטר, נבנתה בסביבות שנת 1000, המגדל והפתח המערבי שלה נבנו בסגנון אנגלו-סקסוני

ערך מורחב – אווארים (עם קדום)

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

ההמיספירה המזרחית בשנת ה-600 לספירה

האווארים היו עם נווד, ממרכז אסיה שמוצאו האתני-לשוני אינו ברור, ככל הנראה בעל זיקה לעמים פרוטו - טורקיים (קדם - טורקיים או טורניים). בראש העם והממלכה עמד חאן. דת האווארים הייתה שמאניסטית.

האווארים פלשו למזרחה ולמרכזה של אירופה במאה ה-6 לספירה, במקביל לפלישת הסלאבים במהלך נדידת העמים השנייה. הם הקימו אימפריה שבשיאה התפשטה בין הים האדריאטי בדרום והים הבלטי בצפון ובין האלבה במערב והדנייפר במזרח, כשבסיס הממלכה נמצא במישור הפאנוני (בהונגריה של ימינו) ובטרנסילבניה. במשך למעלה מ-200 שנה, בין המאות ה-6 - 9 עמדו האווארים בתווך בין האימפריה הפרנקית ובין האימפריה הביזנטית.

הם דחפו את השבטים הסלאביים המערביים - אבות הסרבים והקרואטים של היום, וגרמו להם לנוע מאזור נהר הויסלה דרומה אל הבלקן. הסרבים נכנסו לאזור סרביה והקרואטים הגיעו לדלמטיה במאה ה-7 לספירה.

סופה של הממלכה והיעלמותה מבימת ההיסטוריה קרתה לאחר שהובסו ממערב על ידי קרל הגדול וממזרח על ידי קרום, חאן האימפריה הבולגרית הראשונה.

אחרי העלמות המעצמה האווארית, הסלאבים במורביה, בצ'כיה הנוכחית, הקימו ישות עצמאית תחת הנהגת הנסיך מוימיר. הבולגרים הרחיבו את שליטתם והגיעו עד לדנובה שבין בודפשט ובלגרד של היום. בסוף המאה ה-10 ההונגרים כבשו את פאנוניה והקימו בה את ממלכתם. אישטוואן הראשון היה למייסדה של הממלכה ההונגרית. הוא הוכתר על ידי האפיפיור, אימץ את הנצרות והקים ממלכה פאודלית. במקביל, פולין נוצרה מצפון לה. שלטה בה שושלת פיאסט מפולין גדול.

רסטיסלב ממורביה (אנ') רצה לצמצם את פעילות המיסיונרים הפרנקים בשטחו ולכן פנה לרומא וקונסטנטינופול בבקשה ל"מורים". לבסוף, הגיעו קירילוס ומתודיוס מביזנטיון והמציאו את האלפבית גלגוליטי. לאחר מותם של האחים המשיכו תלמידיהם את עבודת המיסיון בקרב עמים סלאביים נוספים. יורשו (אנ') אימץ את הנצרות הלטינית וגירש את תלמידיהם. אף על פי כן, לגירוש הייתה השפעה משמעותית על מדינות שבהן התיישבו התלמידים ומשם המשיכו במשימות הניצור - במיוחד בדרום מזרח אירופה, תחילה בולגריה משנת 886, ומאוחר יותר במזרח אירופה. כשהגיעו לאימפריה הבולגרית הראשונה המשיכו התלמידים במשימה הקירילו-מתודית. השפה ששימשה את האחים, סלאבית כנסייתית עתיקה, הפכה לשפה הכתובה הרשמית בבולגריה כנראה משנת 893, שם היא מכונה כיום לעיתים בולגרית עתיקה.

לאחר הבסת מוראביה (אנ') בשנת 907 על ידי בית ארפאד ההונגרי, סופח אזור סלובקיה לנסיכות הונגריה כהונגריה העליונה, ואילו מוראביה סופחה לדוכסות בוהמיה. הדוכסות הפכה לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה בשנת 1002.

ערך מורחב – רוס של קייב

רוּס של קייב (ברוסית: Киевская Русь; באוקראינית: Київська Русь) הייתה המדינה הסלאבית הראשונה באירופה, ומנקודת מבט היסטוריוגרפית גורסים חלק מההיסטוריונים כי ממנה התפתחו אחר כך המדינות המודרניות: רוסיה, אוקראינה ובלארוס. המדינה התקיימה למן המאה ה-9 (שנת 880 לערך) עד אמצע המאה ה-12. היא התפוררה בעקבות החלוקות הבלתי פוסקות של אדמותיה על ידי בניו של השליט שנפטר ובעקבות הכיבוש המונגולי. בירותיה של הנסיכות היו נובגורוד ואחר כך קייב (ומכאן שמה). הממלכה המשיכה להתקיים לאחר מכן בנסיכויות נפרדות אשר נפרסו על כל המרחב של אוקראינה. המבנה השלטוני הזה נמשך עד סוף המאה ה-15 בכיבוש מרבית שטחה של אוקראינה על ידי הדוכסות הגדולה של ליטא.

ימי שלטונו של ולדימיר הראשון (החל מ-980 לערך ועד 1015) וכן ימיו של בנו ירוסלאב הראשון (1019 עד 1054) נחשבו לתור הזהב של קייב. בתקופה זו נתקבלה הנצרות האורתודוקסית ונכתב קוד חוקים מזרח סלאבי ראשון – "האמת הרוסית" (ברוסית ארכאית: Правда Роська, "פְרַבְדָה רוֹסְקַה"; ברוסית מודרנית: Ру́сская пра́вда, "רוּסְקַיָה פְרַבְדָה"). רוס המוקדמת הייתה ככל הנראה אצולה-לוחמת ממוצא סקנדינבי ששלטה על רוב סלאבי. השלטון הסקנדינבי ברוּס המשיך עד לאמצע המאה ה-11.

ערך מורחב – ממלכת הכוזרים

ממלכת הכוזרים הייתה ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לתחילת המאה ה-11. הממלכה השתרעה מנהר הוולגה והרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים. במאה ה-9 התרחבה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. השפה המדוברת בממלכה הייתה הכוזרית.

הכוזרים היו שבטי נוודים שמוצאם היה ככל הנראה פרוטו-טורקי (או פחות סביר - ממוצא סקיתי) וסימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם - כאקאן, בך, טודון, טרכאן. הכוזרים דיברו בעגה מסוימת של השפה הטורקית (עגת 'ליר'). בתחילת ימי הביניים (המאה ה-5) הם היו כפופים להונים, אולם כמאה שנה לאחר מכן הם שלטו על אראן (כיום באזרבייג'ן), ג'ורזאן (גאורגיה) וחלקים בחבל הקווקז, אולם השליטה עברה מידיהם לעמים אחרים וחזרה שוב לסירוגין. במאה ה-9 ויתרו הכוזרים על שליטה בקווקז.

על פי מקורות יהודיים ומוסלמיים מסוימים אימצו הכוזרים או חלקם את היהדות. היקפו של גיורם, נסיבות ההתגיירות, זמנה, ואף עצם ההתגיירות מצויים במחלוקת מחקרית.

מהמאה ה-8 ועד אמצע המאה ה-10 הייתה ממלכת הכוזרים, לצד הח'ליפות המוסלמית וביזנטיון, אחת המעצמות החזקות במזרח הים התיכון ובשיא כוחה שלטה על עמים-שבטים שונים. סופה היה בתבוסות לסוויאטוסלב, נסיך קייב והעלמות מעל במת היסטוריה.

החל משלהי תקופתה של האימפריה הרומית המערבית, החלה תופעה שבה אנשים בני חורין (לא עבדים) ועניים ביקשו את חסותם של אנשים עשירים ובעלי עוצמה, שיהיו הפטרונים שלהם, בתמורה לשירות מצד האדם העני. הסיבה להתפתחות תופעה זו, הייתה התקפות השבטים הגרמאנים (בתקופת הקיסרות הרומית), והתקפות הויקינגים וחוסר הביטחון האישי בתקופה שלאחר נפילת האימפריה. מערכת קשרים זו, אשר בתקופה הרומית הייתה נוהג בלבד, קיבלה גושפנקה חוקית בתקופת הממלכה הפרנקית, והתפשטה לכל רחבי אירופה המערבית.

הקשר היה כזה, שאדם בן חורין היה פונה אל אדם בעל אדמות, ומבקש ממנו את חסותו. במסגרת חוזה שהיה נחתם בין בעל האחוזה לאדם בן החורין, היה המתמסר (האדם בן החורין) מקבל אדמה למגורים, וכן הגנה מפני התקפות חיצוניות, ובתמורה היה עליו לעבוד בחלקתו של האדון מספר ימים בשבוע, לתת לו אחוז מסוים מהתבואה (שעד לתקופה מאוחרת היה יחסית קטן) וכן היה עליו לספק לאדון consilium (עצה) ו-auxilium (עזרה). העצה הייתה מתבטאת ב-"משפט השווים": אם האדון היה טוען שאחד הואסאלים לא שילם לו את חלקו, הוא לא היה יכול לשפוט אותו, אלא רק הואסלים האחרים, השווים לו בדרגה. משפטים אלו מטבעם היו מוטים לטובת האדון, שכן הוסאלים האחרים היו תלויים באדון, ולא היו מעוניינים להרגיזו. העזרה הייתה מתבטאת, בנוסף לחלק היחסי של תבואה שניתנה לאדון, בחובה לצאת לקרב עם האדון, אם הוסאל נדרש לעשות כן.

מערכת קשרי התלות הייתה אם כן, מערכת יחסית בין פטרון (אדם חזק) לבין מתמסר (אדם חלש). מכיוון שהמושגים 'חזק' ו-'חלש' הם מושגים יחסיים, הרי שאדם שנותן חסות לאנשים חלשים ממנו, יכול בעצמו לבקש את חסותו של אדם החזק ממנו. למשל: אציל יכול להיות נותן חסות למספר איכרים, ולקבל בעצמו את חסותו של רוזן או של המלך. כשאדם היה מבקש חסות, הוא היה מדגיש את היותו אדם בן חורין, שכן לעבד אין כל זכות להיות וסאל או לקבל חלקת אדמה. בדרך כלל, בטקס ההתמסרות שלו לאדון, היה מבקש החסות מציין כי ימשיך לשרת את אדונו כל עוד ישמר מעמדו כבן חורין.

עד להתפתחות המסחר במאה ה-11, לא היה ניצול של הוסאלים מצד בעלי האחוזות, כי לא הייתה סיבה לקחת 70% מהיבול במקום 10%, שכן לא היה למי למכור את התבואה, ולא הייתה סיבה או דרך לשמור אותה במחסנים. בתקופת האימפריה (הרומית) המאוחרת, נוצרו אם כן אינטרסים כלכליים שסייעו להתפתחות השיטה. האדון (נותן החסות) היה מקבל עובדים שהייתה להם סיבה להשיג כמה שיותר תבואה, וכן חלק מהיבול ואת עבודתם בשדה, והעובד (מקבל החסות) היה מקבל בתמורה הגנה, בית וחלקת אדמה. ברגע שהחל להתפתח המסחר, וגברה תחושת הביטחון (בעיקר בדרכים), החל ניצול היתר של הוסאלים על ידי בעלי האחוזות, אשר מעמדם רק הלך והתחזק במשך מאות השנים שעברו בהם הייתה השיטה בשימוש. לעבדים, להבדיל מהוסאלים, לא היה עניין בהגברת ובשיפור התוצרת החקלאית, שכן הם לא נהנו מפירות התבואה, ולכן משק המושתת על עבדים היה בלתי משתלם. עקב מערכת קשרים זאת, עד המאה ה-11 לא היה מושג של עוני באירופה, שכן שיטת יחסי התלות יצרה איזון כלכלי בין הוסאלים ובעלי האחוזות.

ניתן לראות כי קשרי התלות היו קודם כל תוצאה של התקשרות חוזית רצונית בין מבקש חסות לבין נותן חסות. התקשרות זו הייתה תקפה לכל חייו או עד למותו של אחד מהצדדים, אלא אם כן חלה הפרה בוטה של ההסכם על ידי אחד מן הצדדים. לכל צד יש חובות וזכויות הדדיות. מצב זה אמנם נראה אידיאלי, אולם במהלך השנים תיווצר לא פעם הפקרות, והחזקים יכפו את מרותם על החלשים מהם. מצב זה היה אידיאלי על פניו, עד שאנשי כנסייה נכנסו לקשרי תלות, על אף האיסורים החוזרים ונשנים של ראשי הכנסייה כנגד נוהג זה.

ההבדל בין מערכת קשרי התלות ובין הפיאודליזם הוא שבמשטר הפיאודלי כל מי שנכנס בקשרי תלות בהכרח מקבל חלקת אדמה (beneficium). עד שהחל מצב זה, היו מקרים בהם אנשים קיבלו חלקת אדמה מבלי להיות קשורים בקשרי תלות לפטרון כלשהו, או אנשים שהיו בקשרי תלות אבל לא קיבלו חלקת אדמה.

הפיאודליזם התפתח במערב אירופה במאה ה-10 בשטחים שהיו תחת שלטון השושלת הקרולינגית וכן באנגליה שהושפעה מהן ובספרד.

כאשר למלך כלשהו לא היו יותר אדמות לתת לאצילים, הוא היה נכנס בקשרי תלות עם הכנסייה. המלך היה מקבל את אדמת הכנסייה, והוא זה שהיה נהנה מפירותיה (usus fructum), אך האדמה הייתה עדיין אדמת כנסייה. ברם, מי שהיה מקבל אדמה זו מהמלך היה נאמן למלך, ולא לכנסייה. הכנסייה הייתה מקבלת רק centum (חלק ה-100) מאדמה זו, שכן הסכם זה נכפה עליה יותר משהיא הסכימה לו, מכיוון שהמלכים היו לוקחים את אדמות הכנסייה בכוח, וכופים עליה את קשרי התלות. החל מתקופתו של קרל הגדול ההסכם לא יכפה על הכנסייה, אך ימשיך בכל זאת. תופעה זו של קשרי תלות בין המלכים (בעיקר המלכים הפרנקים) לכנסייה הייתה נפוצה ביותר במהלך המאות ה-6 ועד המאה ה-8, ובעיקר באזור שמצפון לנהר הלואר ועד לחבל הריין. בהמשך, תופעה זו תתפשט גם לאזורים אחרים כמו גרמניה, אנגליה, וחצי האי האיברי.

עם נפילתה של האימפריה הרומית המערבית, הכנסייה הרומית-קתולית הייתה הגוף היציב היחיד במערב אירופה. אנשי הכנסייה היו אלו שהיו אחראים על החינוך, תיעדו את ההיסטוריה, והכנסייה הייתה הגוף היחיד בעל מוסדות מוסדרים וקבועים. עובדה זאת, והעובדה שעמי השבטים הגרמאנים ראו בכנסייה חלק מהתרבות הגאלו-רומית, ומי שמשמרת את גחלת האימפריה (שכן עבר זמן עד שנתקבלה העובדה שהאימפריה הרומית חדלה מלהתקיים) נתנו לה כוח רב, והשפעה רבה בקרב רוב תושבי מערב אירופה.

אחד האירועים המכוננים שהתרחשו במהלך ימי הביניים הקדומים, הייתה טבילתו לנצרות של כלוביס מלך הפרנקים הסאלים, בשנת 486. אירוע זה חשוב ביותר בתולדות ימיה של אירופה המידיאבלית, שכן הייתה זו הפעם הראשונה בה מלך גרמאני קיבל עליו את הנצרות הקתולית (עד אז, העמים הגרמאנים אשר קיבלו עליהם את הנצרות, בחרו בנצרות האריאנית).

גרגוריוס מטור, מתאר בהרחבה בכתבו עשרת ספרי ההיסטוריה (Decem Libri Historiarum, שכונה מאוחר יותר דברי ימי הפרנקים) את הסיבות לטבילתו של כלוביס, ואת הטקס עצמו^[5]:

פרק 29: "המלכה כלוטילדה ילדה למלך בן בכור. היא ביקשה להטביל את בנה, והאיצה בעקשנות בכלוביס להתיר זאת, באומרה: "האלים שאתה עובד להם אינם אלא הבל. אין בכוחן להושיע את עצמם, לא כל שכן אחרים. הרי הם מפוסלים באבן, בעץ ובמתכת. השמות שנתת להם הם שמות בני אדם ולא אלוהים[...]"

פרק 30: המלכה לא חדלה להטיף לו [לכלוביס] שיכיר באל האמת וינטוש את האלילים, אך בשום אופן לא יכלה להעבירו לאמונה הזאת, עד אשר פרצה מלחמה באלמנים, ובמהלכה נאלץ להודות, מחמת ההכרח, במה שתחילה מיאן לעשות. והיה בהתנגש הצבאות בקרב, נהרגו רבים מכל אחד מהם, וצבאו של כלוביס היה עד מהרה קרוב להכחדה. כיוון שראה את המתרחש, נשא המלך את עיניו השמימה ואמר בלב מלא חרטה והוא נרגש עד דמעות:

"ישו כריסטוס, אתה שכלוטילדה טוענת כי בן אלוהים חיים אתה, המואיל לעזור לסבלים ולהעניק ניצחון למי ששמים בך את מבטחם, מתחנן אני בחסידות לזכות בתהילת סיועך. אם תיתן לי ניצחון על האויבים האלה, ואם אחוש בסגולה זו שהעמים העובדים אותך הכירוה, אאמין בך ואטבל בשמך. שהרי קראתי לאלילי, אך הרגשתי כי רחוקים הם מלהצילני. על כן מאמין אני עתה שאין להם הכוח אשר יוחס להם, מכיוון שאינם באים לעזרת מאמיניהם. אני קורא עכשיו לך, ורוצה להאמין בך, למען איחלץ מאויבי".

ובעודו אומר את הדברים הללו, הפנו האלמנים עורף והחלו לנוס. ובראותם כי מלכם נהרג התמסרו לידיו של כלוביס, באומרם: "מבקשים אנו לבל יאבד עוד העם, שהרי אנשיך אנו". והוא, אחרי שסיים את המלחמה, אסף את עמו ושב בשלום, סיפר למלכה כיצד זכה בניצחון בקראו בשם כריסטוס.

פרק 31: אז זימנה המלכה בחשאי את רמיגיוס הקדוש בישוף העיר ריימס, וביקשה ממנו שיחדיר בלבו של המלך את דברי הישועה. ולאחר שבא אליו לבדו, החל אותו כוהן לשכנע שיאמין באלוהי האמת, בורא שמים וארץ, וינטוש את האלילים, שאין הם יכולים להועיל לא לו לא לאחרים. והוא השיב: "שמעתי דבריך ברצון, אב קדוש ביותר, אך נותר מכשול אחד: העם הולך אחרי אינו רוצה לנטוש את אליליו. ואולם אלך אליהם ואדבר איתם, כפי שדיברת אליי". בפגישתו עם אנשיו, עוד בטרם יאמר דברו, הקדימו האל הכל יכול, והכל הריעו פה אחד: "מלך חסיד, אנו דוחים מעלינו את האלילים בני התמותה ואנו מוכנים להישמע לאלוהי הנצח, שרמיגיוס מטיף לו".

הדבר הובא לידיעתו של הבישוף, אשר מלא שמחה ציווה להכין את אגן הטבילה. הכיכרות הוצלו בחופות צבעוניות, הכנסיות קושטו במסכים לבנים, הוכן אגן הטבילה, הופצו ניחוחות בשמים, הודלקו נרות שעווה מפיחי ריח נעים, וכל היכל הטבילה התמלא ניחוח שמימי. אלוהים מעניק במידה כזו את חסדו לנוכחים, עד כי סברו כי נישאים הם על גלי הריח לגן העדן.

[...] כך, לאחר שהכיר המלך באל הכל יכול שבשילוש, נטבל בשם האב הבן ורוח הקודש, ונמשח בשמן המשחה הקדוש בסימן הצלב של כריסטוס"

כפי שניתן לראות, אשתו של כלוביס, המלכה כלוטילדה (שהייתה קתולית), הפצירה בכלוביס להתיר לה להטביל את שני בניהם, ולהתנצר בעצמו. כמו כן, גם מאמצי השכנוע של בישוף ריימס, רמיגיוס הקדוש, עשו את שלהם בהחלטתו של כלוביס להתנצר. בסופו של דבר, הקרב נגד האלמנים היה זה ששכנע את כלוביס סופית לקבל עליו את הקתוליות. מהכתוב בטקסט ניתן גם ללמוד על גישתו של כלוביס לישו, כאל עוד אחד מהאלילים בהם הוא האמין, ולאו דווקא כאל יחיד, וחוקרים רבים מאמינים כי כלוביס נשאר בפועל עובד אלילים, אך ישו היה כעת האל החזק ביותר באמונתו.

אירוע זה הפך את המלך כלוביס למלך החזק באירופה, שכן מעתה הייתה הכנסייה הקתולית לצידו, והממלכה הפרנקית הייתה לממלכה החזקה במערב אירופה.

ערך מורחב – אסלאם

למן המאה ה-7 החלה עלייתה של דת חדשה שנפוצה במהירות במדבריות ערב, האסלאם, להשפיע על הנעשה בממלכות מערב אירופה הנוצרית, וכן על הנעשה בתחומי האימפריה הביזנטית. הפלישות הראשונות של ערבים מוסלמים היו למסופוטמיה ולסוריה. לאחר שכבשו שטחים אלו, הצליחו המוסלמים לכבוש גם את שטחי ארץ ישראל, מצרים, וחלקים מאסיה הקטנה, ולאחר מכן ייסדו את האימפריה המוסלמית.

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

מפת האימפריה המוסלמית

לאחר שהצליחו לכבוש גם את צפון אפריקה, החלו כוחות מוסלמים תחת פיקודו של טארק בן זיאד לתקוף את הממלכה הוויזיגותית בחצי האי האיברי, ובשנת 711, הצליחו המורים להכניע את רודריק מלך הוויזיגותים, והממלכה הוויזיגותית חדלה מלהתקיים. ישנם היסטוריונים שרואים בשנה זו את תחילתם המעשית של ימי הביניים, שכן תבוסת הוויזיגותים וכניסתם לזירה של המוסלמים, הכניסה את אירופה למצב של כלכלה סגורה עד לשלהי המאה ה-15.

המוסלמים המשיכו להתקדם לתוך גאליה, כבשו שטחים נרחבים שהיו חלק מהאימפריה הפרנקית. רק בשנת 732, לאחר קרב פואטייה, בו ניצח קארל מרטל דוכס הפרנקים את עבדול רחמן אל ח'פיקי (אשר נהרג בקרב) נעצרה התקדמותם של המוסלמים. החל מקרב זה, הם נהדפו אחורה ונהדפו על ידי הכוחות הפרנקים עד לאזור הפירנאים בדרום צרפת. בהמשך הם סולקו גם משם ונאלצו להסתפק בשליטה על חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל של היום). בנוסף השתלטו מוסלמים על חלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. שליטי האימפריה היו הח'ליפים. לאחר שבית עבאס החליף את בית אומיה, השושלת האידריסית השתלטה על אזור מרוקו של ימינו ובית אומיה השתלט על אל-אנדלוס. הח'ליפים לבית עבאס ניהלו את שאר האימפריה. שיא כוחה של השושלת היה בימי הארון א-רשיד. עם הזמן עלה כוחן של שושלות מקומיות כמו השושלת הצפארית, השושלת האע'לבית והשושלת הבויהית. המשותף לרובן היה הצהרת נאמנות לח'ליפה העבאסי גם כאשר בית עבאס איבד את כוחו.

שפת השלטון נותרה ערבית. תקופה זו מקבילה לתור הזהב של האסלאם שהחל במאה ה-8. תחת שליטים מוסלמים נבנו מוסדות לימוד כגון בית החוכמה בבגדד, וכן האוניברסיטאות הראשונות. מלומדים שקדו על איסוף ותרגום לערבית של כתבי היד החשובים של התרבויות העתיקות (יוון, פרס, הודו וסין), למדו, פירשו והרחיבו אותם וכן פיתחו ענפי ידע חדשים כמו האלגברה והטריגונומטריה.

מבחינה כלכלית המדינות החדשות לא הציבו הגבלות על תנועה של סחורות או בני אדם. כך נשאר העולם המוסלמי יחידה כלכלית וחברתית אחת.

• 476 - נפילת האימפריה הרומית המערבית.
• 486 - סיאגריוס מובס בקרב סואסון על ידי כלוביס, ומוקמת הממלכה הפרנקית.
• 496 - כלוביס מקבל עליו את הנצרות הקתולית.
• 541 - תחילת המגפה היוסטיניאנית, התפרצות הראשונה, מבין שורה של התפרצויות מגפת הדבר, שהתרחשו בשנים 541 – 750.
• 622 - מוחמד מייסד את האסלאם ומפיץ אותו בחצי האי ערב.
• 632 - מות מוחמד.
• 711 - המורים מביסים את הוויזיגותים ומשתלטים על חצי האי האיברי.
• 732 - קרב פואטייה.
• 800 - קרל הגדול מוכתר לקיסר הרומאים (Imperator Augustus Romanorum) ידי האפיפיור לאו השלישי.
• 843 - נחתם חוזה ורדן, המחלק את האימפריה הפרנקית ל-3 חלקים, ומוקמת האימפריה הרומית הקדושה.
• 880 - נוסדת רוס של קייב.

• שקיעת האימפריה הרומית
• שלהי העת העתיקה
• ימי הביניים
• סבוראים
• גאונים

• אורה לימור ויצחק חן, ראשיתה של אירופה, כרכים א–ד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003
• סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים המוקדמים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006
• זאב רובין, התנצרותה של אירופה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 2006

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ראשית ימי הביניים

ראשית ימי הביניים על ציר הזמן

ימי הביניים
המאה ה-5 • המאה ה-6 • המאה ה-7 • המאה ה-8 • המאה ה-9 • המאה ה-10 • המאה ה-11 • המאה ה-12 • המאה ה-13 • המאה ה-14 • המאה ה-15
ראשית ימי הביניים • שיא ימי הביניים • שלהי ימי הביניים