תקופת שיא ימי הביניים היא תקופה בהיסטוריה של אירופה שנמשכה בין אמצע המאה ה-11 לאמצע המאה ה-13 (ויש המחשיבים גם את ראשית המאה ה-14 כחלק מתקופה זו). תקופה זו היא חלק מפרק זמן נרחב יותר המכונה ימי הביניים ובה נכללות גם התקופות ראשית ימי הביניים (טרם המאה ה-11) ושלהי ימי הביניים. המונח מתייחס לחקר ההיסטוריה של מערב ומרכז אירופה ויש לו משמעות מוגבלת בהקשר של ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית או של ארצות האסלאם. אין לו כלל משמעות בהקשר של היסטוריה של אזורים מרוחקים מאירופה ובייחוד כאלה שבתקופה זו לא חוו מגע משמעותי עם התרבות האירופית.
תקופת שיא ימי הביניים הייתה תקופת פריחה במערב ובמרכז אירופה, שבה האוכלוסייה גדלה במידה ניכרת והכלכלה שגשגה, בשילוב שכמוהו לא התקיים באירופה לאחר מכן עד המהפכה התעשייתית. בשל הריבוי הטבעי הגבוה בתקופה זו, שופרו אמצעי הייצור להעלאת התפוקה. לשם כך בוראו יערות, פותחו שדות בור ופותחו טריטוריות חדשות.
שיפור אמצעי הייצור תרם מצידו לפיתוח המסחר והכלכלה. שווקים חדשים נוצרו, שמילאו את קופות הערים. המסחר התפתח בעיקר בערי הסחר של איטליה (ונציה, ג'נובה ופיזה) ובארצות השפלה (שהיו בשלטונה של צרפת). המסחר התנהל במוצרי מותרות מיובאים (תבלינים, בשמים) ובתמורה ספקה אירופה עצים, עבדים סלאביים ושטיחי קיר מפלנדריה, בעיקר מברוז'. לשם המסחר חודשו לראשונה מטבעות זהב מאז תחילת ימי הביניים. המטבעות הראשונים נטבעו בפירנצה ולאחר מכן טבעו גם שאר ערי הסחר מטבעות כאלו. חלק מהערים היו ערי מדינה ואחרות נאבקו להשגת זכויות מיוחדות מהשלטון המרכזי.
מחוץ לערים מסוימות, הפיאודליזם היה נפוץ. במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים—הוסאלים, הכנסייה והמלך. קוד האבירות, כפי שהיה ידוע בשלהי ימי הביניים, התפתח בתקופה זו. האיכרים היו ברובם המכריע אריסים, שחיו באחוזות, וחלקם היו נתונים לשעבוד מחמיר יותר ונחשבו לצמיתים.
תהליך של ניעות חברתית, שכמוהו לא נראה מאז העת העתיקה התחולל במקביל, והשפיע על המצב ברמה המקומית והחברתית הכללית.
כמו כן, תמה נדידת העמים ובראשית המאה ה-11 שככו הפלישות התכופות לאירופה המערבית והבוזזים התיישבו והתנצרו. הפלישה האחרונה שהייתה במאה ה-13 ונעשתה על ידי המונגולים פגעה בעיקר במזרחה ובמרכזה של היבשת ולא הגיעה למערבה.