פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית, במשמעות "תומך מיליטנטי".[1]
מאפיינים ארגוניים וההיסטוריה של המונח
באופן כללי, קיימים מספר מאפיינים המבדילים פרטיזנים - כוחות אזרחיים חמושים הפועלים באלימות - וצבא סדיר של אותה מדינה, שייתכן ופועל גם הוא להדיפת האויב. פרטיזנים חמושים בדרך כלל בנשק קל בלבד. פעילותם כוללת סבוטז' (חבלה), ריגול, התקפות נגד יחידות קטנות של האויב ודיכוי שיתוף פעולה עם האויב בקרב האוכלוסייה המקומית. הפרטיזנים פועלים בדרך כלל מתוך האוכלוסייה האזרחית וחלק מיתרונם מתבטא בהיכרותם את האזור ויכולתם לפעול בתמיכת האוכלוסייה המקומית.
עם זאת, האבחנה בין פרטיזנים לכוחות סדירים היא חדשה יחסית. עדויות לקיומה של אסטרטגיית לוחמה נגד כוחות כיבוש מעידות על כך שהיו כוחות דמויי פרטיזנים כבר בימי הביניים, ונטען כי גם חיבורו של יוהאן פון אוולד, "Abhandlung über den kleinen Krieg " מ-1789 מתאר לוחמת פרטיזנים. מאוחר יותר, גם ז'ומיני וקלאוזביץ תיארו סוג לוחמה דומה. במקור, לוחמת פרטיזנים הייתה לוחמה של כוחות שגויסו מקרב האוכלוסייה המקומית באזור שבו יש מלחמה, ושיוכלו לפעול מאחורי קווי האויב לפגוע בתקשורת, או להשתמש בכפרים כמוצבים לתקיפת שיירות, ולאיסוף משאבים למאבק. כאלה למשל היו כוחות שפעלו במסגרת מלחמת האזרחים האמריקנית. מפקדים כמו ג'ון ס. מוסבי מהקונפדרציה פעלו במלחמת האזרחים באופן דומה לתיאוריהם של פון אוולד, קלאוזביץ וז'ומיני. הפרטיזנים הללו, עם זאת, היו דומים יותר לכוחות קומנדו או לריינג'רס, יחידת כוחות מיוחדים בצבא האמריקאי; לוחמים כאלה נחשבו לחלק מהצבא הסדיר של מדינותיהם, שלא כמו הלוחמים בכוחות גרמניה הנאצית באירופה הכבושה. גם מבחינה חוקית, הם היו חלק מן הכוחות המזוינים של ארצם.
כיום, המונח פרטיזן מקושר בראש ובראשונה ללוחמים הלא-סדירים נגד כוחות מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה, ולא ללוחמים בארגונים לא-סדירים נגד כוחות כיבוש קולוניאלים או במקרים אחרים. עם זאת, גם לפני מלחמת העולם השנייה היו יחידות שפעלו באופן דומה לפרטיזנים במלחמת העולם השנייה, למשל הקאמאבור (לוחמים ביחידות ארמניות לא סדירות נגד כוחות האימפריה העות'מאנית ולמען עצמאות ארמניה).
מעמד חוקי
אין התייחסות מיוחדת לפרטיזנים במשפט העמים. היחס לפרטיזנים אמור להיקבע על פי ההתנהגות המקובלת בחוקי המלחמה. ארבעת הקריטריונים העיקריים לקביעת מעמדו של אדם הנלכד על ידי האויב, אם הוא נחשב שבוי או לא, הם:
האם יש לכוח שאליו הוא משתייך היררכיה צבאית (או כמו-צבאית)
האם האדם נושא סימנים וסמלים מוכרים לכוח שאליו הוא משתייך (מדים)
האם האדם נושא את נשקו באופן גלוי
האם הכוח פועל על פי חוקי המלחמה
ב-1977 נקבע כי נשיאת נשק באופן גלוי מספיקה לבדה לקביעה כי המתקיף נחשב ללוחם חוקי. גם לפרטיזנים שאינם נחשבים ל"לוחמים" על פי הקריטריונים שנקבעו באמנת ז'נבה יש זכויות, כמו הזכות להגנה מפני עינויים או הוצאה להורג.
במהלך מלחמת העולם השנייה התקבע המינוח הנוכחי של פרטיזנים. כוחות פרטיזנים פעלו ברחבי אירופה, והיו ביניהם קבוצות של יהודים ושל לא-יהודים. דוגמה בולטת ליעילות הפרטיזנים בפעילות נגד כוחות גרמניה הנאצית הייתה בחזית אירופה המזרחית. פרטיזנים סובייטים, בעיקר בבלארוס הצליחו לפגוע בפעילות הגרמנית באזור. ב-3 ביולי1941 קרא סטלין ללוחמי הצבא האדום שנותרו מאחורי הקווים, כמו גם לאזרחים באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים, לבצע פעולות כפרטיזנים. ברית המועצות השתמשה בכוחות הפרטיזנים על מנת לבסס מחדש את סמכותה באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים ולאחר שנהדפו הכוחות הגרמנים, שולבו לעיתים קרובות הפרטיזנים הנאמנים למוסקבה בצבא האדום. היו קולחוזים שסיפקו מצרכים לפרטיזנים. בין מפקדי הפרטיזנים הבולטים היה סידור קובפק. בשיא פעילותו, מספר הלוחמים ביחידתו הגיע ל-2000 לוחמים. היא פעלה באוקראינה המזרחית, אך לפי פקודת מפקדי הצבא האדום ביצעה פשיטה למערב אוקראינה שמרוחקת אלפי קילומטרים מאזור הקמת היחידה.
דוגמה בולטת אחרת היא הפרטיזנים ביוגוסלביה, שהיו הכוח המוביל בשחרור ארצם במסגרת המלחמה בחזית היוגוסלבית במלחמת העולם השנייה. בעת מלחמת העולם ה-2 חיסל יוסיפ ברוז טיטו, מנהיג הפרטיזנים ביוגוסלביה, את כוחו הצבאי של מוסוליני בבלקן עד להגעת כוחות הברית, שחרר את יהודי יוגוסלביה שהיו כלואים בגטאות איטלקיים והשמיד כ־10 דיוויזיות וורמאכט סדירות, נתון יוצא דופן בכל קנה מידה בכל רחבי הרייך השלישי לצבא גרילה כלשהו. בשיאו מנה צבא טיטו כ-600–700 אלף לוחמים מאורגנים. לאחר המלחמה הפך טיטו למנהיג יוגוסלביה המשוחררת.
לא כל הפרטיזנים תמכו בברית המועצות או בקומוניזם או פעלו לפי הנחיות ממוסקבה. מחתרת הארמייה קריובה, שהיא אולי קבוצת הפרטיזנים החשובה בפולין, תמכה בממשלה הפולנית הגולה שמקום מושבה היה בלונדון וראשי המחתרת נרדפו לאחר סיום המלחמה על ידי הסובייטים (לעומתם פעלה הארמייה לודובה בתיאום עם הקומוניסטים). גם במחתרת היוונית היו כוחות תומכי ומתנגדי מוסקבה, שהמשותף להם היה ההתנגדות לכיבוש של מדינות הציר.
הפרטיזנים פעלו כיחידות קטנות שהסתתרו ביערות ובהרים אשר נכבשו על ידי הגרמנים, ויצאו לפגוע בנקודות תורפה של הגרמנים באזורים הכפריים. דרכי פעולתם של הפרטיזנים כללו פגיעה באמצעי התקשורת של הגרמנים (עמודי טלגרף וחוטי טלגרף), חבלה באספקת המים והחשמל, פיצוץ גשרים, כבישים ומסילות ברזל, פגיעה ברכבות שהובילו חיילים גרמנים במטרה לשבש את תנועתם והתנפלות על הגרמנים על ידי מארב.
התגובה הגרמנית
פעילות הפרטיזנים הצליחה לשבש ולהטריד את הגרמנים. ב-14 במאי1941 פרסם וילהלם קייטל את "צו השיפוט הצבאי", אשר נתן גושפנקא לפשעי המלחמה של הוורמאכט נגד האוכלוסייה האזרחית בארצות הכיבוש, באצטלה של לוחמה בפרטיזנים. במסגרת זו, ביצעו הן כוחות ורמאכט והן כוחות SS מעשי טבח באוכלוסייה האזרחית. על פי הוראותיו של קייטל, יש "לחסל ללא רחמים" את ההתנגדות האזרחית ולהשתמש ב"אמצעים קיצוניים עד השמדתם". הצו היה מנוגד לחוקי המלחמה ואיפשר לגרמנים לנהל "קרב השמדה" תחת כסות של לוחמה בפרטיזנים. חיילים גרמנים שוחררו מאחריות אישית לפשעים שביצעו. משמעות הפקודה "לעקור מן השורש" את העומד נגד הוורמאכט כללה גם רצח יהודים. ב-8 ביולי 1941 אמר היינריך הימלר (בשיחה עם אנשי SS בביאליסטוק), כי "כל יהודי נחשב לפרטיזן באופן עקרוני".[2] בשנת 1942 הוסלמה רמת האלימות בין הפרטיזנים לוורמאכט, והוורמאכט החל לרצוח גם את הנחשבים "מסייעים לפרטיזנים" או חשודים ככאלה. יתרה על כן, מכיוון שעברה כמעט שנה בין התקופה שבה קרא סטלין לפעולות פרטיזנים נגד הגרמנים (ביולי 1941) לתקופה שבה התארגנו יחידות פרטיזנים אפקטיביות, ברבים מן המקרים ניתן לומר שהייתה "לוחמה נגד פרטיזנים ללא פרטיזנים".[3]
חוקר השואה יהודה באואר מציין כי אחוז היהודים בקרב הפרטיזנים היה גבוה מאחוזם באוכלוסייה הכללית. זאת, למרות שבמקומות רבים ליהודים לא הייתה מסורת או הכשרה צבאית כלשהי.[4] חלק מן הפרטיזנים היהודים השתלבו ביחידות כלליות של פרטיזנים (למשל באיטליה), בעוד שבמקרים אחרים היו יחידות של יהודים בלבד. בנוסף לפעולות הצבאיות נגד הגרמנים עסקו יחידות פרטיזנים יהודים גם בפעולות הצלה ולעיתים הוקמו "מחנות משפחה" ביערות, בהם הסתתרו, לצד הלוחמים, גם משפחות שלמות.
מספר הפרטיזנים היהודים בשטחי מזרח אירופה נאמד בכ-20–30 אלף איש. בין העיקריים שבהם: היחידה היהודית על שם ז'וקוב שמנו כ-270 איש.[5] מחנה המשפחות של ארבעת האחים לבית ביילסקי שמנו כ-1,200 איש, מחנה המשפחות בפיקוד זורין שמנו כ-800 איש, ותנועת הפרטיזנים שיצאה מגטו מינסק. בגטו וילנה[6]פעל "ארגון הפרטיזנים המאוחד" והארגון היהודי הלוחם מילא תפקיד חשוב ביותר במרד גטו ורשה.
אחד ממפקדי הפרטיזנים היהודים המפורסמים והנועזים היה טוביה ביילסקי, שהנהיג בהצלחה מרובה ביחד עם שלושת אֶחָיו, קבוצת פרטיזנים יהודיים ביערות בלארוס שנקראה פרטיזני ביילסקי. הקבוצה פעלה כנגד הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם. הקבוצה מנתה בשיא פעילותה (בקיץ 1943) כ־1,200 איש, מהם כ-150 לוחמים פעילים. אחת מהמטרות העיקריות שלהם הייתה הצלת יהודים. בקיץ 1943 הצבא הגרמני פתח במבצע רחב היקף שמנה כ-60 אלף חיילים, כדי למגר את גדוד הפרטיזנים שלו, אך הגרמנים לא נחלו כנגדו הצלחה משמעותית, מכיוון שהוא העמיק לחדור לעומק היערות. בסך הכל בכל שנות המלחמה הקבוצה של ביילסקי איבדה כ-50 לוחמים, מספר שהיה נמוך משמעותית מאחוזי הנפגעים של הפרטיזנים האחרים.
ביוגוסלביה, אחוז הפרטיזנים בקרב היהודים ביחס למספרם היה למעלה מ-12%, הגבוה ביותר בכל ארצות אירופה הכבושה. על פי אומדנים שעולים ממחקרים עדכניים, בין 5000 ל-6000 יהודים מיהודי יוגוסלביה (כ-80 אלף איש לפני מלחמת העולם ה-2) שהצטרפו לצבא השחרור הלאומי של יוסף טיטו, לחמו או סייעו בקרבות מול הגרמנים, כשהם מסתתרים ביערות יוגוסלביה.
חלקם מונו על ידי טיטו עצמו למפקדים בכירים והצליחו בפעולות נועזות לשחרר את הבלקן מכוחותיו של מוסוליני.
יתרה מכך, כוחותיו של טיטו עמדו פעם אחר פעם מול יחידות העילית של הוורמאכט (הצבא הגרמני) והוואפן אס.אס - הכוחות המיוחדים של צבא הכיבוש הנאצי.
מספר בעיות עמדו בפני יהודים אשר היו מעוניינים להתנגד בכוח לנאצים. ראשית, מרבית היהודים היו
עירוניים. החיים בחיק הטבע היו להם זרים וקשים ולא היו להם הכלים להתמודדות עם המציאות הקשה שציפתה להם ביער. שנית, פרטיזנים יהודיים התקשו לעיתים למצוא משאבים בדמות אוכלוסייה אזרחית אשר תספק להם מזון, ידע ולעיתים גם מחסה. לעיתים, האוכלוסייה המקומית הייתה אנטישמית ופעלה נגד יהודים. בנוסף, מבחינה אישית, הפרטיזנים היו צריכים להיות צעירים ובריאים, וכפועל יוצא, במרבית המקרים הפרטיזן הותיר מאחוריו משפחה. בריחה של צעירים ליערות לוותה לעיתים קרובות בהרגשה מעיקה, שהם נוטשים את קרוביהם לגורל אכזר.
בעוד שבמערב אירופה הצטרפו היהודים לקבוצות פרטיזנים קיימות (לא-יהודיות), במזרח אירופה היו חלק מן הקבוצות הפרטיזניות הלא-יהודיות לאומניות קיצוניות ונגועות באנטישמיות. כך למשל, המחתרת הפולנית הימנית "ארמייה קריובה" סירבה ככלל לספק נשק ליהודים (והיו אף מקרים בודדים בהם יהודים נטבחו על ידי חברי המחתרת). מתחרתה העיקרית, המחתרת הסוציאליסטית ארמייה לודובה קיבלה יהודים לשורותיה.
קבוצות פרטיזניות נגד ברית המועצות
אחרי כיבוש מזרח אירופה על ידי ברית המועצות, קמו בקרב האוכלוסיות האזרחיות במדינות אלו קבוצות התנגדות, חלקן קבוצות חמושות לא-סדירות שניתן לסווגן כקבוצות פרטיזנים. בלטביה, ליטא ואסטוניה, פעלו קבוצות שנקראו "אחי היער" (מכיוון שהם נלחמו מן היערות). קבוצות אחרות במזרח אירופה פעלו הן נגד הנאצים והן נגד הסובייטים, כמו צבא המרד האוקראיני, שלקראת סוף המלחמה שיתף פעולה עם הנאצים.
הנאצים עצמם התכוונו לארגן קבוצות פרטיזניות למקרה של פלישה סובייטית גם בגרמניה. קבוצות אלו, הנקראות וורוולף (המונח הגרמני לאדם זאב), קמו אך לא היו אפקטיביות מעבר לרמת התעמולה.
^partisan, n.2 and adj." OED Online. Oxford University Press, March 2019.
^Peter Longerich: Der ungeschriebene Befehl. Hitler und der Weg zur »Endlösung«. München 2001, S. 102,
^Hannes Heer: Die Logik des Vernichtungskrieges - Wehrmacht und Partisanenkampf; in: Hannes Heer und Klaus Naumann (Hrsg.): Vernichtungskrieg - Verbrechen der Wehrmacht 1941 bis 1944, Hamburger Edition, 2.Auflage, 1995, Seite 104 bis 131
^יהודה באואר, "צורות ההתנגדות היהודית בימי השואה", השואה, היבטים היסטוריים, עמ' 124
